השפע אינו מספיק / דוד מיכאלי

בתקופת רומא נפגשו התיאטרון החוק והנצרות ויצרו תפיסה חדשה. על פי אחת הגישות התפיסות העקרוניות המגדירות אותנו ומספקות לנו את זהותנו הן התיאטרון והחוק – הדרמטית והלגאלית (בלום, 1985). התיאטרון מגדיר אותנו כבעלי יכולת ייצוג וביטוי, והחוק מגדיר אותנו כבעלי חובות וזכויות. הנצרות בימיה הראשונים המהפכניים איחדה תפיסות אלו באמצעות שיפוט מוסרי טרנסצנדנטי חוצה מעמדות, המובטח בשמיים לכל אדם באשר הוא. איחוד תפיסתי זה כונן אז את יכולת הבחירה, את הרצון, ואת "האישיות שמכירים בה", כממד קיומי נוסף למציאות הקשה. ממד זה הוא קיומי וחופשי אפילו אם הוא רעיוני או מדומיין בלבד. זו תשתית רעיונית ותרבותית שחלקנו נשען עליה גם היום. קיומנו מכיל רעיונות של הכרה בעצמי, מחשבה חופשית, זכות בחירה והבטחה. אלו מתורגמים לזכויות של חופש ביטוי, חופש בחירה, חופש תנועה ומגורים על פי בחירה, וסובלנות מינית. במקרה הפחות טוב הם מתורגמים לייצוג בלבד באמצעות סמלים וטקסים.

גם מערכות טוטאליטריות מסורתיות שהן בעצם אבטיפוס תאגידי, כמו ארגון צבאי וארגון דתי, מכילות בתוכן רעיון של אחווה ושואבות ממנו את עוצמתן (פרויד, הפסיכולוגיה של ההמון). אחווה זו מוצדקת ומתממשת באמצעות רעיון-על טרנסצנדנטי של מלכות שמיים או מלכות ארצית (מדינה) המבטאות הבטחה של מרחבי הכרה וחסד לכשיתגשמו. בנוסף, מערכות מסורתיות אלו משתמשות בתפיסת טוב ורע. הארגון התאגידי של ימינו, מעצם מהותו העסקית, אינו מכיל ואינו משתמש ברעיון של אחווה והחליף את התפיסה של טוב ורע בעלת האיכות הטרנסצנדנטית בתפיסה של נכון ולא נכון שהיא בעלת איכות הישרדותית בלבד.  

הסביבה התאגידית והמערכות הארגוניות עושות את מיטבן כדי לצמוח. כתוצאה מחד-ממדיותה העסקית, סביבה זו מייצרת פיצול בין תפיסות של ייצוג, חוק והבטחה. היא מבטלת את איחודן כשהיא מנכסת לעצמה את הממד הנוסף שהיה נחמתו והבטחתו של האדם. בזאת היא מנכסת לעצמה גם את הערכים של הכרה בעצמי, מחשבה חופשית, זכות בחירה והבטחה, שכאמור תרגומם הוא חופש ביטוי, חופש בחירה, חופש תנועה, חופש התקשרות מיני. רעיון "האדם שמכירים בו" נפגע כתוצאה משתי תפיסות הפעלה משלימות שנובעות מ"הקרקע הטכנולוגית" של תקופתנו. 

 

האחת, היא הקבצה ל"ישויות המון" של קהלי צרכנים או משתמשים העוברים בטרמינלים ממושטרים עד טוטליטריים, בעלי אופי כנסייתי תחת חוקה וקוד דתיים - צבאיים באופיים. אנו עוברים בטריטוריות ובממדים שונים תחת אכיפה עמוקה, סמויה או גלויה כאשר היעד הוא קבלת המוצר או השירות: חטיף בסופרמרקט, ארוחה במקדונלד, טיסה מנמל תעופה, טיפול בחדר מיון, פסק דין בבית המשפט. ניתן לומר שנותקנו ממצע קבוצת ההשתייכות שלנו או מהאחווה שלנו. (הניתוק עצמו ותוצריו הם נושא לדיון אחר: מה המגמה אליה אנו מתפתחים.) בשני המקרים אנו נמצאים תחת מניפולציה ושליטה נטולת בחירה כביטוי של תרבות מערכתית שאנו המשאב שלה. עסקת החליפין היא שפע חומרי, נוחות ורווחת פרט ותמיכה מערכתית (שמהותה בלתי אישית) תמורת קיום נורמות, ביטוי הזדהות וציות מערכתי.

התפיסה השנייה והמשלימה היא השטחה והצפה של מרכיב הבחירה עד כדי איון והתמרת הגמול הרוחני לחומר. ערך "היכולת לבחור" נפגע משום שיכולתנו לבחור מצטמצמת לבחירה צרכנית חומרית ב"סופרמרקט" נתון. ניתן לומר ש"נותקנו" ממצע גידול המזון הפיזי והנפשי ומהיכולות והכלים שלנו. אנו מעוצבים ל"אישיות צרכנית" שההבטחה הקיומית שהיא נושאת איתה היא מוצר או שירות. זו החלפה של מרכיב הדבקות האמוני במופשט במרכיב ההתמכרות הצרכני בחומרי.

המערכת עושה את מיטבה כדי לצמוח ועם זאת היא עיוורת. גישה זו יכולה לאפשר לנו להבין מניעים של מקבלי החלטות במערכת אך גם מניעים של פוגענות יחידים במערכת עקב שלילת אישיותם. כל צמיחה היא על חשבון סביבתה ויחסי הגומלין מעצבים מערכת איזונים.

האקולוגיה האורבאנית ומשאבי הזמן המוגן והפנוי שהיא מכילה הם קרקע נוחה לביטוי אישי המוצא את מקומו באמירה חברתית או אמנותית בונה או הרסנית. שלילת "האישיות שמכירים בה" באמצעות כלי התרבות התאגידית גורמת למאבק חברתי על תפיסת הרצון ועל יכולת הבחירה. המאבק החברתי על תפיסת "האישיות שמכירים בה" לבין הממשלים התאגידיים הוא המשחק הגדול של תקופתנו לעיצוב פני החברה הבאים.