הארץ נמשכת מן התיהאמה השפלה, מעם שפתו המתנועעת של הים האדום, אל החיג'אז, הוא רכס החיץ המותווה בתווים של פרשות מים ריקות, עד אל רמת נג'ד הרועדת בחום, המכילה בתוכה את הבלתי ניתן להכלה, המבוך השטוח חסר הקירות, הוא הישימון הגדול שאין סופו בנמצא.

לפנים נקרא החלק המוערך כפחות ביותר של מטבע הכסף ''אללאז''. מאוחר יותר היה ה''אללאז'' לאחד שאין לו אלא כינויו, הפחוּת שבסדרת הקלפים. כמו כן זו המילה לממזר, שוטה, שתום העין ומביא המזל הרע. קרובתה העברית יכולה להיות המילה ''נלוז'': קל הדעת, סוטה מדרך הישר, פורץ גדר, פחות, שאינו ראוי. ואולם בו בזמן ה''אללאז'' הוא גם הספרה הראשונית, תמרור התו הבודד השכן לישימון הלבן והריק. הוא המייצג את היפוך הגורל, את המנצח, מספר עילאי, ייחודיות השומרת על ערכה הן בגבוה והן בנמוך, ומכאן, חלוץ לסימני גבולה של השפה המדוברת, באה המשמעות של הנבחר.

במרחבי החול של ה''רוב'ע אל ח'לי'' הוא המרובע הריק, נהוג לצטט: ''זה המסרב להחזיק את הידית השחורה של החרב יפגע בו הלהב החד של החרב''. מרחק רב נתרחקנו מן התו הראשון ואין אנו חוזרים לראותו מרצון אלא אם שספה חרב הגורל החדה את חותם הסריג המפותל של האותיות והתווים והותירה אותנו עם המראה הנורא של הריק אשר אך הסימן, האחרון או הראשון על פי כיוון המבט, הלוא הוא גופנו הפשוט, המובן מאליו, הנאהב לפתע, הוא היחיד החוצץ בינינו לפני שניפרד ממנו או שניעלם בו אל הנצח.

מחזיק אני כתב יד גנוב שזכיתי בו במשחק קלפים במדבר המערבי. שמו של כתב היד ''מנטיק אל טייר'' הוא ''כנסת בעלי הכנף'' של המיסטיקן הפרסי פריד אל דין אבו טליב מוחמד בן איברהים עטאר, שנהרג בידי חייליו של טולי, בנו של החאן הגדול ג'ינגיז, בעת כיבושה של נישאפור המעטירה והרהבתנית, שבבוסתניה הילכו טווסים אדישים ליד מים מפכים, בעקבות רהבו ועיוורונו המשולח של האמיר. לאל שמות רבים ואין בהם שם אחד העולה על משנהו, פורסם רעצו של החאן הכופר. המסגדים הפכו לאורוות, אימאמים שלפנים קראו ברמה לדין הסיף, הברישו בשתיקה סוסים גוצים שתחת פרסותיהם התגוללו פאתוות קדושות.

ה''מנטיק אל טייר'' תורגם לצרפתית בידי גרסאן דה טסי, ולאנגלית בידי אדוארד פיצג'ראלד. להלן דבר האגדה כפי שהעיר עליה בשנת 1935 חורחה לואיס בורחאס בסיפורו ''להתקרב אל אלמותאסים'':

''הריבון הנעלם של בעלי הכנף, הוא הסימורג, השיל בארץ התיכונה נוצה נפלאה מכל תיאור. בעלי הכנף שמאסו באבדן הדרך והסנוורים השוררים ביניהן מקדמת דנא, מחליטים להתחקות על עקבותיו בהנהגתה של ציפור הדוכיפת. בעלי הכנף יודעים כי פשר שמו של ריבונן הוא ''שלושה מניינים של בעלי כנף''. כן יודעים בעלי הכנף כי מישכנו של הריבון ניצב על ''אלכאף'', הלוא הוא ההר המקיף את הארץ כולה וכך יצאו להרפתקה שאין קץ לה: המחפשים חוצים את שבעת ההרים ואת שבעת הימים. שמו של הים הלפני אחרון הוא ''אבדן עשתונות''. שמו של הים האחרון הוא ''אִיוּן''. רבים עורקים בייאושם, אחרים נספים. שלושים, שנצרפו מדרך המַתלאה, דורכים על במתי ההר של הסימורג. אז כאשר הם נושאים מעלה את עיניהם הכלות הם תופסים כי הם הם הריבון הנעלם והוא כל אחד מהם וכולם יחדיו''.

