יום שני, 12 באפריל 2010

פרשת ענת קם / נועם שיזף / מגזין אחר

נכתב ע''י נועם שיזף עבור מגזין אחר בעריכת רון מייברג
ענת קם, גיבורת הפרשה, גרה בקצה הרחוב שלי. ביום חמישי, עם הסרת צו איסור הפרסום והכותרות הראשונות על ה"חיילת-מרגלת", התגודדו כמה אנשים לפני דלת הכניסה לבית שלה (כתובתה נחשפה וצולמה במהדרות החדשות), וצלצלו בטירוף באינטרקום, ככל הנראה כדי ללמד את הבוגדת לקח. אלא שלבית המדובר יש שתי כניסות, כך שהקורבן של הזמזומים ההיסטריים הייתה משפחה תל אביבית תמימה. אלו הם פניו של הפטריוט הישראלי כיום: אידיוט וולגרי.
באווירה הרעילה הזאת, דיון רציני בנושאים כמו חופש דיבור, חסיון עיתונאי ודמוקרטיה הוא סחורה ללא קונים. אלפי מלים כבר נשפכו בנושא, אבל שום דבר לא שיחק לטובתה של ענת קם כמו הופעתו של אביה, נכה צה"ל, אצל יאיר לפיד ביום שישי בערב. אפילו רוני דניאל היה נרגש; "להפיל על הילדה ריגול? מישהו בפרקליטות איבד פרופורציות", הוא אמר. דניאל צודק כמובן, אבל רק הפרקליטות חתומה רק על חלקה הקטן של התסבוכת הזאת. הכתובת האמיתית היא הרמטכ"ל גבי אשכנזי וראש השב"כ יובל דיסקין, ואיתם קשה מאוד להתעסק.
צריך לומר דברים במפורש: היה כאן ניסיון לעצור, לחקור ולשפוט אזרח ישראלי על אחת העבירות החמורות ביותר בחוק העונשין, בדלתיים סגורות ותחת צו איסור פרסום דרקוני במיוחד. יש היגיון מסוים בצווי איסור פרסום שמוטלים בזמן חקירות, כדי לאפשר למשטרה לבצע את עבודתה; איסור פרסום על קיומו של משפט הוא אופרה אחרת לגמרי: זה תרגיל מהספר של משטרים שמעלימים אנשים באמצע הלילה. אם הדברים היו תלויים בדיסקין, גם היום לא היינו יודעים מי זו ענת קם ואיפה אורי בלאו. ההתנהלות של השב"כ בפרשה הזו גרמה אפילו לשפרד סמית' מפוקס ניוז להשוות את ישראל לקובה; וכשפוקס ניוז יורדים על מצב זכויות האדם שלנו, אנחנו בצרות.
שירותי הביטחון הכללי של מדינת ישראל אף לא היססו לפרוץ לביתו של כתב עיתון הארץ ולגנוב את מחשבו האישי; זוהי פרקטיקה מוכרת למדי כשמדובר בפעילי שמאל, אולם עד כה היא לא הופעלה ביחס לתקשורת. כפי שחגי מטר העיר בצדק, לשב"כ לא היתה שום בעיה להשיג צו חיפוש או החרמה למחשבו של אורי בלאו – אותה שופטת שחתמה על איסור הפרסום היתה מוציאה בכיף גם צו חיפוש סטנדרטי – אלא שככל הידוע, בקשה שכזו כלל לא הוגשה. הפריצות לבתים ובזיזת המחשבים נועדו ללמד את הדיסידנטים – ובמקרה שלנו, את כלי התקשורת – את חוקי המשחק האמיתיים. למרבה הצער, אזרחי ישראל בוחרים להריע בימים אלו דווקא למי שמנסים לגזול את חירותם, מה שמוכיח שוב ששיעורים היסטוריים נלמדים באופן אישי בלבד.
בין חמשת המועמדים לסרט התעודה הטוב ביותר בטקס האוסקר האחרון היה גם "האיש המסוכן ביותר באמריקה: דניאל אלסברג ומסמכי הפנטגון". אם הייתי ממונה על לוח השידורים בערוץ 2, הייתי מקרין את הסרט הזה מדי ערב. אלסברג היה פקיד במכון מחקר של משרד ההגנה האמריקאי, שהדליף ב-1971 לניו יורק טיימס דו"ח סודי ביותר, בן 7,000 עמודים, על המלחמה בווייטנאם. בין השאר נחשף שם כיצד שיקרו מנהיגי ארצות הברית לציבור אודות תוכניות המלחמה שלהם, עד כמה הם זלזלו בחיי אדם – במיוחד של הווייטנאמים – וכמה ציני היה יחסם למלחמה.
כמו דיסקין, שאמר ש"האויב היה שמח לשים את ידו על המסמכים שהודלפו", קבע הנשיא ניקסון ש"אלסברג העניק תמיכה וסיוע מוראלי לאויב", והטיל צו איסור פרסום תקדימי על המסמכים. אלא ש-16 עיתונים נוספים התייצבו לצידו של הניו יורק טיימס ופרסמו קטעים מהדו"ח, ובסופו של דבר בית המשפט העליון ביטל את הצו, במה שנודע כפסיקת חופש הביטוי החשובה ביותר בהיסטוריה האמריקאית.
