ער הלילה / דבי עשב

הירח מלא, הבט!
מכל התמורות והגלגולים
לא נותרה זולת קרן ירח
מזהירה על מצח-
חד-קרן.
שורשיי מתלפפים בפאתי
הים,לשם כף פעמיי.
אך בהעדרו נופלת
ונחלשת דעתי
אלמלא חילצתי את
החלומות,
מגנה על זכותם ללוותני
בהזיזי הרים,במחילות
המילוט שחפרתי,
בחיוך שכבשתי בצבא רב
ובקרבות עקובי דם:
הרי היו טרף בגיהינום
שלי, לזעזועיי נפש של
שכחה.
נופלים קורבן לנחשולים
מטבעים של חוסר אמונה
וצער היה נותר ראשי על
כתפיי כקישוט ממולא
נוצות.
איבדתי את ראשי מתוך
ידיעה שאפשר לשרוד
בלעדיו.
באו קורים,עטפו ואספו
אותי,
מערסלים ומרחיקים
משאגות חיות נוראות.
-מקצה האור עד קצהו-
אומרת לעצמי ונרדמת.