הבנק הבינלאומי הראשון / פרס בינלאומי / Pei Cobb Freed & Partners בשיתוף ניר קוץ אדריכלים

ניר קוץ אדריכלים

FIRST INTERNATIONA BANK OF ISRAEL

The Chicago Athenaeum: Museum of Architecture and Design and The European Center for Architecture Art Design and Urban Studies are pleased to inform you that the following has received    The International Architecture Award for 2012

 הבנק הבינלאומי הראשון בתל אביב, ישראל, שתוכנן על ידי המשרד האמריקאי Pei Cobb Freed & Partners בשיתוף ניר קוץ אדריכלים, זכה בפרס הבינלאומי הגבוה והנחשב ביותר בקטגוריית תכנון ועיצוב פורץ דרך של בניינים של מוזיאון אתינאום לארכיטקטורה ועיצוב בשיקגו והמרכז האירופאי לארכיטקטורה ועיצוב ולימודים אורבאניים.

כָּתוּב: קרקע, ביטחון והון בלב הכרך הגדול / עמירם אורן

מגדלים בתל אביב 2011 (לא הקריה). צילום: דוד מיכאלי

 קרקע, ביטחון והון בלב הכרך הגדול / עמירם אורן

לאחרונה התפרסם הספר "הקריה בשנות כינונה" המהווה סיכום מחקר מקיף של ניר מן על ראשיתה של הקריה בתל אביב, מיום שהתפנו הכוחות הבריטיים מהארץ ועד שהפכה למקום מושבו של המטכ"ל. במקביל פרסם המחבר במוסף הארץ מאמר שכותרתו "כשהפצצה תיפול על תל אביב" וחלק ניכר ממנו מוקדש לדיון על מיקום הקריה בתל אביב כסוגיה "שמעולם לא העסיקה נמרצות את ראשי העיר" למרות שעל פי הדין הבין לאומי יש להימנע מלמקם מטרות צבאיות בשטחים אזרחיים צפופים או לידם והכלל המתיר לתקוף אותן. מעבר לשאלה האסטרטגית האם נכון למקם את מטה הפיקוד העליון בסביבה מאוכלסת בצפיפות, יש להדגיש כי לנושא יש היבטים כלכליים מובהקים ובמיוחד בכל הקשור לשימוש בקרקע לצורכי ביטחון ובמיוחד על מערכת הביטחון כשחקן פעיל בתחום שוק הנדל"ן.

מתוך מחקר מפורט על הפריסה והתשתית הביטחונית בישראל המובא בשני ספרים שכתבתי "ארץ בחאקי" (עם רפי רגב) ו"שטחים מגויסים" ניתן ללמוד על אבני הדרך בהתפתחות מתחם הקריה משנות החמישים ועד התקופה הנוכחית ועל התנהלות של מערכת הביטחון בענייני מקרקעין. המחקר מצביע על כך שהעתקת המטה הכללי מהקריה עלתה בעבר על סדר היום אצל קברניטי מערכת הביטחון והיא, יחד עם משרד האוצר ומנהל מקרקעי ישראל, פעלה לצמצום מתחם הקריה אולם,  כיום העתקת משרד הביטחון ומחנה מטכ"ל מהקריה היא משימה כמעט בלתי אפשרית בגלל שיקולים כלכליים כפי יוצג להלן.

על פי המתווה של פינוי מחנות צה"ל והעברת היחידות לנגב כפי שמתנהל בשני העשורים וקיבל תוקף בהחלטת הממשלה באפריל 2011, התמורה שתתקבל משיווק קרקע מתחם הקריה לא תוכל לממן את הבנייה במקום חליפי ולא את העתקת מערכות התקשוב האחרות. מערכת הביטחון, היא גורם מרכזי במשק שלא רק שיקולי ביטחון מניעים אותה אלא גם אינטרסים כלכליים ושיקולי נדל"ן.

מחנה מטכ"ל הועבר לקריה בתל אביב במחצית הראשונה של שנות החמישים ואז מוקמו היחידות במבני המושבה הטֶמְפְּלֶרִית הגרמנית שרונה ובמבנים ארעיים. בסוף שנות החמישים בתת הקרקע הוחל בבניה מוצב הפיקוד העליון המכונה "הבור" וממנו ממחצית שנות השישים נוהלו המבצעים הצבאים ומלחמות ישראל, החל ממלחמת ששת הימים. מסוף משנות השישים ובשנות השבעים הורחב "הבור" ונבנו גם מבני משרדים חדשים ותשתיות תקשוב עבור משרד הביטחון וצה"ל.

במחצית שנות השבעים עלה על הפרק הרעיון להעתיק את מתחם המטה הכללי מהעיר תל אביב במסגרת ריכוז כל משרדי הממשלה בירושלים ובסביבתה. הכוונה הייתה למקם אותו בשטחים הפתוחים באחד הרכסים ממערב לירושלים בסמוך לדרך העולה לעיר. רעיון זה לא הבשיל ולא הגיע לידי מימוש בגלל סיבות רבות, מבצעיות ופוליטיות וגם משיקולים כלכליים.

מסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים הוגברה ההשקעה בבינוי ובתשתיות בקריה. במרכז המתחם נבנה בניין משרדים גבוה המזדקר מעבר לסביבתו הקרובה וזאת על מנת שישמש מעטפת למגדל שבראשו הוצבו מתקני תקשורת. בסוף שנות השמונים עם השלמת הבניה אוכלסו במגדל משרדי חטיבות ומחלקות שניים מאגפי המטה הכללי ויחידות תקשוב. עם העברת היחידות לבניין החדש נערך במחנה הקריה סבב תשתיות. לבניינים שהתפנו בקריה כונסו יחידות ששכנו במשרדים ששכרה מערכת הביטחון ברחבי העיר וזאת על מנת לחסוך את דמי השכירות הרבים. ההשקעות הכספיות האדירות בבניית המגדל החדש, בסבב התשתיות וגם בהרחבת ה"בור" של המטה הכללי ו"הבור" של מפקדת חיל האוויר, כל אלה, יצרו מצב של קיבוע תשתית ביטחונית משמעותית בלב העיר. השקעות אדירות אלה יצרו מצב של חוסר כדאיות כלכלית בהעברת התשתיות הצבאיות למיקום אחר על בסיס של שיווק הקרקע למטרות אזרחיות ומימון העתקתן מתקבולי השיווק. למעשה, בוטלה כל אפשרות לחשוב על פינוי מתחם הקריה ממרכז העסקים הראשי (מע"ר) של תל אביב.

מסוף השמונים ובראשית שנות התשעים הדעה הרווחת הייתה שבגלל שיקולים כלכליים נגזר על העיר לחיות לעד עם מתקן ביטחוני גדול, זר שאינו משתלב עם סביבתו האזרחית ואף יותר מכך, מפריע למרקם האורבני. המעט שנותר לחשוב הוא הוא כיצד ניתן לצמצם את שטחו עד למינימום ולהרבות בו בבנייה לגובה.

אכן כך נעשה. בשלהי שנות השמונים, במקביל להתחלת תהליך פינוי המחנות מהערים, ניהלה מערכת הביטחון עם משרד האוצר ומנהל מקרקעי ישראל מו"מ לפינוי משרדיה מדרום הקריה בשטח המשתרע "במרובע" שבין רחוב קפלן, דרך פתח תקווה, רחוב הארבעה ורחוב קלמן מגן. פינוי מתחם דרום הקריה נועד לאפשר לעיריית תל אביב ולמנהל מקרקעי ישראל ליזום תכנית פיתוח ובנייה והפיכתו לאחד ממוקדי מרכז העסקים הראשי של תל אביב. הכוונה שבמימושה הוחל לפני מספר שנים היא ששלושה רבעים משטח המגדלים שיבנו יהיו לשימוש מסחר ושירותים והשאר למגורים וכל זאת תוך שימור שרידי המושבה הטֶמְפְּלֶרִית שיהוו חלק מהפארק של המתחם. מאחר ומדובר בפרויקט עתיר הון בקרקע שעלותה גבוהה מאד לצורך פינוי דרום הקריה הועמד למשרד הביטחון תקציב מיוחד שלא היה חלק מהתקציב השנתי. הוחלט להעביר יחידות וגופים מצפון ומדרום הקריה, שמיקומם במתחם הקריה אינו חיוני, אל מחנות מחוץ לתל אביב ונקבע שהגופים שמיקומם הכרחי במתחם הקריה יועברו לחלקה הצפוני.

במחצית השנייה של שנות התשעים החלה במזרח הקריה הכשרת השטח לבניית שני מגדלי משרדים חדשים  (107 מטר) עבור משרד הביטחון וצה"ל בשטח של כמאה אלף מ"ר. הבנייה הייתה על משבצת קרקע בגודל 11 דונם שצורפה למתחם הקריה ועליה נמצא קודם לכן בית החולים ליולדות שנהרס ושתכולתו הועברה למתחם המרכז הרפואי העירוני איכילוב הסמוך. הבנייה באתר נמשכה כשלוש שנים ועלות הפרויקט הסתכמה למעלה מחצי מיליארד שקל. מגדלי משרדים נבנו לפי אמות המידה של בניין משרדים אזרחי חדיש. בבניין שוכנו לשכות שר הביטחון, הרמטכ"ל, מנכ"ל משרד הביטחון ואגפי המשרד והמטה הכללי. על גג אחד המבנים נבנה גם מנחת למסוקים. עם אכלוס שני המגדלים נהרסו מרבית הצריפים בקריה והמשרדים ששוכנו בהם הועברו אל הבניינים שהתפנו ואליהם הועברו גם יחידות ששכנו במבנים בדרום הקריה.

ההשקעות בבינוי בקריה נמשכו מתוך אותה נקודת מבט שהביאה לפינוי דרום קריה והיא שיש לצמצם ככל שניתן את שטח משרד הביטחון בקריה ולשחרר כמה שיותר שטחים לבניה אזרחית (ברוב המקרים, אם לא בכולם, מדובר על בניית מגדלי משרדים אזרחיים) תוך צמצום המתקן הצבאי מסביב לשטח שבו הוקמו הבור ומגדלי משרדים לצה"ל ולמשרד הביטחון. כך פינתה מערכת הביטחון  תא שטח בפינת הרחובות קפלן דובנוב שבו היו ממוקמים מספר מבנים של חיל האוויר. תמורת העלות שהתקבלה מפינוי השטח ושיווקו נבנה מגדל משרדים חדש עבור חיל האוויר בשטח הגובל בקרן הרחובות שדרות שאול המלך ולאונרדו דהֿוינצ'י.

בנוסף, בראשית העשור הקודם תוכנן המשך צמצום שטח הקריה ובניה לגובה של חמישה מגדלים של עשרות קומות, לאכלוס מטה זרוע היבשה שיועבר ממחנה קסטינה, יחידות אגף המודיעין, יחידות מטה חיל הים, אגף מטה של משרד הביטחון ועוד. נקבע שעלות הבנייה תמומן בעיקר על ידי התמורה הכספית שתתקבל משיווק משבצת קרקע של קרן הקריה, בין רחובות שאול המלך ודרך פתח תקווה לבנייה אזרחית שתגרע ממתחם הקריה. תכנית הבניה האזרחית קורמת עור וגידים בימים אלה בהם התבשרנו על הכוונה לבנות מספר מגדלי משרדים בקרן הקריה, ובכלל זה מגדל המשרדים הגבוה בארץ.

המציאות מלמדת שעד היום טרם מומשה מרבית התכנית לבנייה החדשה. למרות זאת, על פי התמונה הנוכחית של פריסת המטה הכללי ומשרד הביטחון במתחם הקריה ובעיקר של התשתיות ומבנים שנבנו בעשורים האחרונים, מוצב סימן שאלה ויש ספק גדול אם קיים איזשהו כוח כלכלי שיוכל לשאת על גבו ביטול השקעות אלה ולהוסיף ולהשקיע כספים רבים בהעתקת של המתחם מחוץ למרחב האזרחי. אם תגיע הישועה בעניין, קרוב לוודאי שהיא לא תגיע מתקציב הביטחון!

אין ספק שברבות הימים שהרעיון להעתיק את הקריה יעלה שוב מסיבות שונות. לאחרונה סמנכ"ל משרד הביטחון האמון על מקרקעי מערכת הביטחון בראיון לאחד העיתונים הכלכליים יותר מאשר רמז שמערכת הביטחון לא תפסול אותו על הסף "...אנחנו מוכנים לצאת גם מהקריה בתל אביב....אנחנו נוותר על שליש מהקריה בשלב כלשהו. .."

הדעת נותנת היא שמשרד הביטחון, לאור התנהלות בפינוי מחנות אחרים ודרישותיו למימון העתקת היחידות למטרופולין באר שבע (מה שמכונה "עליית צה"ל לנגב"), יתבע פיצוי הולם על פיסת הקרקע המוחזקת על ידו ואף יפעל שההון שיתקבל בתמורה לפינוי קרקע יהיה גבוה.

נכון להיום ניתן להעריך שעוד חזון למועד. פינוי אפשרי של משרד הביטחון ומחנה מטכ"ל מהקריה אינו נראה באופק. סביר מאד להניח שדין לב הכרך הגדול והראשי של המדינה בתל אביב הוא לחיות לנצח בדו קיום בשלום עם קריה ביטחונית זרה לסביבתה, אמנם בשטח מצומצם מזה עליו השתרעה בעבר, אבל אף שערך הקרקע שלה הוא הגבוה בישראל. ימים עוד יגידו אם מציאות תשתנה ואם לא.

כָּתוּב: בנו של סוחר האסלות הוא משורר / דוד מיכאלי

HEADS 8 DAVID MICHAELI. PAPER CUT 1984

בנו של סוחר האסלות הוא משורר / דוד מיכאלי

בהערכה למירון ג.

בנו של סוחר האסלות הוא משורר.

סוחר האסלות אינו יודע מה לעשות.

סוחר האסלות רוצה לבכות.

העסק, הקשרים, העתיד, הספקים

הכל נראה לו נשטף לביוב

בנו של סוחר האסלות הוא משורר.

כשחרבן כשהיה קטן כבר ידע

על מה הוא יושב.

זה פינה לו הרבה זמן למחשבות

על יחסים.

בינו לבין האסלה, בינו לאביו,

ובינו לכספים.

היציאות היו הקלה וסיבוך גם יחד.

מצד אחד ברוך שעשני נקבים נקבים

חלולים חלולים.

מצד שני לדעת שכל פעם

אתה מחרבן על הרכוש המשפחתי

זוהי תחושה מסובכת.

לא הייתה לו ברירה. הוא הפך למשורר.

אביו מורט את שערותיו

אמו די נואשת

השירים הם חרא הם חושבים.

החרא הוא שירה, הם יודעים.

כָּתוּב: מיליטריזם, מקרקעין ותכנון / עמירם אורן

הרצל בצבעי הסוואה / הדפס משי / דוד מיכאלי / 1979

מיליטריזם, מקרקעין ותכנון / עמירם אורן 
דר' עמירם אורן הוא כותב הספר "ארץ בחאקי" (עם רפי רגב) והספר "שטחים מגוייסים"

אין זה סוד ש"הביטחון" הוא אחד הנושאים החשובים במדינת ישראל, אם לא החשוב ביותר שביניהם. הכול גם יודעים שמערכת הביטחון היא אחד הגורמים הדומיננטיים במדינה וכי היא משפיעה כמעט בכל תחום ותחום בה. לפיכך, אין פלא שנושאים הקשורים ביחסים בין מערכת הביטחון ובין המגזר האזרחי הם מרכיב חשוב בשיח הפוליטי, הציבורי והתקשורתי בארץ.

בזמן האחרון עומדים על הפרק נושאים רבים הקשורים באופן ישיר ועקיף לביטחון, וכולם זוכים לתשומת לב רבה, ולעתים אף מופרזת וכמות הדברת והמלל בהם רבה מאד. בין אלה ניתן למנות את השאלה האם ישראל עומדת לתקוף את איראן כדי למנוע ממנה להפוך למעצמה גרעינית; מי כתב את מה שמכונה "מסמך הרפז" והאם היה כאן ניסיון לפוטש; האם יש לקבוע "גיוס לכל ושוויון בנטל"; מהו אופי היחסים בין הדרג הצבאי והדרג המדיני כפי שבא לידי ביטוי בפרשת המשט לעזה; מהו הגודל האופטימלי של תקציב הביטחון וכיצד הוא מנוהל; ועוד ועוד.

אולם, ה"מכ"ם" התקשורתי פסח על נושא חשוב אחד שנדחק לשוליים וכותרתו "מקרקעין ותכנון פיזי". אכן, ניתן לומר כי  השיח הציבורי בארץ כמעט ואינו נדרש לסוגיות שעניינן הפיקוח האזרחי על המקרקעין הרב המצוי בידי מערכת הביטחון בישראל, ובעיקר בידי צה"ל. כמו כן, אין כמעט התייחסות להשתתפות של משרד הביטחון כשחקן מרכזי בשוק הנדל"ן ובמיוחד בכל הקשור לתהליך פינוי מחנות צה"ל ולמעורבותו הפעילה בתכנון האזרחי כדי להסב את שטחם לשימוש אזרחי.

מקרקעין, תשתיות ותכנון פיזי הם חלק מהמכלול שניתן להגדירו "הממד הטריטוריאלי של הביטחון" ואשר ראשיתו מימי הקמת המדינה ואפילו לפני לכן, בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת, עת נבנו בארץ ישראל מחנות צבא בריטיים. אציין רק כי כיום חולשת מערכת הביטחון הישראלית על כמחצית משטחי מדינת ישראל שבגבולות "הקו הירוק" כולל הגולן.

במארס 2011 פורסם דו"ח מבקר המדינה מס' 61 א' שעסק בקרקעות שבניהול צה"ל. מבקר המדינה מצא "קלקולים" רבים בפיקוח האזרחי, בתהליך פינוי מחנות והעברת חלק מהיחידות נהם לנגב ובהימצאות מחנות נטושים. ביום פרסום הדו"ח זעקו כותרות בעיתונים: "צבא נדל"ן", "צבא האדמה", "צבא מקרקעי ישראל", ועוד. אך למחרת פרסום הדו"ח החמור השתררה דממה. מאז אוגוסט 2011 ועד החודש שעבר התכנסה ועדת ביקורת המדינה שלוש פעמים כדי לשמוע כיצד יתוקנו ה"קלקולים" האלה, אך התשובות שנתנו נציגי משרד הביטחון, מנהל מקרקעי ישראל וגורמים נוספים, לא היו משכנעות, וזאת בלשון המעטה. העיד על כך ח"כ רוני בראון מי שהיה יו"ר הוועדה בשני הדיונים הראשונים.

כדי להאיץ את העברת היחידות הצבאיות לנגב החליטה הממשלה באפריל 2011 על הסדר למימון עלות הפינוי של מחנות צה"ל, על מקורות התקציב ועל לוח הזמנים ליישום. באוגוסט 2011, בעיצומה של המחאה החברתית והדרישה להורדת מחירי הדיור, הכריז שר הביטחון, אהוד ברק, שמשרדו "יתגייס" לתת מענה ויסייע בפתרון הבעיה ויפעל לפינוי מהיר של נדל"ן באזור המרכז כדי לקדם בניית דירות. הודעתו הייתה תמוהה, כי שכן מדובר היה במחנות שמשרד הביטחון היה אמור לפנות מזמן ועל העיכוב הצביע דו"ח מבקר המדינה

בסוף החודש שעבר התבשרנו כי לאחר חמישה חודשים של משא ומתן, משרד הביטחון, מנהל מקרקעי ישראל, משרד האוצר ומשרד הבינוי והשיכון הגיעו להסכם ולפיו משרד הביטחון יפנה חמישה מחנות גדולים במטרופולין תל אביב (תל השומר, מחנה השלישות ברמת-גן, מחנה סירקין, מחנה בגבעתיים, וחלק ממחנה צריפין). בהסכם נקבע כי תמורת פינוי המחנות יעביר מינהל מקרקעי ישראל למשרד הביטחון עד 1.9 מיליארד ש"ח מן התמורה שתתקבל משיווק הקרקע שתתפנה. "הדובדבן שעל הקצפת" בהסכם שהושג היה שמשרד הביטחון - הוא ולא גורם אחר - יהיה האחראי לתכנון של השטח שיפונה. הכוונה להכין תכניות בניין עיר (תב"ע) כדי שיהיה אפשר לשווק את הקרקע לבניית יותר מ-25 אלף דירות ומאות אלפי מ"ר של שטחי משרדים.

החתימה על ההסכם יצרה אשליה ולפיה הגיע המזור לשוק הנדל"ן: עם "שחרור" הקרקע מידי מערכת הביטחון יגדל ההיצע והמחירים ירדו. אך באותה נשימה נודע כי התכנון האזרחי לשטח של שלושה מן המחנות יושלם תוך 3-5 שנים, של המחנה הרביעי תוך 5-6 שנים, ושל האחרון בתוך כ-7 שנים. השמחה היא אפוא מוקדמת ואם מחירי הקרקע אכן ירדו עוד חזון למועד.

שתי שאלות מרכזיות נעדרו מן השיח הציבורי בנושא זה וראוי לציין אותן כאן. ראשית, לא נשמע שום הרהור - ושום ערעור - על השאלה מדוע מערכת הביטחון צריכה להיות "שחקן" מרכזי בשוק הנדל"ן, והאם הקרקע שבה היא מחזיקה זזה שנים רבות היא רכושה הבלעדי? האם הקרקע אינה נכס שהעמידה לה המדינה לצורך השימוש ועתה משהוחלט על פינויה, המקסימום שהמערכת יכולה לדרוש ובצדק הוא מתן קרקע חליפית ומימון עלות העברת היחידות ובניית מחנות חדשים. בכל מקרה היא אינה יכולה ואסור לה לדרוש את מלוא ערך הקרקע שתפנה. דרישה זו אינה הגיונית ואינה ערכית. בפועל הפכה מערכת הביטחון לגורם הסוחר בקרקעותיה.  והיא ן ולהלן.

סוגיה אחרת, מציקה ומעוררת תהיות רבות מקודמתה ואליה היא קשורה. מערכת הביטחון קיבלה "אור ירוק" לפעול במרץ להשבחת הקרקעות שהיא אמורה לפנות. השאלה היא מדוע מערכת הביטחון צריכה להיות הגורם שאחראי לתכנון ולקביעת שימוש הקרקע האזרחי שיוחל על השטח לאחר הפינוי, והאם לזה היא נועדה? איזה יתרון או ניסיון יש למשרד הביטחון בקידום אישור תכניות בניין עיר אזרחיות. זאת ועוד, אין לו אפילו את היכולת מקצועית והמיומנות לבצע תכנון אזרחי. גורם בכיר במשרד הביטחון העיד שטרם חתימת ההסכם התקשר משרדו עם חברות תכנון אזרחיות שיבצעו עבורו את העבודה. ידוע שבמישור התכנוני פועל משרד הביטחון בערוץ חסוי מיוחד כדי לקבל היתר בניה למתקנים ביטחוניים וחלק ניכר מתפקידם של נציגי שר הביטחון בוועדות המחוזיות (קצינים צעירים בדרגת סרן-רס"ן) הוא למנוע פגיעה מצד הפיתוח האזרחי (תכניות בניה ותשתיות) במתקני מערכת הביטחון. האם זה תפקידה של מערכת הביטחון לקדם תכניות בניה אזרחיות מול רשויות התכנון ומהנדסי הערים? האם היא זו שצריכה להתמקח עם הגופים הירוקים ולקבל אישורם לתכניות האזרחיות במתחמים שיפונו ע"י משרד הביטחון? לדעת כותב שורות אלו, התשובה היא בשום אופן לא. מערכת הביטחון צריכה לדאוג לביטחון, זה ייעודה וזה תפקידה ואת השאר המלאכה שאינה בסמכותה שתשאיר לגורמים שלכך נועדו.

נשאלת אפוא השאלה מדוע בכל זאת התכנון האזרחי הופקד בידי משרד הביטחון, והתשובה היא שהוא הפך להיות קבלן הביצוע של המדינה של פרויקטים שאינם מוגדרים ביטחון. למשרד הביטחון יש משאבים כספיים ויכולת לנייד תקציבים ללא הכבלים המנהליים והארגונים המוטלים על משרדי הממשלה האחרים, יש לה משאבי כוח אדם רבים ויכולת להתקשר עם מומחים במהירות, יש לה כושר ארגון ויכולת ביצוע מוכחת. לדוגמא, משרד הביטחון הוא שבנה את אתר הקרווילות בניצן למפוני גוש קטיף, הוא שסייע למשרד הבריאות בהתמודדות עם שפעת העופות, הוא שמטפל בבניית מתקן השהייה בנגב למסתננים בלתי חוקיים, והוא שמטפל בפינוי שכונת בתי האולפנא בבית אל.

הפקדת מלאכת התכנון בידי מערכת הביטחון היא הענקת תעודת עניות לעוסקים בנושא ועדות לכישלון הקיים בקידום הליכים בוועדות התכנון. עם כל הכבוד ליכולותיה של מערכת הביטחון ראוי היה לשקול נכון האם להפקיד בידה אחריות זאת. תמוהה מאד שתיקתם של גורמים אזרחיים רבים, שהרי למה ניתן לצפות שעה שהחלב מופקד למשמרת בידי החתול? לא שמענו כיצד משרד הפנים, האחראי לתכנון בישראל הסכים למהלך והאם מודע למשמעויות קצרות הטווח וארוכות הטווח הנובעת מכך? לא שמענו מה חושבים ראשי הרשויות המקומיות הרלוונטיים על כך שמשרד הביטחון יתכנן את השטח המתפנה בתחום שיפוטן? לא שמענו בת קול מהגורמים המקצועיים: מתכננים, אדריכלים, גיאוגרפים, מהנדסים. לא שמענו גם את הגורמים הסביבתיים שוודאי יבקשו להבין איזה יעוד רואה משרד הביטחון לקרקע זו. לא ידוע אם לאנשי אקדמיה שעוסקים בענייני תכנון, גיאוגרפיה עירונית, וגם כאלה שעוסקים ביחסי צבא חברה, יש עמדה בעניין. לבסוף, קשה להבין מדוע אנשי תקשורת שעוסקים בנושאי נדל"ן (למעט אחד) שותקים בעניין?.

מהתעלמות רבתית רועמת זו אין להסיק אלא שקיימת בישראל הסכמה מקיר לקיר שרק מערכת הביטחון, שיש לה אינטרס מובהק בהשבחת הקרקע, תוכל לקדם את התכנון. אך מסקנה זו, המלמדת על החדירה של המיליטריזם בישראל לעשייה האזרחית בתחום המקרקעין והתכנון, היא אות מבשר רעות לחברה בישראל.

כָּתוּב: תודעת שרות ותודעת רשת / דוד מיכאלי

תודעת שירות

דוד מיכאלי

על הויכוח הנצחי בין תוכן לצורה והאם היינו מעצבים מציאות קוסמולוגית אחרת לו היינו ממציאים טכנולוגיה אחרת? לעיתים נראה שהטכנולוגיה ממציאה אותנו.

לאור התפיסה שאנו קשורים לכל והכל קשור, ישנה התפתחות טכנולוגית שקשה לנו, אנשי העולם הראשון, לתאר את העולם בלעדיה, שהגיעה למלוא השפעתה באותו קו זמן של חדר הטיפולים הנפשי ותורת היחסות. כנראה היה להתפתחות טכנולוגית זו קשר והשפעה מכוננת על ההגות והאישיות, תפיסה ומודעות, כאשר עיצבה וגיבשה באופן ממשי ביותר את מושג הפרטיות: אלו היו השירותים המודרניים הפרטיים כמוצר תעשייתי בייצור המוני על תשתית של מערכת הביוב העירונית המודרנית. אגע כאן בשמונה נקודות (המספר שמונה עצמו בנוי כמערכת זרימה סגורה ושני חורים) בניסיון להציג את העניין.

ראשית, הניקיון. בדומה לבעלי זקן מסוימים, אדם נקי מרגיש עליון על אחרים ואפשר לשער כי עיצובו של הפרט הנקי, בשירותיו הפרטיים, ולמהדרין גם המנקים הפרטיים, יחד עם הסרת האחריות הפרטית לתוצריך תמורת תשלום למערכת עירונית, בנו את הנובורישיות התודעתית של העליונות. הטכנולוגיה של הניקיון בייצור המוני והתפשטותה המוחלטת מתחה קו ברור בין הנקיים החדשים למלוכלכים, הפכה לתו זיהוי של תרבות השפע ויצרה תודעה מעמדית.

שנית, השירותים הפרטיים נתפסו כמקום התייחדות וטיפול עצמי. במובן הספרותי היה זה המקום היחיד אולי שבו התממש זמנית המושג "חדר משלך" (וירג'יניה וולף) לכל פועל. אפשר לומר שעוצבו שם, חוץ מהשימוש לשמו נועדו, גם הגות וגם חקר מיניות. אי אפשר להתעלם מתרומת הניקיון למיניות המודרנית. תנוחת הישיבה עצמה על כס האסלה יותר גבוהה מכריעה שפופה ומאפשרת חוויה מלכותית של התבוננות ותהייה, בחינה, ביקורת או בטלה ברשות, ושקיעה להזיה מאחורי דלת מגוננת, או לחילופין, חדר מקלט לבכי או להקאה מיוסרת.

כמעט בכל שירותים בסגנון מערבי מודרני אפשר למצוא חומר קריאה: החל מספריות מייצגות, דרך מגזינים, עיתונים וכלה בפתגמים, מכתמים, הוראות, שילוט אזהרה, פוסטרים, גלויות ועד גרפיטי כהבעה עצמית ואולי גם כסימון טריטוריאלי שבא להחליף כנראה את סימוני השתן הקדומים במשבצת הפנאי האקראית בשירותים הציבוריים. עיתונים ושירותים הופיעו יחדיו. גזירי עיתונים מודפסים היו האמצעי שקדם לניירות הטואלט המפנקים של היום, והיוו תרגול מצוין של קריאת פרגמנטים אקראיים שהיו כולם שווים בערכם נוכח הפתח המוליך אל התהום העירונית. אולי זהו הבסיס הפוסט-מודרניסטי. אם נעמיק מעט, יצוף החשד שספיגה רקטאלית מתמשכת של אותיות דפוס מכילות עופרת וממיסי צבע סייעה להרעלה תודעתית. אפשר לומר שתקופה מסוימת קלטנו פרסומות ודעות משני כיוונים כאחד. אפשר לשער כי גם היום אנחנו מזריקים לעצמנו דרך נייר מפנק מלבינים וצבע כפיגוע תעשייתי מתמשך. 

שלישית, הפינוי והטיהור הגופני על תחושת ההקלה המתבקשת. קשה להימנע מן ההקבלה לתא הוידוי או לגלגולו הפסיכולוגי או לשיקופו בעולמות התחתונים הלוא הוא תא החקירה הנורא. "קלות" היא המילה המתאימה לתחושות ההתפנות שלנו כאשר אנחנו מותירים אחרינו כובד ריח מתאבך של חטאי חברת השפע העליזה וסוגרים בקפדנות את דלת השירותים בענווה, במבוכה מצטנעת, נמנעים להיפגש במבט. נטילת הידיים לאחר מכן משלימה פולחן של מחילה עלומה ומשחררת אותנו לדרכנו קלים וטובי לב בדרך כלל, או לעיתים אפופים בהרהור סתום.

רביעית, השטיפה אל המעמקים העלומים של מערכת הביוב העירונית העניקה המחשה מעולה למושג של תת-מודע אפל וקולקטיבי, הרהורים על עיבוד חומרים, טראנספורמציה ומעבר בין ממדים השייכים למסע סקרני בשאול, מפגש עם מפלצות מעמקים יחד עם תהליך של גילוי עצמי וגישה פרטית ליכולת של העלמת חטאים אל מימד אחר. ספרו של ז'יל ורן "מסע אל בטן האדמה" הופיע בשנת 1864 בד בבד עם התפשטות הביוב המודרני. הרשת התת-קרקעית הזאת ממסגרת את סיפורי פאנטום האופרה של פריז, את עלובי החיים, את הסיפור האמיתי של הבריחה מגטו וורשה ועד אגדות אורבאניות על תניני אלבינו ענקיים במגה-סיטי של ניו-יורק ומחילותיו של באטמן.

חמישית, רשת הצינורות המחברת בין כל המשתמשים מעצבת בהכרח מושגים של רשת תקשורת, טראנספורמציה ותעבורה. מושגים של כניסה ויציאה יחד עם "כל הנחלים הולכים אל הים" מעצבים תודעה של חיבור אל איזה שהוא נצח עמום. יש מקום לבדוק את הקישור המושגי בין השירותים למושגי הקוסמולוגיה כמו חורים שחורים וחורי תולעת. האם היינו מעצבים מציאות קוסמולוגית אחרת לו היינו ממציאים טכנולוגיה אחרת? לעיתים נראה שהטכנולוגיה ממציאה אותנו.

שישית, תודעת ההתפנות היא דמוקראטית, משוות כל, וחלה על כולם נסיך ואביון כאחד היושבים להם כל אחד בנפרד בקופסאות תודעתיות מוארות מצופות קרמיקה ומחוברים יחדיו בתשתית אפלה. מערכת הביוב מאפשרת את בנית הבניין הרב-קומתי, והבניין הרב-קומתי הוא המודול הדמוקראטי הבסיסי והקפסולטיבי של העיר הגדולה: פרטיות של חייה ותן לחיות, ועד בית לתחזוקה וארנונה להיררכיה הבאה במדרג, לעירייה המטפלת בביוב. צייר בשם ז'אן-מארי פומירול צייר בשנת 1970 מבט רנטגן על תאי שירותים שקופים בקומות שונות של מגדל מגורים ובכל תא שירותים מאוננת אישה בפרטיות קרה.

שביעית, רמת השירותים כאז והיום היא סמל סטאטוס של מעמד כלכלי ומנסה לעצב את הקונספט של פינוי-פיצוי – זהב (לפחות ציפוי) מול חרא. אין מקום שבו קו החיבור שבין הניקיון הנוצץ לעולם הניקוז האפל כה מודגש. אחדות הניגודים מסתגרת בשתיקה אינטימית מאחורי דלת השירותים. הכלים הסניטאריים עצמם הם מופת עיצובי מצוחצח של מושג הניקיון, אינם פחותים מכלי קודש עם משמעות טראנסצנדנטית, אגני מים, קטורת חיטוי מבושמת, מרוססת או מוזלפת, אניגמה עיצובית אטומה בקווים זורמים של פנים וחוץ, לבנים בדרך כלל, עד לחור השחור. כבוד אמנות הפיסול הקלאסי ומינימליזם נקי הנוגע בתפיסת זן נסתגרו להם פנימה בשירותים ממתינים למנחתינו הצנועה.

שמינית, מישהו מטפל בחרא שלך. בו-זמנית לתחכום מערכתי ענק, מפותח ומורכב מופיע סוג של הסרת אחריות אישית, חזרה לינקות במסווה של קבלת שירות, החלפת הזכות לתנאים היגייניים במניירות שליטה וטיפוח מושגים של אקולוגיה פרטית שאינה מוכנה לראות דבר מעבר לאפה הרגיש או למה שמתחתיו.

אפשר לומר בסיכום חפוז כי השירותים הפרטיים כתקן חברתי, אדריכלי ועיצובי בייצור המוני על תשתיתם האורבאנית עיצבו את מושגי היסוד של הזמן העכשווי במידה רבה כאחד ממושגי הרשת הראשוניים על משתמשי הקצה המופרטים והפרטיים שלה. סיפור מהתחת. קשה, וגם אין טעם, לקבוע מה עיצב את מה, התוכן את החומרה או להיפך, החומרה את פירושיה. זה עשוי להישמע כבדיחה, אבל כדאי שנזכור כי עליה או ירידה של מעלה בודדת בחום הגוף יכולה לשנות את תודעתנו וגישתנו לדברים, שלא לדבר על עצירות.

כָּתוּב: הוראות לצליל נכון / דוד מיכאלי

ואלו הן ההוראות לצליל נכון: החלילנית צריכה להיות מאוהבת. באור העמום יש להעמיד במרחק מה את מאהבה האחרון. מאהבה הקודם צריך להיות קנאי דתי עם חרדת נטישה. החליל צריך להיות חליל עץ עם דפנות מרובעות כמו בכנסיות הספרדיות שבאנדים. הצליל צריך להתכנס על בטנה ולהתאבך סביב הסרעפת כמו עשן, נספג בצבע של שזיפים שחורים אל סדקי העץ המעשן. החליל צריך להאדים כאשר הצליל נוגע בו. את החלילנית יש לחמם. משמיעים לה קולות נמוכים ארוכים ואז, אחרי שהיא נקשרת אחריך עוזבים אותה פתאום באוויר. עכשיו את לבדך. אומרים לה. צליל עץ נמוך נפרש מסביב כאשר היא מביטה למטה אל הקרקע הרחוקה דרך בטנה המכווצת. קרן שמש ארוכה מהחור שבגג מתנפצת למטה. היא פוחדת. היא מרחפת. היא נשארת. היא מתחילה להמריא.  

כָּתוּב:דו - קיום / דבי עשב

דוד מיכאלי, פנים, 1993

דו-קיום

דבי עשב

כמה פעמים הפסדתי למוח שלי. מט-כמובן. מלך, מלכה. שליטה. צריח שצורח אללי!!!! אנחנו מפסידים. ורץ. כן הרץ שבורח או מתקיף, לא ברור. אז קובעת פגישה. קפה מול המראה. בשדרה. נתפשר. נמצא איזו דרך לדו-קיום. נחלוק ברוחות הרפאים. בלי אלימות. משא כבד ומתן קמצן. יושבת מולי. לרגע נופלות פניי. לעזאזל אני מתקמטת ללא הרף. מרימה אותן בזהירות, לובשת חיוך מהסס. ככה טוב? ליישר. למתוח. עין אחת מתעקמת. האף לא ממש במרכז. רעמת השער מסתירה את הרעב. איזה פרח משונה צומח בתוכי. צמח הטורף את עצמו. צפוף לנו יחד. כל אחד מנסה להרחיב את שטח המחיה. לסמן טריטוריה. להשתין בעמידה. אני מוחאת כף בתוקף. אני מוחאת! כתמים עיוורים מתפזרים. מאבדת ריכוז, מאבדת נקודת מגע. שוב בתחושה שהוא משתלט עליי, אני מהדהדת לתוך החלל. חוזרת על עצמי. מגמגמת משהו על דמוקרטיה שזקוקה לדיקטאטור שיוביל את הכאוס הזה. שיסדר את השורות. שייתן חופש לאותיות שבורות. וכמובן למסתננים השחורים שעושים דרכם במדבר שווה נפש. הם שותקים את הפצעים.ולעובדים הזרים מלוכסני מבט, המשפילים עין בודדה, מטפלים בזקנה שגרה בתוכי ולחסרי הבית המשוטטים בי הלומי כאב ובדידות, ישנים בעמידה.
אז בואי נברר. בואי.
בלי כעס. בלי זעם. בלי נקמה. אפשר?
מנערת את ראשי לסלק מחשבות רעות.
גדר הפרדה?
גדר חיה?
קפה הפוך?
שחור?
אולי תה?
מתחילה לדבר בספרדית. אולי שפה אחרת תבין?
בלי אלימות, בבקשה. זה מפחיד אותי. משהו מתוק?
וויסקי?...
אולי בשר נע עם פירה?
לוואי וידעתי איך לשחד את עצמי. אותו.
אבל הוא רודה בי. מרדד ומשטח אנחנו יחד או לא? שואלת ויודעת יגעה מאד שהדו-שיח שותק את הידיעה.
אנחנו מחוץ לתחום. מעבר לגבול. אנחנו שותלים מרגלים על קרנית העין. על השמש. על הירח.
אז מה?
כאלו כלום לא קרה.
קפה בשדרה. סיגריה. סינרגיה?
והצדק?
הוא מזדקן ומתקמט כמוני.
ניפגש שוב? אני ממלמלת.....
קמה ללכת ומגלה ששר היער הוא בכלל אני. והמראה היא בכלל אנחנו. ושהכעס הוא הם. כל קשת הצבעים נשמטת אל תוך חלום. לא בטוחה עוד מי נגד מי. אולי מי בעד מי.
אולי זה לא משנה.
אני קוברת בשקט את המראה ושוכחת את הפגישה.
בבוקר מתעוררת בים. חולמת על רב שיושב לצידי בעודי ישנה. מקפיד לכסות בסדין את תנועות גופי.
כבוד הרב, חלמתי עליך. ואתה רכנת עליי וכיסית אותי בעינויי חמלה. זוכר?
כי אני בוחרת להיות בהירה בברירה הטבעית, ענייה מול רודנות המילה. אינני נכנעת לדיקטאטור הגדול מכולם. המוח שלי.