כָּתוּב: תודעת שרות ותודעת רשת / דוד מיכאלי

תודעת שירות

דוד מיכאלי

על הויכוח הנצחי בין תוכן לצורה והאם היינו מעצבים מציאות קוסמולוגית אחרת לו היינו ממציאים טכנולוגיה אחרת? לעיתים נראה שהטכנולוגיה ממציאה אותנו.

לאור התפיסה שאנו קשורים לכל והכל קשור, ישנה התפתחות טכנולוגית שקשה לנו, אנשי העולם הראשון, לתאר את העולם בלעדיה, שהגיעה למלוא השפעתה באותו קו זמן של חדר הטיפולים הנפשי ותורת היחסות. כנראה היה להתפתחות טכנולוגית זו קשר והשפעה מכוננת על ההגות והאישיות, תפיסה ומודעות, כאשר עיצבה וגיבשה באופן ממשי ביותר את מושג הפרטיות: אלו היו השירותים המודרניים הפרטיים כמוצר תעשייתי בייצור המוני על תשתית של מערכת הביוב העירונית המודרנית. אגע כאן בשמונה נקודות (המספר שמונה עצמו בנוי כמערכת זרימה סגורה ושני חורים) בניסיון להציג את העניין.

ראשית, הניקיון. בדומה לבעלי זקן מסוימים, אדם נקי מרגיש עליון על אחרים ואפשר לשער כי עיצובו של הפרט הנקי, בשירותיו הפרטיים, ולמהדרין גם המנקים הפרטיים, יחד עם הסרת האחריות הפרטית לתוצריך תמורת תשלום למערכת עירונית, בנו את הנובורישיות התודעתית של העליונות. הטכנולוגיה של הניקיון בייצור המוני והתפשטותה המוחלטת מתחה קו ברור בין הנקיים החדשים למלוכלכים, הפכה לתו זיהוי של תרבות השפע ויצרה תודעה מעמדית.

שנית, השירותים הפרטיים נתפסו כמקום התייחדות וטיפול עצמי. במובן הספרותי היה זה המקום היחיד אולי שבו התממש זמנית המושג "חדר משלך" (וירג'יניה וולף) לכל פועל. אפשר לומר שעוצבו שם, חוץ מהשימוש לשמו נועדו, גם הגות וגם חקר מיניות. אי אפשר להתעלם מתרומת הניקיון למיניות המודרנית. תנוחת הישיבה עצמה על כס האסלה יותר גבוהה מכריעה שפופה ומאפשרת חוויה מלכותית של התבוננות ותהייה, בחינה, ביקורת או בטלה ברשות, ושקיעה להזיה מאחורי דלת מגוננת, או לחילופין, חדר מקלט לבכי או להקאה מיוסרת.

כמעט בכל שירותים בסגנון מערבי מודרני אפשר למצוא חומר קריאה: החל מספריות מייצגות, דרך מגזינים, עיתונים וכלה בפתגמים, מכתמים, הוראות, שילוט אזהרה, פוסטרים, גלויות ועד גרפיטי כהבעה עצמית ואולי גם כסימון טריטוריאלי שבא להחליף כנראה את סימוני השתן הקדומים במשבצת הפנאי האקראית בשירותים הציבוריים. עיתונים ושירותים הופיעו יחדיו. גזירי עיתונים מודפסים היו האמצעי שקדם לניירות הטואלט המפנקים של היום, והיוו תרגול מצוין של קריאת פרגמנטים אקראיים שהיו כולם שווים בערכם נוכח הפתח המוליך אל התהום העירונית. אולי זהו הבסיס הפוסט-מודרניסטי. אם נעמיק מעט, יצוף החשד שספיגה רקטאלית מתמשכת של אותיות דפוס מכילות עופרת וממיסי צבע סייעה להרעלה תודעתית. אפשר לומר שתקופה מסוימת קלטנו פרסומות ודעות משני כיוונים כאחד. אפשר לשער כי גם היום אנחנו מזריקים לעצמנו דרך נייר מפנק מלבינים וצבע כפיגוע תעשייתי מתמשך. 

שלישית, הפינוי והטיהור הגופני על תחושת ההקלה המתבקשת. קשה להימנע מן ההקבלה לתא הוידוי או לגלגולו הפסיכולוגי או לשיקופו בעולמות התחתונים הלוא הוא תא החקירה הנורא. "קלות" היא המילה המתאימה לתחושות ההתפנות שלנו כאשר אנחנו מותירים אחרינו כובד ריח מתאבך של חטאי חברת השפע העליזה וסוגרים בקפדנות את דלת השירותים בענווה, במבוכה מצטנעת, נמנעים להיפגש במבט. נטילת הידיים לאחר מכן משלימה פולחן של מחילה עלומה ומשחררת אותנו לדרכנו קלים וטובי לב בדרך כלל, או לעיתים אפופים בהרהור סתום.

רביעית, השטיפה אל המעמקים העלומים של מערכת הביוב העירונית העניקה המחשה מעולה למושג של תת-מודע אפל וקולקטיבי, הרהורים על עיבוד חומרים, טראנספורמציה ומעבר בין ממדים השייכים למסע סקרני בשאול, מפגש עם מפלצות מעמקים יחד עם תהליך של גילוי עצמי וגישה פרטית ליכולת של העלמת חטאים אל מימד אחר. ספרו של ז'יל ורן "מסע אל בטן האדמה" הופיע בשנת 1864 בד בבד עם התפשטות הביוב המודרני. הרשת התת-קרקעית הזאת ממסגרת את סיפורי פאנטום האופרה של פריז, את עלובי החיים, את הסיפור האמיתי של הבריחה מגטו וורשה ועד אגדות אורבאניות על תניני אלבינו ענקיים במגה-סיטי של ניו-יורק ומחילותיו של באטמן.

חמישית, רשת הצינורות המחברת בין כל המשתמשים מעצבת בהכרח מושגים של רשת תקשורת, טראנספורמציה ותעבורה. מושגים של כניסה ויציאה יחד עם "כל הנחלים הולכים אל הים" מעצבים תודעה של חיבור אל איזה שהוא נצח עמום. יש מקום לבדוק את הקישור המושגי בין השירותים למושגי הקוסמולוגיה כמו חורים שחורים וחורי תולעת. האם היינו מעצבים מציאות קוסמולוגית אחרת לו היינו ממציאים טכנולוגיה אחרת? לעיתים נראה שהטכנולוגיה ממציאה אותנו.

שישית, תודעת ההתפנות היא דמוקראטית, משוות כל, וחלה על כולם נסיך ואביון כאחד היושבים להם כל אחד בנפרד בקופסאות תודעתיות מוארות מצופות קרמיקה ומחוברים יחדיו בתשתית אפלה. מערכת הביוב מאפשרת את בנית הבניין הרב-קומתי, והבניין הרב-קומתי הוא המודול הדמוקראטי הבסיסי והקפסולטיבי של העיר הגדולה: פרטיות של חייה ותן לחיות, ועד בית לתחזוקה וארנונה להיררכיה הבאה במדרג, לעירייה המטפלת בביוב. צייר בשם ז'אן-מארי פומירול צייר בשנת 1970 מבט רנטגן על תאי שירותים שקופים בקומות שונות של מגדל מגורים ובכל תא שירותים מאוננת אישה בפרטיות קרה.

שביעית, רמת השירותים כאז והיום היא סמל סטאטוס של מעמד כלכלי ומנסה לעצב את הקונספט של פינוי-פיצוי – זהב (לפחות ציפוי) מול חרא. אין מקום שבו קו החיבור שבין הניקיון הנוצץ לעולם הניקוז האפל כה מודגש. אחדות הניגודים מסתגרת בשתיקה אינטימית מאחורי דלת השירותים. הכלים הסניטאריים עצמם הם מופת עיצובי מצוחצח של מושג הניקיון, אינם פחותים מכלי קודש עם משמעות טראנסצנדנטית, אגני מים, קטורת חיטוי מבושמת, מרוססת או מוזלפת, אניגמה עיצובית אטומה בקווים זורמים של פנים וחוץ, לבנים בדרך כלל, עד לחור השחור. כבוד אמנות הפיסול הקלאסי ומינימליזם נקי הנוגע בתפיסת זן נסתגרו להם פנימה בשירותים ממתינים למנחתינו הצנועה.

שמינית, מישהו מטפל בחרא שלך. בו-זמנית לתחכום מערכתי ענק, מפותח ומורכב מופיע סוג של הסרת אחריות אישית, חזרה לינקות במסווה של קבלת שירות, החלפת הזכות לתנאים היגייניים במניירות שליטה וטיפוח מושגים של אקולוגיה פרטית שאינה מוכנה לראות דבר מעבר לאפה הרגיש או למה שמתחתיו.

אפשר לומר בסיכום חפוז כי השירותים הפרטיים כתקן חברתי, אדריכלי ועיצובי בייצור המוני על תשתיתם האורבאנית עיצבו את מושגי היסוד של הזמן העכשווי במידה רבה כאחד ממושגי הרשת הראשוניים על משתמשי הקצה המופרטים והפרטיים שלה. סיפור מהתחת. קשה, וגם אין טעם, לקבוע מה עיצב את מה, התוכן את החומרה או להיפך, החומרה את פירושיה. זה עשוי להישמע כבדיחה, אבל כדאי שנזכור כי עליה או ירידה של מעלה בודדת בחום הגוף יכולה לשנות את תודעתנו וגישתנו לדברים, שלא לדבר על עצירות.