הרהורים על צבע חום / דוד מיכאלי

הסיפור מופיע במקור תחת השם 3 לידות בספר "סיפורים על גבריות וזיכרון".

נעלה את בסיפור לרשת בערך ב 7 קטעים.

שלוש לידות

1

מוזרות הדרכים בהן נצבעת תודעתנו. מצבים שונים טובעים את סימנם בצבע או ריח. אז כאשר יחצה את דרכנו אחד מסימנים אלו תעלה תמונת המצב שלמה אך מותמרת כמו הדפס מדפוסי הזיכרון המסתחררים סביב עצמם. איני יודע מדוע דווקא הצבע החום חצה את דרכי במובחן שלוש פעמים ועתה הוא לבדו מקשר בין שלוש תמונות. חוץ ממנו אין ביניהן מן המשותף. סיבה משנית שבמשנית, נראה, לחבר את התמונות הללו ביחד. אולם קשה מאוד לצפות את כיוון הדרך הגדולה, העמומה, התמיד מוחלטת ואולי בסוף הסיפור אדע מדוע. אולי לא. החלטתי כבר נפלה והאותיות מצטרפות ומצטברות על הרקע הלבן, יוצרות את ה''ד'יכּר'' הלוא הוא מעשה הזכירה של המאמינים הסוּפים ואשר בסופן אולי, תקום משמעות שלא שיערתי. זכרוני נע מיד, נמשך, סב ובודק את הגוון הזה עם הופעתו. הקירות הערפיליים של צבירי הזיכרון הופכים לשקופים כאשר אני מעמיק לתוכם. כיצד ומתי פגשתי את הצבע החום? הפעם הראשונה שצבע זה חרג מכלל הצבעים והפך לזיכרון בהיר ומובהק של מצב הייתה בנהר הקולוראדו שבארצות הברית של אמריקה.

היינו עשרים ואחת בני אדם על רפסודת מילוט של מפציץ בי-29 מתקופת מלחמת קוריאה של אמצע המאה העשרים. ארבעה גלילי גומי אפורים וגדולים עם מסגרת מתכת מחברת, ביניהם תלו ארגזי הציוד ואנו ישבנו עליהם מאובטחים בטבעות ורצועות, חזיות הצלה וכובעים. שק גדול מלא פחיות בירה, קשור בחבל ניילון, נגרר במים שיצאו מתחתיתו של סכר פאואל בטמפרטורה של שבע מעלות. אכן, הבירות היו מצוננות היטב. שמש עזה הייתה עלינו ומפעם לפעם משינו את השק ונטלנו פחית קרה. זה היה טיול מסעיר על הנהר לאורך שלוש מאות קילומטרים ונתמזל מזלי להצטרף. הארוחות היו נפלאות ועשירות. האשדות היו מסעירי לב ונפש וחצינו אותם אפופי קצף רותח בטלטלות ענק בין סלעים שהיתמרו לשמים. אודיסאוס עצמו היה מאשר מקומות אלו כסקילה וכריבדיס של אמריקה.
את הרפסודה הנהיג צוות של טיפוסים, אנשי שטח ונהר שנראו רומנטיים ועזי נפש. אחד מהם היה איש כבן ארבעים וחמש שעזב את העיר וחיים של מנהל בחברה של נכסי דלא-ניידי ויצא אל חיים אחרים על פני הנהר. ג'ון היה שמו. ובזאת אני מחזיר לו חוב של תודה. לא פעם אני נזכר בו כאשר אני מוצא את עצמי הולך על הרמות המנצנצות של מדבר יהודה באור הבוקר לפני עוצמת השמש המלאה. חצינו עשרות יורות רותחות בין סלעי מגור, בערב אכלנו נתחי בשר, פעם עשינו מרחץ אדים סביב סלעים לוהטים ששמנו באש המדורה. אחרי כן רצנו עירומים לנהר הקר. המים נגעו בי כמו שמיכת משי, קרים ולא קרים.

מתכת / דדי

doors 23 / david michaeli / tlv / 1991

או
אם
אותי
ששמשי שוקעת
מאחורי גבעות הזעם
מאדימה את בטני
מתכת מנעולים
אותי
אם
או

עשב / דבי

texture 30 / david michaeli / tlv 2003

באותה שלמות

הגלויה רק לרוח

ממלון אורחים - הכל דרך

ובמדבר הזה הזמן הוא בן-חורין,

מעשה להטים של רוח קדים.

על פיגומי מילים טיפסתי אל מגדל

המרחב פרוע, יישות גָלית בוהקת

ללא קצה

וכוחה במה שאין בה.

מבטי צל

ללא כתובת

מעטפה לבנה ריקה

נישאת על-ידי דבר

וסמל צבי.

כמה מצועפת אנטוורפן

אורותיה אפלים, לחים, רחוקים

היציאה לגלות הכרחית

שהרי געגוע

הוא שמי ערב יורדים, יד רועדת,

טירוף של עיר אחרת ודיו.

עידו הרטוגזון / ג'יימס ג'ויס / Finnengans Wake / שפה מלים דברים

כלים אלקטרוניים מכחידים את התודעה הגוטנברגית

עוד מחזור של הלילה התרבותי

לאחרונה הגעתי למסקנה שאם לא יקרה משהו קיצוני במיוחד לעולם לא אהיה מסוגל לקרוא את Finnegans Wake של ג'יימס ג'ויס. קריאה בספרים של ג'ויס הייתה (לפחות בתקופה שתרבות גבוהה עוד נחשבה) מעין תו תקן תרבותי. כמתבגר וחייל שקדתי (לעיתים בעברית ולעיתים באנגלית) על דבלינאים, דיוקן האמן כאיש צעיר ויוליסס. האחרון, שכשמכינים את רשימת הספרים הגדולים הוא כנראה המקבילה הספרותית של האזרח קיין (אחח, לו רק היה קל לצלוח אותו כפי שקל לצפות באזרח קיין), היה בשבילי לפני קצת יותר מעשור אתגר לא קטן. אני לא כל כך זוכר מה קרה שם, אבל אני זוכר שזה היה פחות נורא ממה שחשבתי שזה יהיה ואפילו הצלחתי להנות לסירוגין. אבל Finnegans Wake, זה תמיד היה נראה לי יותר מדי בשביל מישהו שאפילו לא משתגע על ג'ויס. אמנם יש לי כבוד לתרבות אבל נדמה ש-Finnegans Wake שכבר שמעתי שטענו לגביו שאולי 5 אנשים ברחבי העולם מסוגלים להבין אותו, הוא שאלת הקיטבג התרבותית האולטימטיבית. תחושת ההחמצה על כך שאני מפספס את הספר שרבים כל כך טוענים שהוא מגדולות יצירות המופת של הספרות העולמית כמובן הדהדה בי, ואמרתי לעצמי שיום אחד אולי נעשה את זה. מה שהוסיף לדבר הזה הוא שרבים כל כך מההוגים שמעסיקים אותי כל כך כמו מרשל מקלוהן, טרנס מקנה, טימותי לירי ורוברט אנטון ווילסון מתייחסים לג'ויס ובמיוחד ל-Finnengans Wake בפירוט ובהערצה גדולים כל כך ביצירות שלהם. (מקלוהן לדוגמה משבץ ציטוטים מ-Finnegans Wake לאורך כל ספרו War and Peace in the global village). הקריאה החוזרת ונשנית בכתביהם של הענקים הללו והיחס המרתק שלהם לג'ויס גרם לי לנסות לנחש שוב ושוב, מה הם רואים בו שאני לא רואה, למה הוא כל כך סתום בעיני וכל כך ענק בעיניהם? אלא שהשבוע ירדה עלי באחת שתי תובנות: הראשונה היא שאני לעולם לא אצליח לקרוא את Finnegans Wake והשניה לגבי למה מקלוהן, מקנה ואנטון ווילסון אוהבים אותו כל כך. ראשית כל שאני לעולם לא אצליח לקרוא את Finnegans Wake. מכיוון שכדי לקרוא את הספר הזה צריך ידע אדיר כל כך באנגלית (וגם בשפות נוספות, שלא לדבר על הרפרנסים התרבותיים שהספר הזה מניח שקיים אצל הקורא שלו) שנראה שלצפות ממישהו שאנגלית אינה שפת האם שלו אפילו לנסות לקרוא אותו גובל בהתעללות. ולמה אני אומר ש-Finnegans Wake הוא ספר חשוב למרות שלא צלחתי אפילו עמוד מלא מתוכו ותוך הסתמכות בעיקר על ציטוטים ומתוכו ודברים שנאמרים עליו. טוב, קודם כל חייבים לומר שהרושם הזה הוא מפוקפק לא פחות אם לא יותר מכל רושם של מבקר על יצירה שלא צלח אותה. ובכל זאת אני אאזור אומץ ואומר כאן דעתי כמשקיף מהצד בעניין שהידע שלי בו הוא שטחי עד לא קיים. כצופה מהצד נראה שהסיבה שמקלוהן, לירי, אנטון ווילסון ומקנה כל כך אהבו את ג'ויס היא קודם כל בגלל שסגנון זרם התודעה שלו הוא חקירה ספרותית של תחום חקר התודעה שמקלוהן ומקנה היו מרותקים כל כך בחקירתו, מי באמצעי הביקורת הטכנולוגית, מי בעזרת טכניקות שינוי תודעה כמו מדיטציה ו-NLP ומי בעזרת צמחים משני תודעה. אלמנט נוסף הוא השפה של ג'ויס. השפה של ג'ויס שמבוססת על מה שוויקיפדיה מכנים "משחקי מילים רב מימדיים" מתכתבת באופן מדויק עם בדיוק מה שעושים לדברי מקנה ה-Mind Transforming Elf Machines במימדים הפסיכדלים של ה-DMT. למקנה יש איזה קטע יפה שבו הוא מדבר על משחקי המילים והפרדוקסים של המימד הפסיכדלי. מקנה מספר שם על שבהם היצורים שאותם הוא מכנה ה- Mind Transforming Elf Machines מופיעים לפניו ומציגים לפניו את מאחורי הקלעים של התודעה, את המכונות של החשיבה והשפה תוך שהם מבצעים תרגילי התעמלות מדהימים של המחשבה. הם מבצעים גימנסטיקה של סמנטיקה, פליפ-פלופים של סינטקס סינסתטי ויוצרים משחקי מילים ופרדוקסים בארבעה, חמישה או שישה מימדים. דברים שגורמים למי שחווה אותם לתחושה שלו היה ניתן להוריד אותם מהמרחב הפסיכדלי חזרה אל האדמה העולם היה משתנה מן היסוד מעתה והלאה שכן לכולם היה ברור שזה עשה את הדבר, היה הדבר, התחיל את הדבר, סיים את הדבר, סובב של הדבר, זה הדבר. או במילים אחרות, כמו שמקנה מודה בעצמו בסוף המונולוג הנלהב-משועשע שלו: צריך היה להיות שם כדי להבין. כשאני מנסה לקרוא את ג'ויס אני מקבל את התחושה שהשפה שהוא כותב בה, גמישה כל כך, אקרובטית לשונית, שמרתכת מילים ומחשבות בצורות חדשות שמבצעות מהפכה בעולם התודעתי – היא היא ההיפר שפה הפסיכדלית של הפטריות. ההבדל היחיד הוא שג'ויס, עד כמה שידוע לי, עשה את הכתיבה שלו בלי סמים. ויש עוד משהו אחרון שקושר בין ההוגים המופלאים האלה. וזו האמונה בחזרה הנצחית של ההיסטוריה. Finnegnas Wake שעוסק בלילה של דבלין על עולמות החלום שלו מעלה שוב ושוב את תימת מחזוריות ההיסטוריה האנושית והחזרה אל השבטיות. לעומת יוליסס שתיאר את היום הדבלינאי (יום=תרבות) מאכלסים את Finnegans Wake, המתאר את תודעתו של אדם ישן, יצירי הלילה (לילה=שבטיות). המחזוריות הזו שבין שבטיות לתרבות וחזרה לשבטיות היא אחד הרעיונות המובילים בהגות של מקלוהן, שבעמ' 82 של War and Peace in the Global Village חוזה שהטכנולוגיה האלקטרונית החדשה תחזיר ברברס את פעולת המכאניזציה והטקסטואליזציה של הטכנולוגיה המכאנית. משהו שנדמה שאנחנו רואים אותו היום כאשר כלים אלקטרוניים מכחידים שוב את התודעה הגוטנברגית, כ-500 שנה לאחר היווצרותה, כ-100 שנה לאחר שהגיעה לשיאה בסוף המאה התשע עשרה. המעגל הנצחי בין התרבותי לשבטי הוא גם הנושא המרכזי של The Archaic Revival, ספרו החשוב ביותר של מקנה לטעמי, שבו הוא צופה את עתידה של החברה האנושית בתרבות שתאחד את הטכנולוגיה האלקטרונית יחד עם חזרה של צורות החשיבה והחוויה השבטיות שאותן הוא מזהה עם הצמחים הפסיכדלים.

hi / email poem / steven moore / tlv 2009

Hi

The bit in the bell

that causes the sound

has various names,

clapper being the most common.

My favourite is:

tongue.

Also called the striker.

I cleared most of my stuff

out of your place yesterday -

only the weights under

the bed & the big cat picture to take.

Thanks for your continuing

patience.

Love

מכונת השכפול / דוד מיכאלי / 1990

egg 3 / david michaeli / tlv 1990

---
מכונת שכפול המסמכים היא מיידית, פשטנית, קונטראסטית, קשה, מתאימה לשיפוט המהיר, המוחלט, הרווח במקומנו כחברה צעירה ולאור הארץ-ישראלי החזק. זו מכונה שמשקפת שטחיות ומהירות תגובה מדהימה. עם זאת היא נוגעת בציור המערה הקדום ובחיתוך העץ העתיק. השתמשתי בה ככלי לבטא לחץ, דחיסות, מהירות, אינפורמציה ודיסאינפורמציה, עיוותים, חיתוכים
---
רישומים ומראות לבשו צורה כמעט בן רגע וכמו מנפח זכוכית זריז ניתן היה לשלוט בכתמים השחורים, במגפות האפורות ובקווים המסכמים של המאה, התקופה, העידן. מערימת הדפים, החמים עדיין, הרכבתי פני שטח, מפת לווין לחוויה רגשית. במקום לחתוך ולגזור עורות, הטלאתי ובניתי את העור המחולק לדפי קוורטו עד שהיה פרוש מולי הצל המת המוטבע והמתעוות של הנושא, של ההרגשה. נייר, גווילים, עורות פשוטים, קוים שחורים, כתב. תיעוד, סיכום, רישום, אזהרה, חותם
---
שקוף למחצה, דרכו מסתמנת תעלומת רישום העתיד והעבר, מאוחדים זמנית. הסדקים, ההדבקה, השכבות, הם ציוניו של הזמן המאוחסן בנו בצופן נעלם. אנו רואים תוצאות, או צל, אבל הגורם המטיל צל זה, נשאר תמיד נעלם
---

טכנומיסטיקה / מדף בית הוצאה לאור

ציור עטיפה: הדר סגל . סוף סוף קצת עירום אצלנו בהוצאה.

אהובַי, יקירַי. הספר השלוש עשרה של מדף בית הוצאה לאור נולד. שלוש עשרה בגימטריה זה אהבה. גימטריה זה כנראה הגיאומטריה של האותיות. העולם נברא במאמר. בראשית הייתה המילה. האבוריג'ינים אומרים שהזקנים הקדמונים חלמו. הם חלמו את המילים. המילים יצרו את העולם. איזה טריפ. איזה טכנולוגיה קסומה. טכנומיסטיקה. הספר החדש שלנו הוא "טכנומיסטיקה" מאת עידו הרטוגזון. מסע מנצנץ ופועם אודות תודעה (מין משחק צלילים, אה?) בעידן טכנולוגי. תודה ענקית לגליה עזרן, יונתן לוי, טלי, ולכל מי שתמך וליווה באהדה, בשתיקה, במנוד ראש וכמובן בציפייה. תודה עידו. יש אירוע פתיחה באוניברסיטת בר אילן ביום א בשלושים ואחד למאי, יש מיני השקה בתשיעי ליולי בבית בהאוואנא, אצל תור ואיתמר. בודהיזם ספרותי. יהיו עוד פגישות ושיחות במרוצת חודש יוני, כמו אצל "ההם". נספר לכולם.
עכשיו: כמו כל מועדון שמכבד את עצמו אנחנו לא מתמסרים מיד. הספר יצא לחנויות רק בתחילת יולי. עד אז מי שיכול להכניס אותנו לטלוויזיה (יש פרק שלם שמבקר בחריפות את הטלוויזיה בספר) נאמר לו תודה תודה ונזמין אותו לתה עם עוגה בהוצאה.

תהיה מכירה מקדימה, וזה שווה לכם, למי שרוצה בחודש יוני ישירות מהמחבר עידו הרטוגזון, מאיתנו בהוצאת מדף (דלת כחולה עם חתול), 036729471, וכמו החתול אנחנו לא תמיד שם לפעמים רק החיוך נשאר עד שנחזור מהמדבר, ומהחנות הטלפונית שלנו שמספר החינם שלה הוא 1800773355.
אנחנו מתעלמים משבוע הספר, מהמחיר המופקע והמופרע של דוכני הספרים, תודה לאיגוד המו''לים דינוזאורים מיושנים שכמוכם, מעמלות ההפצה הדינמיות והיצירתיות, מהמבצעים המוטרפים של הסופרמרקטים – תאגידי הספרים שגורמים לבוטיקים ספרותיים מנומנמים בעלי ריח דפוס ישן וארומה תרבותית להתאבד. אבל אנחנו הרי יודעים שכל מפלץ שזולל יותר מידי הוא רק שחקן באמפליטודה עולמית של התרחבות והצטמצמות. נלווה אתכם, מפלצות בע''מ, בעיניים אוהדות. אנחנו נשתה לנו תה בחמש אחרי הצהריים, נעשה טאי צ'י ונוציא שני ספרים לשנה שישנו (מין משחק צלילים, אה?) לכם את התודעה. כמו שאתם יודעים אנחנו חיים רק מאהבה. בקושי.
לחשוב זה כואב. אל תשכחו את "אני הוא זה" המדהים, את בארי לונג המכעיס והמטלטל, את "זמן המדבר". קנו אותנו כדיבידנד מהפכני. ועכשיו ובעיקר: טכנומיסטיקה. תצטרכו לחשוב אחרת אחרי שתקראו אותו.

על הספר (עטיפה אחורית):

טכנומיסטיקה הוא מדריך גרילה לעידן הטכנולוגי למי שמסרב לוותר על החיפוש האקטיבי אחר המשמעות של החיים, היקום, האינטרנט וכל השאר.

כיצד משנה אותנו הטכנולוגיה? כיצד האינטרנט שינה את האופן בו אנחנו מבינים את אלוהים? ולמה טכנולוגיה ומדיה הן חלק בלתי נפרד מהתודעה?

טכנומיסטיקה לוקח את הקורא למסע תודעתי בעולם משתנה תוך עיסוק בהשלכות יומיומיות, אינטלקטואליות ותודעתיות של טכנולוגיות כמו אינטרנט, טלפונים סלולארים, מצלמות דיגיטליות, טלוויזיה וסמים.

tour de force" הפורש תמונה רחבה ומרתקת של התרבות העכשווית וגם של זו העתידנית. לספר שני צירים - רוחניות וטכנולוגיה, ואלה מאוגדים זה בזה באופנים מעניינים ובלתי שגרתיים. לפנינו שילוב ייחודי של ניתוח אנליטי מזה ופואטיקה רוחנית אותנטית מזה. הדיון ניחן בתעוזה ועוצמה אינטלקטואלים ואותי הוא ריתק, לימד והחכים."
פרופ' בני שנון, החוג למדעים קוגניטיביים, האונ' העברית ירושלים, מחבר The Antipodes of the Mind: Charting the Phenomenology of the Ayahuasca Experience

"ספריות שלמות נכתבו כבר על טכנולוגיה, וספריות שלמות נכתבו על מיסטיקה אבל דבר בתוכן לא דומה לטכנומיסטיקה. בעין רגישה ולב פתוח, מציג הרטוגזון את הטכנולוגיה והרוחניות כשתי וערב של הזהות האנושית ובאופן מפתיע עוד יותר, מוצא בין השתיים קשרים עמוקים. טכנומיסטיקה הוא מסע בתוך התרבות העכשווית, והרטוגזון הוא כל מה שניתן לצפות ממורה דרך: חוקר, מעמיק, בלתי צפוי, רב אבחנות ומבריק. אתם יכולים להסכים או לחלוק על נקודת המבט שלו, אבל בסיומו של המסע הזה לעולם לא תסתכלו שוב באותו האופן על העולם שבו אתם חיים, הכלים בהם אתם משתמשים והאמונות בהן אתם מחזיקים."
ד"ר נח עפרון, יו"ר התכנית למדע טכנולוגיה וחברה, אוניברסיטת בר אילן

"ספר מבריק ומקורי מאוד של אחד מהמוחות היצירתיים והמעניינים בארץ. טכנומיסטיקה הוא מדריך מהנה ומאיר עיניים למלכודות המסוכנות ולאפשרויות הרוחניות העצומות הטמונות בטכנולוגיה שמקיפה אותנו."
תומר פרסיקו, חוקר דתות ותרבויות רוחניות

עידו הרטוגזון (1978) הוא עיתונאי, אמן מדיה ודוקטורנט לתיאוריה של הטכנולוגיה. הוא מסקר את תחומי הטכנולוגיה והתודעה בעיתונות הכתובה (הארץ, מעריב), באתרים המובילים בארץ וכותב את הבלוג "טכנומיסטיקה".

עמידות / דוד מיכאלי

השמים נפלו
כולם התחבקו
אספו את שברי הספלים והגוויות
בשורה היו מוטלים כסאות
מכוניות בערו באין חניה
פקחים בכו
אך כוס הטיפים עמדה
ישבנו לשולחן שני אנשים ומחצה
מלצרית! קראנו
שני אספרסו כפול
ועוגת גבינה!

הרמיטאג' של פעם / ניר אונגר / FW: light plans

> Date: Wed, 27 May 2009 16:47:34 +0300>

Subject: RE: light plans> From: kj> To: nir> >

I´m not sure what U meant by "the hermitage".

If it´s the Mar Musa> monastery north of Damascus, then here you go :)

> > ,> KJ

> > >> > Salam,what a nice move!

> > I have aversions from the old south german fart,

but many nice faces around> >

for sure!> >

have a good trip,and yes pls e mail some images,(the hermitage?)

> > love> > N

קיי.ג'יי. אסטוני. חצה עם עוד שני חברים אסטונים את אסיה מאסטוניה להודו דרך עיראק ואיראן. נפגשנו באילת. הקהילה קובעת את האיכות. בדרך פגש רוקנ'רול בדמשק, קפואירה בבירות. האסטונים מאוד דתיים. פעם בשנה הם מגיעים לעיר הבירה לשיר שיר ביחד. מגיעים כשלושים אחוז (!) מהאוכלוסיה. לא רחוק מדמשק, מצפון, יש מנזר, "מאר מוסה", הרמיטאג' של פעם. אלה תמונות שקיי.ג'יי. צילם. מנזר אוטארקי כמו בימי הבינים עם שדות משלו. הלואי שהיה לנו גם. יש שם מודטים משנות השבעים. מי היה מאמין? מדיטציה עמוקה. הנה תמונות. בטח.

בטני / מורן בצר

inner construction of a woman hazing at a fish pool / david michaeli / tlv 2001

בטני
מלאה
מילים
להתפקע
מסיתות
משקל
גופי
אל

קצה
גבולו

הצער
מייפה
פני
בעפרון
שחור.

שוב / דבי עשב

thinking debbi / photo: ari avrahami / tlv 2009

שוב ושוב נוטה מהמסלול

השבילים כה יפים, מפתים, מחשמלים

ואין העדפות

רק רצף אירועים

וכל אחד לוכד הווה משחרר

בידיעה אחת

משלימה פליאה בשכחה מביכה

מתפעמת מהמופע הקצר והמושלם

של אין זיכרון.

ואז נזכרת

שבמרחב שבחיקו אני מונחת

נוצק ערפל

ושאני אמורה

לעמוד על טיבו ההזוי

כי תוכו רצוף אהבה.

חבצלות המים / דוד מיכאלי

leaves / david michaeli / tlv 1994

חבצלות המים

איננו ולא כלום.
נפלנו
אל החושך ולשמד.
אבל חשבו על כך כי בזאת האפלה
אַצוּר איתנו ציר עלום של רעיון
אשר גלגל שמשו החי, נסוב בארץ חוץ, שנותיו של העתיד הבא.
סטיפן ספנדר, משפטו של שופט / מאנגלית: ד.מ.


הסתגרותו הממושכת למורת רוחה של סביבתו וסירובו לדבר עם העולם אכן היו שליחות מקודשת. שימור ולא שינוי. כיצד יכולה הייתה האישה הכפרית שהייתה סוכנת ביתו להבין, ובכל זאת הבינה. רַחמה אצר את ההבנה הקדומה, שלח אותה לגונן בפראות מכמירת לב על האביר המְשמר שלה, המתרשם שלה, הזכר הבורא שלה, מדיום של רוח עלומה. בחושיה קלטה כי ההסתגרות אינה אלא נעיצת ציפורניים עיקשת שאחריה אין דבר מלבד תום מבוגר של התמסרות לשלמות. נו פאסאראן!
ולו יעלה הדבר בחיי, הרהר לאיטו, ושכח. כמו לוחם התרמופיליי שבא הקץ להמתנתו: הנה הם באים. הפרסים. מוזר, ועם זאת כה צפוי, שאור השמש העז כהה פתאום ועדיין לפני הצהריים.
פני המים היו הדבר שנתן עליו את דעתו מירב הזמן. נגיעות קטנות ואינסופיות, נאספות ונוספות שיצרו מסה של עומק בעל משקל עצום ירקרק ואפל, כדי שיוכל לשאת על פניו את כתמי האור המעטים, הבהירים של הפרחים ולהכיל עולם של ברושים כהים הפוכים במרחק, חודם מצביע כמצפן יציב על פני תהום רקיע מעורפל. הוא חש, פרפרים בבטנו, כי לכד איזון מוזר שבו לעיתים הנך על רגליך והעולם הפוך ולעיתים הנך הפוך בעולם מתהפך שאור השמש כהה בו.
המים היו המפתח. כאשר הצליח לגעת בתנועה הדוממת של התהום נגעה בו מהות יסוד שהיקפה החי סבב את הארץ. לעולם לא האמין כי זה יקרה, אולם תמיד היה הרגע הנדיר שבו שוב קם המרקם הנצבר בידיו לתחייה והפך לשגריר פעיל בקונסולה של עץ ובד. קפסולת הרוח שנבנתה בעמל והינף שאין לשערם, מודרכת בחיוך נסתר ומכילה בתוכה את אפלת המים וצינת הבוקר, את החבצלות הצפות כהרהור על פני העומק. אז, כשהתחולל הקסם, היה מניח לַבד, למרות שכה רצה להמשיך לגעת בו, היה מתרחק לאחור, כאב, בת רוחו המתרחקת מולו מאפִילה, מעמיק אל מגעי הצבע המתמזגים. נשמט על ספסל העץ המתנדנד. המכחולים בידיו העיוורות נוגעים לא נוגעים בבגדיו, מעבירים אליהם כתמים מטושטשים ככתמי רוק ניגרים בשנת עומק והוא מתבונן, מתבונן, מתבונן, מרוקן מכל, חש בעמעום, שמורותיו הקמוטות עייפות, את בידולו מתוך היופי החי ואת חוסר יכולתו לחלוף דרך הבד. מנגד תראה ואליה לא תבוא. צריבה מסמנת כי באו דמעות בעיניו, זמן לקפה המשחיר בכוס מזה שעות.
בקרקעיתו נחה ידיעה חסרת שם כי חתימה זו תישאר כבועת נצח, ייחודיות מתהווה בשיא הגל, בתוכה נם ניצן חבצלת המים עד אשר יגיע יומו החדש. משהו שוּנה בסחיפה הנוראה, מתח הפנים הקבוע יפקע לפתע, עינו העצומה של הניצן (תחת שמורותיו הלבנות הנה הוא כבר ער) חורגת, חרגה אל התווך החדש שצפיפותו כה שונה ומוארת. כל עומק בריכות המים המתוקים בעולם ניצב עתה מאחוריו, מפגש האור מסעיר את הגניוס הירוק. הנה הוא נפתח בגיאומטריה קורנת, כה קטן, כה מושלם, כה קורא תיגר בעצם קיומו, כה פגיע, בר חלוף, כה נצחי. עולם. ואולם, עולם אחר.
פער חי חסר מילים זורם כנגד מרקם העבודה הזרה של עולם מדבר לפני דריסתו וחיתוכו. במרחב ההרהור הלכוד נם בנק הגנים של הכוכב כגיבוי. כאשר תכסה הפלדה כליל את העולם, ואספלט שחור וחשמל וזכוכית מאפירה, בסדִירוֹת בטון ארוכות ומקצב פוטוריסטי מסתחרר, יהיו החבצלות העמומות נקודה לבנה שממנה יתחיל הנצח הבא.

קודה

בהרצאה שנשא פרופ' יעקב ברונובסקי לפני דור חדש באוניברסיטת סטנפורד בחוף המערבי של העולם החדש ועניינה חוק ואחריות אישית, נאמרו המילים: ''היוצר חושב על העולם כעל רקע לשינוי ועל עצמו כעל שליחו המקודש של השינוי''. האמן בסיפור הוא מונה. לאחר שסיימתי את עריכת הסיפור כשנתיים לאחר שנכתב, נזכרתי בסיפור מד''ב מנערותי שנקרא ''מתח פנים'' שהציג רעיון של אקולוגיה אנושית תת-מימית ממוזערת המבקיעה את מתח הפנים של המים בדרכה לממדים חדשים.

זֶנית האובליסק הראשון חילקה את השמים.

הנֶדיר פרס את האדמה לארבע ושמונה.

השני הגדיר בגובה מסותת עם הראשון

מלבן ריק מגביה עד כְהות הכחול.

יש ימים שראיתי ענני פרחים לבנים

חולפים כְּדוּר בתוך החרך הארוך.

מצידי הניצבים יריעות.

יחולקו השמים למדורים ומגירות.

הוא עדיין כאן,

אבל צריך

לחפש אותו

באחת המגירות.

( ).

התמונה המושלמת,

המַנדלה חסרת הפגם

אשר כל מסלוליה שלמים ותמימים,

הרי ברגע שאנו במגע אתה ובמחיצתה,

הדגם שלנו, הלא מושלם,

נרפא,

מתקן את עצמו

ומביא לנו את הקלת התיקון והריפוי.

לכן אנו נמשכים אל היופי המושלם,

אל הכוח המושלם של השלמות,

לכן אנו פוגעים בו בלהיטות,

בקנאה ובנואשות להיתקן בעצמנו.

היופי והשלמות נובעים אחד מתוך השני.

קצב סדיר, הגיון, מבנה שלם. לב.

המושלם הוא אירוע.

הצורה היא אירוע.

היופי הוא אירוע, ועובדת קיום.

יש לזכור זאת.

אתה / מורן בצר

red woman / david michaeli / tlv / 1983

ישבתי היום בחנות ספרים, על שרפרף ירוק.
מצאתי את הספר המקסים "רזים" של רפי ויכרט.
בכיתי בכי הגון.
וזה מה שיצא.

אתה
לא
תאהב
אותי
יותר
ואני
אצטרך
ללמוד
לאהוב
ולסלוח
כמו
שלא
ידעתי
שאפשר.

עובר / שי גטריידה

עובר / חוט ברזל / פוטושופ / שי גטריידה

אם לא נולדתי איך אמות.
כל רגע של חיי
לידה
כל רגע מוות
ואף זמן הביניים.
ההידחקות הלא רצונית הזאת
הבלתי נשלטת
אל המצר.
מעוך בתעלה שחורה
מבוצבצת, רטובה
כמו חולצה מלוכלכת
במכונת כביסה.
אחר כך מישהו פותח
נשימה, אור, היפרשֹוּת
רגע הרפיה
ושוב לעזוב הכל.
נישא
כצימוק בבצק התופח
להיות לחם
בצק שנלוש בידי אישה.
גוף, זְכור להיות רך
בכריות כף הרגל אצוֹר
את נגיעת האדמה.

על אנשים וציפורים מתות

גוויות על הקרקע. על השמדת קיני אנפות במושב עופר. אמירה על חינוך, דפוסי פעולה, עיוורון, פחד מהרשויות, פחד של הרשויות, יעילות, פגע וברח, דפוסי פעולה של מבצע צבאי, דפוס פעולה גברי, הטבע שמחוץ לחלל הממוזג. הקלקה על הכותרת תביא אתכם לפרטים. יצרני המזון שאנחנו אוכלים מגדלים דגים ומייצרים פסולת ואשפה. בריכות הדגים והאקולוגיה שלהן מושכות ומגדלות קהילות של אנפות. האנפות גורמות נזקים. יצרני המזון הורגים את האנפות. איך מסדרים את המרכיבים של הפאזל הזה אחרת?

הערות על דמוקרטיה וטרור, קפיטליזם וניו אייג' / דוד מיכאלי

rose/david michaeli/tlv 1990/photo: kobi kalmanowitz

05 אוגוסט 2006

ארבעת הקלפים – הערות זמניות על דמוקרטיה וטרור, קפיטליזם וניו אייג'.

לכל תופעה ורעיון בעולם יש בו-זמנית תופעה משלימה. אין תופעה כלשהי הקיימת לבדה. ישנו קשר משלים בין הרעיון הדמוקרטי העכשווי לבין ההשלכות וההיבטים השייכים לו היום: טרור, קפיטליזם וניו אייג'.

מול שאיפתה של הדמוקרטיה לשקיפות ופתיחות עולה צל הכיסוי והבידול. מול השיתוף והשיח הפתוח עולה צל הטהרנות והטוטאליטריות. מול הרווחה והרכוש עולה צל השוד. מול הסדר עולה הפרת הסדר, מול השקט הצבאי עולה צל המלחמה. הדמוקרטיה מספקת כלים מערכתיים וחוקיים של חופש פרט וביטוי כבועה מוגנת למניפסטים מכל סוג.

לרעיון הדמוקרטי במדינת החוק, שאמונתו מכירה בחופש פרט, בעלות פרטית וחופש התארגנות ובחירה, יש כחלק מובנה ממנגנון ההרס העצמי שלו את הבחירה עצמה ואת החלופה כמושגים שמהם נגזרת תרבות הצריכה החומרית והרוחנית. מכאן מופיע, גם הוא כחלק מובנה, הטרור, שמהותו היא ניצולו של הפרט הצרכני העצמאי ובחירתו החופשית, האלטרנטיבית והאמנותית בפעולה של מרד אלים במערכת החוק ובצריכה. (לעומת מרד אילם של התכנסות ודיכאון.)

לרעיון הקפיטאליזם המבטא את חופש הפרט החומרי, הבעלתני והצרכני, דוגל ביוזמה ויזמות ויוצר מערכות-על, יש כחלק מובנה את הניו אייג', המבטא את חופש הפרט הרוחני והתפתחותו, משתלב בתרבות הצריכה ודוגל גם הוא ביצירתיות ויזמות.

ההון העיוור

ההון במיטבו מעניק לנו גן עדן אופנתי כמערכת מורכבת של שפע ונוחות המאפשרים הגות וגם חמלה. בגן עדן זה נמצא פנאי, מזון מגוון, סניטציה, ניידות, אסתטיקה, תקשורת ויעילות במוצרים משוכללים.

יחד עם זאת ההון הוא עיוור, ומוכן לייצר כל דבר אם יש לו דרישה. ההון העיוור משתלט ומכתיב את הזמן, מייצר ומעצב את השווקים עצמם יחד עם סביבות הייצור, משנה את הסביבה ואת הקהילה, עם חשבון של הרס אקולוגי הנוסק מול צמיחת המודעוּת שלנו לאחריותנו, מפרק את הקהילות ומגייס אותם כמתפרנסים.

בניצולו לרעה של כלי ההון העיוור אנחנו פוגשים את תעשיית הנשק כמייצרת כסף ומלחמה, מנחילה ערכים של כוחניות והשמדה ויוצרת סביבה של דיכוי. אנחנו פוגשים את הפן הרע של השפע בתעשיית המזון המהיר המנחיל זללנות ובדידות, פיגועים בריאותיים ומחנות ריכוז ועיבוד לתוצרת חקלאית ובעלי חיים.

בעולמו של ההון אנחנו פוגשים את תעשיית הפרסום, הצומחת על תשתית מתכלה של עצים (נייר) וחשמל, שניתקה את מושג האושר מהנשגב ועיצבה אותו כמוצר נרכש, יוצרת אמנות מוּטה, מנחילה ויוצרת סביבה תחרותית של מקובלים ודחויים. זהו פיגוע-מושגי וקיבוע של חברה בגיל ההתבגרות.

כאשר הכל נמדד בעלות-תועלת פרטית ותאגידית (הסופר הנרי מילר קרא לזה ''התאגיד הקוסמו-דמוני''), מגורשת הרוח והאמונה מן המעשה הפרטי והכללי ובקצרה אין להם אלוהים, יש להם מכשירים ובמקום הרוח – בור של דיכאון משום שללא אלוהים אין הכרה באדם. הרוח המגורשת נודדת כדיבוק המחפש גוף והיא מתגשמת בתקופתנו בטרור ובניו אייג' ובכל ערוץ אמוני אפשרי.

אמונה ואמנות

הניו אייג' כדתיות חדשה וכניסיון אינדיבידואלי להגיע לנשגב, לאמונה ויצירת קהילה חדשה משתמש מכורח התקופה בתמונת הביטוי והאמונה של הדמוקרטיה וההון ובקידום מכירות של שוק חופשי.
הפיכת החצר הרוחנית למערכת עסקית ולמוצרים המגלגלים סכומי כסף עצומים היא אחד העסקים הרווחיים ביותר וזה מתאפשר תודות למבנה העירוני, לאמצעי התעבורה והתקשורת העכשווית המאפשרים הפצה של מידע במהירות נגיפית ולשבירת המונופול של גופי האמונה האורתודוכסיים.
הניו אייג' הוא דמוקרטיה של אמונות, ארכיטיפים ודפוסים. הניו אייג' מתיך אמונות ורעיונות ומהווה מעבדה לניסוח תחושות ומושגים חדשים.

הטרור משתמש בחופש ביטוי גם אם הביטוי הוא פצצה ובבחירה חופשית גם אם הבחירה היא רצח. הטרור משתמש בכלי ההון: ביזמות, בשכפול, בפרסום, בתקשורת, בעיצוב, בשיווק, בהפצה ובהנפקות.

אם המדינה משתמשת במלחמה כמערך ופיתרון ארגוני, הטרור משתמש בזעם כביטוי אישי. הטרור הוא אמוני וגם אמנותי כמיצג, פולחן וטקס. זוהי שליחות רוחנית קטלנית המספקת מוצא, מיקוד, מטרה ואופק ללכת אליו. ובקצרה, תשובה מצוינת לדיכאון הפונה פנימה וגם לאנונימיות.

בזאת משלים הטרור את הצד הפשיסטי (בהעדפת הפעולה לכשעצמה על פני יחסים) והפטישיסטי (בסגידה לפריטים של שליטה) העיוור (לא פחות מן ההון העיוור) של המסגרת הדמוקרטית המקבלת-כל ואת שימושו בשלושת הקלפים האחרים בסדרה.

התמכרות לדימויים משוכפלים

לכל ארבעת המרכיבים יש הגדרה של אידיאל הרמוני כמטרה-תוצאה-מוצר. חוץ מן המסגרת הדמוקרטית המכילה ביסודה מרכיב של תום, ושבסדרת הערכים שלה נמצאים כרטיס בוחר, חופש תנועה, סובלנות מינית וזכות לגור על פי בחירה, בשלושת הקלפים האחרים קיים מרכיב מסוכן של התמכרות שאינה רואה בני אדם אלא קהל מטרה ומנצלת את הסובלנות, הקבלה והתקינות המובנים בדמוקרטיה. בהתמכרות הזאת המציאות אינה היא לכשעצמה אלא מערכת סמלים זכרית-מייצגת של פנטזיית אושר צרכני המשקפת במעוות את סדרת הערכים הדמוקרטית.

בסדרה הקפיטליסטית אלו כרטיס אשראי, מכונית, אישה יפה ובית פאר. בסדרה הניו אייג'ית אלו כרטיס אשראי רוחני, רולס רויס, אם אפשר, נשים יפות ואשראם. בסדרה של הטרור אלו כרטיס אשראי אידיאולוגי, רכב כל שהוא או תנועה, נשים כהבטחה מובלעת ומצודה.

כאשר העולם הופך בפסיכוזות חסרות התום האלו למשחק הישגי, כל בריותיו הופכות לשטוחות וקל להפקיע אותן מאנושיותן בשיכרון הכוח, ולעבור על הדיבר ''לא תרצח'' הנפשי ו/או הפיזי האמור להימצא בשורשה של מדינת החוק הדמוקרטית.

מושג האושר היום משודך להצלחה חומרית ומשותף לכולם כהבטחה עתידית. בו זמנית מתקיים מולו הדיכאון. מושג האושר הוא שימוש קר לב בדימויים משוכפלים על מנת להשיג הבטחה שלעולם לא תושג ולפיכך מה שנותר הוא הפעולה העוויתית עצמה של המיצג הדמוקרטי-טרוריסטי-קפיטליסטי-ניו אייג'י, אשר מתחבט בעצמו בו-בזמן שעולמו-סביבתו נאכלים ומתכלים בסערה.

השקעה והקרבה, במובן של מגויס - מכור לעבודה - שאינו רואה אחרים - בדלני, ובקצרה מה שמכונה ''מקצועיות'', מחליפים את מושג האחריות הטרנסצנדנטי שנמוג יחד עם רוח הדברים תחת לחצי המושגים הנוראים ''מבחן התוצאה'', ''עלות תועלת'', ''אושר לכל'' ו''זה לגיטימי'' האיום במיוחד.

מהות מרקדת של שימור והרס

היכן שיש דמוקרטיה יש טרור. היכן שיש קפיטליזם יש ניו אייג'. אלו הם פני הבחירה השונים של אותה מהות מרקדת של שימור והרס. הרביעייה הזאת היא סדרת הקלפים המניעה ויוצרת את העולם של היום בקשרי גומלין הדוקים בין ארבעת המרכיבים היוצרים את האחד מתוך האחר: שני קלפים שמהותם ארגון ומבנה ושני קלפים שמהותם אמונה ואמנות. הסיווג של ארגוני ואמוני אינו קשיח משום שכל ארגון מקורו בחזון ואמונה וכל אמונה תהפוך בסופו של דבר לארגון.

חובתם של חברי המסגרת הדמוקרטית כ''דרך האמצע'' לקיים תחושה ורוח שאינן נופלות מעוצמת הזעם של הטרור ומעצמת החמדנות של ההון על מנת לשמור ולהגשים את אנושיותם ולא לאפשר התמכרות קיצונית מכל סוג בניצול לרעה של החוקה הדמוקרטית כמו שימוש בהפרטה משולחת רסן שמשמעה משיחיות של הון, או משיחיות מכל סוג אחר המעבירה את האחריות על חיינו לידיהם של ברוני הון, ברוני מלחמה או ברוני אמונה.

המשיחיות הופכת את בן האנוש המרגיש והחושב לחלק מקהל חסר פנים של צרכנים או מאמינים המזמין ניצול ודיכוי מצד אחד ופיגועים מצד שני. הבחירה האישית ''הקלה'' באופציית העדר מייצגת את הפחד, את הצד המדכא של המערכת ואת שנת הויתור על העצמי ועל האחריות האנושית.

כל פעולה בשמה של המשיחיות מחליפה את העכשיו בהבטחות, ואת המציאות בצללי סמלים המחליפים את המימד המושגי והרוחני למימד כוחני משחית. הבטחות ופעולות להשגת אור או יש מוחלטים כמו רווח או משיח, מביאות עימן כניגוד משלים חורבן של אדם ועולם - חושך וריק.

תקווה / ד.מ.

saturdayafternoon / david michaeli / tlv premil

מקווה שאת צוחקת הרבה
כי הצחוק מטלטל את הבטן
ומוציא רוחות מן הראש
ודמעות שלא חשבו שיצאו ככה
ומפחיד שדים רציניים
משחרר אבנים בכליות ובלב
ומקשקש את הברכיים עד בהונות הרגליים
וחזרה הה

על ראייה ומעשה תפיסת עולם / הרב קוק / בחירת שי גטריידה

צילום: כרמי גטריידה

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מתוך "שמונה קבצים"


א – קמא

אימוץ רוחני מיוחד יש ג"כ בכל ההוויה, בפרטי הדומם, הצומח, והחי. אין ספק שבכל מקום שההזזה המצומצמת של ההזרחה הפנימית שנתה פחות את המעמד הרוחני, אע"פ שהוא קורטוב קטן בלתי מפותח ומפורט, אבל איתן הוא שם, עזיז ותקיף, ומחסנו ישפיע על השדרות המפותחות שהם למעלה ממנו, כך השייך לשדרה נמוכה. אין אנו יודעים לשער את הערכים של אימוץ החיים ובריאות הרוחניות, שמשפיעים עלינו בעלי החיים האילמים, מפני שיתופנו עימהם בחיים. כבר נגלה כמעט לפנינו השיתוף הנפשי של אישי החברה הלאומית, ולבהירים יותר בהשקפתם, גם האנושית בכלל, אבל השיתוף הנשמתי עם כללות החי עוד נעלם הוא, עוד לא יעיז שום חוקר נפש להביע את בטחונו בצירוף ידיעה זאת. אמנם באים ההצעות הרחוקות, מעין חלומות, לפני המדעים המדויקים לבשר הופעתם. יכולים אנו כבר להינשא לאותו הגובה של ההתאחדות עם החי הכללי, ומשם עם ההוויה הצמחונית הדוממת, עם תמצית החיים, עם זיק האור החי שבהם, הם משפעים עלינו ואנחנו עליהם. כל מה שאנו מדברים ממוסר וטוב, מחזיון ושירה, אינם כ"א (כלל אלא) הרחבות ניצוצות, שמקורן כמוס, בהוויה האילמת לפרטיה, הן יותר עזיזות, יותר חיות באימוץ פנימי, אבל מצומצמות וצמאות להרחבה. לא רק עמי הארץ שבנו, עם ההמון הרחב אנו מתייחדים. זהו כבר עובדה מוחשת, שרוב האידיאלים צריכים להיות משוקים מטל החיים של ההטבה הכללית ההמונית, הרחבה, זיו החיים בה יחד עם הקבוצה כולה ששם עיוור ופיסח הרה ויולדת יחדיו, אבל יותר מזה,עם אבני השדה בריתך וחית השדה שלמה לך.


קובץ ג', כ"ג

עומד האדם ותוהה איזה צורך יש בכל המון המעשים והברואים המשונים והרבים, ואיננו מבין איך הכול הוא חטיבה גדולה אחת. החיים התרדמתיים שבדומם הם התחלת הברק ההולך ומזהיר בתוך העולם הצמחני, מתפלג לאלפי רבבות קוים, מיוחדים ושונים, באים הם עד מקדש החיים, ושם כבר הם מתנוצצים בעליצות, הולכים ועולים עד רום עטרת ברואי עולם, האדם, שכל מהות חייו, זרמי אורותיהם, והתמדת הלך נפשו העולה למעלה, הם רק גלי ים גדולים, שהם הולכים ושבים מכוחם של כל תנועות החיים שבמציאות, מראשית הקטנות של החיים עד גדלותם, מדומם עד המדבר. אם מתפלא אתה איך תדבר, תשמע, תריח, תחוש, תראה, תבין ותרגיש, השב לנפשך, כי כל החיים, וכל הקודמים למערכתם, הכול שופעים עליך את כל הוויותיך. אין נקודה קטנה יתרה, הכול נצרך והכול משמש לתפקידו. אתה בכל מה שלמטה ממך, והנך קשור ועולה עם כל מה שנשגב ממך ועולה עליך.

When We Two Parted / by Lord Byron / כאשר נפרדנו השניים / ביירון

מאנגלית: דוד מיכאלי

כאשר נפרדנו השניים
בדממה ודמעה,
ליבנו שבור מֶחצָה,
בהינתקו לְשָנִים,
חיוורון עלה על לחייך וקרה,
קרה עוד יותר ממך הנשיקה;
אכן זאת ניבאה השעה
צער לזאת.

טל הבוקר
על גבותיי צונן שקע;
כאזהרה הורגש
להרגשתי עתה,
נשברו נדרייך כולם
וקל יצא שמך;
את שמך מדובר אשמע
ועמו בקלונו אשא.

את שמך מציינים הם מולי
קול דאבה באזני;
צמרמורת כיסתה את כולי --
מדוע כך יקירתי?
לא ידעו הם כי ידעתיך אני
אשר אותך ידע טוב מדי ויותר --
ארוכות, ארוכות אצטער עלייך,
עמוקות מכפי שאפשר לתאר.

בסוד נפגשנו --
בדממה אתאבל,
כי יוכל לבבך לשכוח,
את רְמִי רוחך.
אם אפגשך
לאחר שְנות,
כיצד אברכך? --
בשתיקה ודמעות.

When we two parted
In silence and tears,
Half broken-hearted,
To sever for years.
Pale grew thy cheek and cold,
Colder thy kiss;
Truly that hour foretold
Sorrow to this.

The dew of the morning
Sunk chill on my brow;
It`s felt like the warning
Of what I feel now.
Thy vows are all broken
And light is thy fame:
I hear thy name spoken
And share in its shame.

They name thee before me
A knell to mine ear;
A shudder comes o`er me
Why wert thou so dear?
They know not I knew thee
Who knew thee too well:
Long, long shall I rue thee
Too deeply to tell.

In secret we met:
In silence I grieve
That thy heart could forget,
Thy spirit deceive.
If I should meet thee
After long years
How should I greet thee?
With silence and tears.

פסטיבל שירה פלסתיני בגדה המערבית בחסות בריטית

http://www.palfest.org/

שירה היא דבר עילאי שמחוללה הוא אדם פרטי בעל נוכחות עצמאית שמשמעה זרות. הנגדתו לתמונה חברתית מייצרת תודעה חדשה. המילים פסטיבל ושירה יחדיו מייצרות אוקסימורון אתי. כמו להגיד, אורגיה מרובת משתתפים במקום אינטימיות. רעש גובר על צליל פנימי. אבל פסטיבל שירה הוא גם מרחב להציג את הפוליטיקה של האמנות, וזאת ממשיגה את שדה האמנות למי שאינו מבין אמנות או למקום שהביטוי אינו חופשי בו או מגוייס.
הפסטיבל, המבנים והאולמות, מכירת הכרטיסים, עיצוב האירוע, סגנון הלבוש, שעות ההופעה, הצגת המשתתפים, תפקוד המדיה, העיצוב החזותי והגרפי כל אלו היום הם פורמטים מערביים כלינגווה פראנקה חזותית ומרחבית, אשר לצד הענקת מרחב ואפשרות ביטוי מכפיפה את משתתפיה למערכת. ד.מ.

עידו הרטוגזון על אבידן אבידן אבידן אבידניום

http://e.walla.co.il/?w=//1482474

נוֹקְטוּרְן 2 / שי גטריידה

לִכְבוֹד
אֲהוּבָתִי –
דִמְמַת הַלַּיְלָה וַאֲפֵלָתוֹ זְרוּעַת הַכּוֹכָבִים
לִכְבוֹד
אֲהוּבָתִי –
שְׁקִיטוּתוֹ הַיְּרֻקָּה-כֵּהָה שֶׁל גֵּב הַמַּיִם
לִכְבוֹד
אֲהוּבָתִי –
הַזְּרִיחָה שֶׁלְּמָחָר תַּבְקִיעַ מְצֹעֶפֶת מִבַּעַד לָרְכָסִים
נָנוּח בֶּעָפָר שֶׁכָּאן. נִישַׁן.

נוֹקְטוּרְן 1 / שי גטריידה

הַשָּׂעִיר שָׁר מִקִּיר הַגְּרָנִיט הָאָדֹם
הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם.

אֶבֶן נִתֶּקֶת מֵרֹאשׁ הַמַּפָּל,
נְקִישָׁתָהּ בֶּחָצָץ – זְכוּכִית נִרְעֶדֶת.

וַאֲהוּבָתִי וַאֲנִי מַרְגְלוֹתָם




שָׂעִיר – מין דורס לילה קטן. חולף ומקייץ בארץ ישראל. השעיר חי בשטחים דלילי עצים, בכרמים, במטעי דקלים ואף ביישובים כפריים. עם שקיעה הוא מתחיל להשמיע קולות שריקה חד-הברתיים החוזרים ונשנים מדי שניות ספורות במשך זמן רב. זהו קול מלודי למדי הנדמה לאוזן האדם כקול עצוב. לקראת עונת הקינון אפשר לשמוע דואט: הזכר קורא והנקבה עונה לו בקול גבוה יותר, חד יותר ופחות סדיר. לאחר סדרת קולות ממושכת יוצא השעיר לציד.
אנציקלופדיה החי והצומח של א"י. משרד הביטחון – ההוצאה לאור.

פגישת מאי 2009 / הרהורים על מעשה האמנות / אמנות אינה עסקה או אהבה בימי כסף / דוד מיכאלי

אמנות אינה עסקה. לכן יש לשמור עליה ולטפחה. משום שאינה עסקה האמנות פועלת מחוץ להגיון עסקי. היא יוצרת, מניעה, מאתגרת, מנסחת שדות חדשים שעליהם יכול ההיגיון העסקי למצוא כר לפעולה.
אמנות אינה עסקה. מחוץ להיגיון עסקי כל פעולה אמנותית אמיתית נראית כמבזבזת משאבים, לא מובנת, חסרת סיכוי. העוסק בה נתפס כמפונק, לא צפוי, פועל כנגד השכל הישר ונגד עצמו. הדבר מקבל תימוכין מאי ביקוש ואי שווי כלומר, ערכי שוק.
אמנות אינה עסקה. משום שאינה עסקה זו תופעה נדירה. זו יכולתו של המין האנושי להרים את ראשו ולהתבונן בשלווה פרטית של תינוק אל מעבר לדחפי אגירה, שליטה, התרבות וטריטוריה.
אמנות אינה עסקה. שערו בנפשכם את האיש המת לכאורה, מכיוון שכל אשר לו ניטל ממנו, אין בו חפץ יותר כי הוא חסר תועלת עסקית. נטוש, מוזח, מוזר הוא מרים את ראשו ומתבונן בפליאה בעולם. עשייתו אינה הישרדות. עשייתו היא עשיית העשיר, הנדיב, יוצר יופי, בעליו המודע של העולם. הוא כואב, מיוסר, מסורב ובה בעת בעל איכות חיוך פנימי של תופעה המתבוננת בעצמה. הרי זו ערות.
אמנות אינה עסקה. בתור שכזאת היא תקווה ואפשרות קיום של מקום, עם הזמן הנגזר ממנו, שבו קשר אינו שווה ערך מעבר לעצמו.
אמנות היא הטוב בתור ניסוח המכיר באחר. ניסוח זה משתמש בדמותו של האחר ובכאב הפרטי של המפגש עם החיים, על מנת להכיר בו ולהנציחו על ידי פעולת ההכרה כמרכיב של ההוויה. לפיכך כל קשר ראוי בין בני אדם הנו אמנות.

פגישת מאי 2009 / הרהורים על מעשה האמנות והאמן / ברוס לי

מאנגלית: דוד מיכאלי

''אמנות היא הדרך למוחלט ולתמצית חיי אנוש. מטרת האמנות איננה קידום חד-ממדי של רוח, נפש וחושים, אלא פתיחה והרחבה של יכולת ההכלה האנושית – כמו רגש, רצון וחיבור למקצב החי של העולם וטבעו. כך ניתן לשמוע גם את ''הקול שאינו נשמע'' והעצמי הפועל יגיע איתו להרמוניה. לפיכך, כישרון אמנותי, משמעותו איננה שלמות אמנותית. הוא מתקיים כמתווך מתמשך של שיקוף שלב כל שהוא בהתפתחות הנפשית. השלמות אינה מתקיימת בצורה או דגם אלא קורנת בהכרח מהנפש האנושית. הפעילות האמנותית אינה נמצאת באמנות עצמה או לכשעצמה. היא חודרת אל מימד עמוק יותר ששם כל צורות האמנות זורמות ביחד, ואשר בו, ההרמוניה של הנפש והיקום יוצרים מתוך ההעדר את ביטוים כמציאות. זה התהליך האמנותי, ולכן, זו מציאות ומציאות היא אמת.''

פגישת מאי 2009 / יום השנה לאורי לוטן

צילום: נימי גטר

יום ששי אחה''צ, מאי 2009, יום השנה לאורי לוטן. צילום אמצעי: בר. צילום תחתון: שרה מילר

בר, אבי, אוהד, אורית, עלה, שרה, ענת, נטעלי, איציק, דדי, השתתפו גם ברטולד (ברכט) ומיכאל (דה מונטיין).

דברים לפי סדר ההקראה: מחלקה פנימית - דדי, מתוך מסה על הידידות - בר, הלשכה לספרות - בר

מחלקה פנימית / דוד מיכאלי

האם רוח בוקר קל, נושא בושמו של פרח עצים ורוד,
לרגע קל חולף
האם חוט רוח רגע קל, פחוּת מפרץ רעם בגלגל,

של סער עז עולה שוטף?

האם רסיס של רוח מן הכלום מצדיק את זמן ההמתנה,

דממה ריקה, כאב ואכזבה?
האם חלום חולף פחוּת מספר הכללים המסודר?

ומה קודם למה, חלום או מעשה, ברגע המואר?

האם עלה זעיר, נופל, צבעו זהוב, ברחוב אדיש,
מכה גלים במורדו?
האם עלה נופל לבד, או שמא יש לחלום אותו?
והחולם המעולף הנַכִּירו?

כי החולם זוכר, ומעצב את העומד לבוא,
הילת ברזל קודחת את ראשו ואין עוד ראש על הכרים שלידו
והקצב מוריד את הקופיץ והפועל מסיר את הגלגל,

והחולם עוטף אותם כולם כרוח בוקר קל.

זיכרון עולם נובע מפטפט דרכו בלי הרף,
מסיע מנצנץ אבק פרחים בזרם
וגבותיו עולות מעקימות בתהייה צוחקת ובוכה:
כי מי יחלום אתכם עתה?

מתוך מסה על הידידות / מישל די-מונטיין

תרגום: ישורון קשת

מינאנדר הקדמוני היה אומר: אשרי האיש אשר מצא בחייו לפחות צל של ידיד. ודאי צדק בדבריו, בייחוד אם מבשרו חזה זאת. לאמיתו של דבר, אם אשווה לנגדי את כל שאר ימי חיי, - הגם כי עברו עלי, בנחת ובריוח וולא יסורים קשים, פרט לאבידת ידיד כזה, והיו מלאי שלווה רוחנית משום שהייתי שמח בחלקי, מסתפק במתות שהטבע חנני בהן מבטן ומלידה ולא ביקשתי לי אחרות על פניהן, - ואם אשווה את כל ימי חיי אל אותן ארבע השנים, בהן זכיתי ליהנות מחברתו הטובה והמיטיבה של אדם זה, והנה אינן אלא עשן כלה והולך, חשכת-לילה שכולה שממון. למן היום שנסתלק הידיד הריני משרך רגעיי בריפיון והתרוקנות; אף התענוגות הניקרים לי על דרכי, תחת להיות לי לנחמה, פועלים אך להכפיל את אבלי על האבידה שאינה חוזרת: הלא מחלקים היינו תמיד את הכל שווה בשווה - ועתה נדמה לי כאילו אני גוזל את חלקו הוא :וכבר הייתי כה רגיל להצטרף אליו בכל, שעכשיו נדמה לי כאילו איני אלא החצי בלבד.

הלשכה לספרות/ברטולט ברכט

מתוך: גלות המשוררים, ערך ותרגם מגרמנית: ה. בנימין

הלשכה לספרות מקציבה כידוע להוצאות-לאור
של הרפובליקה את הנייר, כך-וכך יחידות-מאה
של החומר הנדיר בשביל יצירות מבוקשות
מבוקשות
הן יצירות עם אידיאות
שהלישכה לספרות קראה אותן בעיתונים
מנהג כזה

אם נחשוב על אופי עיתונינו
היה צריך לחסוך הרבה נייר, אילו
הלישכה לספרות הירשתה לאידיאה אחת של עיתונינו
אך ורק ספר אחד. אך למרבה הצער
היא מרשה להדפיס את כל הספרים הלוקחים
אידאה אחת מן העיתונים ומטפלים בה
מכאן
שליצירות אומנים מסוימים
חסר נייר.