fu / david michaeli / avit / tlv 1992מה בין גבול לביטחון
ביום א' 8 ביוני 2009 התקיים במכון ון ליר בירושלים המפגש התשיעי של קבוצת הדיון "מרחב הביטחון" השנה (המפגש השישה עשר מאז החלה הקבוצה לפעול בקיץ 2007) בריכוזו וניהולו של עמירם אורן.
הדיון התרחב וכלל את הנושאים הבאים: הטריטוריה כגורם מעצב את תפיסת הביטחון; הטריטוריה כמושא הביטחון מחד ואמצעי למימוש הביטחון מאידך. מהותן של הגישות בחקר הגבולות; הביטחון כמרכיב ומחולל גבול; הגבול כמחולל מצב ביטחוני; הגבול כמייצר מציאות מרחבית המושפעת מתנאי הביטחון; ניהול אזורי גבול וספר; אזורים חוצי גבולות; למהותה של הריבונות, תחומי השתרעותה וייצוגיה במרחב; ההתיישבות כאמצעי לשליטה וריבונות על הטריטוריה ומקומה בתפיסת הביטחון; הפקעת הריבונות כתוצאה מקביעת אזורי ביטחון ועוד.
להלן התייחסותי לדברים:
דוד מיכאלי:
שלום רב, אני מאוד מצטער שנבצר ממני להגיע לדיון התשיעי. ברצוני להגיב על הדיון מנקודות מבט סיפוריות הקשורות לפילוסופיה, אמנות קרב ומשחק. ראשית, זהו דיון קצה של דיון עתיק מאוד וכנראה נצחי על יחסי מהות ומסגרת או תוכן וצורה. אחד מפניו של הדיון על הנושא הזה הוא מי מגדיר את מי, הצורה את המהות או להיפך, וכפי שזה עלה כאן האם הגבול מחולל את הביטחון או הביטחון מחולל את הגבול.
בספר אמנות המלחמה של סון-טסו יש סיפור על דרישות ומחוות בין שליטים כאשר התביעה היחידה שמגיבים עליה במלחמה היא תביעה של קרקע. הלקח הנרשם בסוף הסיפור הוא כי אפשר לוותר על הכל אבל לא על חבלי ארץ. זה נוגע לדבר מאוד קמאי ובסיסי ומובנה ביולוגית והוא התפקוד הטריטוריאלי וכל בעל חיים מממש את התפקוד הזה. מצד שני למדתי כי האנושיות שלנו מתבטאת בפעולה כנגד האינסטינקטים שלנו. זו מחשבה שמיוחסת לתפקוד תפיסתי מאוד מתקדם שלנו שנוגע למוסר וקבלת החלטות. אז בעצם אנחנו נעים בין שני הקטבים האלה שאין בהם שום ביטחון. אחד הישרדות והשני הוא הימור אמוני. הניאו-קונפוציאנים גם הרחיבו את המושג של עניי עירך קודמים וקבעו בהתייחסם לטבע האנושי כי פעולה הפוגעת בקרובים לך לטובת אידיאלים אינה מוסרית. הסינים גם ציינו כי קיסרי דור ראשון של שושלות היו מיליטנטיים ונקראו לוחמים. לעומתם היו "הנאורים" של סוף השושלת שהתרכזו בתרבות לעתים על חשבון אבדן קיסרותם. לאו דזה אמר בעניין שלום וביטחון את המשפט: אנשי מדינות שכנות יראו אלה את אלה, ואיש ישמע את התרנגולים והכלבים של שכנו, ויזדקנו וימותו, ולעולם לא ילכו אלה אצל אלה. (ד.ד.ג'.80, תרגום דאור אריאל). כלומר, נדרשת הפרדה למען שלום. הגדרת גבול ברור.
הסינים חוו באופן מאוד מסיבי את יחסי העיר והמדבר כאשר דורות של שבטים נוודיים פלשו מן הערבות שוב ושוב אל השטחים המעובדים והמערכתיים של הקיסרות. החומה הגדולה הוקמה כהחלטה אסטרטגית וכללה מוצבים, תחנות תצפית, סיורים חודרים ויישובים תומכים שהובאו והונחתו על התוואי הנדרש עם אוכלוסייתם. זה אכן עזר והיה בעל השפעה למשך זמן לא קטן. עם זאת אנחנו רואים כי החומה הסינית של היום היא אתר תיירותי. וזה מכניס למשוואה את מרכיב הזמן. הסינים גם הצטיינו במחשבה גיאו-פוליטית מרחיקת לכת וטווח כאשר ביצעו בכוונת מכוון במשך 200 שנים המרת דת של שבטים נוודים לוחמניים לבודהיזם פציפיסטי. זה הצליח והגבול שקט הרבה לאחר שיוזם הרעיון הלך לעולמו.
התנועות הגיאו-פוליטיות מצטיירות בעיני כתנועות טקטוניות. שבטים נוודים שכבשו את סין אמצו את תרבותה כאידיאל נעלה והפכו לסינים. רוח הנווד הופיעה כאידיאל האביר הרומנטי בספרות הסינית. הקולוניאליזם המערבי הזרים משאבי אנוש למזרח ולאפריקה, ועתה גלי הגירה גדולים מייצרים את תנועת החזרה של המטוטלת.
זה מביא אותנו להערכה כי ישויות חברתיות מתבגרות. אין אפשרות לוותר על שלב הגבולות כי הוא כנראה מאפשר לחברה להתבגר ולהגדיר את עצמה. נוכחות בוגרת מעריכה, מקבלת ומהמרת כדוגמת אירופה המערבית של היום היא נוכחות שחוותה גבולות ופריצת גבולות דורות רבים. מהות בטוחה בעצמה יכולה כנראה לשחרר את גבולותיה.
העיר כיום היא הישות החברתית הבוגרת ביותר והפורמט הדינאמי והמתפתח ביותר. אולי אנחנו חוזרים בספיראלה ההיסטורית אל ערי המדינה אלא שעתה הן ערי עולם. יש מקום לבחון את גבולות הקהילות בתוך מרחב שדורש מהן לחצות אחת את האחרת. מה עושה המרחב הזה, מה מאפיין אותו ומה מאפשר לו לספק את הקיום הבוזמני של קהילות שונות.
ומהעיר למשחק יפני/סיני שנקרא גו ונחשב למשחק האסטרטגיה הקשה והמופשט ביותר שעניינו טריטוריה. זה משחק על לוח מרובע עם קוים מצטלבים שיוצרים צמתות והמנצח הוא זה שהצליח לכבוש שטח גדול יותר. כל שחקן מניח בתורו אבן על צומת. אחד מניח אבנים שחורות ואחד לבנות. הם נדרשים להקיף האחד את השני. כאשר אבנים שחורות מוקפות לחלוטין ע''י לבנות (או להיפך כמובן) הן נלקחות כשבויים והטריטוריה נכבשת. אולם, כאשר משחק מצליח ליצור מושבה של אבני משחק עם צמתים פתוחים פנימיים, המושבה נחשבת למושבה חיה והטריטוריה אינה ניתנת לכיבוש. ייתכן מאוד כי ערי העולם של ימינו הן ישויות חברתיות מסוג זה ומכיוון שהן אינן ניתנות לכיבוש ממילא מתערערת סוגיית הגבולות.
שלום רב, אני מאוד מצטער שנבצר ממני להגיע לדיון התשיעי. ברצוני להגיב על הדיון מנקודות מבט סיפוריות הקשורות לפילוסופיה, אמנות קרב ומשחק. ראשית, זהו דיון קצה של דיון עתיק מאוד וכנראה נצחי על יחסי מהות ומסגרת או תוכן וצורה. אחד מפניו של הדיון על הנושא הזה הוא מי מגדיר את מי, הצורה את המהות או להיפך, וכפי שזה עלה כאן האם הגבול מחולל את הביטחון או הביטחון מחולל את הגבול.
בספר אמנות המלחמה של סון-טסו יש סיפור על דרישות ומחוות בין שליטים כאשר התביעה היחידה שמגיבים עליה במלחמה היא תביעה של קרקע. הלקח הנרשם בסוף הסיפור הוא כי אפשר לוותר על הכל אבל לא על חבלי ארץ. זה נוגע לדבר מאוד קמאי ובסיסי ומובנה ביולוגית והוא התפקוד הטריטוריאלי וכל בעל חיים מממש את התפקוד הזה. מצד שני למדתי כי האנושיות שלנו מתבטאת בפעולה כנגד האינסטינקטים שלנו. זו מחשבה שמיוחסת לתפקוד תפיסתי מאוד מתקדם שלנו שנוגע למוסר וקבלת החלטות. אז בעצם אנחנו נעים בין שני הקטבים האלה שאין בהם שום ביטחון. אחד הישרדות והשני הוא הימור אמוני. הניאו-קונפוציאנים גם הרחיבו את המושג של עניי עירך קודמים וקבעו בהתייחסם לטבע האנושי כי פעולה הפוגעת בקרובים לך לטובת אידיאלים אינה מוסרית. הסינים גם ציינו כי קיסרי דור ראשון של שושלות היו מיליטנטיים ונקראו לוחמים. לעומתם היו "הנאורים" של סוף השושלת שהתרכזו בתרבות לעתים על חשבון אבדן קיסרותם. לאו דזה אמר בעניין שלום וביטחון את המשפט: אנשי מדינות שכנות יראו אלה את אלה, ואיש ישמע את התרנגולים והכלבים של שכנו, ויזדקנו וימותו, ולעולם לא ילכו אלה אצל אלה. (ד.ד.ג'.80, תרגום דאור אריאל). כלומר, נדרשת הפרדה למען שלום. הגדרת גבול ברור.
הסינים חוו באופן מאוד מסיבי את יחסי העיר והמדבר כאשר דורות של שבטים נוודיים פלשו מן הערבות שוב ושוב אל השטחים המעובדים והמערכתיים של הקיסרות. החומה הגדולה הוקמה כהחלטה אסטרטגית וכללה מוצבים, תחנות תצפית, סיורים חודרים ויישובים תומכים שהובאו והונחתו על התוואי הנדרש עם אוכלוסייתם. זה אכן עזר והיה בעל השפעה למשך זמן לא קטן. עם זאת אנחנו רואים כי החומה הסינית של היום היא אתר תיירותי. וזה מכניס למשוואה את מרכיב הזמן. הסינים גם הצטיינו במחשבה גיאו-פוליטית מרחיקת לכת וטווח כאשר ביצעו בכוונת מכוון במשך 200 שנים המרת דת של שבטים נוודים לוחמניים לבודהיזם פציפיסטי. זה הצליח והגבול שקט הרבה לאחר שיוזם הרעיון הלך לעולמו.
התנועות הגיאו-פוליטיות מצטיירות בעיני כתנועות טקטוניות. שבטים נוודים שכבשו את סין אמצו את תרבותה כאידיאל נעלה והפכו לסינים. רוח הנווד הופיעה כאידיאל האביר הרומנטי בספרות הסינית. הקולוניאליזם המערבי הזרים משאבי אנוש למזרח ולאפריקה, ועתה גלי הגירה גדולים מייצרים את תנועת החזרה של המטוטלת.
זה מביא אותנו להערכה כי ישויות חברתיות מתבגרות. אין אפשרות לוותר על שלב הגבולות כי הוא כנראה מאפשר לחברה להתבגר ולהגדיר את עצמה. נוכחות בוגרת מעריכה, מקבלת ומהמרת כדוגמת אירופה המערבית של היום היא נוכחות שחוותה גבולות ופריצת גבולות דורות רבים. מהות בטוחה בעצמה יכולה כנראה לשחרר את גבולותיה.
העיר כיום היא הישות החברתית הבוגרת ביותר והפורמט הדינאמי והמתפתח ביותר. אולי אנחנו חוזרים בספיראלה ההיסטורית אל ערי המדינה אלא שעתה הן ערי עולם. יש מקום לבחון את גבולות הקהילות בתוך מרחב שדורש מהן לחצות אחת את האחרת. מה עושה המרחב הזה, מה מאפיין אותו ומה מאפשר לו לספק את הקיום הבוזמני של קהילות שונות.
ומהעיר למשחק יפני/סיני שנקרא גו ונחשב למשחק האסטרטגיה הקשה והמופשט ביותר שעניינו טריטוריה. זה משחק על לוח מרובע עם קוים מצטלבים שיוצרים צמתות והמנצח הוא זה שהצליח לכבוש שטח גדול יותר. כל שחקן מניח בתורו אבן על צומת. אחד מניח אבנים שחורות ואחד לבנות. הם נדרשים להקיף האחד את השני. כאשר אבנים שחורות מוקפות לחלוטין ע''י לבנות (או להיפך כמובן) הן נלקחות כשבויים והטריטוריה נכבשת. אולם, כאשר משחק מצליח ליצור מושבה של אבני משחק עם צמתים פתוחים פנימיים, המושבה נחשבת למושבה חיה והטריטוריה אינה ניתנת לכיבוש. ייתכן מאוד כי ערי העולם של ימינו הן ישויות חברתיות מסוג זה ומכיוון שהן אינן ניתנות לכיבוש ממילא מתערערת סוגיית הגבולות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה