נסעתי באוטובוס בדרך חזרה מיום ארוך. הביתה. סביבי חיילים בחאקי. מדים אחידים מחמיאים לשונוּת. מעצימים את היופי. במושב לידי זוג צעיר, לוהט מאפשרות למגע הגוף שנוצרת כשיושבים קרוב במרחב ציבורי. קראתי ספר. על הדף הונח משפט "זיכרון האושר מכאיב יותר מהעדרו". הרגשתי שנפתח בתוכי מקור של כאב בלתי נמנע. חיכה לרגע בו יוכל להתרווח בתוכי, כאשר ההבנה תתנגש בהכרה כי מה שידעתי לא ישוב. חלל הבטן התכווץ בניסיון לחלץ את הכאב. בלי קול ישבתי והוא זלג ממני, דמעה בדמעה. החייל שלידי ישן ולא רציתי להעיר אותו. תמונות האושר הישן שלי הוקרנו על שמשת החלון, וכמו הנוף, חלפו אל העבר. אוטובוס עצר בתחנה.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה