יום שלישי, 12 במאי 2009

When We Two Parted / by Lord Byron / כאשר נפרדנו השניים / ביירון

מאנגלית: דוד מיכאלי
כאשר נפרדנו השניים
בדממה ודמעה,
ליבנו שבור מֶחצָה,
בהינתקו לְשָנִים,
חיוורון עלה על לחייך וקרה,
קרה עוד יותר ממך הנשיקה;
אכן זאת ניבאה השעה
צער לזאת.

טל הבוקר
על גבותיי צונן שקע;
כאזהרה הורגש
להרגשתי עתה,
נשברו נדרייך כולם
וקל יצא שמך;
את שמך מדובר אשמע
ועמו בקלונו אשא.

את שמך מציינים הם מולי
קול דאבה באזני;
צמרמורת כיסתה את כולי --
מדוע כך יקירתי?
לא ידעו הם כי ידעתיך אני
אשר אותך ידע טוב מדי ויותר --
ארוכות, ארוכות אצטער עלייך,
עמוקות מכפי שאפשר לתאר.

בסוד נפגשנו --
בדממה אתאבל,
כי יוכל לבבך לשכוח,
את רְמִי רוחך.
אם אפגשך
לאחר שְנות,
כיצד אברכך? --
בשתיקה ודמעות.

When we two parted
In silence and tears,
Half broken-hearted,
To sever for years.
Pale grew thy cheek and cold,
Colder thy kiss;
Truly that hour foretold
Sorrow to this.

The dew of the morning
Sunk chill on my brow;
It`s felt like the warning
Of what I feel now.
Thy vows are all broken
And light is thy fame:
I hear thy name spoken
And share in its shame.

They name thee before me
A knell to mine ear;
A shudder comes o`er me
Why wert thou so dear?
They know not I knew thee
Who knew thee too well:
Long, long shall I rue thee
Too deeply to tell.

In secret we met:
In silence I grieve
That thy heart could forget,
Thy spirit deceive.
If I should meet thee
After long years
How should I greet thee?
With silence and tears.

הוסף רשומת תגובה