היהודים, פניהם אל המזרח בתנועות הגל של תפילתם היומית, מאמינים כי די במניין אחד בלבד המבטא ארבעה הדים בשש עשרה הברות כדי לתפוס ולהשיג את משכן השכינה ואולם ידוע הוא כי מצדדים הם בערך המועט. יש בפאתי מזרח החולקים ואומרים כי מספר ההברות הוא שש עשרה ועוד אחד וזאת משום שיש לכלול בהן את הזמן.

ב''על השמיים'' 4,4 אומר אריסטו: ''אומרים אנו שהיסוד המקיף שיך לצורה והמוקף לחומר. בכל תהליכי ההתהוות קיימת אבחנה זו. כי גם בין האיכויות וגם בין הכמויות ישנו מה ששייך יותר לצורה ומה ששייך יותר לחומר''. וכן נאמר: ''החומר משתוקק לצורה''.

ישנה גרסה המכנה את הר בעלי הכנף בשם הר ''מרו'' או אולי ''מוריה'' והוא מרכז העולם. ישנה גרסה מאוחרת לרעיון זה המתמצתת את החיפוש לאדם אחד ומושא החיפוש הוא פר ולא הר וסוף החיפוש הוא הפשוט מכל פשוט והמובן מכל מובן, והאחד הוא השני לבלי הפרד.

את גבולות ההר ניתן לראות בשרטוטי הכתבים העתיקים, אך שמש מסמאת וחול מלוח מאכלים את התווים מיד. לפיכך יש לשמור את התרשים באפלה. פעם בעשרת אלפים לידות קם אחד הרואה את מעופה של ציפור הנץ משחיר על פני רקיע מלובן ורושם את צריחתו בתווי סיף המסוללים האחד בשני, כדוגמת אלה אשר ברבות הימים נפרשו, הקיפו וגזרו את המחומשים, המרובעים והמתומנים של אלהמברה הנאווה, אלהמברה השקופה עם פנות ערב מאפיל סביב פריחת החושחש הלבנה, נושרת לאיטה אל תעלות מים מאובקות בסוף מערב, הרחק מסכיני הצל העקומות של הדיונות הנעות.

בירכתי המזרח הרחוקים, שבהם קיים ימים רבים בשנה פלא המים באוויר, נקראים באותה מיומנות עילאית ונדירה, על ידי לוחמים עוטי כתום שקודקודם עד קצהו גלוח כליל, גבולות אפור רכים ואבחות לבן על פני השְחור: ''מאפיל הים / קול אווז נודד / מלבין נעלם''.

בעשרת אלפי הדורות נצרפו להר בצללי הספרייה של אלכסנדריה גווילי צל רבים של קליגרפיות דיו שחורה שזכו לשמות שונים: אל צפיחה, אל צורה, תרסים, דפתר, פינקאס, חריט'ה, טוולה... אולם הצללים אחד הם ומשמעותם אחת: אור.

הנודד שב וחוזר על תנועתו כל חייו מן המשרק הוא המזרח אל המגרב הוא המערב. טבעו מן ההתחלה עד לסיום, כולו שלם כמארג רציף ללא קרעים, הולך סובב ובהתאמה שב אל מקורו, מקיף וחוזר ללא סוף. בירכתי מערב כינויו אלאורובורוס: פיתול המואר והאפל. וכי מהו ערך צידו הבודד של הקלף? הבחירה עצמה. ההימור.

יש הסחים אודות האלכימיה של החציון, הקיצון הגדול אשר יפצל ברור את הטוב מן הרע, את האור מן הצל. על כך העיר מי מאיתנו כי המקיף והמוקף נגזרים משורש ריבועה של אבן גוויל אחת. הרחק אל תוך דפי המדבר נעלמים הגבולות. העיר אחר. נאמר בירכתי המזרח הרחוקים: ''בתנועה מתבדל בדומם הוא ניתך''. העיר מישהו נוסף, ובחירותינו הנלוזות לעולם משרתות את הנעלם אשר תחילתו וסופו אחד הם.

אומרת הסורה של הדלתות, השביעית שבספר השביעי: ''המעגל עוצם עיניו כדי לצאת''. וכן, ''אלה הנוסעים בעולם הגדול מבינים בליבם את מה שעליהם להבין''. ועוד אמר המקודש אלאוגוסתין מחופי נומיד, שפסל מנהמת ליבו את האפשרות של קיום קיצון יחיד: ''העולם הוא ספר וזה שאינו נוסע כאילו קרא דף בודד בלבד''.

בעולם אחר מופיע הסיפור עם שינוי זעיר; עם המילה ''ח'ליף'' במקום המילה ''אמיר''. יש האומרים כי זו אינה טעות אלא הצגתה של חלופה נבחרת ולא אמירה עיוורת.

גבעתיים, אוקטובר 2004