%20-%20Copy.jpg)
משה מיכאלי (מוסקה, מוסיק, מוסיה) נולד למשפחה יהודית אמידה ומשכילה אך לא אורתודוקסית. משפחת מיכאילובסקי, היא משפחת סבו מצד האב, חיה באודסה ועסקה במסחר בפרוות שהגיעו ממנג'וריה על דרך המשי.
משפחת סבו מצד האם, משפחת גודל, גם היא מאודסה, אירחה בסלון הספרותי שלה סופרים ומשכילים היהודים בהם ביאליק ורבניצקי. לאחת מבנותיה היו קשרים רומנטיים עם ביאליק.
לאחר הפוגרומים באודסה ובקישינב, עזבו המשפחות את אודסה. משפחת מיכאילובסקי עם חמישה בנים ובת אחת, חצו את אסיה מזרחה על דרך המשי עם עגלות וגמלים על נתיב מסילת הברזל הטראנס סיבירית. הם התמקמו במנג'וריה בערים חרבין, טיאנג'ין וחיילאר, והצטרפו לקהילות המהגרים היהודיות שחיו ופעלו שם. הם חיו ברמת חיים גבוהה מאוד. ילדי המשפחה נשלחו ללימודים בשווייץ ואיטליה.
במשפחה היו שני קנטוניסטים, ילדים שנחטפו לשרות צבאי בצבא הרוסי. בגיל ארבעים, לאחר שסיימו את שירותם הצבאי בסיביר הגיעו לקהילות היהודיות במנג'וריה, בחיפוש אחר נשים יהודיות לנישואין והתחתנו עם נשים במשפחה, כנראה במשפחת גודל.
סם אחד מחמשת האחים מיכאילובסקי, ייצג בנקים זרים בטיאנג'ין והיה חלק מן החברה הגבוהה של אנשי עסקים ודיפלומטים זרים.
דוד אביו של מוסקה, אחד מחמשת האחים מיכאילובסקי, עסק בספרים והייתה לו חנות ספרים בחרבין. הוא נשא אישה בחרבין שנפטרה והותירה אותו עם בן בשם תיאודור (תדי). לאחר מכן נשא לאשה את מרים לבית גודל ומשה (מוסקה) נולד בשנת 1916.
מוסקה או מוסיק בפי חבריו, היה דק גזרה, שיער בלונדיני ועיניים כחולות. הוא היה שובב גדול ואהב לצחוק. כנער היה יפה תואר ומחוזר על ידי חברותיו. חבריו לכיתה גייסו אותו תדיר להקשות על המורה בשאלות גיאוגרפיות כדי להתחמק מבחינות. הוא היה ספורטאי מצטיין והשקיע זמן רב במקצועות אתלטיקה שונים של הטלת כידון, הטלת כדור ברזל, ריצה.
רשימותיו בגיל שש-עשרה מחרבין מציגות את העיר והקהילה מנקודת מבטו של נער צעיר: פיגועים מדממים של אנרכיסטים, קטטות אלימות עם כנופיות רוסים לבנים אנטישמים, שוד וחטיפות כופר של כנופיות פשיעה סיניות, אירועי הכיבוש היפני, לצד מסיבות וחיזורים, שיטפון של הנהר הגדול סון-גא-רי וסיוע לקהילה, פעילות במועדון בית''ר והכנות להגשמה בארץ ישראל. אימו מרים חרדה לו ללא הפסק, אך ככל שהסלימו האירועים והמצב קיבלה את הדין כי עליו לנסוע לארץ ישראל.
מוסקה עזב את חרבין בגיל שמונה-עשרה ועלה לארץ ישראל באניה שהפליגה דרך נמלים שונים במזרח, הונג קונג, סינגפור, מקאו, בומביי ודרך תעלת סואץ ליעדה במרסיי בצרפת. הוא לא ראה יותר את אביו. קברו של דוד מיכאילובסקי נמצא בבית הקברות היהודי בחרבין.
מוסקה הגיע לארץ ישראל, הצטרף לקומונה בפלוגת בית''ר בראש פינה, סלל כבישים ועבד בחקלאות בגליל, בפרדסים, ובמחצבות במאיר-שפיה וזיכרון יעקב. יחד עם קבוצת חברים ביניהם יצחק אורן ואליושקה לנקין, הם היו מראשוני הפועלים במפעלי ים-המלח ומסוללי הכביש לסדום.
כחלוץ בארץ טייל עם חברים במדבר ובכל הארץ, ורשם רשימות מדויקות על מסלולים ואזורים. חבריו סיפרו כי פעם כשהיו באזור הכרמל, טעו בדרך ולא ידעו איך להמשיך. לא מפסיקים! הוא אמר והוביל אותם בנחישות אל הדרך הנכונה.
הוא וחבריו היו חבורה עליזה ופרועה שחיו בדירות שכורות בירושלים, תל-אביב, נתניה, ועוד, על פי מקומות העבודה. חבריו סיפרו כי בעת חסרון כיס שסיכן את מגוריהם הוא התערב על שכר דירה חודשי עם בעלת הבית שלו בארץ שיוכל לאכול אבטיח שלם ולמגינת ליבה, ולשמחת חבריו, הצליח.
במלחמת העולם השנייה, שירת בבריגדה היהודית ונלחם בנאצים במדבר המערבי בצפון אפריקה ובאיטליה; שם באיטליה, נהג לבדו בלילות שעות ארוכות משאית תחמושת על כבישים מכוסי קרח. כאשר אירע תקר, פרק את המשאית לבדו כדי שיוכל להרים את המרכב ולהחליף גלגל, ולאחר מכן העמיס אותה מחדש והמשיך ואז זה קרה שוב, והוא המשיך עד שהגיע ליעדו. מוסקה היה אדם נחוש מאוד.
היה חבר פעיל באצ''ל וחבר בפלוגת הכותל המפורסמת. התגייס לצה"ל ושירת כקצין תחבורה בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת השחרור;
למד עברית על בוריה והיה ממורי הדרך הראשונים והמוערכים וממייסדי התחום בארץ, היה מן המורים הראשונים בקורס למורי דרך. מראשוני נהגי אוטובוס הגרייהאונד הבודדים שיובאו לארץ בשנות החמישים. ממייסדי חמ''ד - חברת מורי דרך שפעלה כאיגוד, הדריך בעברית, אנגלית, רוסית ואיטלקית שנים רבות באתרי ושבילי הארץ ולימד עד גיל שמונים.
הוא אהב את הארץ אהבת נפש, גיאוגרפיה הייתה עניינו העיקרי מילדות וספרייתו הגדולה הכילה ספרי ידיעת הארץ, היסטוריה, טבע ומפות ופרסומים מדעיים מתחום הארכיאולוגיה של הארץ. הוא צילם רבות את הארץ והתפתחותה.
הוא בנה את הספרייה בעצמו מלבנים אדומות שחיפש במיוחד ולוחות עץ. לצד ידיעת הארץ הכילה ספרייתו ספרי אמנות רבים ואוסף הדפסים גדול של ציירים קלאסיים שהביא עימו מאיטליה. היה לו קשר עם המשורר אלכסנדר פן.
בשנות השמונים של המאה-העשרים, כשנוצרה אפשרות להעביר ספרים בתחום היהדות והציונות לתוך ברית המועצות, מוסקה הועסק על ידי עורכי האנציקלופדיה העברית בתרגום לרוסית של הערכים הקשורים לגיאוגרפיה של ארץ ישראל והשתתף באופן קבוע בשידורי רדיו בשפה הרוסית ליהודי ברית המועצות.
הוא אהב קולנוע וכנראה צפה במשך השנים במספר עצום של סרטים בכל הלילות שבהם קבוצות התיירים שלו כבר פרשו לישון במלון.
משה וויקי אשתו נישאו בתל אביב וגידלו את ילדיהם דוד וניצן ברחוב שתיל 3 ברמת גן. מוסקה טיפח 5 עצי תפוז גדולים חפר "צלחות" רבועות סביבם והשקה אותם בהצפה פעם בשבוע. ריח פריחת התפוז ליווה את הבית בכל אביב.
בביתם אירחו פעמים רבות את החבורה הסינית והלטבית, אמה וניקה גרמנט, מישקה אבוגוב, מוסיה, אליהו לנקין, איסקה - יצחק אורן ורבקה נדל, שרה ומרה מרגולויוב, טדי ורשה קאופמן, משפחת לסק, בובה ופרידה מינקוביץ, דן וסוניה, דוסיה ואברם גרשוביץ, פרלה ודוד, ברכה וברוך, אילנה וליובה אולשבסקי, בובקה מינץ, ועוד רבים. כילד אני זוכר מסיבות ליליות עליזות עם עם וודקה וריקודים.
משה הוא סבם של ירדן-משה בנם של דוד וחיה, ושל יונתן, רפאל, איתמר בניהם של ניצן ופרמה.
בשנותיו האחרונות שהה בביתו. הוא נפטר בגיל שמונים ושבע בביתו ולצידו ויקי אשתו ודוד בנו. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים. זיכרונו נצור עם כל אוהביו ומשפחתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה