יום שבת, 27 ביולי 2013

הכותאב / דוד מיכאלי



במקום שבו נפגשות היבשות הגדולות של אסיה ואפריקה, סמוך לחופי הים התיכון, ישנו מדבר מקומי על שולי חגורת המדבר הגדולה אשר מתפתלת מהאופקים הרועדים של הדשתי כַּוויר המלוח בפרס דרך הנֶפוד הגדול הלוהט, בואכה לסהרה האין סופית. המדבר הקטן הזה נחבא אחרי הרי יהודה השותקים ורמתו מבוקעת באפיקי ענק חרבים ועמוקים. אל אחד מאפיקים אלו מוליך שבר קטן, אפיק משנה, אשר שמו במפות של משרד המדידות הלאומי הוא נחל הרדוף. מעולם לא ראיתי שם הרדוף. שיחי מלוח, רתמים, זוגן, אזוב קשוח קוצני, הגיסום הפורח בחודש השביעי בריח עז. אלה כן. הנחל יבש וקשה. האפיק הולך ומעמיק עד לנפילתו הפראית אל גזע הערוץ המרכזי של האגן הגדול. האפיק  עצמו מגיע מהרכס המופנם, האלים, של חברון, מתפתל במתינות תוך כדי שהוא הולך ומעצים את תוואיו ומפליו כמו מוזיקה מתגברת לקראת שיאה. 
כמה מאות מטרים לפני הנפילה הנוראה מתפתל האפיק כמו זנב של דרקון בצורת פרסה. תכופות הייתי תוהה, בעמדי על סכין האוכף התלול שמצפון, על הרוח הנעלמה של הישות הפראית המתפתלת עמוק ורחוק מתחתיי. שם, לפני תחילת הפיתול, המתין גב מים ירוקים. בירידה זהירה דרך הסלעים הזקופים, ניתן היה להגיע אל המים.
אל הגב הזה הייתי נוהג להגיע בדרך כלל מתוך האפיק עצמו שנראה כמו רחוב עם קירות גבוהים של אבן. כשני פיתולים במעלה ההרדוף, נפתח האפיק היבש לצדדים, מאפשר עלייה מאומצת אל הרמה המדברית דמוית פני ירח. שם, באפיק, על הקרקעית הסחופה משטפונות רחוקים, עם מעט שיחים מוטים, משוטחים בחוזקה,  מצאתי את הכותאב.
הכותאב הוא אבן. הלכתי באפיק היבש. האוויר רעד מחום מעל פני הקרקע, זמזום אקראי של חרק נשמע מזמן לזמן יחד עם קולות האבנים המקישות תחת משקל צעדי. מפעם לפעם נמשך מבטי אל אבן בעלת ייחוד.
הייתי מיומן ביותר באיסוף אבנים. המדבר עצמו לימד אותי לנוע בחרגון פתוח כך שהאבן הנכונה תקרא לי לפתע, משקפת בצורתה, מרקמה וצבעיה את רוחי, תשוקותיי וזמני. הייתי נעצר מיד, נענה לקריאה הקטנה תחתי, מתבונן אל מראת נפשי הנחבאת בין אבנים אחרות. בתחילה הייתי חייב לקחת את מתנות המדבר. מסוכן וערל היה להתעלם ממתנת הישות הדוממת הפרושה  לאופק. הייתי רוכן עם התרמיל על גבי ואוסף את האבן המדברת. אבן צור שחורה לימדה אותי שיר מוזר. ביתי התמלא אבנים. על אדני החלונות, מתחת למיטות, על המדפים, בחדר הרחצה. במובן זה הייתי ממשיכו של אבי מורה הדרך שלמגינת לבה של אמי הביא עוד ועוד אבנים לביתו. האבנים היו קמעות לכל דבר. הן אצרו את הלכי רוחי השונים במקומו של זכרוני אשר הלך והפך שקוף ומבהיק וקל יותר ויותר. בטחוני גבר. כמה פעמים חלפתי מעל האבן הקוראת, פסעתי כמה פסיעות נוספות לניסיון, ואז חזרתי למצוא אותה שוב, לשווא. נעלמה האבן. נוכחתי לדעת כי התגלות האבנים אינה אקראית. מבטי החושף נכון היה לנקודת זמן אחת בלבד. חדלתי להביא אבנים נוספות הביתה, כאשר התחלתי להעניק את האבנים כמתנות קמע. באפיקים היבשים הרמתי אבנים שונות מתבונן אליהן ארוכות, לפעמים מצמיד את שפתי אל האבן ואז מניח אותה חזרה, בקפידה, בגומה שיצרה.
