בירכת צפירה נמצאת על סיפו
של המפל הגבוה של נחל צאלים. במשפט הזה זורמות כמה משמעויות. ראשית, "נחל
צאלים" הוא הביטוי העכשווי של הקצה המערבי והיהודי שהורכב לישראליות ונושא
עימו כמובן את המשיחיות כמרכיב מובנה את הגלות והגְזֵרה המדבריים וכן את
הנִיסִיוּת. שנית, הוא מכיל צליל צל רחב נוף כמו צאלה, וצאלון, וגם אצילות
והאצלות, כלומר, דבר גדול מתיאור שאורו או צילו שוטפים מטה במדרג ואל דרגות
תחתונות. מדרג ודרגות הם גם אום דרג' ודרג'ה, מקום ומקום במדבר יהודה.
ושלישית, הוא מכיל את השם הבדואי, הן בהדהוד פונטי והן בזיכרון ובהדחקת
הזיכרון בוזמנית שהם מרכיב טראגי קבוע בתנועות האנושיות הגדולות ששטפו
באזור ובקהילות הרופפות הגילדניות שנאחזו בשוליו עם שוך המערכות השולטות,
אם בצאן, בשוד, או בדפנות הסלעים כנזירים, צרובות, מכונסות, מוכנות ליגון
שיטפונות. "ואדי סייאל" הוא ואדי השיטפונות.
השיטפונות עצמם דומים לקאלפות הגדולות. תמיד הרגשתי כי השיטפון מוחק את הדף ומותיר אותו נקי או לבן, כמו הבולדרים הגדולים, למחזור קיום חדש. אפשר לומר שהנחל הקניוני הזה מוחק וכותב את עצמו מחדש באמצעות מחזורי השיטפונות כפלימפססט של אבן.
הוואדי נמצא במדבר יהודה, שם שאוחז בתוכו את הגנטיקה הרומנטית והקנאות המדברית של שטחי קיצון, הישרדות, רועים, בורות מים, עומס חום כבד, מגילות כתובות פגומות המסרבות להימחק, מצוד מורדים, שוד ומצוקים, יוני סלע ונחשי אפעה. את מסרי האהבה הביישניים מעבירים הרועים באביב באמצעות סימון ענפי רותם פורחים.
שיטפונות מוליכים בהתגשמות פתע כמויות ענק של מי סחף, חובצים את החומר, מעלים קצף, נועצים גוויות בסדקי סלע, מבריחים נחשים אל דפנות בוץ ונעלמים כשהם מותירים גבים מלאים מים חומים שלאחר כמה ימים הם מצטללים עד כי לעתים אינך מאמין שיש בהם בכלל מים. כה צלולים, כה דוממים. בזמן מועט הם מתייבשים, חלקם נטמנים. אלה שנותרו מוצלים מתעננים לירוק, פוחתים בחום השמש ומכהים לשחור על קרקע נטולת חמצן.
הגבים, מכתשי אבן בסדקי המעוקים המעוקלים המוצללים שבקרקעיתם ובתחתית המפל. חלקם נסתמים בסחף הזורם, חלקם נפתחים. תלוי מה עוצמת הזרם. וכך גם ברכת צפירה, הגב שבראש המפל הגדול, שהייתה סתומה במשך שנתיים ובשיטפונות האחרונים נפתחה מחדש.
תארו לעצמכם צוקים של אבן גיר שצבעה חום, מתנשאים לגובה של עשרות מטרים, או צונחים לעומק, תלוי מהיכן הינך מביט. קו יתדות מתכת קדוחות בסלע ומחוזקות בשרף אפוקסי מוליך על פני הצוק הכמעט אנכי, ביטוי עכשווי של ישראל שהתיילדה אל מולדתה הממשית או המטאפורית, צמודה אל צוק ההיסטוריה לעתים במהופך כמו שממית חרדה, חלק גדול מגופה נשאר מפרפר בזיכרון בארצות אחרות, במחוזות אחרים. לקראת התחתית דילוגים על בולדרים, החום הופך ללבן, במבט למערב רואים מפל שלילי עם צניר חלק בשלישו העליון מעבר לחצר סלעים סגורה. יוני סלע ממריאות באדיקות באלומות האור בקתדראלה המשוקעת הומה לפתע ודוממת שוב, גלישה בעזרת ידיים ורגליים אל קרקעית מרוצפת חצץ ואבנים גרופות שצבען לבן מוחלק כעצם קר, הזרימות הקשות אינן מאפשרות לשום פטינה להצטבר.
