הרהורים על צבע חום / דוד מיכאלי

הסיפור מופיע במקור תחת השם 3 לידות בספר "סיפורים על גבריות וזיכרון".
נעלה את בסיפור לרשת בערך ב 7 קטעים.

שלוש לידות

2

ביומנו הרביעי חצינו סדרה רותחת של אשדות ענקמוניים. באשד השני לאותו היום, כאשר כבר החליקה אליו הרפסודה מאיצה את מהירותה עם הזרם הנרגש, נפל מול עיני ג'ון אל המים. נוכח פנינו התרומם כבר קיר המים הראשון. איש במים! צווחתי אל הצוות, מתרומם על רגלי כאשר הגלילים הגדולים נעים בלחץ הזרמים. ראשי כולם סבו בחרדה. הו, זה בסדר, ענה לי האיש על ההגה מעל נהמת הנהר. הוא אוהב לעשות את זה, הוא יצא שלם בצד השני. נאסוף אותו שם. הנמכנו אל שקע מים כביר ואז הונפה הרפסודה אל פסגת גל ברוחב הנהר ונדחפה בפראות קדימה, שני שלישים ממנה באוויר הריק. טפחנו במים ונגרפנו מיד אל שקע כביר שני לקראת גל חדש. הנַהם היה מוצק כמו המים בעצמם. קלחנו מים. הפניתי את מבטי בחטף לפנים ומיד לאחור. היכן האיש הזה? מפסגת הגל השני ראיתי אותו על פסגת הגל הראשון, מונף כמו חייל צעצוע, ידיו אוחזות בצידי חזיית ההצלה זקנו מופנה קדימה. התמונה שנצרבה בעיני הייתה איש זעיר משובץ בשלישו העליון של נד מים ענק. ענק. זאת הייתה המילה במלוא משמעותה. מיד לאחר מכן הוא נבלע בכוח המטורף שנשא אותנו. הרפסודה טפחה שנית נסחפת דוהרת מנמיכה וסבה אל תוך שקע שלישי, ועל, אל הסכין של הגל השלישי. מאחורינו הופיע האיש הזעיר שוב משובץ בגל הענק, החום, החי שממנו יצאנו. נפלנו נפלטנו אל תוך המים הרוגשים מן הגל השלישי האחרון. האיש הזעיר הונף שוב אל על, ידיו על חזהו, מחזיק בקפדנות את חזיית ההצלה הכתומה מתבונן מעבר לזקנו ונשאב אל תוך המערבולות הלבנות הרותחות מתחתיו. הנווט יכול היה שוב לכוון את הרפסודה. הוא הניע אותה לכיוון הגדה הימנית. ג'ון הופיע פתאום כמו פקק שעם על פני המים. נסחף לכיווננו. הרפסודה התאמצה לכיוונו והנה הוא לצדנו. משכנו אותו למעלה נרגשים מאוד. גם אני יכול לעשות את זה? שאלתי מיד. ג'ון חייך אלי. כמובן. אם אתה רוצה. אני רוצה. עניתי. לקראת האשד הבא בדק ג'ון אם חזיית ההצלה שלי רכוסה היטב. אומר לך מתי לקפוץ, שח לי. תן למים לקחת אותך, לא משנה לאן. כאשר תצא מן האשד נסה לנוע ימינה, שם נאסוף אותך. קפצתי אל המים כאשר אמר לי ג'ון. הרפסודה יצאה לפני, נקודות צבעוניות של כובעים וחזיות הצלה כתומות על פני הגלילים האפורים. השמיים היו כחול עז. צפתי לאיטי במים החומים מסחף הנושאים אותי קדימה. כמאה מטר לפני נגרפה הרפסודה אל פני המים הלבנים במהירות הולכת וגוברת. התבוננתי בה שוקעת אל תוך האשד הנוהם המקציף, נעלמת לפתע, מופיעה לפתע, סבה, נוטה. המים החלקים בהם הייתי הפכו מהירים יותר ויותר. לפני זרם החומר החלק אל תוך מדרון נמוך שבאמצעו החל להתפצל ולרתוח. המים חטפו אותי. חשתי את כוחם. לא יכולתי לראות יותר את המקום אותו אני עובר, אבל חשתי את העוצמה מטלטלת אותי, מניפה, חוטפת, משקיעה, זורקת, דוחפת. יונקת. חשתי את הסלעים הכבירים עמוק מתחת, אשר הזרם הגדול מחליק וקופץ על גבם כמו על גב שריונים עם דפוסים קדמוניים, טיטאניים, של ישות פרא שקועה במעמקים. הידקתי את מרפקיי אל צידי חזיית ההצלה, אגודליי בתוך פתחי הזרועות, כפותיי על החזה. זקן לא היה לי אבל דחקתי את סנטרי קדימה. עיני נשטפו לחילופין בזרמים חומים, קצף לבן, פני סלע מנוקדים, קטעי שמים. מסביב הייתה ריגשה גדולה כל העת ואני צפתי קדימה כגפרור קטן ללא הפסקה. נפלטתי אל סיבוב רועם ונישאתי ביעף על צידו הקוצף אל תוכה של מערבולת סבה שנטלה אותי מיד פנימה, מטה. עבר זמן עד שנוכחתי כי הכל שקט ודומם מסביב. מים חומים היו התווך שבו הייתי. אור רך נגה. ידעתי היכן למעלה והיכן למטה, ולמטה הייתי נשאב בהתמדה, תולה בתוך חזיית ההצלה. הדממה הייתה מנוחה לאחר השצף, ואני המתנתי כפי שאמר לי ג'ון. תן למים לשאת אותך. הדממה העמיקה ותהיתי, הרי איני נושם. הייתי שקט מאוד. התבוננתי סביבי הולך ומעמיק בערפל חום, מואר מרוחק, מתכהה כלפי מטה אל אפלה זורמת. האם אני טובע שאלתי את עצמי בענייניות שקטה מנותקת מרגש. לא. התשובה הייתה שם. שהות. אימה הייתה ממתינה מעבר לדופן שקופה. סביב חזי הסתמן חישוק. אבל אם לא תפעל, תטבע. ניתקתי לאט מאוד מן הדממה באי רצון מוזר, כאילו לא אני הוא. התנועה נוצרה בגופי כאילו לא אני הוא. חבטתי ברגלי. חלפה בראשי תמונת צפרדע בגן ילדותי צפה דוממת ללא תנועה עד אשר לפתע היא מכה ברגליה על מנת לנוע. אותה איכות של מכה. כמו מצמוץ. הכיוון השתנה בצורה חסרת זמן מלמטה למעלה. הלכתי והתרוממתי מתוך הדממה אל אור הולך וגובר, יכולתי לראות את הקצף מעלי, ואז, הייתי בתוכו, בעולם, נושם, נסחף במהירות בסאון המים הלבנים של סוף האשד. יצאתי ימינה אל החוף הבוצי ונאספתי אל הרפסודה אשר על הנהר.