הכותאב עצר אותי על מקומי. זו הייתה אבן בגודל אגרוף או לב. פניה היו מדורגים. היא הייתה מכוסה בפסים ורצועות שחורות ולבנות מתפתלות שיצרו מרקם וכמעט תבניות, כמעט ברות זיהוי. כאשר התבוננתי בה חשתי שאני על גבולה של הבנה כלשהי אך לא יכולתי לנוע מעבר לה. לתוכה. ביקשתי את סליחתה, נטלתי את האבן ושמתי אותה בתרמילי. יכולתי לשמוע ברוחי את המדבר מגחך.
נחתי ליד הגב הירוק, מוקף קירות מוארים גבוהים של סלע. התבוננתי ארוכות באבן. האבן סיפרה לי ששמה הוא כותאב. משמעות השם, כך אמרה, הוא כל אשר נכתב וכל אשר ייכתב. שם דממה האבן, פסיה ממשיכים להתפתל, והותירה אותי עם האפשרות לקרוא בה את כל הזמנים. התמלאתי פחד והכנסתי אותה חזרה אל אפלת התרמיל.
לידי היו שרידים מגורמים של נבלת יעל קטן. אותיות של דם יבש כהה סיפרו את סיפורו של הנמר הבהיר על פני עשרות מטרים של פני המצוק שעליו ניסה גדי הפרא למלט את נפשו.
חום השמש החזקה האיץ בי לעזוב את המקום. לפני עוד הייתה דרך ארוכה. טבלתי בגֵב ועליתי עם בגדים ספוגי מים לאורך כתמי הדם הכתובים אל רמת המדבר. על פני השטח הפתוח תרמילי הפך להיות כבד יותר ויותר. ריאותי כאבו ממאמץ הנשימה. בסופו של דבר עצרתי, הורדתי את התרמיל, הוצאתי מתוכו את הכותאב. הבטתי סביבי. אבנים אקראיות היו מפוזרות בכל. הנחתי אותה בזהירות ליד כף רגלי, התבוננתי בה שוב, בצופן הנסתר, הזדקפתי, הפכתי את פני מרים את התרמיל. התרמיל היה קל בהרבה. פסעתי תוך כדי הידוק רצועת הבטן. לאחר שלוש פסיעות הפכתי את פני. אי אפשר היה לזהות יותר את האבן.
מאוחר יותר הגעתי לבריכת מים מוקפת סלעים. על פני הסלע נרשמו פסי אור באותו צופן נעלם. כאשר התבוננתי בהם, מוקסם מתנועתם המוארת, קראתי פתאום את הזמן הקרב. הכותאב! לבי כבד עלי פתאום. עזבתי את המקום.
ימים אחרי כן בעיר הגדולה, התעלסתי באהבים עם אישה. על עורה המואר נחו פסי צללים עמומים וחמים. לפתע נתפענחו אלה מול עיני. כתמי הזמן המפותלים, נעו מחדש. עצמתי את עיני ברוגז אך לשווא. מתחת לעיני המשיך הזמן לכתוב את עצמו באדום ללא הרף.
מעתה, בכל אשר פניתי ראיתי את הזמן מתפענח מול עיני. העתיד נפתח בעלווה הנעה וצלליה, בקליפת העץ, בכתמי האור על פני המדרכה, בשבילים המנצנצים בבוקר של החשופית. בסופו של דבר התרגלתי לידיעה הבלתי פוסקת כאל רעש רקע אשר איני מתייחס אליו. לרוגזם של האנשים אני צוחק לפתע במקומות לא צפויים. אולם רוב הזמן אני דומם, מתעלם, מוקסם מהכיוונים לבדם, הנעים, מצטלבים ונפרדים, של בריכת המציאות. 

 http://www.haaretz.co.il/misc/1.876018


הוסף רשומת תגובה