אלי גרוס / עיצוב טוטאלי / קורס
עיצוב בסיסי / בצלאל / 1977-1978
אלי גרוס
היה המורה המשפיע ביותר שלמדתי ממנו עיצוב בבצלאל והשיעורים שלו בנו את
המתודולוגיה העיצובית שלי מאז ועד עתה. כאשר לימדתי עיצוב, השיעורים שלו היו אבני
הדרך שלי וכך גם קראתי לקורס: עיצוב בסיסי.
הוא נכנס לכיתה
עם שפם לא גדול, סקר אותנו בספקנות שלא נעלמה לעולם ונדמה שביטאה: "מי אתם?
תפתיעו אותי". הכיתה שהייתה קבוצה חברתית נמרצת בדקה אותו בעוינות נעלבת: למה
אתה לא נחמד? הוא לא התכוון כלל להיות נחמד. למעשה הוא לא ממש הבין למה זה משמש.
הוא התמקד בתמצות היחסים בין הצורה לרקע וכאשר הפריעו לו עם דברים מיותרים, הזדעף.
ובצדק.
אהבתי את התכונה
הזאת. ולאחר שנים יכולתי להגדיר אותה כאיכות של מורה אמיתי. פגשתי את התכונה הזאת
אצל מורים משדות אחרים של תנועה ושל שטח. לבקש יחס אישי היה מטופש. ולהיעלב, עוד
יותר מטופש. אנחנו לא בטיפול. אנחנו לומדים שירה של צורות ויחסים. ושירה היא דבר
אכזרי. אם היא טובה היא טובה. אם לא אז לא. תתמודד. והוא ידע את מהות יחסי הצורות.
כשעבדנו בכיתה
הוא קרא עיתון ועישן פייפ. ידענו שהוא היה מעצב בהולנד, והשתתף שם בקבוצת עיצוב,
ובארץ עיצב סמלים של ביטוח לאומי, ובנקים ושילוטים בבתי חולים וטרמינלים ועוד. אמנון גרוף בן כיתתי מספר שבשיעור הראשון או
השני הוא הביט בנו, בקבוצה המרושלת משהו, ואמר משהו כמו "מעצב צריך ללבוש
חולצה מעוצבת צריך ללבוש מכנסיים מעוצבות צריך לבוא עם עט מעוצבת. ייתכן שהוא
הוציא מהכיס והניח על השולחן את עט המון-בלאן החדש שלו... אמנון הוסיף, שנים אחר כך הבנתי
את דרישתו ל"עיצוב טוטאלי".
התרגילים שנתן
היו ליבת הלימוד והתחילו בחקירה שיטתית של שחור לבן ולאחר מכן של צבע. התשתית
הצורנית הייתה של מספרים מאחד עד עשר. בדירה הרטובה בנחלאות הייתי משרטט אותם
בקפדנות עם רפידוגרף, ואז צביעה מדוקדקת בגואש או אקריליק. תחילה המספרים ואז
הנגטיב ולאחר מכן ריבוע פנימי שהופך את היחסים בין פוזיטיב לנגטיב ולאחר מכן
הייבוש, ואז החיתוך של הנייר, החיתוך של קרטון הביצוע, ואחרי כן ההדבקה, ואחרי כן
הנייר השקוף העכור לשמור על העבודה. ובבוקר לאחר לילה נטול שינה אל רחוב בצלאל.
היינו מביאים את
התוצרת לכיתה, ותולים אותה על פי דרישתו על הקירות באופן מדוקדק. הוא היה מתבונן
בהם באותה ספקנות, זורק הערות, שותק מוצץ את הפייפ, מפנה את הגב ונותן הוראות
לתרגיל הבא. לאחר המספרים, באו המודולים. בשנים הבאות בחיי בתחומי התנועה ובתחומי
השטח כבר היכרתי היטב את המתודולוגיה, פירוק ובניה, תרגול ותרגול, כפי שפונאקושי
מאוקינאווה עיצב את לימוד הקראטה המודרני באמצעות פירוק הקרב לתנועות בסיסיות
ולאחר מכן הרכבים של התנועות. ממנו למדתי את המילה מודול שהמשיכה ללוות אותי שנים
ארוכות, בעקבות השיעורים שלו הסתובבתי ברחובות ירושלים עם מצלמה שלקחתי מהסטודיו
לצילום, הו, ימים עתיקים ללא פלאפונים, חיפשתי מודולים וצילמתי לוגואים מופשטים
בחנויות. המוכרים הסתכלו בתמיהה.
יום אחד, לקראת
התצוגה של התרגיל, ז'ק המתולתל שלמד איתנו בשנה א, תקע בפראות מרדנית את הריבוע על
מסמר בולט, קורע אותו במרכזו, מקפיד לעקם אותו. הו, ההתרסה של הסטודנט הצרפתי כנגד
מיסגור הרוח החופשית. "בורגנים, איזה ממזרים" כפי ששר ז'ק אחר, פרוור. הדיכוי
המרובע, בגודל 25 על 25 ס''מ. בסה''כ עברנו רק שבע שנים ממהומות דני האדום בפריז.
הכיתה המתינה במתח. אלי נכנס עם הפייפ, עם התיק מתחת לזרועו, התבונן בשקט בכיתה
הממתינה, העיף מבט בקירות, הניע מעט את שפמו, זקר את גבותיו בתמיהה קלה, הלך
לשולחן והתיישב. בביקורת התעלם מהריבוע המעוקם. ז'ק עזב.
הוא היה יושב
מאחורי השולחן וסוקר את התוצאה. שנים לאחר מכן, בקורס שהעברתי, בעקבותיו, כמוהו
הייתי יושב בכיתה וסוקר תוצאות בעין בלתי סבלנית. המחלות הקטנות של הביטוי העצמי,
הקלישאות. ובכתיבה: הרי זהו לימוד הייקו.
יום אחד אמרתי
לו שלא אוכל להגיע לשיעור כי יש לי עבודה במדבר. הוא התבונן בי ואמר, אולי כדאי לך
לשקול לעבור למקצוע אחר. הגעתי לשיעור.
הבנות נעלבו
ממנו. הוא לא היה אב, הוא לא היה אח, הוא לא היה מאהב, שום דבר מן התפקידים
הגבריים שמורה יכול לספק. למעשה היום אני מבין שלצד הריכוז המקצועי הוא היה ביישן.
כמו הרבה יוצרים מופנמים אחרים.
אמנון גרוף זוכר
שהוא זרק סקיצות מהחלון של קומה ב' ואמר תוך כדי "הסקיצה אוורירית" וגם
שהוא שבר חייל מתרגיל לוח השחמט, צבעי יסוד צורות יסוד, קיפל אותו בידיים שלוש
ארבע פעמים, זה היה קרטון ביצוע שביר, ואמר: אופס נשבר.
התאהבתי בסדרות
הריבועים שפתחו לי שער להבנת מהות של יחסי צורות בשחור לבן וצבע. אהבתי את היופי
של היחסים האלו. תחילה המספרים. אחרי כן סדרות של מודולים. ואז, כמו פגישה
ב"שטוחלנדיה": תעשו לי קוביה של מודולים. התרוממנו מדו-ממד לתלת-ממד.
מסתבר שכל
תרגילי הריבועים והמספרים היו תשתית מצוינת. התרגיל המשמעותי ביותר עבורי היה
עיצוב כלי שח. הוא אמר: תעצבו שח. סדרה של צורות עם היגיון עיצובי. גרתי ברחביה עם
שתי שותפות לדירה. היה לי בקבוק של "קאטי סארק". אהבתי את התווית הצהובה
עם הספינה בים. בערב ישבתי בחדרי שפנה למערב והרהרתי. ששה כלים. החלטתי לעשות סדרה
של קיפולי נייר, כל אחד מריבוע של נייר בגודל 6 על 6 ס''מ. עם סכין חיתוך וסרגל
מתכת גזרתי את הריבועים הלבנים ולאחר מכן את השחורים. קיפלתי את הראשון. חייל. את
השני. פרש. רץ. צריח. מלכה. מלך. כל אחד מהם היה יקום מקופל. פרשתי אותם וקיפלתי חזרה וידעתי מהי סדרה.
מהריבועים שנשארו בניתי את לוח המשחק על קרטון ביצוע.
כשהבאתי את העבודה לשולחן שלו בכיתה אמרתי לו בהיסוס שכולם מבוססים על ריבוע נייר אחיד מקופל בשש צורות שונות. הוא התבונן בה מהורהר, נדמה לי מעט יותר זמן מן הרגיל, הציץ לתוך עיניי ואמר: שמונים. הלכתי מופתע ומרוצה.
ועוד זיכרון הוא שכנראה בתחילת שנה שניה הכיתה העליזה שלנו החליטה שאלי פשוט מעליב ולא מתחשב והכריזו חרם. לא נכנסו לשיעור. הצורות והעיצוב נחלו מפלה.
כמעט חמישים
שנים, הסדרה של קיפולי הנייר עדיין שמורה אצלי.
המעצב ליעד שדמי מוציא ספר לשימור עבודתו של אלי גרוס. לקמפיין גיוס תרומות לספר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה