הסיפור מופיע במקור תחת השם 3 לידות בספר "סיפורים על גבריות וזיכרון". נעלה את בסיפור לרשת בערך ב 7 קטעים.
שלוש לידות
שלוש לידות
5
שבע עשרה שנים לאחר מכן מצאתי את עצמי באולם הכניסה של בית החולים הפסיכיאטרי של עיר דרומית. בית החולים עמד לפני שיפוץ. הושג תקציב ממשרד הבריאות, והאדריכל המתכנן הציע לי לתכנן פסל לאולם הכניסה החדש. לצורך זה נסעתי לראות את המקום. המושג עצמו של בית משוגעים, או, בית חולים פסיכיאטרי, הסתובב בראשי כל זמן הנסיעה שנמשכה כשעתיים. זכור לי המשפט ''בזאת הכרכרה יובילו לבית החולים לפסיכים'' אשר נקרא בקול גדול ב''מגילת סן-מיקֶלה'' של אקסל מונתה השוודי שחי בקפרי, ואשר ננעץ בראשי ללא הפסקה. כמו כן עלו בזיכרוני תמונות מהסיפור הקולנועי ''מארה סאד'' של פטר וייס שהתנהל בבית משוגעים. הצבע השולט בסרט היה אדום. את הסרט ראיתי עוד בתקופה שלפני גיוסי שלוש פעמים בקולנוע תכלת בצפון תל אביב הישנה. האולם אינו קיים יותר. כמו כן הרהרתי בבית החוסים ''ארקהם'' של גותהם סיטי ובארכיטקטורה הגותית הפראית האפלה שלו כביטוי בוטה עד כדי אלימות לחיבוטי הרוח וסיוטיה. אולם, הוספתי והרהרתי, כאשר חלפתי על פני קריית גת השטוחה, הסיוט הקליני יכול להופיע גם במבנה מודרני ואפשר שהוא מייצג עוצמה לא פחותה של ייאוש בהיותו כבוש, מאוחסן, מקוטלג, רשום, שואף להיות רגוע ובסופו של דבר מעוצב עד אנונימיות. בריכת מים שקטים קרירים החלה ללבוש צורה בתוך ראשי כאפשרות לפסל.
בכניסה לעיר פניתי ימינה והגעתי למקום לאחר זמן קצר. החניתי את המכונית בזהירות ופסעתי במבואה הארוכה המקורה והנמוכה בעיצוב הבטון המשוריין של שנות הששים של המאה העשרים אל אולם המבוא. אנשים מעטים נעו הלוך ושוב במבואה. בשער אולם המבוא היה איש ביטחון רזה, בחור אתיופי צעיר. הבגדים היו גדולים על מידותיו. לא יכולתי שלא לראות את המישורים המדבריים שהשאיר מאחוריו בדרכו לתחנת בטון זו.
הזדהיתי. הופניתי לקבלה. הזדהיתי. הסברתי, קיבלתי אישור לעשות כרצוני. האולם הקרין כהות. עיצוב הפנים שלו היה כהה. שילוב צבעים עז יחסית ודוגמאות גיאומטריות בסיסיות מאוד שהיו אופנתיות בשנות הבנייה ההיא. באולם סבבו כמה אנשים. לאחר התבוננות קצרה יכולתי לזהות אנשי שרות, אנשי סגל וחולים. ארבעה חוסים סבבו באולם דרך קבע. הקהל האחר חצה אותו במעבר אל אגפים אחרים. אחד מהחוסים עמד מול הקיר הדקורטיבי המזרחי וניסה לנהל איתו שיחה. אחד הסתובב באיטיות, כבד, מעשן, חקרן, מחפש מטרה בחלל הממתין. אחת צפה אקראית ומנותקת וברגעים בהם חצתה את מסלולו של המעשן הפיקו פניה כניעה וריצוי. אחד ניסה לצוד תשומת לב מפקיד הדלפק המתעלם. סקרתי את המקום כשאני נשען על דלפק הקבלה בקצהו. בדקתי אפשרויות שונות בראשי, השוויתי את התוכנית המשורטטת שקיבלתי למקום, אמדתי מרחקים ושקלתי אפשרויות של צבעים.
בזמן ששקלתי את האפשרויות השונות של הצבע, שמתי לב לדבר: חשתי באופן מובהק בקיומו של צל חום כהה. לא היה זה רק צבעו של המקום עצמו, אלא האנשים, החוסים עצמם, היו אפופים עננה בלתי נראית, חומה כהה בעליל. התבוננתי בתשומת לב בגופם ובפניהם. עורם הכיל צל גוון כהה יותר, כאילו משהו בחילוף החומרים שלהם פעל אחרת. המוזיקה הגופנית שלהם הייתה כבדה יותר. בקפלי העור בצוואר, מתחת לשפתיים, ליד האוזניים, מתחת לעיניים, במרפקים, באצבעות, הגוון היה כהה עם צללי סגול ושחור. מרקמו של העור ביטא משהו זוחלי. מצמצתי בעיני. אנשים רגילים, אולם רגיל. לא. החלל כולו תדר. כהה, חום, כבד, קר, מוטל על הסובבים בו, או, אולי נפרש מהם.
בכניסה לעיר פניתי ימינה והגעתי למקום לאחר זמן קצר. החניתי את המכונית בזהירות ופסעתי במבואה הארוכה המקורה והנמוכה בעיצוב הבטון המשוריין של שנות הששים של המאה העשרים אל אולם המבוא. אנשים מעטים נעו הלוך ושוב במבואה. בשער אולם המבוא היה איש ביטחון רזה, בחור אתיופי צעיר. הבגדים היו גדולים על מידותיו. לא יכולתי שלא לראות את המישורים המדבריים שהשאיר מאחוריו בדרכו לתחנת בטון זו.
הזדהיתי. הופניתי לקבלה. הזדהיתי. הסברתי, קיבלתי אישור לעשות כרצוני. האולם הקרין כהות. עיצוב הפנים שלו היה כהה. שילוב צבעים עז יחסית ודוגמאות גיאומטריות בסיסיות מאוד שהיו אופנתיות בשנות הבנייה ההיא. באולם סבבו כמה אנשים. לאחר התבוננות קצרה יכולתי לזהות אנשי שרות, אנשי סגל וחולים. ארבעה חוסים סבבו באולם דרך קבע. הקהל האחר חצה אותו במעבר אל אגפים אחרים. אחד מהחוסים עמד מול הקיר הדקורטיבי המזרחי וניסה לנהל איתו שיחה. אחד הסתובב באיטיות, כבד, מעשן, חקרן, מחפש מטרה בחלל הממתין. אחת צפה אקראית ומנותקת וברגעים בהם חצתה את מסלולו של המעשן הפיקו פניה כניעה וריצוי. אחד ניסה לצוד תשומת לב מפקיד הדלפק המתעלם. סקרתי את המקום כשאני נשען על דלפק הקבלה בקצהו. בדקתי אפשרויות שונות בראשי, השוויתי את התוכנית המשורטטת שקיבלתי למקום, אמדתי מרחקים ושקלתי אפשרויות של צבעים.
בזמן ששקלתי את האפשרויות השונות של הצבע, שמתי לב לדבר: חשתי באופן מובהק בקיומו של צל חום כהה. לא היה זה רק צבעו של המקום עצמו, אלא האנשים, החוסים עצמם, היו אפופים עננה בלתי נראית, חומה כהה בעליל. התבוננתי בתשומת לב בגופם ובפניהם. עורם הכיל צל גוון כהה יותר, כאילו משהו בחילוף החומרים שלהם פעל אחרת. המוזיקה הגופנית שלהם הייתה כבדה יותר. בקפלי העור בצוואר, מתחת לשפתיים, ליד האוזניים, מתחת לעיניים, במרפקים, באצבעות, הגוון היה כהה עם צללי סגול ושחור. מרקמו של העור ביטא משהו זוחלי. מצמצתי בעיני. אנשים רגילים, אולם רגיל. לא. החלל כולו תדר. כהה, חום, כבד, קר, מוטל על הסובבים בו, או, אולי נפרש מהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה