יום שני, 29 ביוני 2009

טכנומיסטיקה / עידו הרטוגזון / פרוזה / דיזנגוף / הזמנה

מדף בית הוצאה לאור
פרוזה דיזנגוף
טכנומיסטיקה
"ההם"
יום חמישי
2 ליולי
8:30 בערב

לראשונה יוצגו ספרים למכירה בחנות עם למינציה מבריקה

יש מצב לחתול

ערב על התודעה האנושית כתודעה ששורשה בטכנולוגיה. איך להגדיר טכנולוגיה? איך טכנולוגיות שינו את התודעה שלנו לאורך האבולוציה וההיסטוריה, ומה הן עושות לתודעה היום? על הסכנות הגלומות במציאות הטכנולוגית שבה אנחנו חיים, ועל האפשרויות התודעתיות החדשות שפותחת בפנינו הטכנולוגיה. ואיך כל זה, לעזאזל, קשור לסמים פסיכדליים. ערב לכבוד טכנומיסטיקה: תודעה בעידן טכנולוגי, ספרו הראשון של עידו הרטוגזון.

עידו הרטוגזון הוא עיתונאי, אמן מדיה ודוקטורנט לתיאוריה של הטכנולוגיה. הוא כותב על טכנולוגיה, תודעה ורוח מזה שנים בעיתונות, באתרים ברשת ובבלוג "טכנומיסטיקה".
http://www.notes.co.il/ido/index.asp
כמו כן הוא עומד מאחורי תנועות הגאולה הווב-תיאולוגיות "המחתרת האינטרגלאקטית"
http://www.youtube.com/user/IntergalacticUnder
ו"מפלגת הגאולה"
http://geula2009.com/

כלי / דוד מיכאלי

circle / david michaeli / tlv 1997

כלי זה שהנך אוחז שבור יישבר
מה הוא, אפוא, המכיל את דמעותיך?
ומה יהיה גונן?
וכיצד ינצנצו בין מכיתות
על שפתי אופק
כאשר לפתע תשאף רוח
מול הצבע הראשון?

יום חמישי, 25 ביוני 2009

אם הפנינה / הייקו / ד.מ.




כאב הצדפה
דומע את הפנינה
מגרגר של חול

נסעתי / מורן בצר

נסעתי באוטובוס בדרך חזרה מיום ארוך. הביתה. סביבי חיילים בחאקי. מדים אחידים מחמיאים לשונוּת. מעצימים את היופי. במושב לידי זוג צעיר, לוהט מאפשרות למגע הגוף שנוצרת כשיושבים קרוב במרחב ציבורי. קראתי ספר. על הדף הונח משפט "זיכרון האושר מכאיב יותר מהעדרו". הרגשתי שנפתח בתוכי מקור של כאב בלתי נמנע. חיכה לרגע בו יוכל להתרווח בתוכי, כאשר ההבנה תתנגש בהכרה כי מה שידעתי לא ישוב. חלל הבטן התכווץ בניסיון לחלץ את הכאב. בלי קול ישבתי והוא זלג ממני, דמעה בדמעה. החייל שלידי ישן ולא רציתי להעיר אותו. תמונות האושר הישן שלי הוקרנו על שמשת החלון, וכמו הנוף, חלפו אל העבר. אוטובוס עצר בתחנה.

יום שלישי, 23 ביוני 2009

עכשיו / דוד מיכאלי

lines/johnatan michaeli/israel 2009



עכשיו כשאין מחוז נוסף ללכת אליו
נאחז במחוזותינו שלנו
זכוכיות צבעוניות
חפצי בית ממוסגרים
במישורי בטון צולבים
אנכים רועדים
של קתדראלות ממריאות
מתוכניות מחוזיות
אוסף את גבך העירום
המתפלל
אין זוויות ישרות בינינו
אנחנו עטופים בזוויות ישרות

פליטים / שי גטריידה

pink chron 1/david michaeli/tlv 2001


אתמול בבוקר נחתה בתיבת הדוא"ל שלי ההפניה לחתימה על העצומה הקוראת לביטול החוק לגירוש ומאסר פליטים.
לא יאומן.
שכחנו?
ומה על " ...הלוי...והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען יברכך ה' אלוהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה"? דברים יד' 29
הלו, יש שם מישהו?
יהודים במדינה המתיימרת להיות מדינתם?
לחוק המוצע היגיון תקציבי. אין לי ספק בכך. זה הגיוני ואני משוכנע.
הסיפור הזה שלח אותי מיד ל"סוף חורפית", ספר מסע שמכיל את התבררות הסיפור המשפחתי שלי. ערכתי מתוכו את הרצף הבא.
להזכיר לזוכרים.



פליטים/ ערוך מתוך "סוף חורפית"/ שי גטריידה/ ברקאי ספרים 2003

ועשהאל שהוא בחור גדול, עכשיו טמון לו בשק שינה בנגב, על פי המכתש הקטן, בערוץ של נחל חצֵרה, ורק עכשיו הוא תופס, לא, לא תופס. יודע. לא, לא יודע, הוא ידע. מכיר. אולי זאת המילה. שמבעד לכל ההסוואות שהם יצרו במילים, ברעיונות, בדבקויות, בהכרזות – מה הם היו אם לא פליטים. פליטים מפוחדים, מבוהלים, חרדים. פליטים מוכי אימה. פליטים. פליטים. פליטים. עשהאל שונה את המילה. פליטים שיש לפניהם שנים של דאגה לכל מי שלא בא אתם אלא נשאר שם. מאחוריהם. ההורים, האחיות, דודות ודודים וילדיהם. יושבי שולחנות ליל הסדר הארוכים. קרובי משפחה רחוקים יותר, וחברים, כמו שאומרים אצלנו – בני מחזור, בני כיתה.

ופליטים הם היו שלפניהם הדאגה והחשש וחוסר הביטחון איך יסתדר העתיד בבית החדש שיתאמצו להקים להם. מה דמות תהיה לו. היכן. מה יהיה בו. מה יחסר. עד מתי. פליטים שבמשך שנים עוקבים לדעת מי מהקרובים והמודעים הצליח להיחלץ ולאיזה חוף מבטחים שם פעמיו. בן דוד אחד הגיע לסידני, אוסטרליה, אחר ללונדון, אנגליה. אחות בכורה אחת בניו יורק. הגסטאפו לקח את הבעל לאחות בכורה אחרת. הבעל היה בן דודהּ. ואיך היא שורדת בפריס עם שני תינוקות. מה עם כל האחרים. המונים. המונים. שנים של טפטוף ידיעות על אודות האחרים.

שנים יעברו עד שיידעו מי לא נחלץ או עד שיידעו שהקשרים אבדו, נקרעו החוטים, ועל גורלות ומקומות מרחף סימן שאלה גדול. שנים חלולות של אבל וכעס יעברו עליהם ככל שתתקדם הידיעה על אודות ייחוד המאורע שאירע. שנים חלולות של צער וכעס על המעיכה שהורידה המולדת התרבותית שלהם המהוללה – על כל מי שהכירו ועל כל מה שמוכרח שאהבו בה. שנים חלולות של כעס על התלישה. פליטים ממולדת שחוץ מרשע לא נשאר בה דבר בשבילם. אם מסתכלים אחורה רואים רק רמץ ופריחות אחרונות של עשן. והם בחרו בקדימה ובהלאה. ומהו שמעודד אותם משם.

ומהצד האחר של הפליטוּת שלהם, עכשיו עשהאל לא עוזב, מהצד האחר של הפליטות, עולים חדשים הם היו. עילגים כאלה, משונים. יֵיקים לבושי ייקטים. ייקה פּוֹץ הם היו לסביבתם – אוי ואבוי להניח מילים כאלה על השפתיים, לשטוף מהר בסבון ובמים. תן לי את היָקֶה, סבתא שלו עדיין הייתה אומרת כעבור שישים שנה, ועשהאל היה מוריד מן הקולב ומניח לה על הכתפיים.

ועשהאל אומר: פליטים הם היו קודם ועולים חדשים אחר כך ושני התארים לא עזבו אותם מעולם, אף שלא נאמרה בהם מילה ולא התבקשה בקשה ולא שום רטינה ישירה או הרהור או נסיגה. ובתום שישים וחמש שנים שבהן היו עסוקים בהולדה, בהתקיימות ובדאגה – הרי הדאגות בפלשתינה לא הסתיימו באלף תשע מאות שלושים ושבע – בסופן הם זכרו כל מה שהתפרש להם גירוש, השפלה, גיחוך ועלבון, פיחות, ריב והשמצה. הם פירטו כל עניין שהם היו בו בסדר. זכרו מה הם השתדלו כמיטב יכולתם ולא צלח. נקבו בכל עניין שלא עלה היטב שלא באשמתם ולא נתקיימה בו ההבטחה ונכזב.
יש כאן חוסר ביטחון מסוים, עשהאל חושב עכשיו. כך מתנהג אדם שאינו בטוח במקומו. שלא סיים להוכיח את עצמו. אדם שמתעסק בהצדקתו שלו. אדם שאינו רואה את התקיימותו במקום כעובדה שאין ערעור עליה אלא הוא זקוק לאישור. אדם שכזה, איך שלא תסתכל – לטוב או לרע – הוא אדם עקור. אין לו בית, אין קרקע יציבה תחתיו, והוא האדם הזה קליפת עריה.
עשהאל מלמל, פניו בשק השינה, "סבא שלי, סבתא שלי, סבא שלי, סבתא שלי, ברלין, גרמניה, ברלין, קבוצה. ההורים של אבא, ההורים של אבא, ההורים של אבא שלי, אבא שלי. עוד רגע אני מתחיל לשיר דנקה שיין, ביטה שיין, דנקה שיין, ביטה שיין כמו במערכון.

עשב / דבי / 23.6

picock & black hole / david michaeli / tlv 1997


ואף שהמילים הולכות ומסתלקות
כולי מתייגעת
טיפות זיעה ניגרות:
כמו חבר ששכח למות בתוכי
אל אגם צונן בקוטב המערבי צונחת
קול גליו העתיק
ידע לומר
ובכוח מימיו השחורים
טבלתי גוף חסר
המתעקש לפרפר:

למדתי לחלום טוב, ללא מילים, ללא מורא
ובעודי נשאבת לקצה
אל בין סדקים של קרום דומם
בלעתי דיבור בשפה אחרת
בסיפור המתאווה להתרחש
בהיגיון שאינו משכנע
ובדיוק מאגי
התעכבתי רק כדי להסתער
על זיכרון המבעבע מאבן ירח קדומה.

אינרציה של עיוורון מוסרי / מכתב מייל מנועם קולודני

woman with a bird / david michaeli / tlv / 1992



מצ"ב עצומה נגד החוק למניעת סיוע לפליטי דרפור
חוק זה עבר כבר קריאה ראשונה והוא אמור להיות מוגש לקריאה שנייה ושלישית.
http://www.atzuma.co.il/petition/sigalrozen/1/1000/
אשמח אם תוכל/י לחתום על עצומה זו ולהעבירה לכלל מכרייך.
מצב דברי הסבר בקשר לחוק וקישור להצעת החוק עצמה.

הצעת חוק המאסר לפליטים והמסייעים להם
ב03/06/ אישרה הכנסת דין רציפות להצעת חוק למניעת הסתננות (59 בעד ו-1 נגד). על-פי החוק צפוי פליט מדרפור (המגיע מסודן) למאסר של 7 שנים ואם עבר את הגבול יחד עם מבריח המצויד בסכין, למאסר של 20 שנים.אדם המסייע לפליט, על מנת להקל על שהותו בארץ, עונשו כדין הפליט וגם הוא צפוי למאסר של עד 20 שנה. על-פי החוק אסור אפילו להציע לפליט כוס מים.
דב חנין התנגד לבדו להצעת החוק למניעת הסתננות: "חוק שמטיל 20 שנות מאסר על מי שעוזר ל'מסתנן' מדרפור הוא אות קלון לכנסת ישראל ולחברה הישראלית. החוק הזה יהיה כתם שחור בספר החוקים שלנו וכל בעלי המצפון בישראל חייבים להתגייס כדי להכשילו.
לקחי ההיסטוריה האנושית והיהודית לא יכולים להשלים עם ענישה דרקונית של פליטים ומבקשי מקלט. במקום לציין לשבח את הפעילים והארגונים המסייעים לפליטים, מטילים עליהם עונש מאסר. זוהי עוד הצעת חוק בשרשרת החוקים של הממשלה הנוכחית המצמצמת את המרחב הדמוקרטי שלנו".
להצעת החוק.

