 |
| איילת טיקוצקי, נוף, צבעי מים |
שביל ישראל
דוד מיכאלי
פורסם לראשונה תחת השם שביל, מקום במגזין "בלוק" מאי 2006
גרסה מלאה מתוך הספר "גלות, מסע, בחירה" 2007
מוקדש בתודה לאורי עטר ושאול משעל על אמונם
בגיל חמישים, מי היה מאמין שאגיע, יצאתי למסע צליינות אישי
עם אספה פלד,
חברה ותיקה. עזבנו כל אחד את הבית למשך חודש ועלינו על שביל שחלף לאורך הארץ מתל
דן בצפון עד אילת בדרום: שביל ישראל. השביל הותווה כמושג ותפיסה על ידי מורה הדרך
הוותיק אורי דביר והוא מחבר שבילי טיול רבים לנתיב אחד רציף. השבילים היו שם עוד
לפני כן כשבילי רועים, קווי גובה, ואדיות, דרכי מלך ראשיות ששמותיהן התחלפו פעמים
רבות במשך הדורות, מקורות מים, אכסניות, תלי ערים עתיקות, ישובים ותיקים, ישובים
חדשים, מערכות ממשל. גם הכיוונים היו שם. צפונה ונגבה קדמה וימה - צפון דרום ומזרח
מערב. מה שלא היה שם לפני כן היה התפיסה של השביל כולו במרחב הישראלי.
כאשר עוצבה התפיסה הזאת נוצר מרחב פעולה חדש. אותן עובדות של
קרקע, סלע, מים ורוח התארגנו בחתך חדש-ישן. המחפש את דרכו על שביל ישראל עבור
מטרותיו שלו בשם ההרפתקה, בשם המשבר, בשם החיים וכיוצא בזה, נושא יחד עם תרמילו
מסר ותפיסה, ויחד עם צעדיו הוא מגשים ומממש את המרחב הישראלי. השביל מייצר מרחב
חדש ובה בעת תוחם אותו. הוא משתמש בסימון השבילים הכתום-כחול-לבן, מתרחק מכפרים
ערביים ומגב ההר כמיטב יכולתו, הוא משתמש בהדרכה הכתובה בשפה העברית החדשה המודפסת
באותיות מודרניות של הכתב העברי המרובע מן המאה השנייה לפנה''ס (אותו סוג הכתב של
התנ''ך במגילות קומראן) על נייר מעובד שהופק מעצים ביבשות אחרות, אותו כתב ישן-חדש
(איני יכול שלא לחשוב על צמד המילים ''אלט-נוי'') - שבו נכתבו המילים התנ''כיות
''לך לך...'', מופיע גם על שילוט הדרכים.
אותו צועד מממש בנוכחותו גם את המרחב המערבי הדמוקרטי ואת
התפיסה המדעית על חפציה: הוא משתמש במפות אנלוגיות ודיגיטליות שהן פלא טכנולוגי של ציור על בסיס
צילום אווירי ולווייני, בציוד מתוחכם של נעלי הרים בעיצוב מערבי שיוצרו בסין
ובתרמילי שטח ממותגים, הוא ישן באוהל קל ומתקפל העשוי בטכנולוגיה חדישה, חטיפי
המזון האנרגטיים שלו מכילים בוטנים מהונדסים וארוזים בוואקום והמים שלו הם בבקבוק
פלסטיק עם תווית או בשקית גמישה עם צינורית. בתרמיל הקורדורה או הניילון שלו הוא
נושא כרטיס פלסטיק המייצג אשראי במערכת הון בנקאית ותעודת זהות. כחולה לרוב. שפת
השביל היא עברית.
המסר של השביל הינו המסר הישראלי והוא מחדש סיפור עתיק יומין: ה''לימס
פלשתינה'' הגובל ב''לימס עראביה''. אלו השמות הרומאיים העתיקים לגבול האימפריה
- הגבול החי המפעפע, התמיד כאוטי, שבין התפיסה המערכתית הממלכתית לבין התפיסה של
בתי אב. בקרב שאינו מסתיים בין הציידים ליושבי הקבע, הוחלף המיצד הרומי בטייגרט
הבריטי שהוחלף במוצב הישראלי. זהו הגבול המסורתי בין יחידת המחץ השיטתית של הלגיון
לבין מסעי שוד ופשיטה, בין הממשל למורדיו, בין העולם הראשון והמסר הגלובלי לבין
העולם השלישי ואלתורו הטכנולוגי, בין המערכת ההגמונית חוצת הגבולות ומנפצת אותן
לבין הקהילה הכנוסה והשמרנית. בין מיסוי לדמי חסות, בין שקיפות לבין נימוסי רמז,
בין מדע למיתוס, בין שוויון פתוח עד פרוץ לבין קוד היררכי גברי סגור, בין
האינדיבידואלי לשבטי ובין קצה היבשת למרכזה. כאשר המרחב פתוח כמו המדבר ובמת ההר,
הקהילה היא קפסולטיבית. כאשר המרחב הינו קפסולטיבי כמו העיר הגדולה, הקהילה פתוחה
או נפרצת. היכן נמצאת החירות? על השביל כמובן.
מכאן, מן הים התיכון, השתרעה הרחק מזרחה סביבה של תרבות נוודית,
מן המאהלים (השחורים כנגד הקרינה החזקה) מתפתלת ועוקפת בנתיבי סחר, מרעה ושוד
מזדמן את המרכזים העירוניים העשירים של הסהר הפורה ונהרות מרכז אסיה כשהיא לוטשת
אליהם עין תמידית, עד אל היורטות ועגלות המשא של במת אסיה הקשוחה בדרכי המשי,
הגולגולות והבשמים ועד לחומה הגדולה של סין, הלוא היא ''הארץ התיכונה'', שם
מתחדשים מערכיהם המתוחכמים והרב-רבדיים של יושבי הקבע בערי ענק מזה דורות, דיירי
הסדר הממסדי המורכב והממושמע שהקונפוציאניים הראשונים כה העריכו, ואכן לא לחינם הייתה
הערכתם משום שהסדר מצדיק אמונה בטוב, ואם לא בטוב לפחות בנוח.
השביל הוא שמורת טבע בעולם המודרני של ישראל לא משום הגיאוגרפיה
הנראית שהוא חולף בה. הוא שמורת טבע של
מרחב פנימי שגבולותיה מצטמצמים יחד עם מגמת המידור, הגידור, ההפרטה והפיקוח
המתהדקים על הגיאוגרפיה החיצונית של ישראל ההולכת ונדחסת.
ההולך כיום על שביל ישראל מוקף במערכות תומכות המאפיינות את העולם
הראשון ומאפשרות לו חירות פרט מבוקרת ברמה גבוהה: עזרה ראשונה, מזון ומים
כפריטים נישאים שניתן לרכשם כמצרכים במרחב המסחרי הרציף המשיק לשביל במקומות רבים,
מערכות קשר משוכללות סלולריות ולווייניות שמכשיר הקצה שלהן נמצא ביד ההולך כטלפון
סלולרי ומצלמה ומאפשר לו לקיים את המרקם החברתי שלו בכל עת בשיחה ותיעוד. עומדות
לרשותו יחידות חילוץ, בדרך כלל של משרד הביטחון או לידו, המערכות הטיפוליות של
משרד הבריאות, המערכות של משרד הרווחה.
השביל עצמו הינו מערכת וביטוי טריטוריאלי שנציגיה הישירים
הם ועדה לסימון שבילים והחברה להגנת הטבע. במקומות שבהם הוא חולף בשטחי שמורות
וגנים לאומיים (ההולכים ונסגרים למעבר חופשי כחלק מן המגמה הכללית של התגבשות
והתקרשות מבנית) הוא מקבל חסות נוספת של רשות שמורות הטבע והגנים שסימניה וסמלי
האכיפה שלה הם פיקוח, שימור וגבייה של דמי כניסה. השביל מתויג בסימונים, לוחות
מידע בשטח, חומר מודפס לחלוקה וגאדג'טים כמו תעודות ומדליות.
ההולך בשביל הוא שגריר מייצג של מערכת חיה, מסחרית, תרבותית
ומדינית, מורכבת ומתפקדת של זמנו. בו זמנית הוא שגריר של עצמו, אמן מתבונן המופקע
מסדר קיים כצליין ומוגן כאינדיבידואל אורח על ידי אי-ההזדהות שלו עצמו. חייו
בטוחים. הוא אינו צריך לשאת נשק והוא פטור, להלכה, מחובת ההגנה העצמית. המערכת
מאפשרת במובן מה מרחב אקס-טריטוריאלי
מוּרשה. השביל הוא קוד. ההולך משתמש, מממש ומעצים את הקוד בהליכתו מבלי
דעת. התפיסה יצרה מקום, המקום קרא לאנשים, האנשים הלכו לשם כמגדירים ושותפים
למטרה, כשליחים המייצרים את המטרה ומקיימים אותה בנוכחותם ומתווים אותה מחדש
לאחרים. ובכל אופן מסעם הוא לימוד פרטי ופנימי ואינטימי והחשוב מכל הוא תולדה של
החלטה לצאת אל הדרך.
כל חזון מקורו כפי הנראה באהבה. כל חזון יוצר מקום. מרחב תפיסתי
יציב דיו הולך ומותמר למרחב גשמי, מרחב
גשמי מצמיח ומקיים פלורה, פאונה והביטאטים במדרג יחסים ההולך ומסתעף החל מן התו
הראשון המתווה את ציר ההבדל בין אור לשחור וכלה בנוף מהבהב של אינסוף תופעות,
עצמים וחיים שבכולם חולף אותו שביל מטאפיזי. עולם חדש נוצר, גדל, מזדקן
ומותמר לזיכרון נישא ברוח.
מושג ה''אומוולט'' נטבע על ידי הביולוג יאקוב פון אקסקול בתחילת
המאה העשרים. זו הדרך שבה בעל החיים תופס וחש את עולמו ומשתמש בהיבט ייחודי של
סביבה וזמן לצד סוגים אחרים בקיום רב-רבדים על פני אותו מרחב. בעץ בודד ישנן
אוכלוסיות שונות הנמצאות בשורשים, בגזע, בקליפה, בענפים, בעלים, בפרי וגם באדמה
שהעץ מצל עליה.
כך גם הבניין הרב-קומתי המייצג את המודול הדמוקרטי כצֶבר
של מרחבים אישיים, העיר כמרחב אורבני, והארץ כמרחב מדיני. השביל הוא מטאפיזי בעצם
העובדה כי הוא חולף דרך כל ההיבטים ודרך כל הקומות.
ההולך בשביל הנו צליין או כובש החולף דרך המקום. אך צליין או כובש
הנם רק מושגים סבילים של ממלאי תפקידים. ההולך גם משפיע על השביל ומשנה אותו ואת
המקום בעצם הופעתו, כך שקיומו הוא חלק מהותי, על אף זמניותו, מן המקום. המקום
בעברית הוא אחד משמותיו של האל.
המקום הוא רחם. מרחב של בחירות המעצבות אותו כגן עדן או גיהינום,
שבו כל יוצר, המסוגל לנסח ולקיים חזון, מוצא את עצמו בעימות עם גבולות המקום בדרכו
להיוולד וליילד מרחב חדש: בועה תפיסתית נולדת ומבקיעה מתוך בועה תפיסתית.
אמן או מנהיג אינם נורמטיביים. הם פורצים דרך ונתיבים,
הם עסוקים בעצמם ובחזונם ומלטשים אותו כיצירה תודעתית עד אשר הוא הופך למבנה מוגשם
ולעולם שסוכניו ושחקניו מקיימים ומפרנסים אותו ונלחמים עליו.
תפיסה אינה יכולה להתקיים בזכות עצמה. היא חייבת שימור מעשי ואנו
חייבים לשמר את השביל אחרת הקרקע נשמטת ונמוגה תחת רגלינו. זוהי אמנות מושגית
המתהווה ממפגשו של היוצר עם המציאות, כייחודיות המטה ומהדהדת את סדר הדברים אל
כיוונים ומערכים חדשים. כאשר יש מקום יש גם מסע.
דוד מיכאלי
גבעתיים 2006
