כָּתוּב:דו - קיום / דבי עשב

דוד מיכאלי, פנים, 1993

דו-קיום

דבי עשב

כמה פעמים הפסדתי למוח שלי. מט-כמובן. מלך, מלכה. שליטה. צריח שצורח אללי!!!! אנחנו מפסידים. ורץ. כן הרץ שבורח או מתקיף, לא ברור. אז קובעת פגישה. קפה מול המראה. בשדרה. נתפשר. נמצא איזו דרך לדו-קיום. נחלוק ברוחות הרפאים. בלי אלימות. משא כבד ומתן קמצן. יושבת מולי. לרגע נופלות פניי. לעזאזל אני מתקמטת ללא הרף. מרימה אותן בזהירות, לובשת חיוך מהסס. ככה טוב? ליישר. למתוח. עין אחת מתעקמת. האף לא ממש במרכז. רעמת השער מסתירה את הרעב. איזה פרח משונה צומח בתוכי. צמח הטורף את עצמו. צפוף לנו יחד. כל אחד מנסה להרחיב את שטח המחיה. לסמן טריטוריה. להשתין בעמידה. אני מוחאת כף בתוקף. אני מוחאת! כתמים עיוורים מתפזרים. מאבדת ריכוז, מאבדת נקודת מגע. שוב בתחושה שהוא משתלט עליי, אני מהדהדת לתוך החלל. חוזרת על עצמי. מגמגמת משהו על דמוקרטיה שזקוקה לדיקטאטור שיוביל את הכאוס הזה. שיסדר את השורות. שייתן חופש לאותיות שבורות. וכמובן למסתננים השחורים שעושים דרכם במדבר שווה נפש. הם שותקים את הפצעים.ולעובדים הזרים מלוכסני מבט, המשפילים עין בודדה, מטפלים בזקנה שגרה בתוכי ולחסרי הבית המשוטטים בי הלומי כאב ובדידות, ישנים בעמידה.
אז בואי נברר. בואי.
בלי כעס. בלי זעם. בלי נקמה. אפשר?
מנערת את ראשי לסלק מחשבות רעות.
גדר הפרדה?
גדר חיה?
קפה הפוך?
שחור?
אולי תה?
מתחילה לדבר בספרדית. אולי שפה אחרת תבין?
בלי אלימות, בבקשה. זה מפחיד אותי. משהו מתוק?
וויסקי?...
אולי בשר נע עם פירה?
לוואי וידעתי איך לשחד את עצמי. אותו.
אבל הוא רודה בי. מרדד ומשטח אנחנו יחד או לא? שואלת ויודעת יגעה מאד שהדו-שיח שותק את הידיעה.
אנחנו מחוץ לתחום. מעבר לגבול. אנחנו שותלים מרגלים על קרנית העין. על השמש. על הירח.
אז מה?
כאלו כלום לא קרה.
קפה בשדרה. סיגריה. סינרגיה?
והצדק?
הוא מזדקן ומתקמט כמוני.
ניפגש שוב? אני ממלמלת.....
קמה ללכת ומגלה ששר היער הוא בכלל אני. והמראה היא בכלל אנחנו. ושהכעס הוא הם. כל קשת הצבעים נשמטת אל תוך חלום. לא בטוחה עוד מי נגד מי. אולי מי בעד מי.
אולי זה לא משנה.
אני קוברת בשקט את המראה ושוכחת את הפגישה.
בבוקר מתעוררת בים. חולמת על רב שיושב לצידי בעודי ישנה. מקפיד לכסות בסדין את תנועות גופי.
כבוד הרב, חלמתי עליך. ואתה רכנת עליי וכיסית אותי בעינויי חמלה. זוכר?
כי אני בוחרת להיות בהירה בברירה הטבעית, ענייה מול רודנות המילה. אינני נכנעת לדיקטאטור הגדול מכולם. המוח שלי.