יום שלישי, 16 ביוני 2009

הו / ח.ש.מ.

moondancer / david michaeli / tlv 2001



הו מתוקי! הו אלוהים!
הו, ממתקים ושושנים.
עמוק בפנים מהות אסופה
גדלה נפתחת גואה
עוברת את דפנות העולם
בולעת אותי בחושים ללא שם
בצבעי כחול ואדמה רטובה
וירוק מסמא את העיניים.

יום שני, 15 ביוני 2009

טכנומיסטיקה / עידו הרטוגזון / אזהרה

עידו הרטוגזון
טכנומיסטיקה
תודעה בעידן טכנולוגי

Ido Hartogsohn
Technomysticism
Consciousness in the Age of Technology

עריכה: יונתן לוי, אסף תמרי, דוד מיכאלי
איור העטיפה: הדר סגל
© מדף בית הוצאה לאור.
madaf@bezeqint.net

מסת''ב 978-965-7480-01-4ISBN
נדפס בישראל תשס''ט 2009



אזהרה
חובה עלינו להביא לידיעתכם/ן כי הספר אינו מהווה תחליף כל שהוא להדרכה מסודרת ו/או פיקוח ע''י אנשי מקצוע, טיפול ו/או רוח מוסמכים. כל המשתמש בספר זה כהשראה לכל פרקטיקה שהיא, תודעתית ושאינה תודעתית, גופנית, טכנולוגית, טכנומיסטית, פסיכדלית וכל מצבי קיצון אחרים עושה זאת על אחריותו האישית בלבד.

מה בין גבול לביטחון

fu / david michaeli / avit / tlv 1992


מה בין גבול לביטחון


ביום א' 8 ביוני 2009 התקיים במכון ון ליר בירושלים המפגש התשיעי של קבוצת הדיון "מרחב הביטחון" השנה (המפגש השישה עשר מאז החלה הקבוצה לפעול בקיץ 2007) בריכוזו וניהולו של עמירם אורן.
הדיון התרחב וכלל את הנושאים הבאים: הטריטוריה כגורם מעצב את תפיסת הביטחון; הטריטוריה כמושא הביטחון מחד ואמצעי למימוש הביטחון מאידך. מהותן של הגישות בחקר הגבולות; הביטחון כמרכיב ומחולל גבול; הגבול כמחולל מצב ביטחוני; הגבול כמייצר מציאות מרחבית המושפעת מתנאי הביטחון; ניהול אזורי גבול וספר; אזורים חוצי גבולות; למהותה של הריבונות, תחומי השתרעותה וייצוגיה במרחב; ההתיישבות כאמצעי לשליטה וריבונות על הטריטוריה ומקומה בתפיסת הביטחון; הפקעת הריבונות כתוצאה מקביעת אזורי ביטחון ועוד.


להלן התייחסותי לדברים:


דוד מיכאלי:
שלום רב, אני מאוד מצטער שנבצר ממני להגיע לדיון התשיעי. ברצוני להגיב על הדיון מנקודות מבט סיפוריות הקשורות לפילוסופיה, אמנות קרב ומשחק. ראשית, זהו דיון קצה של דיון עתיק מאוד וכנראה נצחי על יחסי מהות ומסגרת או תוכן וצורה. אחד מפניו של הדיון על הנושא הזה הוא מי מגדיר את מי, הצורה את המהות או להיפך, וכפי שזה עלה כאן האם הגבול מחולל את הביטחון או הביטחון מחולל את הגבול.
בספר אמנות המלחמה של סון-טסו יש סיפור על דרישות ומחוות בין שליטים כאשר התביעה היחידה שמגיבים עליה במלחמה היא תביעה של קרקע. הלקח הנרשם בסוף הסיפור הוא כי אפשר לוותר על הכל אבל לא על חבלי ארץ. זה נוגע לדבר מאוד קמאי ובסיסי ומובנה ביולוגית והוא התפקוד הטריטוריאלי וכל בעל חיים מממש את התפקוד הזה. מצד שני למדתי כי האנושיות שלנו מתבטאת בפעולה כנגד האינסטינקטים שלנו. זו מחשבה שמיוחסת לתפקוד תפיסתי מאוד מתקדם שלנו שנוגע למוסר וקבלת החלטות. אז בעצם אנחנו נעים בין שני הקטבים האלה שאין בהם שום ביטחון. אחד הישרדות והשני הוא הימור אמוני. הניאו-קונפוציאנים גם הרחיבו את המושג של עניי עירך קודמים וקבעו בהתייחסם לטבע האנושי כי פעולה הפוגעת בקרובים לך לטובת אידיאלים אינה מוסרית. הסינים גם ציינו כי קיסרי דור ראשון של שושלות היו מיליטנטיים ונקראו לוחמים. לעומתם היו "הנאורים" של סוף השושלת שהתרכזו בתרבות לעתים על חשבון אבדן קיסרותם. לאו דזה אמר בעניין שלום וביטחון את המשפט: אנשי מדינות שכנות יראו אלה את אלה, ואיש ישמע את התרנגולים והכלבים של שכנו, ויזדקנו וימותו, ולעולם לא ילכו אלה אצל אלה. (ד.ד.ג'.80, תרגום דאור אריאל). כלומר, נדרשת הפרדה למען שלום. הגדרת גבול ברור.
הסינים חוו באופן מאוד מסיבי את יחסי העיר והמדבר כאשר דורות של שבטים נוודיים פלשו מן הערבות שוב ושוב אל השטחים המעובדים והמערכתיים של הקיסרות. החומה הגדולה הוקמה כהחלטה אסטרטגית וכללה מוצבים, תחנות תצפית, סיורים חודרים ויישובים תומכים שהובאו והונחתו על התוואי הנדרש עם אוכלוסייתם. זה אכן עזר והיה בעל השפעה למשך זמן לא קטן. עם זאת אנחנו רואים כי החומה הסינית של היום היא אתר תיירותי. וזה מכניס למשוואה את מרכיב הזמן. הסינים גם הצטיינו במחשבה גיאו-פוליטית מרחיקת לכת וטווח כאשר ביצעו בכוונת מכוון במשך 200 שנים המרת דת של שבטים נוודים לוחמניים לבודהיזם פציפיסטי. זה הצליח והגבול שקט הרבה לאחר שיוזם הרעיון הלך לעולמו.
התנועות הגיאו-פוליטיות מצטיירות בעיני כתנועות טקטוניות. שבטים נוודים שכבשו את סין אמצו את תרבותה כאידיאל נעלה והפכו לסינים. רוח הנווד הופיעה כאידיאל האביר הרומנטי בספרות הסינית. הקולוניאליזם המערבי הזרים משאבי אנוש למזרח ולאפריקה, ועתה גלי הגירה גדולים מייצרים את תנועת החזרה של המטוטלת.
זה מביא אותנו להערכה כי ישויות חברתיות מתבגרות. אין אפשרות לוותר על שלב הגבולות כי הוא כנראה מאפשר לחברה להתבגר ולהגדיר את עצמה. נוכחות בוגרת מעריכה, מקבלת ומהמרת כדוגמת אירופה המערבית של היום היא נוכחות שחוותה גבולות ופריצת גבולות דורות רבים. מהות בטוחה בעצמה יכולה כנראה לשחרר את גבולותיה.
העיר כיום היא הישות החברתית הבוגרת ביותר והפורמט הדינאמי והמתפתח ביותר. אולי אנחנו חוזרים בספיראלה ההיסטורית אל ערי המדינה אלא שעתה הן ערי עולם. יש מקום לבחון את גבולות הקהילות בתוך מרחב שדורש מהן לחצות אחת את האחרת. מה עושה המרחב הזה, מה מאפיין אותו ומה מאפשר לו לספק את הקיום הבוזמני של קהילות שונות.
ומהעיר למשחק יפני/סיני שנקרא גו ונחשב למשחק האסטרטגיה הקשה והמופשט ביותר שעניינו טריטוריה. זה משחק על לוח מרובע עם קוים מצטלבים שיוצרים צמתות והמנצח הוא זה שהצליח לכבוש שטח גדול יותר. כל שחקן מניח בתורו אבן על צומת. אחד מניח אבנים שחורות ואחד לבנות. הם נדרשים להקיף האחד את השני. כאשר אבנים שחורות מוקפות לחלוטין ע''י לבנות (או להיפך כמובן) הן נלקחות כשבויים והטריטוריה נכבשת. אולם, כאשר משחק מצליח ליצור מושבה של אבני משחק עם צמתים פתוחים פנימיים, המושבה נחשבת למושבה חיה והטריטוריה אינה ניתנת לכיבוש. ייתכן מאוד כי ערי העולם של ימינו הן ישויות חברתיות מסוג זה ומכיוון שהן אינן ניתנות לכיבוש ממילא מתערערת סוגיית הגבולות.

איש האופנים / שי גטריידה

איש האופנים/ חוט ברזל / פוטושופ / שי גטריידה

עשב / דבי / 15/6

leaping frog / david michaeli / tlv 1992

איזה מסתורין מבתר
את המחשבה
מנתק מגע?

איזה הורמון תוקף ונכנע?
הלכי – רוח
פודים את השבויים.
אז אני יוצאת לצוד רגעי-חסד
להצדיק באלם חמימות אנושית
לשאת תפילה
לאלה שסר צילם.
רצף צבעוני מכה בסנוורים
את מרוץ השיכורים הזה
השועט אל תוך ציורי תעתועים:
ספור אילם באותיות אסורות
שמטה אוזן, לערבה בוכיה
להבל פה של ים

הכדור פורח כמו מתוך פקודה
אל מסע המתנה ממושך
של אהבה מסתלקת.

יום שבת, 6 ביוני 2009

הרהורים על צבע חום / דוד מיכאלי

הסיפור מופיע במקור תחת השם 3 לידות בספר "סיפורים על גבריות וזיכרון". נעלה את בסיפור לרשת בערך ב 7 קטעים.
שלוש לידות
6

בחרתי את אחת מפינות הישיבה של האולם, נעתי לעברה בזהירות והתיישבתי על כסא המתנה שהיה בזווית נוחה כלפי האולם על מנת להתבונן. הפעולה גרמה לשינוי הדומה למשיכת קמטי קרום על פני חלב מצטנן מרתיחתו. בתוך המרחב הקרוש הלכו ונמשכו לעברי ארבעת החוסים, כל אחד בקצב אחר. בראשי החל הפסל ללבוש צורה. בהיתי מנותק בחלל המיועד להריסה, עד אשר כיסה אותי הצל. הרמתי את עיני, ברכיו סמוכות לברכי, התיישב האיש המעשן עם סיגריה כבויה.
יש לך אש.
מילותיו צללים כבדים. קול מעשן כבד. גרביו שמוטים, חושפים רגלים כהות מוכתמות, תפוחות מעודף נוזלים. מאחוריו קרבה האישה, צווארונה רכוס עד לכפתור האחרון, כהות מנוקדת שומות שחורות גולשת מעליו.
לא.
עניתי מאופק, מתבונן מקרוב, נושם בזהירות. זוועה נלפתת. נימוס. האינדיאנים של המדבר במֶסה וֶורדה התעלמו מאנשים שהיו תחת השפעת סם קקטוס המסקל. הם התייחסו אליהם כאל רוחות רפאים שמחוץ לעולמם. כדי לסיים את השיחה נפניתי חזרה אל התבוננותי באולם.
האישה פנתה אליו, חניכיה כהים, נסדקים בחיוך נתעב. הוא דחה אותה בהינף כבד, אדוות כהות, החליף כסא אל צדי ושאל, צליל נמשך מעובה: מה הנייר הזה? צללים רטטו כלפיי. ממזרח חתר האיש ששוחח עם הקיר, מקפיד להביט הצידה. חולצתו גם היא רכוסה באותה הקפדה חריגה עד לכפתור האחרון. הרהרתי בכך; הרי כפתור פתוח משמעותו החלטה להשאירו פתוח. אם כך, הוא פשוט כפוי למה שיש, נעדר כל חיווי. יש כפתור, יש לולאה ועליהם להיות סגורים. משולש אחד בצווארונו הזדקר למעלה, מנסה להימלט. תנועתו גרפה לכיווננו את החוסה שהיה ליד הדלפק. בדקתי לאט באפי אם אני חש בריח החום. לא. אבל חשתי היטב את צילו המתפשט הקר. גוון טורקיז שקוף של רעיון הפסל הצטלל בראשי כמסך הגנה. מאיפה אתה בא? מה אתה עושה? אתה יכול לצאת החוצה? השאלות תכפו ובאו מקרוב מאוד. צחנה של פה ואפר כבד, זיעה כהה, ניקוטין, שיניים פגועות, לשון כהה, צואה, כולם עלי, מדבירים. סביב השפתיים המגחכות צל סגול חום.
הי! איש הביטחון האתיופי סב בתקיפות מחויכת לכיווננו, יעיל כרועה. אל תפריע לו לחשוב! אינך רואה שהאיש עובד? היה לי ברור ביותר שהוא מזהה בי התבוננות, סוג פעולה מהשטח הפתוח, המקום שבו גדל, מגדיר אותי בהכרתו. החוסים נפוצו ממני לאיטם באופן אקראי כמו בקר משנה כיוון, כמו עלים על פני בריכה של מים. אני עובד! חשבתי, אסיר תודה, נושם לפתע. נכון! אני עובד!
7

אלו שלושת הקלפים שבחרתי, מוטלים אל שולחן שאין אדם היודע מה צבעו. שאלותיו של האיש המעשן בבית החולים הפסיכיאטרי היו שאלות יסוד. דע מהיכן אתה בא ולאן אתה הולך. באשר למה אתה עושה, הרי אופי העשייה נגזר בהכרח מידיעת השאלות האחרות. אני מסופק באשר למודעותו לשאלות אלו ולצורה שהעניק להן, אולם איני מטיל ספק ברצונו הבסיסי, הפשוט, היסודי והתם להכיר ולהיות מוכר וכן בפעולתו חסרת העכבות, המנקבת בישירותה את מחסה המחוות מאחוריהן אנו חוסים, אשר אולי בגלל אופייה הוא חוסה, ואשר אפשרה לשאלות אלו להופיע כך.

ממולל את המילים מתחילתן, זיכרוני הולך ומשתנה. אך אין לעובדה זו משמעות כלשהי מעבר לעלה מסתחרר. אולם בקראי את המשפטים הנצברים איני יכול שלא להיזכר בשיר בעל תבנית הייקו כפולה מהמאה הקודמת שהופיע בספר ישן אודות תנועה: יש משהו שם / כמעט ניתן לגעת / לא להשגה // אך הידיעה / מעניקה לי אושר / כי הוא שם נמצא. עתה, בארבע אחר הצהריים, לאחר ששתיתי את כוס הקפה הקטנה, נוכחתי לדעת כי באמצעות המילים נחשף המספר המיסטי שלוש, אשר צבעו הוא הרעם של מחיאת כף יד אחת.

יום חמישי, 4 ביוני 2009

בֵּינְתַיִם/ שי גטריידה

צילום: טיפות 3 / יונתן מיכאלי / הכרמל 2009

בֵּינְתַיִם
אֲנַחְנוּ טִפּוֹת שֶׁל מַיִם
אֲרוּזוֹת הֵיטֵב
בְּקִשּׁוּרִים מְסֻלְסָלִים, נוֹרָא –
אֲרֻכִּים,
כְּמוֹ מַתָּנוֹת קְטָנוֹת,
כְּמוֹ בּוֹנְבּוֹנִים.

אוֹר
נוֹפֵל
וַאֲנַחְנוּ מִתְעוֹרְרִים
נִכְנַס – וּמַבְדִּילִים
חַשְׁמַל לֹא סְטָטִי מְחוֹלֵל אֶת אֲשֶׁר אָנוּ
יְכוֹלִים
וְיוֹדְעִים
רְאוּיִים
וְעוֹשִׂים
רַשָּׁאִים
וּמְקַוִּים.
רוֹצִים שֶׁכְּמוֹתֵנוּ; מְנִיחִים;
סוֹפִיִּים אֵינְסוֹפִיִּים.

וּמִלִּים פּוֹרְחוֹת
עַל גַּבֵּי רְטָטִים אֲוִירִיִּים – אוֹדוֹת מוֹתָּרִים,
וְנוֹזְלִים נִמְזָגִים בֵּינֵינוּ אַל-קוֹלִיִּים –
שְׁקוּפִים, לְבָנִים, אֲדֻמִּים;
בְּאֹשֶׁר חַשְׁמַלִּי קָטָן
בַבְּכִי וּבַתַּעֲנוּגִים.

בֵּינְתַיִם –
בְּטֶרֶם נִהְיֶה יְבֵשִׁים.

הרהורים על צבע חום / דוד מיכאלי

הסיפור מופיע במקור תחת השם 3 לידות בספר "סיפורים על גבריות וזיכרון". נעלה את בסיפור לרשת בערך ב 7 קטעים.
שלוש לידות
5
שבע עשרה שנים לאחר מכן מצאתי את עצמי באולם הכניסה של בית החולים הפסיכיאטרי של עיר דרומית. בית החולים עמד לפני שיפוץ. הושג תקציב ממשרד הבריאות, והאדריכל המתכנן הציע לי לתכנן פסל לאולם הכניסה החדש. לצורך זה נסעתי לראות את המקום. המושג עצמו של בית משוגעים, או, בית חולים פסיכיאטרי, הסתובב בראשי כל זמן הנסיעה שנמשכה כשעתיים. זכור לי המשפט ''בזאת הכרכרה יובילו לבית החולים לפסיכים'' אשר נקרא בקול גדול ב''מגילת סן-מיקֶלה'' של אקסל מונתה השוודי שחי בקפרי, ואשר ננעץ בראשי ללא הפסקה. כמו כן עלו בזיכרוני תמונות מהסיפור הקולנועי ''מארה סאד'' של פטר וייס שהתנהל בבית משוגעים. הצבע השולט בסרט היה אדום. את הסרט ראיתי עוד בתקופה שלפני גיוסי שלוש פעמים בקולנוע תכלת בצפון תל אביב הישנה. האולם אינו קיים יותר. כמו כן הרהרתי בבית החוסים ''ארקהם'' של גותהם סיטי ובארכיטקטורה הגותית הפראית האפלה שלו כביטוי בוטה עד כדי אלימות לחיבוטי הרוח וסיוטיה. אולם, הוספתי והרהרתי, כאשר חלפתי על פני קריית גת השטוחה, הסיוט הקליני יכול להופיע גם במבנה מודרני ואפשר שהוא מייצג עוצמה לא פחותה של ייאוש בהיותו כבוש, מאוחסן, מקוטלג, רשום, שואף להיות רגוע ובסופו של דבר מעוצב עד אנונימיות. בריכת מים שקטים קרירים החלה ללבוש צורה בתוך ראשי כאפשרות לפסל.
בכניסה לעיר פניתי ימינה והגעתי למקום לאחר זמן קצר. החניתי את המכונית בזהירות ופסעתי במבואה הארוכה המקורה והנמוכה בעיצוב הבטון המשוריין של שנות הששים של המאה העשרים אל אולם המבוא. אנשים מעטים נעו הלוך ושוב במבואה. בשער אולם המבוא היה איש ביטחון רזה, בחור אתיופי צעיר. הבגדים היו גדולים על מידותיו. לא יכולתי שלא לראות את המישורים המדבריים שהשאיר מאחוריו בדרכו לתחנת בטון זו.
הזדהיתי. הופניתי לקבלה. הזדהיתי. הסברתי, קיבלתי אישור לעשות כרצוני. האולם הקרין כהות. עיצוב הפנים שלו היה כהה. שילוב צבעים עז יחסית ודוגמאות גיאומטריות בסיסיות מאוד שהיו אופנתיות בשנות הבנייה ההיא. באולם סבבו כמה אנשים. לאחר התבוננות קצרה יכולתי לזהות אנשי שרות, אנשי סגל וחולים. ארבעה חוסים סבבו באולם דרך קבע. הקהל האחר חצה אותו במעבר אל אגפים אחרים. אחד מהחוסים עמד מול הקיר הדקורטיבי המזרחי וניסה לנהל איתו שיחה. אחד הסתובב באיטיות, כבד, מעשן, חקרן, מחפש מטרה בחלל הממתין. אחת צפה אקראית ומנותקת וברגעים בהם חצתה את מסלולו של המעשן הפיקו פניה כניעה וריצוי. אחד ניסה לצוד תשומת לב מפקיד הדלפק המתעלם. סקרתי את המקום כשאני נשען על דלפק הקבלה בקצהו. בדקתי אפשרויות שונות בראשי, השוויתי את התוכנית המשורטטת שקיבלתי למקום, אמדתי מרחקים ושקלתי אפשרויות של צבעים.
בזמן ששקלתי את האפשרויות השונות של הצבע, שמתי לב לדבר: חשתי באופן מובהק בקיומו של צל חום כהה. לא היה זה רק צבעו של המקום עצמו, אלא האנשים, החוסים עצמם, היו אפופים עננה בלתי נראית, חומה כהה בעליל. התבוננתי בתשומת לב בגופם ובפניהם. עורם הכיל צל גוון כהה יותר, כאילו משהו בחילוף החומרים שלהם פעל אחרת. המוזיקה הגופנית שלהם הייתה כבדה יותר. בקפלי העור בצוואר, מתחת לשפתיים, ליד האוזניים, מתחת לעיניים, במרפקים, באצבעות, הגוון היה כהה עם צללי סגול ושחור. מרקמו של העור ביטא משהו זוחלי. מצמצתי בעיני. אנשים רגילים, אולם רגיל. לא. החלל כולו תדר. כהה, חום, כבד, קר, מוטל על הסובבים בו, או, אולי נפרש מהם.

יום רביעי, 3 ביוני 2009

זוג

זוג עולה מן החול
ערפל שנותיהם מאה עשרים
אמון פניה,
חישנות פניו,
כאשר נסב כלפיה
במשמר מעבר חצייה
בכביש הנוסע
לאורך כנפי הים
המרפרפות
על ילדי הגן
בשחר יום
בשחר יום
על ילדי הגן
מרפרפות
כנפי הים לאורך
הכביש הנוסע
במשמר מעבר חצייה
כאשר נסב כלפיה
חיישנות פניו,
אמון פניה,
ערפל שנותיהם מאה עשרים
זוג עולה מן החול


הרהורים על צבע חום / דוד מיכאלי

הסיפור מופיע במקור תחת השם 3 לידות בספר "סיפורים על גבריות וזיכרון". נעלה את בסיפור לרשת בערך ב 7 קטעים.
שלוש לידות
4
בערב היום השלישי של המפגש המפרך הזה, כונסנו, המיועדים למעבר שלב ודרגה. הוסבר לנו כי יש לנו מפגש מיוחד עם הסנסיי. המורה. אחרי ארוחת הערב הלכנו לאיטנו חבורה נרגשת ומפטפטת אל אולם האימונים בשולי הקיבוץ. מלמולם הצווחני של העופות בלולים עלה ונרגע לסירוגין. עבדנו על ליטושה של תנועה כלשהי ורוחה במשך כשעה, ולאחר מכן אמר לנו הסנסיי: עתה נעשה תרגיל מעניין שאני קורא לו השער לשמיים. לפני עיני כולנו חלף הרהור על הקסם המיסטי הרומנטי של אמנות הלחימה והיינו סקרנים מאוד. זה התרגיל, אמר מר אישימה. כל אחד יעמוד מולי בתורו, רוחו תהיה מול רוחי וברגע המתאים נתקוף. הו, זה היה פשוט אבסורד מטיל אימה וחסר סיכוי לנסות לעמוד מול פניו הנוראות של מר אישימה התוקף, אבל זה היה התרגיל. היינו שמונה עשרה איש. הוא העמיד אותנו סביב וקרא לראשון. אינני זוכר ממש את התנהלות העניינים. לחלקם הוא אמר בסדר, את חלקם שלח חזרה, חלק עשו זאת שוב. לא היה ברור מה קורה ברגע המבזיק, כאשר נעו אחד לתוך השני, אשר כולנו פחדנו ממנו. תורי הגיע. כל ניסיונותיי לתכנן את ההרגשה, להתכונן לרגע, נזלו החוצה דרך ברכי שהפכו למים. עמדתי מולו, מול האיש שייצג את כל האגדות הפראיות על לוחמים מהמזרח הרחוק, כל חישובי האפשריים, החל מטכניקה וכלה בחן, פשוט לא היו בעלי תוקף. לעזאזל, אמרתי, לא אכפת לי. תקפתי בעיוורון קדימה. מר אישימה תפס את כתפיי. הו, אמר בחיוך, הרוח טובה, אבל זה עדיין לא הדבר, עוד פעם.
חסר תקווה עמדתי מולו. הרמתי את עיני לתקיפה נוספת כאשר הצצתי במקרה אל תוך עיניו הצרות המתבוננות בי ומיד סגרתי את מבטי. אבל, נמשכתי להצצה נוספת. כאשר הצצתי שוב לתוך עיניו, השתנה דבר. מתח אלים החל להתרופף. אני זוכר מבעד לערפל השנים את השתחררות המתח מקצה הקודקוד, לא שיערתי כלל שעור הגולגולת יכול להיות כה מתוח, ואז דרך העורף, מתגלגל ונפתח לאורך עמוד השדרה עד למטה לאדמה כמו לפיתת אדירים הולכת ונפתחת, פועמת ונעלמת. כאילו שתתה אותה האדמה בלגימות גדולות. זה היה כה מפתיע שהרמתי את עיני בתהייה אל עיניו. חומות. מול מבטי גדל מיד החום והעמיק, שקיפות נוספה אל האופק ואני מצאתי את עצמי מתבונן אל שטח חום מואר, אדמדם, דמוי מדבר שטוח. נוכחתי בו-זמנית במקום. בכל מקום. בו-זמנית נותרו כמה מחשבות בודדות. הרי זה כמו האיש הסיני הזקן מקאנרי-רו של ג'ון סטיינבק הלוא כן? האין תודעתי מקרינה את הסיפור שאני מכיר אל האירוע עתה? הייתכן שזוהי אותה תופעה בסיפור וכאן? באופן ענייני ורגוע מאוד, ללא כל אדוות התרגשות, מחה משהו בי גם את המחשבות. הכל היה מנותק מכל ממד וזמן. המדבר החום המואר שהייתי על סִפּו היה ידידותי כהורה, כמקור. נטול כובד, פרשתי את המהות של ידי ועפתי, נמשך פנימה, מאושר, מוכן לבכות בהקלה על הכובד שנעלם, אוהב אל תוך אהבה. הו, אמר לי מר אישימה שהופיע לפתע מחדש מרוצה מאוד. עשית זאת. חזרתי אל מקומי, אל האנשים. המיית הלולים הופיעה מחדש מרחוק.

יום שלישי, 2 ביוני 2009

הרהורים על צבע חום / דוד מיכאלי

הסיפור מופיע במקור תחת השם 3 לידות בספר "סיפורים על גבריות וזיכרון". נעלה את בסיפור לרשת בערך ב 7 קטעים.
שלוש לידות

3
המקום השני בזיכרוני התחולל בשנת אלף תשע מאות שמונים ושתים. מכיוון שלא שוחחתי עליו עד עתה איני יודע האם הוא אירוע שקרה רק בתודעתי או שמא הוא משותף לכל אלו שהיו שם. אך אין זה באמת חשוב. חשוב הוא צבעו של האירוע וכן העובדות סביבו שהן מדויקות וזאת יוכל לאשר כל אחד מן המשתתפים. יצאנו לאימון מיוחד. ארבעה ימים של תרגול מתמשך באמנות לחימה של המזרח הרחוק, מבודדים בקיבוץ קטן. ריח הלולים והמיית ההודים בכלובים אופף את הזיכרון הזה. יכול אני לומר שמעולם לא הצלחתי להיות לוחם, בעל תכונת השאהיד, המאפשרת להטיל את חיי כקלף על השולחן ולהביט לתוך עיני יריבי. אני מוכן למות. ואתה? לא. לא. תמיד התבוננתי בסקרנות ולא יכולתי שלא להבין את רצונו של השני בו זמנית עם רצוני, דבר שהפך אותי למהסס כרוני. בנוסף אהבתי את גופי ביותר והתענגתי עליו ככל יכולתי. ''ניהלתי פרשת אהבים עם העולם'' כפי שכתבה פ. גרינֶקר בספרה ''ילדות האמן''.
כך או כך, היינו כמה עשרות לוחמים, גברים ונשים, סקרנים לחקור את גופנו, מוקסמים מגבולות האתגר. רצנו יחפים בבוקר, הטחנו אלפי תנועות באוויר ואחד בשני, עמדנו דוממים למעלה משעה. אכן זמן נלהב מאוד. את האימון הזה הדריך וניהל איש נמוך וקפיצי שבא במיוחד מקליפורניה, ''ארץ השמש הזורחת'' שבמערב ארצות הברית. הוא היה מדריכנו הרשמי וחלקנו לו כבוד רב שהיה ראוי לו, לדעתי. גופו החליק כמקשה אחת, התמקד, התפזר והתמקד שוב. זה היה מרשים ודוגמא לחיקוי. בארוחות הוא השתובב, התלוצץ, קרא בכף יד של המתלמדות היותר יפות. הוא היה רב אמן של תנועה, ללא ספק ובזכות. ברור היה שאין לעמוד בפניו. בעיני כולנו הוא היה רוח הדברים עצמה.

יום שני, 1 ביוני 2009

עשב / דבי / 1.6

אלה שאינם חדלים
לנוע
בטיולי-חלם, על כנפיים
שטרם בקעו
משוטטים על רצועת זמן אחרת.
אין קו המשוה
בעקמומיות זרה של חישובים משתנים
השבשבת אינה מורה כיוון
הנסיקות, הנחיתות הקורעות
מתוך שינה מוארת.

והיקום אינו יודע על בוא
הפרפרים
המרפרפים באהבה
מעל ראשו
ואינו חס על חייהם.

הקלקה / ספר / טכנומיסטיקה / רשימות / עידו הרטוגזון

הרהורים על צבע חום / דוד מיכאלי

הסיפור מופיע במקור תחת השם 3 לידות בספר "סיפורים על גבריות וזיכרון".
נעלה את בסיפור לרשת בערך ב 7 קטעים.
שלוש לידות
2
ביומנו הרביעי חצינו סדרה רותחת של אשדות ענקמוניים. באשד השני לאותו היום, כאשר כבר החליקה אליו הרפסודה מאיצה את מהירותה עם הזרם הנרגש, נפל מול עיני ג'ון אל המים. נוכח פנינו התרומם כבר קיר המים הראשון. איש במים! צווחתי אל הצוות, מתרומם על רגלי כאשר הגלילים הגדולים נעים בלחץ הזרמים. ראשי כולם סבו בחרדה. הו, זה בסדר, ענה לי האיש על ההגה מעל נהמת הנהר. הוא אוהב לעשות את זה, הוא יצא שלם בצד השני. נאסוף אותו שם. הנמכנו אל שקע מים כביר ואז הונפה הרפסודה אל פסגת גל ברוחב הנהר ונדחפה בפראות קדימה, שני שלישים ממנה באוויר הריק. טפחנו במים ונגרפנו מיד אל שקע כביר שני לקראת גל חדש. הנַהם היה מוצק כמו המים בעצמם. קלחנו מים. הפניתי את מבטי בחטף לפנים ומיד לאחור. היכן האיש הזה? מפסגת הגל השני ראיתי אותו על פסגת הגל הראשון, מונף כמו חייל צעצוע, ידיו אוחזות בצידי חזיית ההצלה זקנו מופנה קדימה. התמונה שנצרבה בעיני הייתה איש זעיר משובץ בשלישו העליון של נד מים ענק. ענק. זאת הייתה המילה במלוא משמעותה. מיד לאחר מכן הוא נבלע בכוח המטורף שנשא אותנו. הרפסודה טפחה שנית נסחפת דוהרת מנמיכה וסבה אל תוך שקע שלישי, ועל, אל הסכין של הגל השלישי. מאחורינו הופיע האיש הזעיר שוב משובץ בגל הענק, החום, החי שממנו יצאנו. נפלנו נפלטנו אל תוך המים הרוגשים מן הגל השלישי האחרון. האיש הזעיר הונף שוב אל על, ידיו על חזהו, מחזיק בקפדנות את חזיית ההצלה הכתומה מתבונן מעבר לזקנו ונשאב אל תוך המערבולות הלבנות הרותחות מתחתיו. הנווט יכול היה שוב לכוון את הרפסודה. הוא הניע אותה לכיוון הגדה הימנית. ג'ון הופיע פתאום כמו פקק שעם על פני המים. נסחף לכיווננו. הרפסודה התאמצה לכיוונו והנה הוא לצדנו. משכנו אותו למעלה נרגשים מאוד. גם אני יכול לעשות את זה? שאלתי מיד. ג'ון חייך אלי. כמובן. אם אתה רוצה. אני רוצה. עניתי. לקראת האשד הבא בדק ג'ון אם חזיית ההצלה שלי רכוסה היטב. אומר לך מתי לקפוץ, שח לי. תן למים לקחת אותך, לא משנה לאן. כאשר תצא מן האשד נסה לנוע ימינה, שם נאסוף אותך. קפצתי אל המים כאשר אמר לי ג'ון. הרפסודה יצאה לפני, נקודות צבעוניות של כובעים וחזיות הצלה כתומות על פני הגלילים האפורים. השמיים היו כחול עז. צפתי לאיטי במים החומים מסחף הנושאים אותי קדימה. כמאה מטר לפני נגרפה הרפסודה אל פני המים הלבנים במהירות הולכת וגוברת. התבוננתי בה שוקעת אל תוך האשד הנוהם המקציף, נעלמת לפתע, מופיעה לפתע, סבה, נוטה. המים החלקים בהם הייתי הפכו מהירים יותר ויותר. לפני זרם החומר החלק אל תוך מדרון נמוך שבאמצעו החל להתפצל ולרתוח. המים חטפו אותי. חשתי את כוחם. לא יכולתי לראות יותר את המקום אותו אני עובר, אבל חשתי את העוצמה מטלטלת אותי, מניפה, חוטפת, משקיעה, זורקת, דוחפת. יונקת. חשתי את הסלעים הכבירים עמוק מתחת, אשר הזרם הגדול מחליק וקופץ על גבם כמו על גב שריונים עם דפוסים קדמוניים, טיטאניים, של ישות פרא שקועה במעמקים. הידקתי את מרפקיי אל צידי חזיית ההצלה, אגודליי בתוך פתחי הזרועות, כפותיי על החזה. זקן לא היה לי אבל דחקתי את סנטרי קדימה. עיני נשטפו לחילופין בזרמים חומים, קצף לבן, פני סלע מנוקדים, קטעי שמים. מסביב הייתה ריגשה גדולה כל העת ואני צפתי קדימה כגפרור קטן ללא הפסקה. נפלטתי אל סיבוב רועם ונישאתי ביעף על צידו הקוצף אל תוכה של מערבולת סבה שנטלה אותי מיד פנימה, מטה. עבר זמן עד שנוכחתי כי הכל שקט ודומם מסביב. מים חומים היו התווך שבו הייתי. אור רך נגה. ידעתי היכן למעלה והיכן למטה, ולמטה הייתי נשאב בהתמדה, תולה בתוך חזיית ההצלה. הדממה הייתה מנוחה לאחר השצף, ואני המתנתי כפי שאמר לי ג'ון. תן למים לשאת אותך. הדממה העמיקה ותהיתי, הרי איני נושם. הייתי שקט מאוד. התבוננתי סביבי הולך ומעמיק בערפל חום, מואר מרוחק, מתכהה כלפי מטה אל אפלה זורמת. האם אני טובע שאלתי את עצמי בענייניות שקטה מנותקת מרגש. לא. התשובה הייתה שם. שהות. אימה הייתה ממתינה מעבר לדופן שקופה. סביב חזי הסתמן חישוק. אבל אם לא תפעל, תטבע. ניתקתי לאט מאוד מן הדממה באי רצון מוזר, כאילו לא אני הוא. התנועה נוצרה בגופי כאילו לא אני הוא. חבטתי ברגלי. חלפה בראשי תמונת צפרדע בגן ילדותי צפה דוממת ללא תנועה עד אשר לפתע היא מכה ברגליה על מנת לנוע. אותה איכות של מכה. כמו מצמוץ. הכיוון השתנה בצורה חסרת זמן מלמטה למעלה. הלכתי והתרוממתי מתוך הדממה אל אור הולך וגובר, יכולתי לראות את הקצף מעלי, ואז, הייתי בתוכו, בעולם, נושם, נסחף במהירות בסאון המים הלבנים של סוף האשד. יצאתי ימינה אל החוף הבוצי ונאספתי אל הרפסודה אשר על הנהר.