מחשבות על מסע טיפולי בשטח – קהילה תומכת יוני 2013 / מיכל נאור

המסע נערך ובוצע ע''י עמית רוזנברג מסגל הקהילה וסטודנט בתכנית הבינתחומית לטיפול שטח, השתתפו כמתנדבים ותומכים מיכל נאור, רחל קנר, רועי מנדל, קרין אורן, חיים אופק בן שוהם, זהר וייסמן – סטודנטים בתכנית, ישראל טאובר, יקירה לוי – מנחים בתכנית ובצוות שביל, עוז אילת מצוות שביל, סגל הקהילה.

חזרתי מהמסע מותשת. חסרת כוח לגמרי. ישנתי המון אחרי. לא יכולתי להישאר עד הסוף (מסיבות חיצוניות ידועות מראש), עזבתי את הקבוצה בבוקר וכבר אז הרגשתי את ההתרוקנות שלי. באופן שלא אופייני לי כל הגוף כאב לי, שרירי הרגליים נתפסו לי בצורה לא פרופורציונאלית לגמרי לעומס הפיזי ולאיך שאני מכירה את הגוף שלי. כמובן שהתעסקתי במאמץ הגדול של ללוות חולייה לא כסטודנט צופה ולא כסטודנט בתוך קמפוס. זה היה מעייף, מאתגר, מצריך כל הזמן מבטים החוצה ופנימה. לחשוב כל הזמן את מי שעומד לידך, דרך עצמי בעבורו. זו עמדה מעייפת, במיוחד כאשר נעשית באינטנסיביות הגבוהה של שהות משותפת ארוכה במסע.

ככול שחשבתי על כך יותר, נעצרתי על האנשים עמם עבדתי בשעות האלו, על החולי ומה הוא מכלה בנפש, כמה "אין " פגשתי. היה את א. שאולי ביטא את זה בקיצוניות הגדולה ביותר דרך זה שמספר פעמים במהלך ההליכה הרגשתי שמישהו חסר לי בחוליה, הסתכלתי עליהם, הבנתי שכולם נמצאים ואז ראיתי אותו והבנתי שחשבתי שהוא חסר, איננו, כשבעצם הוא שם. בגופו. נפשו אין. זה חזר על עצמו מספר פעמים וכל פעם הפתיע אותי מחדש הכוח הממית של האין. אני מבינה שהעייפות שלי, התרוקנות הכוח הייתה קשורה גם בריק שפגשתי.

אני חושבת על החולי שלהם. מה פגשתי ומה היו צריכים ממני במסע הזה כדי לאפשר את קיומו עבורם. חשבתי על כך שהמחלה מכלה אצל חלקם (יש מנעד רחב) את היכולת להחזיק עבר ועתיד, להחזיק חוויה קוהרנטית של עצמם ושל העולם, לדמיין את הדרך את הנתיב ואז לצעוד בו. החוויה הבסיסית היא על סף תהום. במובן זה הנוכחות שלנו מייצרת את השביל עבורם ובתוכם, כך שיוכלו להמשיך ללכת. רעות נעצרת לא יכולה יותר, רוצה סיגריה (אתייחס בהמשך "לסיגריה") רוצה קצת "די". הפתיע אותי איך לא היה צריך יותר מלתאר לה בפשטות: עכשיו אנחנו פה, השעה ככה, יש לנו עוד כך וכך ואז נגיע ושם.... אני מבינה עכשיו שעבורה זה ייצר נתיב פנימי, פתאום הייתה לה מפה שהיא לא יכלה לייצר עבור עצמה. היא קמה והמשיכה. כך אני מבינה את זה. מעניין לחשוב על ההתנהלות שלנו אתם דרך הפן הזה בעיני. צורת החוויה שלהם את העולם וכנגזרת , איך הם זקוקים לנו כקטליזאטור לתהליך.

התרגשתי מאוד ממ. בדרך מעין עוזי לחרבת סעדים הוא סיפר לי על הקושי שלו לישון. על כך שפוחד שלא יירדם, שיקום באמצע הלילה, שהכדור לא יספיק, על חוסר השקט שפוקד אותו בחושך וכו'. הגענו לפני החשיכה. היה לנו, לרחלי, גיא (מדריכים) ולי, חשוב להגיע לפני החשיכה כך שיוכלו להתארגן ולהתיידד עם המקום. מ. הגיע, זיהה את חפציו, תפס פינה על מחצלת, אמנם מרוחקת מחבריו ואף נמנע מההזמנה שלהם, אבל שם ארגן לו פינה משלו. סידר את הדברים והתיידד עם המקום. ראיתי אותו שוכב קצת כמו בודק מזרון בחנות מזרונים. מה הזוית הנוחה אם בכלל. אחר כך כאשר ישבתי ליד המדורה הוא הצטרף, ונראה היה שונה, מכונס היטב, החליף בגדים, חלץ נעליים ונעל כפכפים, שינה מיקום. הגיע הביתה, סוג של בית. בית להיום. הוא נראה נינוח, רפוי. הוא עשה את זה לעצמו.

הסיגריות – מספר פעמים היו לנו התעכבויות על עניין העישון. זו רוצה יותר הפסקות, זה רוצה לעשן באמצע שיחה וכו'. נזכרתי בשיחות שהיו לי עם אימא של אחד הילדים שליוויתי אצלנו במוסד. באופן קבוע היא רצתה לעשן בחדר שלי תוך כדי פגישה. אני, מה לעשות, אמנם מחבבת עישון אבל לא בחדר - עשן, מסריח מחניק וכו'. בהתחלה כשרק הכרנו היו לנו התנגשויות על העניין, הרבה מההתנגדויות שלה לטיפול של הבן שלה, לקשר אתנו, הצוות שלו, וכו' עברו דרך הסיגריות האלו. אחרי תקופה כשכבר הייתה יותר התקרבות בינינו היא אמרה לי :"את לא מבינה... כשאני לוקחת סיגריה, שואפת נושפת, העשן יוצא לי מהפה, אני מרגישה טוב, מרגישה כזו חיה כזו לא מתה" (מדהים לחשוב על הרעל הזה ככה אבל זה חברים העניין, מינוס ומינוס נותן פלוס). במובן זה חשבתי על הסיגריות בדרך. אנשים חסרים את עצמם עם תחושת ריקנות גדולה והסיגריה אולי מספקת תחושת חיים. גם המטפל/ המוביל/המדריך יכולים לספק את תחושת החיים, תחושת הנוכחות, "אני נוכח", "אני קיים". הדוגמא: אנחנו בתוך עלייה, השמש קופחת, רוצים להגיע ו...שוב ר. רוצה סיגריה. מתיישבת - "אני צריכה סיגריה". אנחנו מסתכלים עליה ומסבירים לה בפשטות:

"אנחנו בעלייה, חם מאוד, לא כדאי לעצור כרגע, בואי נמשיך נגיע למעיין, עדיף כך, אפשר?".

"בסדר".

"תודה".

תיק על הגב וממשיכים.

הדיבור הישיר הפשוט, בגובה העיניים, משרטט את החוויה, אולי מייצר בתוכה תחושת נוכחות, אולי רגעית אולי יותר, ובכל זאת אני מאמינה שזו נקודה להתבונן דרכה על העבודה. חשבתי גם על מה מייצרת ההליכה במובן זה, הריתמוס הקבוע של התנועה, ויותר מכך בעלייה. כולנו אני מניחה, מכירים את התחושה שבעלייה ובמאמץ גופני בכלל אתה מכונס לתוך הגוף שלך, לכאב, למאמץ, לקושי, לאתגר. התחושה הפיזית מתרגמת למנטלי. אני נוכח.