הסיפור מופיע במקור תחת השם 3 לידות בספר "סיפורים על גבריות וזיכרון". נעלה את בסיפור לרשת בערך ב 7 קטעים.
שלוש לידות
6
בחרתי את אחת מפינות הישיבה של האולם, נעתי לעברה בזהירות והתיישבתי על כסא המתנה שהיה בזווית נוחה כלפי האולם על מנת להתבונן. הפעולה גרמה לשינוי הדומה למשיכת קמטי קרום על פני חלב מצטנן מרתיחתו. בתוך המרחב הקרוש הלכו ונמשכו לעברי ארבעת החוסים, כל אחד בקצב אחר. בראשי החל הפסל ללבוש צורה. בהיתי מנותק בחלל המיועד להריסה, עד אשר כיסה אותי הצל. הרמתי את עיני, ברכיו סמוכות לברכי, התיישב האיש המעשן עם סיגריה כבויה.
יש לך אש.
מילותיו צללים כבדים. קול מעשן כבד. גרביו שמוטים, חושפים רגלים כהות מוכתמות, תפוחות מעודף נוזלים. מאחוריו קרבה האישה, צווארונה רכוס עד לכפתור האחרון, כהות מנוקדת שומות שחורות גולשת מעליו.
לא.
עניתי מאופק, מתבונן מקרוב, נושם בזהירות. זוועה נלפתת. נימוס. האינדיאנים של המדבר במֶסה וֶורדה התעלמו מאנשים שהיו תחת השפעת סם קקטוס המסקל. הם התייחסו אליהם כאל רוחות רפאים שמחוץ לעולמם. כדי לסיים את השיחה נפניתי חזרה אל התבוננותי באולם.
האישה פנתה אליו, חניכיה כהים, נסדקים בחיוך נתעב. הוא דחה אותה בהינף כבד, אדוות כהות, החליף כסא אל צדי ושאל, צליל נמשך מעובה: מה הנייר הזה? צללים רטטו כלפיי. ממזרח חתר האיש ששוחח עם הקיר, מקפיד להביט הצידה. חולצתו גם היא רכוסה באותה הקפדה חריגה עד לכפתור האחרון. הרהרתי בכך; הרי כפתור פתוח משמעותו החלטה להשאירו פתוח. אם כך, הוא פשוט כפוי למה שיש, נעדר כל חיווי. יש כפתור, יש לולאה ועליהם להיות סגורים. משולש אחד בצווארונו הזדקר למעלה, מנסה להימלט. תנועתו גרפה לכיווננו את החוסה שהיה ליד הדלפק. בדקתי לאט באפי אם אני חש בריח החום. לא. אבל חשתי היטב את צילו המתפשט הקר. גוון טורקיז שקוף של רעיון הפסל הצטלל בראשי כמסך הגנה. מאיפה אתה בא? מה אתה עושה? אתה יכול לצאת החוצה? השאלות תכפו ובאו מקרוב מאוד. צחנה של פה ואפר כבד, זיעה כהה, ניקוטין, שיניים פגועות, לשון כהה, צואה, כולם עלי, מדבירים. סביב השפתיים המגחכות צל סגול חום.
הי! איש הביטחון האתיופי סב בתקיפות מחויכת לכיווננו, יעיל כרועה. אל תפריע לו לחשוב! אינך רואה שהאיש עובד? היה לי ברור ביותר שהוא מזהה בי התבוננות, סוג פעולה מהשטח הפתוח, המקום שבו גדל, מגדיר אותי בהכרתו. החוסים נפוצו ממני לאיטם באופן אקראי כמו בקר משנה כיוון, כמו עלים על פני בריכה של מים. אני עובד! חשבתי, אסיר תודה, נושם לפתע. נכון! אני עובד!
7
אלו שלושת הקלפים שבחרתי, מוטלים אל שולחן שאין אדם היודע מה צבעו. שאלותיו של האיש המעשן בבית החולים הפסיכיאטרי היו שאלות יסוד. דע מהיכן אתה בא ולאן אתה הולך. באשר למה אתה עושה, הרי אופי העשייה נגזר בהכרח מידיעת השאלות האחרות. אני מסופק באשר למודעותו לשאלות אלו ולצורה שהעניק להן, אולם איני מטיל ספק ברצונו הבסיסי, הפשוט, היסודי והתם להכיר ולהיות מוכר וכן בפעולתו חסרת העכבות, המנקבת בישירותה את מחסה המחוות מאחוריהן אנו חוסים, אשר אולי בגלל אופייה הוא חוסה, ואשר אפשרה לשאלות אלו להופיע כך.
ממולל את המילים מתחילתן, זיכרוני הולך ומשתנה. אך אין לעובדה זו משמעות כלשהי מעבר לעלה מסתחרר. אולם בקראי את המשפטים הנצברים איני יכול שלא להיזכר בשיר בעל תבנית הייקו כפולה מהמאה הקודמת שהופיע בספר ישן אודות תנועה: יש משהו שם / כמעט ניתן לגעת / לא להשגה // אך הידיעה / מעניקה לי אושר / כי הוא שם נמצא. עתה, בארבע אחר הצהריים, לאחר ששתיתי את כוס הקפה הקטנה, נוכחתי לדעת כי באמצעות המילים נחשף המספר המיסטי שלוש, אשר צבעו הוא הרעם של מחיאת כף יד אחת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה