הסיפור מופיע במקור תחת השם 3 לידות בספר "סיפורים על גבריות וזיכרון". נעלה את בסיפור לרשת בערך ב 7 קטעים.
שלוש לידות
4
4
בערב היום השלישי של המפגש המפרך הזה, כונסנו, המיועדים למעבר שלב ודרגה. הוסבר לנו כי יש לנו מפגש מיוחד עם הסנסיי. המורה. אחרי ארוחת הערב הלכנו לאיטנו חבורה נרגשת ומפטפטת אל אולם האימונים בשולי הקיבוץ. מלמולם הצווחני של העופות בלולים עלה ונרגע לסירוגין. עבדנו על ליטושה של תנועה כלשהי ורוחה במשך כשעה, ולאחר מכן אמר לנו הסנסיי: עתה נעשה תרגיל מעניין שאני קורא לו השער לשמיים. לפני עיני כולנו חלף הרהור על הקסם המיסטי הרומנטי של אמנות הלחימה והיינו סקרנים מאוד. זה התרגיל, אמר מר אישימה. כל אחד יעמוד מולי בתורו, רוחו תהיה מול רוחי וברגע המתאים נתקוף. הו, זה היה פשוט אבסורד מטיל אימה וחסר סיכוי לנסות לעמוד מול פניו הנוראות של מר אישימה התוקף, אבל זה היה התרגיל. היינו שמונה עשרה איש. הוא העמיד אותנו סביב וקרא לראשון. אינני זוכר ממש את התנהלות העניינים. לחלקם הוא אמר בסדר, את חלקם שלח חזרה, חלק עשו זאת שוב. לא היה ברור מה קורה ברגע המבזיק, כאשר נעו אחד לתוך השני, אשר כולנו פחדנו ממנו. תורי הגיע. כל ניסיונותיי לתכנן את ההרגשה, להתכונן לרגע, נזלו החוצה דרך ברכי שהפכו למים. עמדתי מולו, מול האיש שייצג את כל האגדות הפראיות על לוחמים מהמזרח הרחוק, כל חישובי האפשריים, החל מטכניקה וכלה בחן, פשוט לא היו בעלי תוקף. לעזאזל, אמרתי, לא אכפת לי. תקפתי בעיוורון קדימה. מר אישימה תפס את כתפיי. הו, אמר בחיוך, הרוח טובה, אבל זה עדיין לא הדבר, עוד פעם.
חסר תקווה עמדתי מולו. הרמתי את עיני לתקיפה נוספת כאשר הצצתי במקרה אל תוך עיניו הצרות המתבוננות בי ומיד סגרתי את מבטי. אבל, נמשכתי להצצה נוספת. כאשר הצצתי שוב לתוך עיניו, השתנה דבר. מתח אלים החל להתרופף. אני זוכר מבעד לערפל השנים את השתחררות המתח מקצה הקודקוד, לא שיערתי כלל שעור הגולגולת יכול להיות כה מתוח, ואז דרך העורף, מתגלגל ונפתח לאורך עמוד השדרה עד למטה לאדמה כמו לפיתת אדירים הולכת ונפתחת, פועמת ונעלמת. כאילו שתתה אותה האדמה בלגימות גדולות. זה היה כה מפתיע שהרמתי את עיני בתהייה אל עיניו. חומות. מול מבטי גדל מיד החום והעמיק, שקיפות נוספה אל האופק ואני מצאתי את עצמי מתבונן אל שטח חום מואר, אדמדם, דמוי מדבר שטוח. נוכחתי בו-זמנית במקום. בכל מקום. בו-זמנית נותרו כמה מחשבות בודדות. הרי זה כמו האיש הסיני הזקן מקאנרי-רו של ג'ון סטיינבק הלוא כן? האין תודעתי מקרינה את הסיפור שאני מכיר אל האירוע עתה? הייתכן שזוהי אותה תופעה בסיפור וכאן? באופן ענייני ורגוע מאוד, ללא כל אדוות התרגשות, מחה משהו בי גם את המחשבות. הכל היה מנותק מכל ממד וזמן. המדבר החום המואר שהייתי על סִפּו היה ידידותי כהורה, כמקור. נטול כובד, פרשתי את המהות של ידי ועפתי, נמשך פנימה, מאושר, מוכן לבכות בהקלה על הכובד שנעלם, אוהב אל תוך אהבה. הו, אמר לי מר אישימה שהופיע לפתע מחדש מרוצה מאוד. עשית זאת. חזרתי אל מקומי, אל האנשים. המיית הלולים הופיעה מחדש מרחוק.
חסר תקווה עמדתי מולו. הרמתי את עיני לתקיפה נוספת כאשר הצצתי במקרה אל תוך עיניו הצרות המתבוננות בי ומיד סגרתי את מבטי. אבל, נמשכתי להצצה נוספת. כאשר הצצתי שוב לתוך עיניו, השתנה דבר. מתח אלים החל להתרופף. אני זוכר מבעד לערפל השנים את השתחררות המתח מקצה הקודקוד, לא שיערתי כלל שעור הגולגולת יכול להיות כה מתוח, ואז דרך העורף, מתגלגל ונפתח לאורך עמוד השדרה עד למטה לאדמה כמו לפיתת אדירים הולכת ונפתחת, פועמת ונעלמת. כאילו שתתה אותה האדמה בלגימות גדולות. זה היה כה מפתיע שהרמתי את עיני בתהייה אל עיניו. חומות. מול מבטי גדל מיד החום והעמיק, שקיפות נוספה אל האופק ואני מצאתי את עצמי מתבונן אל שטח חום מואר, אדמדם, דמוי מדבר שטוח. נוכחתי בו-זמנית במקום. בכל מקום. בו-זמנית נותרו כמה מחשבות בודדות. הרי זה כמו האיש הסיני הזקן מקאנרי-רו של ג'ון סטיינבק הלוא כן? האין תודעתי מקרינה את הסיפור שאני מכיר אל האירוע עתה? הייתכן שזוהי אותה תופעה בסיפור וכאן? באופן ענייני ורגוע מאוד, ללא כל אדוות התרגשות, מחה משהו בי גם את המחשבות. הכל היה מנותק מכל ממד וזמן. המדבר החום המואר שהייתי על סִפּו היה ידידותי כהורה, כמקור. נטול כובד, פרשתי את המהות של ידי ועפתי, נמשך פנימה, מאושר, מוכן לבכות בהקלה על הכובד שנעלם, אוהב אל תוך אהבה. הו, אמר לי מר אישימה שהופיע לפתע מחדש מרוצה מאוד. עשית זאת. חזרתי אל מקומי, אל האנשים. המיית הלולים הופיעה מחדש מרחוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה