יהודים באימפריה
הרוסית
כשהרנסנס היה בשיאו במערב אירופה, ובזמן שמדינות מערב אירופה כבשו שטחים באמריקה ודרום מזרח אסיה, רוב שטחי רוסיה היי אזורים נידחים, מנותקים ומכוסים יערות וביצות.
מזמנו של הצאר איוואן האיום ועד קתרינה הגדולה, רוסיה הייתה עסוקה במלחמות ובהתפשטות דרומה על חשבון העות'מאנים, מזרחה לאסיה התיכונה על חשבון המונגולים, צפונה ומערבה בקרבות מול האימפריה השוודית על חשבון שטחי פולין. קתרינה כבשה את הערבות הגדולות בדרום רוסיה, שטחים נרחבים מאוקראינה והאי קרים מידי התורכים ויחד איתו את מצודת אודסה והכפר הסמוך לה. כלכלתה של רוסיה הייתה מבוססת על חקלאות ואת מבנה החברה שלה ניתן לכנות פיאודלי. קתרינה חילקה את רוסיה למחוזות, שאת אדמותיהם מסרה לנסיכים ונאמנים וקבעה מעמדות בחברה הרוסית. עיבוד האדמה היה מבוסס על עבודת צמיתים. גיוס ילדים למסגרות צבאיות היה מקובל כבר בפרוסיה והתפשט לתוך רוסיה. יהודים לא היו חלק מהמבנה הפאודלי של החברה.
ב- 1795 לאחר חלוקת פולין השלישית בין רוסיה, פרוסיה ואוסטריה סופחו לאימפריה הרוסית שטחים מאוכלסים במיליוני יהודים. התחיל גיוס של יהודים לצבא הצאר. לקהילה היהודית ניתנה פריבילגיה שבמצבים מסוימים אפשר היה לשלם כופר כנגד גיוס ילדים.
ב 1801 עם עלייתו לשלטון של אלכסנדר הראשון נכדה של קתרינה הגדולה הוקמה "הוועדה לשיפור מצבם של היהודים". חלק ממסקנות הוועדה הייתה הוצאת היהודים מהכפרים לערים והגבלתם לתחום המושב בחבלים שונים באימפריה הרוסית.
אלכסנדר נפטר ב 1825 מטיפוס ובמקומו עלה הצאר
ניקולאי הראשון.
ב-1827 הוחל על היהודים חוק כללי של
גיוס חובה (וכן על קבוצות אתניות נוספות כגון פינים ופולנים). על המגויס היה לשרת
כעשרים וחמש שנים מהגיעו לגיל שמונה-עשרה. אחד הסעיפים בתקנות לגבי יהודים אפשר
לקהילות לספק גם ילדים בני שתים-עשרה עד שבע-עשרה כדי להשלים את מכסת המתגייסים;
אלה נועדו להיקלט בפנימיות צבאיות ולאחר מכן בשירות הכללי. בוטל הפטור מגיוס כנגד
תשלום כופר, למעט עבור נכבדים כמו רבנים, סוחרים אמידים וראשי קהל. מניעי הצאר היו
חיזוק השוויון בין נתיניו. בנוסף, ציפה שהמגויסים
יהפכו מועילים כלכלית לאחר שירותם. בתקופת ניקולאי יצאו כ-600 תקנות נגד היהודים
שמטרתן הייתה לגרום להם להתבוללות באוכלוסייה הכללית בסיסמה "צאר אחד, עם
אחד, דת אחת".
יש הערכות שבין כשבעים אלף יהודים
שגויסו לצבא בימי ניקולאי הראשון, היו כחמישים אלף מתחת לגיל שמונה-עשרה שנקראו
קנטוניסטים וחונכו בפנימיות צבאיות. החיילים המשוחררים זכו להטבות שיהודים לא זכו
להם בדרך כלל, כמו מגורים בערים מחוץ לתחום המושב, אכן רבים מהם היו בין מייסדי
קהילות יהודיות חדשות מחוץ לתחום המושב, למשל קהילת חרקוב. חלקם
התבוללו וחלקם חזרו ליהדות.
בסדרת קרבות
מוצלחת נגד העות'מנים ניקולאי סיפח לרוסיה את גיאורגיה, וולכיה, בולגריה, סרביה,
נסיכות מולדובה, הקווקז וארמניה. ניקולאי נפטר ב 1855.
הצאר אלכסנדר
השני עלה לשלטון ב-
1855. הצאר הנהיג
קו ליברלי במדינה. כבר בהמלכתו בוטלו תקנות הגיוס ליהודים, אשר קיבלו הסדרי שירות
בצבא כמו יתר הנתינים. בשנת 1856, כחלק ממדיניותו הליברלית יחסית, ביטל אלכסנדר השני את מוסד
הקנטוניסטים בכלל. הממשלה נסוגה מניסיונות דומים לכפיית הנצרות.
לסוחרים בעלי
רכוש, אקדמאים, בעלי מלאכה מאומנים, בוגרי בתי ספר מקצועיים וחיילים משוחררים
ניתנה הרשות להתיישב בכל מקום ברחבי רוסיה, ויהודים מסוימים היו יכולים אף להיות
פקידים בשירות הממשלה, עורכי דין ושופטים. שכבת בעלי ההון היהודים הגיעה עד מהרה
לידי משקל ניכר בכלכלה הרוסית: בנקאים וקבלנים לבניית מסילות ברזל, סוחרי יבוא
ויצוא וספקי צבא יהודיים החלו לקבל מעמד נכבד. בנוסף למפעלי המלאכה והתעשייה
הזעירה שהתרבו מאוד ב"תחום המושב", התרבו התעשיינים היהודים שהקימו
מפעלים חשובים וגדולים מחוץ לגבולות "תחום המושב". יהודים שהשתתפו בהקמת
מפעלים חדשים ובעלי מלאכה הורשו לעזוב את "תחום המושב" ולשבת בתוך
רוסיה.
נוסדו קהילות
חדשות ברחבי רוסיה, בייחוד בשתי הערים הגדולות מוסקבה וסנט פטרבורג. הקהילות
החדשות שנוסדו היו שונות מהקהילות הוותיקות שהיו ב"תחום המושב": היהודים
שחיו במוסקבה ובסנט פטרבורג הרבו להיות בקשר עם הנוצרים, ואף על פי שהם רצו לשמור
על יהדותם, הם לא דקדקו במנהגי היהדות. חלקם שלחו את ילדיהם לבתי ספר רוסיים
ואוניברסיטאות .
בתקופת שלטונו
של אלכסנדר השני היו מחלוקות בין המשכילים היהודיים לבין שומרי הדת היהודית, משום
שהמשכילים חשבו שכדי לקבל שוויון זכויות יש להשתלב אט אט בחיי החברה. כדי להחיש
תהליך זה הם הפיצו את ההשכלה בשפה הרוסית, לעומתם, שומרי המסורת היהודיים הפיצו את
ההשכלה בלשון העברית.
במרץ 1881 נרצח אלכסנדר
השני על ידי חברי תנועת מחתרת מהפכנית רוסית עממית -
הנרודניקים.
הצאר אלכסנדר
השלישי עלה לשלטון ב 1882 ואיתו
נסתיימו 25 שנים של שלטון ליברלי יחסי. והתחילה תקופה של ריאקציה. אלכסנדר האמין בהחזרת היציבות הפנימית למדינה לא על
ידי רפורמות אלא על ידי שלטון ריכוזי חזק, אורתודוקסיה, פטריוטיות רוסית, הומוגניות
תרבותית (למשל שפה אחת שנכפתה על כל המיעוטים בשטח רוסיה).
נחקקו ארבעה
חוקים שמטרתם הייתה לשעבד את היהודים, מבחינה חברתית וכלכלית.
- על היהודים נאסר להשתקע
מחוץ לערים, עיירות, ומושבות חקלאיות.
- להפסיק את קיומם של כל
שטרי המכירה והמשכנתא, ואת חוזי המכירה על נכסי דלא-ניידי הנמצאים מחוץ
לתחומן של הערים והעיירות.
- הגבלות כלכליות בשטחים שבתחום המושב כגון איסור ליהודים לעסוק במסחר בימי ראשון.
חוקים אלו פגעו ביהודים בעיקר מבחינה כלכלית, משום
שנאסר עליהם לעסוק במסחר ביום ראשון, יום בו באים האיכרים לעיר. כמו כן, נאסר על
היהודים לעסוק בחקלאות או לגור באזור חקלאי. יהודים שחיו בכפרים הועברו לערים
הגדולות, מה שצמצם יותר את אפשרויות הפרנסה.
בשנת 1891 גורשו ממוסקבה כ-30 אלף יהודים שהיו אמידים, משכילים
ובעלי מקצועות חופשיים.
העיתונות
האנטישמית טענה באופן ברור מאוד שהיהודים הם אלו שרצחו
את הצאר אלכסנדר השני. הופצו כרוזים רבים ותועמלנים הטיפו בממשלה להכות את היהודים
על שרצחו את "הצאר הגואל", משחרר האיכרים. לאחר שישה שבועות מהרצח, החלו
פרעות בקהילות בדרום רוסיה שנמשכו משך
שלוש שנים וכונו "הסופות הנגב". בעקבות פרעות אלה החלה העלייה הראשונה לפלשתינה.
הצאר אלכסנדר
השלישי נפטר משחפת בשנת 1894
הצאר ניקולאי
השני (הצאר האחרון של רוסיה) עלה לשלטון בשנת 1894. התסיסה הפנימית בשטחי
רוסיה התעצמה, שביתות, מחתרות, כתבים אנרכיסטים – מול כל אלה עמד אדם חלש שיועציו
היו כמרים ריאקציונרים שהתנגדו לכל רפורמה פנימית במדינה. ובכל מקרה פעילי המחתרות
כבר לא היו מעוניינים ברפורמה אלא בהריסת הסדר הקיים. במחצית השנייה של המאה ה-19
החלו להתפרסם חיבורים אנטישמיים ברוסיה המתייחסים לקנוניה
של אגודת הסתרים "זקני ציון" היהודית להשתלט על העולם. ביוזמת המשטרה
החשאית הרוסית אוגדו עשרים
וארבעה חיבורים כאלה לספר שהתפרסם בשנת 1903 בשם "הפרוטוקולים של זקני ציון"
שהפך למסמך
האנטישמי הנפוץ והמשפיע ביותר בעולם.
בשנת 1903 פרצו פרעות קישינב בהן נרצחו
45 יהודים וכ-600 נפצעו. בשנת 1904 פרצה מלחמה בין יפן לרוסיה. רוסיה הפסידה
במלחמה. הסתות אנטישמיות האשימו את
היהודים בהחלשת רוסיה ובאחריות לתבוסה במלחמה. בחודש ינואר 1905 הסתער המון של
80,000 פועלים על ארמון החורף של הצאר בסנקט פטרבורג. חיילי הצאר ירו במכונות יריה
לתוך ההמון. המרידה התפשטת בכל רחבי רוסיה. הצאר דיכא את המהפכה בכוח, אלפים הוצאו
להורג, התחוללו קרבות רחוב בין המורדים לחיילי הצאר. המצב הפנימי ברוסיה היה נורא.
לאחר דיכוי ההתקוממות נגדו קבע הצאר שמרבית האנרכיסטים והסוציאליסטים מארגני
ההתקוממות הם יהודים.
כתוצאה ממהפכת 1905 נאלץ הצאר להיכנע לדרישת
התנועה הליברלית ולהעניק זכויות אזרחיות
ופוליטיות לעם, להקים את הפרלמנט ולחוקק חוקה.
אנשי הריאקציה התנקמו ביהודים על המפלה שנחלו מידי אנשי המהפכה וארגנו
קבוצות המכונות המאות השחורות (כל קבוצה מנתה כ-100 אנשים). אלו ערכו בשנת 1905 פוגרומים ביהודים. כחמישים עיירות נפגעו ומאות יהודים
נהרגו. גם באודסה התחולל פוגרום גדול. כתוצאה
ממצבם, בין השנים 1880–1910 ברחו מכל שטחי רוסיה קרוב לשני מיליון יהודים. בין השנים 1903–1908 בלבד, הגיעו לארצות הברית קרוב
לחצי מיליון יהודים מרוסיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה