David Michaeli / Bird flies out of her cuffs 1984
נטלי גוטמן / חיי הפינה
חיי הפינה
בין האבנים ומעליהן גרות הנפשות של חייל
מי שנכנס בפנים קר לו, יותר בבקרים.
חדר העוגות, שירי ישראל, ומתחת
מת גר שם עם מתות, עובד,
אוויר מטר על מטר.
בפינת אלנבי הייתה אודסה כולה.
לא תשכחי עוגת סוף יומה, תניחי אותה בתיקה,
לתינוקות, מהעבודה ממהרת לרחוב.
חי לא עוצר אותך, סולד, גבך יפה וטרוד,
נשמתך צעצוע פוך, גנבת צנועה,
שבקיצור הדרך הנסלחת תנחם את החי -
היא תלמד ביבים. בחול 33 שנים
עד אלפיים עשרים ושלוש.
שאז תהיה מלחמה,
כולה בין סדקיה. ואושרו לא קרבי,
ויוצריו נובחים את הנשמה שתחת עין הרע,
ובביבים שוטפת כלים את באותה פינה,
יפה בהפרשות חייה.
נטלי גוטמן / ליונקים
ליונקים
סיזיפית הבובה לבודדים,
לא נתלשת, כבומרנג חוזרת לגזי נשימה,
בשדרת פנסים מספידים פוגשת יונק ליבי,
הכלי עשוי פעמיים,
תלישה ותפר.
מלחמה ושלום.
כי אין סולח לבובה פחות טבעית,
הילד הלום.
בואי ילדה, רכבי על החתול,
נשמי כאב ירחי
בשלום.
נטלי גוטמן / כל הדרך לאושר
מותר לחתול להרגיש כלב ולהיעלב, אנשים עושים זאת. והחיים מתגרדים מבדידות. "שהרי לא מצויה רפואה בעולם אלא בזמן שמשגיחים פנים בפנים" (מלילה הלנר-אשד, אדרא זוטא, זוהר ח"ג, "מבקשי הפנים", 2017)...
ועל פני הבכי הצעיר אורות אם,
וטריקת מילים בעצמות, מהמטפלת הראשונית.
אצבעות לשונה מושטות לגוף החשכים,
חבלי חבליה על ארגזי חן,
חור החורים, עצמות של מילים.
והנפש בנויה להכעיס, לכל אהבה.
גוררת לאלימות כלפי הפעורה.
תותקף אימא בשם אהבה,
ויתומי השפה, נפחד
משרידות החתיכות ממנה,
נעמוד אדומים מול רמזור ירוק, פגיעים,
טרם ייפתחו ארבע עיניו של יום חוגג הסוף, רק אחד בשנה, בביצה החומה מיריקת הנסתר, מוודא הריגה.
ושנים לפניו, תצא פנים מול פנים
מתמלמלת באוזניי סבתי,
כעוגת השמרים שלה רכה,
בטעמה אשכון.
ארונות קבורה מהמשפחה בגינתי אחריה מובנים מאליהם, כמו האופה שלי, האהובה שלי
שתמרק אף חתולות החצר,
שורפת חיים, אם הם גסים, שלא יהיו,
גם מחוצה לי, על המדרכה יהיה חם לאהובים,
יתרטבו בי, ואני אשיר, להיות איתם אחרי לכתה,
נפעמת משירת השבט.
ואולי זה אושר של כלבים,
חם, מעליב, מגביל ומלקק,
אך הוא לא תם.
נטלי גוטמן / אלוהים שלי ילדי
אלוהים שלי ילדי
תשן אתה, ואימא היא כבר גדולה, שומרת על אבא, יכולה. עוד תראה, עוד תראה כמה טוב יהיה,
מה שלא יהיה. אלוהים ילדי, אין זה חלום,
אנחנו פרחים שלא נובלים ביום,
על מרפסות של הר מחליק בדבש דבורה ניגר ביום,
ובבוקר נהיה אהובים.
עוד תראה כמה טוב יהיה
כשיש אלוהים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה