על היריקה בפניו של הנשגב ברחובות עזה

על היריקה בפניו של הנשגב ברחובות עזה

חֲסַר הַצּוּרָה בַּעַל כָּל הַצּוּרוֹת,

מַהִי רוּחַ הַיֹּפִי?

יַלְדָּה וָאֵם, הַקְשִׁיבִי:

בִּהְיוֹתֵךְ הַיֹּפִי הַמֻּשְׁלָם

בַּעֲלָת כֹּחַ מֻשְׁלָם שֶׁל שְׁלֵמוּת

הִזָּהֲרִי לְבַל תִּפָּגְעִי מִנּוֹאָשׁוּת הַמִּשְׁתּוֹקֵק

לְהִתָּקֵן בְּעַצְמוֹ.

תשעת נקבי הפנינה, א,17.

בעתות רעש גדול, כמו עתה, עלי לסדר את התופעות בראשי, כדי שאוכל לבחון אותן, וכדי שאוכל להמשיך מבעד לערפל הבושה והזעם; בושה, על הפרת ההבטחה שלי להיות מסוגל באמצעות השותפות החברתית להגן על משפחתי. הפרת "לעולם לא עוד". זעם, על המעשה האנושי של ההשחטה וההשחתה וזעם על בגידת המדינה בשותפות הגורל החברתית.

התופעות נבחרות ומוצגות על פי תפיסתי וכמובן שאתה מוזמן לסדר או לפרש אותן כרצונך. אם כן, מדובר על יום שבת, השביעי לחודש העשירי בשנה העשרים ושלוש מתחילת האלף השני. מדובר על פשיטה אלימה של צבא עירוני אל תוך יישובים כפריים ועירוניים בארץ של תרבות מערבית עם אוכלוסייה יהודית. מדובר ברצח המוני מתוכנן ומצולם. מדובר בחטיפות, באונס, בהתעללות, מדובר בהרג. של אלף וארבע-מאות איש, אישה וילד. כאן, באמצעות הספירה הקשה הזאת, אעבור למקרה אחד בודד. היא האישה, היהודייה, הלבנה, החטופה, המוכה, הנאנסת, ההרוגה, שהופקעה מתוך בועת זמנה הנוכחי והוטלה מאות לאחור, או אולי קדימה. 

לאחר שנלכדה, הוכתה. לאחר שהוכתה, נאנסה. לאחר שנאנסה, הוכתה. לאחר שהוכתה, נגררה אל הרכב. לאחר שנגררה אל הרכב, נזרקה אל רצפתו בין רגלי חוטפיה. לאחר שנזרקה אל רצפת הרכב בין רגלי חוטפיה, הובלה גופתה העירומה והוצגה ברחובות עזה. כשהובלה גופתה העירומה והוצגה ברחובות עזה, ירק ההמון על גופה הלבן המוצג והמצולם. 

היא הייתה אישה. היא הייתה לבנה. היא הייתה יהודייה, לפחות עבור חוטפיה וההמון ברחוב הראשי. ואולי הסדר הוא אחר: יהודייה, לבנה, אישה. חוטפיה, אונסיה, הורגיה, היורקים עליה היו גברים. היו לא-לבנים, ההמון ברחוב הראשי. שם, בתוך הקריעה הרותחת, בוחנות אותי עיניו הקרות של השד המשחק בהמון. לפיכך, מול השד, במאבק האינסופי בין מהויות הרוע והטוב, אני רוצה להידרש לפעולת היריקה על הנגררת בדרך הייסורים של רחובות עזה. מהי יריקה זו?

לפני שנים רבות הייתה מוטלת לפנינו גווייה של דורבן. היינו בסיור על קו הגבול. הבחור הדרוזי רץ אחריו והיכה בראשו בקת הנשק וגרר אותו אלינו. היום נאכל דורבן חייך עם שיניים לבנות. הדרוזי פתח את הגווייה ופשט בזריזות את הפרווה הקוצנית. הריח שעלה מן החיה המבותרת היה קשה ופראי, אדמה, דם וצמחייה. ללא קוציו, ניגש אל הדורבן הגשש הבדואי, במקורו רועה שלא דיבר והצטיין בחושים והופעה חייתיים. הוא חצב עם סכינו את איבר הרבייה של הדורבן עד שעקר אותו, ואז צמצם את עיניו בריכוז ורקק עליו. לאחר מכן זרק אותו לאדמה ודרך עליו מועך אותו ימינה ושמאלה וימינה. אז נשא אלי את עיניו בחיוך. שיניו היו חסרות ושחורות. אחרי כן נלקח הדורבן אל האש. אחרי כן המשכנו בסיור.  

בזמן אחר הייתי בגן החיות של ניו-דלהי. הגן נפרש על מרחב גדול מאוד וההליכה בו הייתה ארוכה מאוד. הגעתי למתחם בגודל של מגרש כדורגל מוקף בגדר רשת בגובה רב. עמדתי שם לבדי מצידה מערבי של הגדר. המתחם היה מכוסה עשב גבוה מאוד, ובחלקו הצפוני היה חפיר עמוק. מעבר לחפיר ניצבה הגדר הצפונית ומאחוריה דרך. בתוך המתחם רבץ זוג טיגריסים. על הדרך הצפונית הופיעה עגלה עמוסת חציר רתומה לתאו. העגלון נהג אותה באיטיות לאורך הגדר מערבה. אחד משני הטיגריסים נדרך, השתופף, התרומם והחליק בתוך העשב אל תוך החפיר, נעלם בתוכו ועלה מיד בדממה על צידו השני נע בשפיפה לאורך הגדר עוקב בריכוז אחר התאו שנתבהל. העגלון אחז במושכות ועבר את המקום הלאה. כשנעלמו, הפנה הטיגריס את כיוונו, צנח ונעלם מטה אל תוך החפיר. שני בחורים הודים הגיעו ועמדו בסמוך לי. אלא שאז, מיידית, הופיעה מעל שפת החפיר כנף גדולה מפוספסת שחור כתום שדאתה לעברי מעל העשב הגבוה, חוצה כחמישים מטרים פחות מהרף עין, בעיני ההלומות הזמן קפא ללא יכולת לזוז, והנה הוא לצדי, נמר! נמר! או, טיגריס! טיגריס! גדול לבלי הכיל, בינינו רק גדר רשת דקה ונשימתי אבדה. עיניו חלפו נקבו אותי ועזבו, הוא נותר על מקומו, פרוותו היבשה נוגעת בגדר הרשת בטווח מגע כף ידי. הבחורים נרתעו במהירות לאחור החליפו כמה מילים כועסות במהירות ואחר כך צחקו. הם התקרבו חזרה לגדר. אחד מהם התקרב, התבונן, אסף רוק, חישב, וירק על הטיגריס. הרוק פגע בצדו של הטיגריס קרוב לגב ונזל לאיטו. היורק הביט בחיה הגדולה בעיני שונא קרות, בטוח במקומו המוגן אחרי הגדר. הטיגריס לא התייחס אליהם וכאשר הפנה את ראשו, עיניו הכתומות עיינו דרכם. הפעולה, הרוק, קול היריקה, הפרווה הקרובה, ותנועת הרוק האיטית הנוזל מטה על הפרווה החיה, קיבלו כולם בהירות יוצאת דופן. ניצבנו שם, שניים ואחד, שלושתנו. חשתי עלבון עמוק שלא יכולתי להסבירו. הם פנו והלכו דרומה. רחוק בעשב הגבוה התרוממה לפתע זוגת הטיגריס ולאחר שהות של כלום הוא נעלם כלפיה באותה אבחת דממה חסרת זמן.  

ובאמצעות הספרות הקשה הזאת, שומה עלי להיכנס אל תוך ליבת הפחד. שם בליבת הפחד מופיעה פעולת היריקה על הנגררת בדרך הייסורים של רחובות עזה על שום שהיא, המעונה, היא היופי. ופעולת היריקה על הדורבן על שום שהוא היופי. ופעולת היריקה על הטיגריס, משום שהוא היופי. והם כולם הנשגב. הם האדמה, הצמחייה, והפיריון, והתנועה המושלמת, והחופש להיות, והתום. ומשום שכל נשגב איום הוא, לפיכך, אי-ידיעתם של היורקים היא פחד.

כי מהו פחד זה, ואבי, אי-ידיעתם אינה גוררת סליחה, זהו פחד מיופי. ומהו יופי זה? האם הוא אישה? יהודייה? לבנה? או בכל סדר אחר? או כל הגדרה לבדה? התשובה היא כן. כל הגדרה לבדה וכולן כאחת. ומדוע זאת? משום שיופי הוא רצון חופשי שאינו כפוי. ואישה זו, לבנה זו, יהודייה זו, מייצגת ערך זה. וכמובן תשאל, ומה עם אישה שחורה? חומה? צהובה? אדומה? כחולה? או מי שלא תהיה? ובכן, כאן ברחובות עזה גרר ההמון וירק וצילם אישה לבנה. לבנה ולא שחורה, לא חומה, לא אדומה, לא צהובה או כחולה. אך, ברגע שמי מהן מייצגת ערך זה של רצון חופשי הריהן כולן שנואות ולבנות בעיני ההמון והשד המשחק בו: הריהן המכשפה, המחוללת, כוח הטבע, כוח המחשבה ולפיכך חסד, כוח היופי, הנשגב, שפרצו מן הגדר ולפיכך גם דמן מותר ללהקה. כי על כן, היופי הוא איום על ההתלהקות העיוורת המשאירה אחריה ישימון. כי יופי מציג למתבונן בו את הבחירה להכיר בו. וכי בחירה כזאת בתוכך משמעה עצמאות שמשמעה להטיל ספק, ובכך לפרוש מן הלהקה. ואם מדובר בתרבות שלמה של רצון חופשי הרי דמה של תרבות זו מותר.

ומכיוון שבסימטריה הנוראה של הקיום, נדון המתעלל לגיהינום שבתוכו מבלי שהוא יודע זאת, הנה הנדון המסומם מחשיבה קבוצתית, מסדר יום דתי, ומתרבות תקופתית, מבצע את הישרדותו הקבוצתית, הדתית והתרבותית, חסרת התום, המורעבת קשר, כאשר בו-בזמן, הנואשות האנושית לנשגב דוחפת את ידו לגעת, לפחות פעם אחת, ביופי, במושלם, בחופשי, כדי להיתקן בעצמו. כדי לדעת. ובו-זמנית ידו זו מורתעת על ידי הדין שבו הוא לכוד, ונרתעת מפחד הנשגב המגולם בבשר ובתנועה. ולכן, כל זמן שהוא אינו יכול לעשות זאת, לבחור זאת, כי הוא פוחד לדעת, כי אז היופי נשגב ממנו, לכן, לעולם יהיה נחות ממנו, ובכך הוא מכיר בו מבלי דעת. לכן הוא יורק בפניו של הנשגב לאחר שפגע בו. אי-ידיעתם אינה סליחה. 

מעולם לא נחלק כבוד רב מזה כמו ליופי המוטל במרכבת המתים שברחובות עזה.