אז, בין קירות מצוקים, במבט מזרחה, נפתח מרחב ריק, עם רכסים מעורפלים באופק. עדיין איננו רואים את המפל, אבל הבריכה, בריכת צפירה, הנה היא. גב שקט. מפעם לפעם רעד על פני המים. רוח הקניון, נשימת המרחב הגדול שבחוץ אינה חדלה. רוח קלה, צינת עומק שהשמש מבקרת בו מצד אחד אך לרגעים מועטים באמצע הרביע הראשון של היום, ועוד רגעים מועטים מצד אחר לאחר אמצע היום, בריכת המים המשתנה והדוממת, לפניה ומטה בעומק עוד כמה מטרים, המשכה, בריכת גב נוספת של מים רועדים ממתינים, והלאה מעבר לשפתה הלבנה נפילה ארוכה אל המדרגה הראשונה וממנה הלאה ומטה מטה ריק גדול.
מה שאני רוצה להתייחס אליו הוא הרעד הזה לבדו, כי זה הדבר שעל שמו קרויה הבריכה, בריכת צפירה. הצפירה ע"פ מילון ספיר היא גם עליית השחר, עטרה, תור השעה היעודה. והצפירה היא הזאפירה הבדואית, והזאפירה הוא הזֶפיר, והזפיר שמקורו מערב הוא צפריר, הרוח הקל שמרעיד את פני המים ונותן לנו תחושה שיש מסתורין חי בנקיק העמוק, כמו במסתורין החי של ההשתנות מן הדומם אל המובחן, כאשר שחור נמזג כחול וההמתנה הדוממת מסתיימת על רמת המדבר ואחרי כן בני גוונים, ולתכול ולוורוד בתנועת האצבע הקלה של הרוח, צפרירי בוקר. יום בא במדבר. גבולו רך לרגע, פניו קשים. וכאן, מה שגרם לי לשבת ולכתוב את כל זה, היו כמה דברים: האחד, תקופת המתנה ארוכה מאוד, לילה מאוחר או אשמורת אחרונה, שנתות ארוכות שבין שלוש לחמש, של המתנת הכתיבה. וההמתנה הזאת שבסופה צברה קוצר רוח, תמה כשנסחפתי בקריאת ספר. כל השנה האחרונה הייתי עסוק בענייני מדבר, שמיעוטם היה בגלות המסולעת שמדובבת אלי ורובה היה תוכניות וארגון ומחשב ופגישות. כשכלו כל הקיצין וחברתי הפכה להיות נרגנת ואני הייתי לרגזן, חזרתי להתבונן בקצה העיר במדבר המים בשעה שבין הלילה ליום, עם בוקר, כדי לשוב עם רוח מפויסת יותר.
שם קיבלתי משותפה להתבוננות, רצה למרחקים ארוכים, כרך קטן של שיחות. שבעה לילות של חורחה לואיס בורחס. (הקיבוץ המאוחד, 1995, בתרגומו של אורי פרויס). והנה בהרצאה הראשונה שלו על הקומדיה האלוהית, בעמ' 22, בורחס מתאר בוקר בכור המצרף שבקוטב הדרומי בשורותיו של דנטה ומנהל דיון על השחר העולה, הגוון המתוק של הזאפירו. מילה שבאיטלקית מתנגנת, פוקחת עיניים, הומה כיונה. אבן חן מן המזרח שצבעה מקובל ככחול. צבע, ספיר, תכלת. אלו שלבי הפיתוח. כך גם תרגמו לעברית.
האם הזאפירו של דאנטה הוא הזאפיר שמשמעותו בערבית "המנצח"? הסאפיר שמשמעותו בערבית שגריר או שליח? זְפיר שמשמעותו בערבית אוויר או עדן? הצבע הכחול אינו מוזכר. הוא מובלע בביטוי הגוון המתוק בבשורת הרווחה שלו, בשמי השחר, בזיכרון אזכור אבן החן. ומה עוד מובלע שם? האם ידע דאנטה כי צבעיו של הספיר משתנים? האם ידע היוצר כי הספיר נחצב מתוך המעמקים ונולד אל האור לאחר תהליך של ליטוש וצריפה? האם ידע הכותב כי הוא השני בקשיותו לאחר היהלום ועמיד בפני פגמים ושריטות? האם הכיר המחבר את תופעת שלושת (או ששת?) קווי האור המחוברים לכוכב המופיעה בספיר המלוטש? האם הייתה לכך השפעה על מדורי יצירתו? הידע הסופר כי הספיר קשור לסתיו? עונת המעבר? זמן השתנות ושיטפונות? היקפנו מעט את האבן עצמה, אך אצלי מיד קם צלילה של המילה. היכן הזֶפיר? הרוח?
ברכת צפירה הנה היא שוב מול עיני, שפה צרה של חול גרוס ואבנים, צוקי גובה, צל ציפור, וקצה פתוח אל המרחב הגדול במזרח, אשה נחה על האבן הלבנה לצד המים, והרעד. הרעד הלוא הוא הזפיר שלי. הצפריר. ברכת צפירה, בירכת צפירה. וזה, הדבר שקם, הכתוב מול המקום, היה צפריר בפני עצמו. חושך מוצק איבד את יציבותו ועוד לפני שהבחנתי בשינויי הגוון, כבר קם רוח, רעד קל שלא חדל, ואז, אור הכתיבה. וכמובן המעבר המוחלט בין האפס לאחד. בין הריק לפעולה, בין טרם היות הדברים להיותם, בין אי אבחנת הפרטים לאבחנתם, בין הוו-ג'י לטאי ג'י כפי שהתופעה מכונה במושגי הקוסמולוגיה הדאואיסטית וכפי שנרתמו המושגים האלה במאה השש עשרה להשתנות הגדולה, קו הזמן שחצה את העולם והדהד ממערב למזרח וחזרה, רוח שאמר: פועל לא פועל, זפיר המערב שבישר שיטפון ורעם של המהפכה התעשייתית, הכתובה, הדפוסה, ואת המושג הבינארי שהמריא על צילו. והמעבר הזה הרי משמעו בין אפס לאחד והוא גם המעבר הנורא שבין הדף לאלף. היכול הנייר לתקשר עם הכתוב עליו? שאלה איומה.
ממד המצע חוּצָן למישור העשייה. זוועה גזורה היא. ברוח הקלה הזאת של סוף השבוע האחרון פגשתי על מארג הטקסט של שיחותיו של בורחס עם עצמו, דבר נוסף. בשיחה על חלומות הבלהה הוא מספר בעמוד 41 של הגרסה בעברית על אחד מאחייניו שחלם שהלך לאיבוד, פחד, הגיע לבית עץ לבן עם מדרגות מסתובבות, פרוזדור ודלת ומהדלת יצא בורחס. הילד שתק, ולאחר שנייה שאל: תגיד לי מה אתה עשית שם? ובורחס, המפוחד, ממה? עובר באחת לאינטלקטואליזציה של ממדים ושיפוט על חוסר אבחנה בין חלום לערות. והרי יכול היה לבחון את השאלה בעיני המשורר. הרי הילד הוא שער, בין תבניות שלא נוצקו סופית. מה עשה בורחס במחשבתו של הילד? לא בבית הנחלם שצבעו לבן, אלא מה עשה שם במחשבתו של החולם? ואולי לכך נתן תשובה מודעת לא מודעת בסיפורו "החורבות המעגליות".
באותו מאמר הוא נוגע בשני מרכיבים הכרחיים של חלום הבלהות: תחושת הזוועה, והשקט הנורא. והרי זוועה טמונה בכל פתיחת דלת, ואולי התקווה שנמצאת שם, בפעולה, נגזרת מן הזוועה, שרק לא תופיע. והשקט הנורא הוא אנו לבדנו. הנטושים. ועל שפת המפל הגדול כדלת לא דלת לאינסוף, ובתוך המעוק האפלולי חבויים נמצאים תמיד שני המרכיבים האלה שדוחפים אותנו לטפס על קירות פשוטו כמשמעו, והקרקעית ממתינה תמיד. רק הצפריר גואל אותנו מהדממה הנוראה, כאשר הוא מעביר את תודעתנו מן הדף הריק אל העשייה הנושבת. ובעמוד 119 שבתרגום, בשיחה על הקבלה, מצטט בורחס את ברנרד שאו: אלוהים נמצא בעשייה.
בצורה נפלאה מכל הסבר מצאתי טעות הגהה בגרסה העברית בלב הספר מעט לאחר אמצע עמוד שמאלי לקראת סוף פסקה, בשיחה על ------ ? נכתבה המילה בו, בצורה: בוא. כלומר עם א מיותרת, היא האלף המפורסמת שבורחס משדך אותה תמיד לדמוניות המקסימה של האלְףְ, הסיוט ובו בזמן גם ההתחלה שלעולם איננו מאמינים בה והיא מפרנסת את המעגל הנצחי וחורבותיו הכתובות. הסופר מחייך אל הנכתב מעצמו. הנכתב מעצמו מגחך על הסופר. וכמובן, למרות שבשטף הקריאה ציינתי בזיכרוני את המקום לשוב אליו, לא מצאתי אותו למרות שדפדפתי וחזרתי וקראתי שוב ושוב ושוב. האין ההזדמנות מופיעה לפנינו פעם אחת? וההחמצה? ורק הזיכרון של מה שאין להוכיחו, וההיוותרות על קָצֶה חלוּם שאין סוף לעומקו, ומה שנותר לנו, עיוורים כשמשון לפני שנמוטט את ההיכל שבתוך ההיכל, הוא להפנות את פנינו, פני זאב, תודה לזאב, בודדים, למגע הכה מתוק, הילדותי, של צפריר הבוקר הנושם, המבשר של זהב הזריחה, צבע שהוא משלים לכחול וחובר אליו מאז ומתמיד גם בתחושה העמוקה של הקדמונים שחיברו ספיר וטורקיז לזהב וגם בערכי המתמטיקה, הרוח שהתגשמה לדימוי בתוכנת הפוטושופ שבהוראת היפוך הופכת את הזהב ואת צבעי האדמה ואת צבע העור שלנו עצמנו לכחולים. בממד אחר של אנטימטיקה או אולי מטאמטיקה אנחנו כחול. שם השמיים הם המדרך העמוק היולד אותנו. וצבעם מהו? הרי ככל שאנו מנסים לגעת בהם כְּחוּלָם וזהבם נמוגים לאפלה מנוקדת. בהרצאתו על העיוורון מצטט בורחס את גתה: "כל מה שקרוב מתרחק". גתה היה זה שכינה את שעות השחר של היוצר "זהב נמס". ילד הייתי, מתבונן ארוכות בשמים, ראשי סחרחר, מנסה לתפוס את עומקו של האינסוף. לימים פגשתי בריק שבין הכתובים איש בשם פול צלאן שהתבונן גם הוא בתהום זו. הוא אמר: מי שעומד על הראש, השמים הם התהום שלו. רעד עובר בפני המים כאשר בעומקם מעבר לתהום המצוקים נעים העננים.
השיטפונות עצמם דומים לקאלפות הגדולות. תמיד הרגשתי כי השיטפון מוחק את הדף ומותיר אותו נקי או לבן, כמו הבולדרים הגדולים, למחזור קיום חדש. אפשר לומר שהנחל הקניוני הזה מוחק וכותב את עצמו מחדש באמצעות מחזורי השיטפונות כפלימפססט של אבן.
הוואדי נמצא במדבר יהודה, שם שאוחז בתוכו את הגנטיקה הרומנטית והקנאות המדברית של שטחי קיצון, הישרדות, רועים, בורות מים, עומס חום כבד, מגילות כתובות פגומות המסרבות להימחק, מצוד מורדים, שוד ומצוקים, יוני סלע ונחשי אפעה. את מסרי האהבה הביישניים מעבירים הרועים באביב באמצעות סימון ענפי רותם פורחים.
שיטפונות מוליכים בהתגשמות פתע כמויות ענק של מי סחף, חובצים את החומר, מעלים קצף, נועצים גוויות בסדקי סלע, מבריחים נחשים אל דפנות בוץ ונעלמים כשהם מותירים גבים מלאים מים חומים שלאחר כמה ימים הם מצטללים עד כי לעתים אינך מאמין שיש בהם בכלל מים. כה צלולים, כה דוממים. בזמן מועט הם מתייבשים, חלקם נטמנים. אלה שנותרו מוצלים מתעננים לירוק, פוחתים בחום השמש ומכהים לשחור על קרקע נטולת חמצן.
הגבים, מכתשי אבן בסדקי המעוקים המעוקלים המוצללים שבקרקעיתם ובתחתית המפל. חלקם נסתמים בסחף הזורם, חלקם נפתחים. תלוי מה עוצמת הזרם. וכך גם ברכת צפירה, הגב שבראש המפל הגדול, שהייתה סתומה במשך שנתיים ובשיטפונות האחרונים נפתחה מחדש.
תארו לעצמכם צוקים של אבן גיר שצבעה חום, מתנשאים לגובה של עשרות מטרים, או צונחים לעומק, תלוי מהיכן הינך מביט. קו יתדות מתכת קדוחות בסלע ומחוזקות בשרף אפוקסי מוליך על פני הצוק הכמעט אנכי, ביטוי עכשווי של ישראל שהתיילדה אל מולדתה הממשית או המטאפורית, צמודה אל צוק ההיסטוריה לעתים במהופך כמו שממית חרדה, חלק גדול מגופה נשאר מפרפר בזיכרון בארצות אחרות, במחוזות אחרים. לקראת התחתית דילוגים על בולדרים, החום הופך ללבן, במבט למערב רואים מפל שלילי עם צניר חלק בשלישו העליון מעבר לחצר סלעים סגורה. יוני סלע ממריאות באדיקות באלומות האור בקתדראלה המשוקעת הומה לפתע ודוממת שוב, גלישה בעזרת ידיים ורגליים אל קרקעית מרוצפת חצץ ואבנים גרופות שצבען לבן מוחלק כעצם קר, הזרימות הקשות אינן מאפשרות לשום פטינה להצטבר.
אז, בין קירות מצוקים, במבט מזרחה, נפתח מרחב ריק, עם רכסים מעורפלים באופק. עדיין איננו רואים את המפל, אבל הבריכה, בריכת צפירה, הנה היא. גב שקט. מפעם לפעם רעד על פני המים. רוח הקניון, נשימת המרחב הגדול שבחוץ אינה חדלה. רוח קלה, צינת עומק שהשמש מבקרת בו מצד אחד אך לרגעים מועטים באמצע הרביע הראשון של היום, ועוד רגעים מועטים מצד אחר לאחר אמצע היום, בריכת המים המשתנה והדוממת, לפניה ומטה בעומק עוד כמה מטרים, המשכה, בריכת גב נוספת של מים רועדים ממתינים, והלאה מעבר לשפתה הלבנה נפילה ארוכה אל המדרגה הראשונה וממנה הלאה ומטה מטה ריק גדול.
מה שאני רוצה להתייחס אליו הוא הרעד הזה לבדו, כי זה הדבר שעל שמו קרויה הבריכה, בריכת צפירה. הצפירה ע"פ מילון ספיר היא גם עליית השחר, עטרה, תור השעה היעודה. והצפירה היא הזאפירה הבדואית, והזאפירה הוא הזֶפיר, והזפיר שמקורו מערב הוא צפריר, הרוח הקל שמרעיד את פני המים ונותן לנו תחושה שיש מסתורין חי בנקיק העמוק, כמו במסתורין החי של ההשתנות מן הדומם אל המובחן, כאשר שחור נמזג כחול וההמתנה הדוממת מסתיימת על רמת המדבר ואחרי כן בני גוונים, ולתכול ולוורוד בתנועת האצבע הקלה של הרוח, צפרירי בוקר. יום בא במדבר. גבולו רך לרגע, פניו קשים. וכאן, מה שגרם לי לשבת ולכתוב את כל זה, היו כמה דברים: האחד, תקופת המתנה ארוכה מאוד, לילה מאוחר או אשמורת אחרונה, שנתות ארוכות שבין שלוש לחמש, של המתנת הכתיבה. וההמתנה הזאת שבסופה צברה קוצר רוח, תמה כשנסחפתי בקריאת ספר. כל השנה האחרונה הייתי עסוק בענייני מדבר, שמיעוטם היה בגלות המסולעת שמדובבת אלי ורובה היה תוכניות וארגון ומחשב ופגישות. כשכלו כל הקיצין וחברתי הפכה להיות נרגנת ואני הייתי לרגזן, חזרתי להתבונן בקצה העיר במדבר המים בשעה שבין הלילה ליום, עם בוקר, כדי לשוב עם רוח מפויסת יותר.
שם קיבלתי משותפה להתבוננות, רצה למרחקים ארוכים, כרך קטן של שיחות. שבעה לילות של חורחה לואיס בורחס. (הקיבוץ המאוחד, 1995, בתרגומו של אורי פרויס). והנה בהרצאה הראשונה שלו על הקומדיה האלוהית, בעמ' 22, בורחס מתאר בוקר בכור המצרף שבקוטב הדרומי בשורותיו של דנטה ומנהל דיון על השחר העולה, הגוון המתוק של הזאפירו. מילה שבאיטלקית מתנגנת, פוקחת עיניים, הומה כיונה. אבן חן מן המזרח שצבעה מקובל ככחול. צבע, ספיר, תכלת. אלו שלבי הפיתוח. כך גם תרגמו לעברית.
האם הזאפירו של דאנטה הוא הזאפיר שמשמעותו בערבית "המנצח"? הסאפיר שמשמעותו בערבית שגריר או שליח? זְפיר שמשמעותו בערבית אוויר או עדן? הצבע הכחול אינו מוזכר. הוא מובלע בביטוי הגוון המתוק בבשורת הרווחה שלו, בשמי השחר, בזיכרון אזכור אבן החן. ומה עוד מובלע שם? האם ידע דאנטה כי צבעיו של הספיר משתנים? האם ידע היוצר כי הספיר נחצב מתוך המעמקים ונולד אל האור לאחר תהליך של ליטוש וצריפה? האם ידע הכותב כי הוא השני בקשיותו לאחר היהלום ועמיד בפני פגמים ושריטות? האם הכיר המחבר את תופעת שלושת (או ששת?) קווי האור המחוברים לכוכב המופיעה בספיר המלוטש? האם הייתה לכך השפעה על מדורי יצירתו? הידע הסופר כי הספיר קשור לסתיו? עונת המעבר? זמן השתנות ושיטפונות? היקפנו מעט את האבן עצמה, אך אצלי מיד קם צלילה של המילה. היכן הזֶפיר? הרוח?
ברכת צפירה הנה היא שוב מול עיני, שפה צרה של חול גרוס ואבנים, צוקי גובה, צל ציפור, וקצה פתוח אל המרחב הגדול במזרח, אשה נחה על האבן הלבנה לצד המים, והרעד. הרעד הלוא הוא הזפיר שלי. הצפריר. ברכת צפירה, בירכת צפירה. וזה, הדבר שקם, הכתוב מול המקום, היה צפריר בפני עצמו. חושך מוצק איבד את יציבותו ועוד לפני שהבחנתי בשינויי הגוון, כבר קם רוח, רעד קל שלא חדל, ואז, אור הכתיבה. וכמובן המעבר המוחלט בין האפס לאחד. בין הריק לפעולה, בין טרם היות הדברים להיותם, בין אי אבחנת הפרטים לאבחנתם, בין הוו-ג'י לטאי ג'י כפי שהתופעה מכונה במושגי הקוסמולוגיה הדאואיסטית וכפי שנרתמו המושגים האלה במאה השש עשרה להשתנות הגדולה, קו הזמן שחצה את העולם והדהד ממערב למזרח וחזרה, רוח שאמר: פועל לא פועל, זפיר המערב שבישר שיטפון ורעם של המהפכה התעשייתית, הכתובה, הדפוסה, ואת המושג הבינארי שהמריא על צילו. והמעבר הזה הרי משמעו בין אפס לאחד והוא גם המעבר הנורא שבין הדף לאלף. היכול הנייר לתקשר עם הכתוב עליו? שאלה איומה.
ממד המצע חוּצָן למישור העשייה. זוועה גזורה היא. ברוח הקלה הזאת של סוף השבוע האחרון פגשתי על מארג הטקסט של שיחותיו של בורחס עם עצמו, דבר נוסף. בשיחה על חלומות הבלהה הוא מספר בעמוד 41 של הגרסה בעברית על אחד מאחייניו שחלם שהלך לאיבוד, פחד, הגיע לבית עץ לבן עם מדרגות מסתובבות, פרוזדור ודלת ומהדלת יצא בורחס. הילד שתק, ולאחר שנייה שאל: תגיד לי מה אתה עשית שם? ובורחס, המפוחד, ממה? עובר באחת לאינטלקטואליזציה של ממדים ושיפוט על חוסר אבחנה בין חלום לערות. והרי יכול היה לבחון את השאלה בעיני המשורר. הרי הילד הוא שער, בין תבניות שלא נוצקו סופית. מה עשה בורחס במחשבתו של הילד? לא בבית הנחלם שצבעו לבן, אלא מה עשה שם במחשבתו של החולם? ואולי לכך נתן תשובה מודעת לא מודעת בסיפורו "החורבות המעגליות".
באותו מאמר הוא נוגע בשני מרכיבים הכרחיים של חלום הבלהות: תחושת הזוועה, והשקט הנורא. והרי זוועה טמונה בכל פתיחת דלת, ואולי התקווה שנמצאת שם, בפעולה, נגזרת מן הזוועה, שרק לא תופיע. והשקט הנורא הוא אנו לבדנו. הנטושים. ועל שפת המפל הגדול כדלת לא דלת לאינסוף, ובתוך המעוק האפלולי חבויים נמצאים תמיד שני המרכיבים האלה שדוחפים אותנו לטפס על קירות פשוטו כמשמעו, והקרקעית ממתינה תמיד. רק הצפריר גואל אותנו מהדממה הנוראה, כאשר הוא מעביר את תודעתנו מן הדף הריק אל העשייה הנושבת. ובעמוד 119 שבתרגום, בשיחה על הקבלה, מצטט בורחס את ברנרד שאו: אלוהים נמצא בעשייה.
בצורה נפלאה מכל הסבר מצאתי טעות הגהה בגרסה העברית בלב הספר מעט לאחר אמצע עמוד שמאלי לקראת סוף פסקה, בשיחה על ------ ? נכתבה המילה בו, בצורה: בוא. כלומר עם א מיותרת, היא האלף המפורסמת שבורחס משדך אותה תמיד לדמוניות המקסימה של האלְףְ, הסיוט ובו בזמן גם ההתחלה שלעולם איננו מאמינים בה והיא מפרנסת את המעגל הנצחי וחורבותיו הכתובות. הסופר מחייך אל הנכתב מעצמו. הנכתב מעצמו מגחך על הסופר. וכמובן, למרות שבשטף הקריאה ציינתי בזיכרוני את המקום לשוב אליו, לא מצאתי אותו למרות שדפדפתי וחזרתי וקראתי שוב ושוב ושוב. האין ההזדמנות מופיעה לפנינו פעם אחת? וההחמצה? ורק הזיכרון של מה שאין להוכיחו, וההיוותרות על קָצֶה חלוּם שאין סוף לעומקו, ומה שנותר לנו, עיוורים כשמשון לפני שנמוטט את ההיכל שבתוך ההיכל, הוא להפנות את פנינו, פני זאב, תודה לזאב, בודדים, למגע הכה מתוק, הילדותי, של צפריר הבוקר הנושם, המבשר של זהב הזריחה, צבע שהוא משלים לכחול וחובר אליו מאז ומתמיד גם בתחושה העמוקה של הקדמונים שחיברו ספיר וטורקיז לזהב וגם בערכי המתמטיקה, הרוח שהתגשמה לדימוי בתוכנת הפוטושופ שבהוראת היפוך הופכת את הזהב ואת צבעי האדמה ואת צבע העור שלנו עצמנו לכחולים. בממד אחר של אנטימטיקה או אולי מטאמטיקה אנחנו כחול. שם השמיים הם המדרך העמוק היולד אותנו. וצבעם מהו? הרי ככל שאנו מנסים לגעת בהם כְּחוּלָם וזהבם נמוגים לאפלה מנוקדת. בהרצאתו על העיוורון מצטט בורחס את גתה: "כל מה שקרוב מתרחק". גתה היה זה שכינה את שעות השחר של היוצר "זהב נמס". ילד הייתי, מתבונן ארוכות בשמים, ראשי סחרחר, מנסה לתפוס את עומקו של האינסוף. לימים פגשתי בריק שבין הכתובים איש בשם פול צלאן שהתבונן גם הוא בתהום זו. הוא אמר: מי שעומד על הראש, השמים הם התהום שלו. רעד עובר בפני המים כאשר בעומקם מעבר לתהום המצוקים נעים העננים.
http://www.haaretz.co.il/literature/1.1270840
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה