הרהורים על צבע חום / דוד מיכאלי

הסיפור מופיע במקור תחת השם 3 לידות בספר "סיפורים על גבריות וזיכרון". נעלה את בסיפור לרשת בערך ב 7 קטעים.
שלוש לידות

3

המקום השני בזיכרוני התחולל בשנת אלף תשע מאות שמונים ושתים. מכיוון שלא שוחחתי עליו עד עתה איני יודע האם הוא אירוע שקרה רק בתודעתי או שמא הוא משותף לכל אלו שהיו שם. אך אין זה באמת חשוב. חשוב הוא צבעו של האירוע וכן העובדות סביבו שהן מדויקות וזאת יוכל לאשר כל אחד מן המשתתפים. יצאנו לאימון מיוחד. ארבעה ימים של תרגול מתמשך באמנות לחימה של המזרח הרחוק, מבודדים בקיבוץ קטן. ריח הלולים והמיית ההודים בכלובים אופף את הזיכרון הזה. יכול אני לומר שמעולם לא הצלחתי להיות לוחם, בעל תכונת השאהיד, המאפשרת להטיל את חיי כקלף על השולחן ולהביט לתוך עיני יריבי. אני מוכן למות. ואתה? לא. לא. תמיד התבוננתי בסקרנות ולא יכולתי שלא להבין את רצונו של השני בו זמנית עם רצוני, דבר שהפך אותי למהסס כרוני. בנוסף אהבתי את גופי ביותר והתענגתי עליו ככל יכולתי. ''ניהלתי פרשת אהבים עם העולם'' כפי שכתבה פ. גרינֶקר בספרה ''ילדות האמן''.
כך או כך, היינו כמה עשרות לוחמים, גברים ונשים, סקרנים לחקור את גופנו, מוקסמים מגבולות האתגר. רצנו יחפים בבוקר, הטחנו אלפי תנועות באוויר ואחד בשני, עמדנו דוממים למעלה משעה. אכן זמן נלהב מאוד. את האימון הזה הדריך וניהל איש נמוך וקפיצי שבא במיוחד מקליפורניה, ''ארץ השמש הזורחת'' שבמערב ארצות הברית. הוא היה מדריכנו הרשמי וחלקנו לו כבוד רב שהיה ראוי לו, לדעתי. גופו החליק כמקשה אחת, התמקד, התפזר והתמקד שוב. זה היה מרשים ודוגמא לחיקוי. בארוחות הוא השתובב, התלוצץ, קרא בכף יד של המתלמדות היותר יפות. הוא היה רב אמן של תנועה, ללא ספק ובזכות. ברור היה שאין לעמוד בפניו. בעיני כולנו הוא היה רוח הדברים עצמה.