התפתחותו וכינונו של מושג העצמי-הפועל המודרני בקו הזמן העולמי של המאות החמש-עשרה ושש-עשרה, מוציאה את המרחב האישי הפנימי משליטה של קבוצות הרמטיות והעצמי מתחיל לעבור חילון ו"דמוקרטיזציה", הן במערב והן במזרח. התפתחות זו קשורה לשינוי המבנים הטכנולוגיים ולכן הפוליטיים.
מושג העצמי כתופעה אוטונומית מושפע מדימוי הזמן הכלוא כמנגנון פנימי במארז השעון, ומהתפתחות הדפוס והפצת הספר כמארז בעל תוכן פנימי אוטונומי משפיע וגם כפורמט מייצג ומארז לסיפורו של העצמי. אלו מספקים דימוי ומושגים לניסוחי המרחב הפנימי של הנזיר המתרגל בסין ויפן ובמקביל באירופה בחקירה האמנותית של גוף ונפש, בניסוח הקרטיזיאני על גוף נפש ובחקירה המרחבית של גליליאו וניוטון.
בהמשך, עם מושגי השכפול והתנועה, ועם מושג המנגנון הפנימי או המנוע הפועל, הארוז בתוך צורות של שעונים, נשק ותחבורה, מושג העצמי מתפתח במערב לכיוון לוגי של סיבתיות המקדימה את ההתנסות כמו התפיסה הקרטיזיאנית והניסוח של חושב וקיים (החושב כמנוע, הקיים כצורה). במזרח הוא מתפתח לכיוון חוויתי של התנסות המקדימה את הסיבתיות כמו בתפיסה הדאואיסטית והופעתו של המרחב הפנימי בעקבות תרגול חיצוני, בסיווג של אמנויות פנימיות וחיצוניות (היישום חיצוני כצורה, הכוונה מופעלת).
בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים בהתאמה לשינוי המבנים הטכנולוגיים והפוליטיים, מושג העצמי עולה לשלב נוסף עם פרסומי כתבים על אמנויות פנימיות ורומנים עם דמות הגיבור/ה בסין ובמקביל באירופה עם רומנים ודמות הגיבור/ה, ניסוח הפסיכואנליזה, והיחסות. קרוב לוודאי שהתקיימו יחסי גומלין מושגיים בין המזרח למערב. קווי זמן אלו משותפים למזרח ולמערב כקווי פרשת מים מושגית (ראה, צירית - מאמר בין השמיימי לאנושי).
באותה זמן, עם היחלשות העצמה של המבנים החברתיים, בפער לפני עליית המבנים התאגידיים והוירטואליים המודרניים, מקבל המושג תנופה הן במערב והן במזרח, יחד עם מושגי המהירות, התנועה והמנוע הפועל כשהוא ארוז בתוך צורות שונות של כלי תחבורה.
באותו חלון זמן, ישנה התאמה תקופתית של מושגים ודימויים של תפיסת התנועה האוטונומית ומנוע השריפה הפנימית (1826, 1867) אל ביטול הסיבתיות האמונית החיצונית (ניטשה, מות אלוהים, המדע העליז 1882) והופעת הסיבתיות האמונית הפנימית (תפיסת ההיסטריה וההיפנוזה של שרקו, 1878, אנה או 1880, תפיסת המניעים של פרויד, פסיכואנליזה 1896) ובניסוח גס: העגלון הפך למיותר והנוסע יכול לנהוג במרכבה בעצמו אך הוא צריך הדרכה, כלומר טיפול.
במאה התשע-עשרה העירונית והמכניסטית, המוארת בפועל, ההבדלה בין חושך לאור תודעתיים קיבלה ממשות מוחשית באמצעות התאורה העירונית שהמחישה את התפיסות הרעיוניות של החשוך והמואר, הנסתר והנגלה, על המניעים והמנוע (האפקט, ראה באחים קרמזוב), על הג'קיל ועל ההייד שלנו (סטיבנסון, 1886) כאבות טיפוס של האיד, הליבידו והתנטוס, האגו והסופר אגו, כולל תפיסת הנהג (!) המחזירה אותנו אל טכנולוגיית הרכב הממונע.
לעניין קו הזמן של דימוי המנוע כזרימה אוטומטית ממקור פנימי, השאלה החבויה היא: אם יש לי מנוע, איך אני מפעיל אותו? התשובה החבויה היא עם "מכונאי" שהוא כמובן המטפל הנפשי. ומה המנוע מייצר? התשובה החבויה היא אור, המשקף את התאורה החשמלית החדשה עם משיכתנו האטאביסטית לאור. הפסיכואנליזה מופיעה באותה תקופה באותה חבורה מושגית של זרם התודעה של ויליאם ג'יימס, קבוצת בלומסברי, וגם הכתיבה האוטומטית של אנדרה ברטון והדאדאיסטים המושפעים מזרימת התנועה, מהפעולה האוטונומית והאוטומטית וכמובן מפנימי וחיצוני.
עם מיפויה של הגיאוגרפיה הפיזית הפלגנו אל הים החדש של המרחב הפנימי וטריטוריות העצמי. (לאחריו נפליג אל האופק הווירטואלי).
למרות המהפכה
הקופרניקאית מושג העצמי במערב נותר אנתרופוצנטרי כאשר הוא מתודלק על ידי תרבות
הצריכה ובו-זמנית מדוכא על ידי התאגידיות. שניהם פועלים כסוכנים מנתקים מן הסביבה
האותנטית (ראה בליידראנר). תפיסה זאת מיוצאת לעולם החל מן המהפכה התעשייתית עם
אותם סוכנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה