הקדמה:
בערך בשנים 2003 עד 2008 ניצחה העורכת גליה עזרן על אוסף כותבים שעסקו בתודעה. המאמרים הופיעו במדור הניו-אייג' ב NRG מעריב. בין הכותבים היה אפשר למצוא את אורי לוטן, תומר פרסיקו, עידו הרטוגזון, יונתן לוי. אורי לוטן חיבר אותי לגליה ותרומתי הייתה מאמרים בנושאי תודעה ומרחב.
בתקופה זו יונתן לוי הגה את הרעיון לראיין אסטרונאוטים על חוויותיהם התודעתיות בשהותם בחלל ובשיחותנו אף חשבנו לרכז את הראיונות לספר.
תודעה ומרחב הם תחום העיסוק והחקר שלי בתנועה, מדבר והתנהגות. מהם נוצרו תחום טיפול שטח, התכנית הבינתחומית לטיפול וחינוך שטח בסמינר הקיבוצים, המכון ללימודי שטח, ומדף הוצאה לאור. הקיצון הוא היוצר הגדול.
כיום אני משתתף כחוקר בתכנית הדמיית קיום אנושי על פני המאדים. אנו קבוצה עצמאית של חוקרים מתחומים שונים עם התמחות בתנועה, מרחב, טיפול שטח ומצבי קיצון התנהגותיים. התאגדנו במכון ללימודי שטח. אנו מרצים בסמינר הקיבוצים, באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטה העברית בירושלים.
הצעת המחקר שלנו בנושא תנועה, מרחב ובריאות קבוצתית (MSG), התקבלה לפרויקט 20 AMADEE של OWF שיתקיים במכתש רמון. בפרויקט מלהיב זה שותפים עמותת DMARS הפועלת עם מכון דיוידסון ממכון וייצמן וגם ISA סוכנות החלל הישראלית. העבודה על מחקר MSG החלה במרץ 2019. וצפויה להסתיים באוקטובר 2021.
הראיונות עם האסטרונאוטים שיונתן לוי יזם, ראיין והביא אלינו מספקים הצצה אל התודעה האנושית בתנאי קיצון וחומר רב למחשבה, השראה, לימוד וחקר. פנינו מועדות לכוכבים.
יונתן לוי מראיין את צ'רלי דיוק
בניגוד לאדגר מיטשל, שהמפגש שלו עם הקוסמוס היה – אכן – מפגש קוסמי, שבו הפריצה אל מחוץ לשדה הכבידה של כדור הארץ היווה מעין מטפורה סימולטאנית לחוויה עזה שבה נתגלו לו אחדות היקום, התודעה, האדם – לצ'רלי דיוק היא שימשה כתחנה רוחנית מסוג אחר לחלוטין.
צ'רלי דיוק:
"הייתה לי הזכות להיות חלק מהצוות, כטייס רכב הירח באפולו 16, שביצעה את הנחיתה החמישית על הירח", מספר צ'רלי בראיון מיוחד, "זה היה ב-72', לפני 34 שנים. ג'ון יאנג, קן מטינגלי ואני, ביום ראשון אחד אחר-צהריים, עלינו לסטורן חמש, רכב השיגור, וחגרנו את הרצועות. היינו מאד נרגשים. התכוננו לזה במשך שנתיים, כך שחשנו מוכנים מאד. לא היה בנו כל פחד, או תחושת סכנה, רק תחושת ציפייה של 'יאללה, נוסעים'. ממש חיכינו להמראה.
הספירה לאחור התנהלה כהלכה, וכשהוצתו המנועים – החללית החלה לרטוט מצד לצד. החללית הייתה כל-כך גדולה - 120 מטר גובה, כמעט 11 מטר קוטר, ומסה של למעלה משלושה מיליון קילוגרם - ומכיוון שהיינו ממש במרומי החללית הרעידה הזאת הייתה עצומה. קצת נלחצתי, כי לא ציפיתי לזה. זה היה די מפתיע. אבל ג'ון יאנג, המפקד, שהיה בטיסה קודמת לחלל, היה שליו לגמרי – אז אחרי דקה או שתיים נרגעתי גם אני והבנתי שככה זה אמור להיות."
מה המראה הזכור לך ביותר מהחלל?
הקפנו את כדור הארץ פעם וחצי לפני שהתחלנו את הטיסה לירח. אני זוכר איך הבטתי בכדור הארץ בערך ממרחק של 25 אלף ק"מ. אפשר לראות את כל ההיקף של הכוכב, היה מראה יפה מאד של הקוטב הארקטי, של קנדה וארה"ב, מקסיקו ומרכז אמריקה. האדמה כולה היה חומה, והאוקיינוס כחול-קריסטל, העננים והשלג היו לבנים לגמרי - כדור הארץ היה תלוי כאבן החן בשחור החלל, זה היה מראה ממש עוצר נשימה. כל מקום סביב כדור הארץ היה פשוט שחור. אי אפשר לראות שום כוכבים בחלל משום שאין לילה, תמיד יש אור יום, כיוון שהשמש תמיד זורחת, ולכן את הכוכבים לא ניתן לראות. אתה באור השמש אבל ישנה חשכה, זה לא חושך של מנהרה... זהו חושך מאוד חי... של החלל. לא הייתי ממש רוחני בתקופה זו, אבל לאחר מכן קראתי בתנ"ך, בספר ישעיהו, פסוק שאומר שאלוהים "הַיּשֵׁב עַל-חוּג הָאָרֶץ, וְישְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים; הַנּוֹטֶה כַדּק שָׁמַיִם, וַיִּמְתָּחֵם כָּאהֶל לָשָׁבֶת"... וכמובן שלא ראינו את אלוהים אך ראינו את עיגול הארץ כפי שהוא מתואר במדויק ספר ישעיהו. ובספר איוב ישנו פסוק שאומר "נטֶה צָפוֹן עַל-תּהוּ; תּלֶה אֶרֶץ, עַל בְּלִימָה" ושם הוא היה, תלוי בחלל, וזה תאור נוסף יפה ומדויק מהכתובים. אבל באותה תקופה לא הייתי מודע לפסוקים האלו... לא הייתי רוחני באותה תקופה.
הגענו לירח... זהינו את אתר הנחיתה שלנו מתמונות מהחלל שצילמו באפולו 14, שתי טיסות קודם. נחתנו במקום שנקרא דקארט, בהרים המרכזיים, והמטרה שלנו הייתה לחקור את המכתש שנחתנו בו. הוא היה בערך ברוחב 12 ק"מ , לשם כך נתנו לנו מכונית ירח קטנה. זה היה די כיף לרכב, וגם שינוי מהותי כי יכולנו לסייר במרחק 5-6 ק"מ מהמקום שנחתנו, בניגוד לעשרות מטרים הספורים של המשימות הקודמות. הייתי מלא פליאה, כל כך נלהב, כמו ילד בחופשה, כל-כך נרגש להיות על הירח. זו הייתה הרפתקה כזו... לא היה פחד. הינו מאד מיומנים בעריכת הניסויים ואיסוף האבנים, אז יכולנו פשוט ליהנות מהיופי של זה, מההתרגשות.
איך זה שם?
הירח הוא מקום מרהיב ביופיו, אבל שלא כמו כדור הארץ אין בו חיים. זה רק סלע ענק, אבל יש בו משהו מיוחד, בשבילי לפחות, סוג של יופי מאוד מדברי. בעיקר בצבע אפור, למרות שיש כמה אבנים לבנות וכמה שחורות - אך בעיקר גוונים של אפור. ומאוד קשה לנסיעה... הגבעות אמנם היו עגולות אך היו הרבה מכתשים, הרבה גאיות ועמקים, הרבה עליות וירידות. אור השמש מאוד בוהק, אבל מאחר שאין אטמוספירה על הירח השמיים שחורים משחור. כך שיש ניגוד עז בין פני הירח לבין החלל. נשארנו 72 שעות על הירח, בחוץ היינו קצת יותר מ-20 שעות, ואספנו המון אבנים, משהו כמו 98 ק"ג .
לוח זמנים צפוף.
כן די צפוף. חילקנו את 72 השעות הללו לחלקים של 24 שעות, לאורך 24 השעות הללו היה לנו זמן מנוחה במשך 8 שעות, אחר-כך קמנו, אכלנו, התארגנו לקראת היציאה - דבר שגם דרש כמה שעות, לבדוק הכול, להכין הכל.
אתה זוכר את החלומות שלך מהירח?
לא. אני לא חולם כל-כך הרבה, לעיתים נדירות אני זוכר חלומות. בהפסקה הראשונה שם כמעט ולא ישנתי מרוב התרגשות. בשני זמני המנוחה האחרים ישנתי כמו תינוק - הייתי כל-כך עייף. זו הייתה עבודה קשה מאוד. החלום היחיד שאני זוכר שקשור לטיסה קרה כמה חודשים לפני ההמראה... בדיוק חליתי בשפעת וקדחתי מחום, וחלמתי חלום שהיה מאוד מוחשי:
ובחלום נסעתי על הירח עם ג'ון במכונית שלנו, ונתקלנו פתאום בעקבות של מכונית נוספת. אז שאלנו את בקרת המשימה אם אנחנו יכולים לעקוב אחרי הסימנים, והם ענו בוודאי, אז פנינו ימינה ולאחר 30 או 40 דקות הגענו לגבעה. שם הייתה מכונית נוספת ובתוכה שני אנשים - או שתי חליפות חלל - פשוט יושבות שם. אז עצרנו והודענו שמצאנו את המכונית הזו, ובתוכה כנראה שני אנשים כמונו. קפצנו החוצה, הפעלנו את הטלוויזיה ואני רצתי לשם. שני האנשים לא זזו, הם היו מתים. כשהרמתי את מגן השמש כדי לראות מעבר לקסדה ראיתי את עצמי, והבחור השני היה ג'ון. הבאנו כמה דגימות מהמכונית, ואז העריכו שמישהו עשה ניסוים שם, והעריכו שהמכונית שם כבר כמה מאות אלפי שנים. זה היה סיוט או משהו כזה, אבל חלום כל כך חי, ולא סיפרתי אותו לאישתי או לאף אחד אחר עד שחזרתי הביתה מהירח. זה היה החלום היחידי שחלמתי בקשר לנסיעה.
והכל עבר בשלום, מסתבר.
הירח היה ממש מרגש, לא רצינו לחזור. התחננו לבקרת המשימה שיניחו לנו להישאר אבל לא נתנו לנו אפילו שעה אחת נוספת. בדיוק לפני שחזרנו, רצינו להשתעשע קצת, אז ג'ון קיפצץ קצת. זו הייתה שנת 72', והייתה האולימפיאדה במינכן, אז החלטנו לעשות אולימפיאדת ירח. אז אני אמרתי כן, אני אעשה קפיצה לגובה - וקפצתי – ואז נפלתי אחורה. זה היה מפחיד, כי פחדתי שפגעתי בחליפת החלל או בבלונים. ליבי דפק בחוזקה – אבל בכל היה בסדר. אבל זה היה מפחיד גם לבקרת המשימה... הם לא אהבו את זה בכלל. זה היה המקצה האולימפי היחיד שהיה לנו, קפיצות לגובה. הדרך הביתה הייתה ללא אירועים יוצאי דופן, למעט הליכת החלל שעשינו. היינו בחוץ כשעה בערך, זו היתה חוויה מלאת חיות - ריחפתי מחוץ לפתח הימני, וראיתי את כדור הארץ, וזו הייתה ארץ חדשה - כמו ירח חדש - רק עם צבע כחול ולבן. והסתכלתי מעבר לכתפי השמאלית והיה שם ירח מלא ענקי זה היה מדהים. כשהגענו נחתנו בדיוק במטרה באוקינוס השקט. נעדרנו עשרה ימים. זו הייתה ההרפתקה שלי.
כאחד המעטים שזכו לראות את כדור הארץ מבחוץ, האם זה שינה את תפיסת העולם שלך?
מנקודת המבט הרוחנית או פילוסופית זה לא ממש השפיע. זו הייתה הרפתקה. כשנהייתי נוצרי, מה שקרה שש שנים מאוחר יותר, אני מעריך יותר את יצירתו של אלוהים. יש שיר בתהלים, נדמה לי פרק י"ט, שאומר "השמיים מספרים כבוד אל מעשה ידיו מגיד הרקיע", ואני רואה זאת עכשיו. את הסדר והיופי של היקום, והראיה זאת, לאחר 28 שנים של הליכה עם האל, היא הראיה שלי כעת, כשאני נזכר בזמן על הירח, והבטתי בשמיים וראיתי את הכוכבים (כשאתה בצד האפל) - ואכן השמיים מספרים כבוד אל, בייחודיות שכזו, ואנו ברי מזל שאנו חיים בכוכב לכת כה יפה.
אז איך נעשית דתי?
תמיד האמנתי באלוהים. עד כמה שאני זוכר, כבר כילד קטן. גדלתי בדרום קרוליינה, אמא לקחה אותי לכנסייה עם אחי התאום, הוטבלנו בה, וביקרנו בה בקביעות. כשגדלתי האמנתי שיש אלוהים, אי-שם, הכרתי בישוע כמושיע וכאדון, אבל זה היה באופן אינטלקטואלי, זה לא היה באמת בלב שלי. איפשהו בישעיהו כתוב, "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי", ואני מתאר לעצמי שזה היה המצב שלי. כיבדתי את האל בשפתי, בימי א' בכנסייה, אבל לא חייתי למען אלוהים, ולבי היה רחוק ממנו. גם שהתחתנתי, זה היה בכנסייה, הטבלנו את ילדינו, לקחנו אותם לשם, היינו מעין משפחה דתית, אבל למעשה לא היה לנו יחס אישי אל ישוע.
אחרי המסע לירח, הצבתי את הקריירה שלי בראש סדר העדיפויות, וכל האנרגיה שלי הלכה לשם - על חשבון משפחתי, והנישואין שלי. הצלחתי בקריירה, אבל הנישואין שלי הלכו והתפרקו, ושני ילדי, שהיו בני חמש ושבע כשהגעתי לירח, בקושי הכירו את אבא שלהם. היו לנו חיי משפחה מתוחים ביותר. חשבתי כשאשיג את מטרתי אגיע למנוחה, לתחושת הישג. הייתה תחושת הישג – ואני מכיר בהישג – אבל הייתי לא מסופק. הדחף שהביא אותי עד לירח – עדיין היה שם. לאן לתעל את הדחף הפנימי הזה, התשוקה הזו לעוד הישגים, עוד יעדים? מה לעשות?
"לא היה לי, מה שאני קורא לו היום - שלוות האל. תמיד חתרתי לאתגר הבא, להרפתקה הבאה. אפולו נגמר, ואני החלטתי להפוך לאיש עסקים ולעשות הרבה כסף. אשתי, דוטי, התדרדרה לייאוש, דיכאון ואפילו למחשבות אובדניות. הנישואין לא היו מה שהיא ציפתה לו, החיים היו מלאי סבל. היא ניסתה למצוא אושר בקריירה משלה, מפעילות צדקה בקהילה – הכל טוב ויפה, אבל היא לא מצאה שלווה. למה להמשיך לחיות? אתה חי ומת וזהו. זה היה מצבה באוקטובר 75'. אך באותה תקופה הלכנו לכנסייה קטנה קרוב לנאס"א, ופגשנו כמה אנשים, שחלקו עמנו את האמונה שלהם - איך ישוע שינה את חייהם - וישוע העניק להם שלווה - וישוע היה האדון - וישוע נתן את עצמו למעננו כשמת על הצלב, והם הייתה להם כזו שמחה, שלווה, ואהבה. והיא ראתה את זה קורן מכל האנשים האלה, והיא אמרה לעצמה – בעצם אף לא ניסיתי את ישוע. והיא התפללה ואמרה – "אלוהים, אם אתה אמיתי, ישוע, אני אתן לך את החיים שלי ואם לא אני מוכנה למות."
"ובכן, יש אלוהים והוא נכנס אל חייה - בצורה שאני לא יכול לתאר לך, אבל היא החל לחוות שלווה, היא חוותה את אהבת האל, את הנוכחות שלו, ובמהלך כמה חודשים ראיתי איך היא משתנה - מעצב לשמחה. באותו זמן אני עזבתי את נאס"א והתחלתי את הביזנס; הפגישה הזאת עם אנשי הכנסיה לא השפיעה עלי מאד. הם היו נחמדים, אבל אני לא הייתי בדיכאון, אלא נרגש בקשר לעסקים, והאתגר, ועשיית הכסף. ובמשך כמה שנים זה היה אתגר גדול והצלחה. אבל אחר-כך שאלתי את עצמי – ועכשיו מה? "נמכור את העסק ונתחיל עסק חדש." וזה מה שעשיתי. זה היה ב-1978.
"מכרתי את העסק, ובדיוק חבר שלי הזמין אותי לערב קריאה בכתבי הקודש. קראו לזה, "ללכת בכתבי הקודש". התחלנו בבראשית, ובמשך סוף שבוע שלם עברנו דרך הכתובים, וניסינו להבין את את הבעיות במזרח התיכון, ואת הסיבות הרוחניות לקונפליקט, ומה כתבי הקודש אומרים בעניין, ועל ישוע. אחרי סוף השבוע הזה הבנתי שישוע הוא אכן המשיח, בנו של אלוהים, והוא הדרך, האמת והחיים. ואם תאמין בו תזכה לחיי נצח. ופתאום זה היה לי ברור, כמשהו שידעתי כל חיי, אבל אף פעם לא התייחסתי לזה כראוי, אתה מבין? זה פשוט לא היה.. בלב שלי. ובאותו סוף שבוע אמרתי לעצמי – אני בעצם מאמין בכל זה.
"ובפעם הראשונה בחיי התחלתי לחוש את שלוות האל. והתחלתי לחוש את התחושה הזו כשקראתי את כתבי הקודש, וככל שקראתי, כן חשתי אשם על האופן שבו התייחסתי לאשתי, אל משפחתי, ושאהבתי כסף יותר משאהבתי את אלוהים. פתאום הכל היה לי ברור מאד. רוח הקודש החלה להוכיח אותי שפעלתי לא טוב. ואם אשתנה, ואפנה לדרך של אלוהים במקום לדרך שלי, אתחיל לחוש מחילה, אהבה, ויחסי יתוקנו ויתרפאו. וזה מה שקרה. אשתי ואני התחלנו ללכת ביחד עם האל, וישוע התחיל לרפא את היחסים בינינו, ומילא אותנו שוב באהבה.
"אנחנו שמים את אלוהים במקום הראשון. בברית החדשה כתוב: "חפש תחילה את מלכות האלוהים", ובעשרת הדיברות – "לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני", לא כסף על פני, לא סקס על פני, לא מעמד ורכוש על פני – אלוהים קודם לכל. וככל שישוע נעשה יותר ויותר אמיתי, וסדרי העדיפויות שלנו השתנו, - כל חיינו השתנו. אלוהים לימד אותי איך להיות אבא טוב יותר, התחלתי לעודד את ילדי ולברך אותם, הם השתנו, והם נעשו נוצרים.
"זה היה תהליך למצוא מקום לדחף הזה שהיה לי. אין שום דבר רע בדחף עצמו. ואין שום דבר רע בלהציב לעצמך מטרות. אבל אם אתה מציב את המטרות שלך ואת הקריירה לפני אלוהים, במוקדם או במאוחר תתאכזב. אני בטוח שיש רק דרך אחת לחיות בשלווה בלבנו, מבלי להיות תלוי במה שקורה בחיינו – והיא לשים את אלוהים במקום הראשון. מה שחיפשתי על הירח היה בעצם כאן.
כמי שמכיר גם את העולם המדעי-טכנולוגי וגם זה הדתי – מה עמדתך בויכוח בין חסידי האבולוציה לחסידי הבריאתנות?
כל שנותי כאסטרונאוט האמנתי באבולוציה, אך כשהתחלתי לקרוא בכתבי הקודש, בחרתי להאמין בבורא עולם. אלוהים הוא שברא את העולם ואת החיים, והחיים אינם מקרה. הוא ברא הכל.
בשישה ימים?
אני מאמין שכן. אני לא יודע עברית, אבל המילים בבראשית א' שמתארות את הבריאה, למיטב הבנתי, מתייחסות ליום של 24 שעות. אז אני מאמין בבריאה שנעשתה לא מכבר, ובמהירות רבה - בשישה ימים. איני יכול להוכיח זאת מדעית, אבל חסידי האבולוציה גם אינם יכולים להוכיח את עמדתם מבחינה מדעית. יש כאן שתי מערכות אמונה מתחרות, הם בשלהם ואני בשלי. אף אחת מהן לא יותר מדעית או יותר דתית מהשנייה, אלה שתי הצהרות אמונה. ". אני מאמין גם שקרה המבול של נוח.
ושמש בגבעון דום?
כן. זה עניין של פרשנות של העדויות, ואני החלטתי שאני אומר, "אוקיי, אלוהים, אני מאמין לך".
מה דעתך על דבריו של האסטרונאוט המנוח גורדון קופר, שטוען שחוצנים ביקרו אותנו?
אתה יודע, גורדון אף פעם לא דיבר על זה כשהייתי אסטרונאוט. בכל התקופה הזו, כשהיינו נפגשים אחת לשבוע, אני לא זוכר שמישהו אי-פעם ציין שהוא ראה עב"מ. לא דיברנו על זה בכלל. הרבה האמינו שישו עב"מים אי-שם, וזו הייתה גם דעתי בזמנו. כיום איני מאמין בחיי חוצנים. אבל זו רק אמונתי, ואיני יכול להוכיח שיש או שאין. אבל אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ, אז אלוהים יצר אותם וזה לא במקרה: זו עמדתי.
משפט לקוראים עברים?
אנו מתפללים לשלום ירושלים, אנו תומכים בישראל ומצטערים על הסכסוך במזה"ת. מתפללים להסדר של שלום. אתם יודעים שאנחנו אוהבים אתכם, ושברכת אלוהים על ארצכם.
מה אתה חושב כשאתה מביט עכשיו על הירח?
כל מיני רגשות... אני נעשה מאד נוסטלגי, הזיכרונות חוזרים בצורה מאד חיה... תחושה של כבוד שהייתה לי הזכות לעשות זאת, וגאווה שאנו, כמדינה, הצלחנו להגשים את המפעל הגדול הזה.