אלסברג היה מתומכיה של מלחמת וייטנאם בתחילת דרכה, והסרט ממחיש היטב את תהליך ההתפכחות שהוא עבר, עד להכרה שאין דרך לנצח, ושאין סיבה להישאר שם. הנקודה המעניינת היא שהוא לא היחיד שחשב כך: למעשה, הרבה מאוד אנשים בצמרת הבינו שטוב כבר לא יצמח מווייטנאם; אלסברג היה היחיד שדיבר. חכמים גדולים שיודעים לזהות בזמן שהספינה שטה לכיוון הקרחון אף פעם אינם חסרים; הבעיה היא במציאת אלו שיהיו מוכנים להשליך את גורלם מנגד ולהסתער על ההגה.
אפילו באווירה הפרנואידית והמוטרפת של ארצות הברית בתחילת שנות השבעים, עדיין עמדו לגיבורי פרשת מסמכי הפנטגון כמה מההגנות שהדמוקרטיה האמריקאית העניקה לאזרחיה. ניקסון לא העז לשלוח את האף.בי.איי לחטט בתיקים הרפואיים של דניאל אלסברג ובטח לא לרדוף אחרי כתבי הניו יורק טיימס; לשם כך הוא הקים את "צוות השרברבים" של הבית הלבן, שמאוחר יותר נתפס בפריצה השלומיאלית לווטרגייט והביא על הנשיא את סופו. כשהעניין נחשף, מהלכיו האפלים של ניקסון גם הביאו לזיכוים של אלסברג ושותפיו.
פרשת "מסמכי פיקוד מרכז" שלנו תופסת כיוון אחר, ולא רק בגלל ההבדל בין אישיותו של דניאל אלסברג, שהיה מוכן ללכת לכלא לכל החיים בשביל לעצור את המלחמה, לזו של ענת קם. כשהמסמכים נחשפו בארצות הברית, הם גרמו לציבור לחשוב מחדש על וייטנאם; סיפור ההדלפה היה הדרמה המשנית. בישראל הדברים הפוכים: פקידה שהדליפה דיסק לעיתון הופכת למרכז הפרשה, ואילו הרמטכ"ל והאלופים ששיקרו לבג"צ על חוליות החיסול ששלחו הם לא יותר מתפאורה. הס מלהזכיר את שלטון החוק; בית המשפט אינו תובע את כבודו שחולל בידי הגנרלים, וכך גם שרידיו המהוססים והמבולבלים של השמאל, הנמצאים במגננה מתמדת, שרויים תחת הפוסט טראומה של קריסת הסכמי אוסלו והאימה שמה יצטיירו שוב כלא-פטריוטים. המרחב הציבורי הישראלי מתנהל כשטח מוכה-אסון, וכך מוסט הדיון מהרמה העקרונית לשלב הטיעונים לעונש: האם ענת קם היא טלי פחימה חדשה או קורבן לטעות בשיקול דעת?
כמו עם אלסברג בשעתו, גם על מניעיה של ענת קם רוחשות שמועות. אומרים שהיא רצתה לקבל עבודה בקבוצת הארץ, ובאותה נשימה מאשימים שהיא פעלה "ממניעים אידיאולוגיים", כאילו מדובר בסוג של מגיפה. בחשבון ההיסטורי כל זה נטול חשיבות. בדיעבד, אין זה משנה מדוע טרומפלדור נלחם בתל חי והאם יגאל עמיר רצח את רבין כדי לסכל את הסכמי השלום או בשביל להרשים את מרגלית הר-שפי. מעשיהם של אנשים הם הקובעים.
באחד הרגעים היפים בסרט על מסמכי הפנטגון, נזכר עורך דינם של אלסברג ושותפיו בהתייעצות שקיים עם פסיכולוג לקראת תהליך בחירת המושבעים למשפט. אותו פסיכולוג ייעץ לצוות ההגנה לנסות שיהיו כמה שפחות גברים בגיל העמידה בחבר המושבעים. אנשים בגיל העמידה, בעלי משפחות וקריירות, נאלצו בחייהם להתפשר עם מצפונם לעתים על מנת להתקדם ולהצליח. אותם גברים למדו לחיות עם ההכרעות הללו, הסביר הפסיכולוג, והם יתעבו בכל לבם את הנאשמים הצעירים שבחרו לפעול אחרת. אלו האנשים שירצו לראות את אלסברג נרקב בכלא עד יומו האחרון.
מדינת ישראל מנוהלת על ידי גברים בגיל העמידה שיודעים שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך, אבל עושים הכל כדי להימנע מההכרעות המתבקשות. מדובר בחדשות רעות מאוד עבור צעירים אידיאליסטים.
הוסף רשומת תגובה