יום שבת, 27 ביולי 2013

המאמר / דוד מיכאלי



עשרים וחמש שנים חלפו על פי חשבוני מן הרגע שבו כתבתי את המאמר על עשרת המימדים. הייתי בן עשרים וחמש אז והזמן נחלק היום בדיוק סימטרי. אי הידיעה שלפני, ואובדן הידיעה אחרי. אבדן אשר מצמית את לבי שוב ושוב ומהיום ייטה מד הזמן: זמן אי הידיעה התם ילך ויקטן, ילך ויימוג ותחושת האובדן תלך ותגדל.
חזרתי ממסעותיי שלאחר שירותי הצבאי. ברחוב שיינקין עשרים וארבע בגבעתיים התגוררה בשכירות אישה צעירה ולה שני ילדים קטנים. אני זוכר קטעים ברורים של צבע שמן מתקלף, כיריים מיושנים, ענפי עץ לימון צמא מבעד לחלון, נהם אוטובוס דן מספר שישים ושלוש בדרכו לתל אביב, משקופי עץ ישנים, דלת המחסן העליון של הדירה מעל למשקוף בדלת המטבח, שולחן עץ לארבעה, כסא עץ אשר גרם לי להתנדנד כאשר ישבתי עליו וכך גם לילד הקטן שבבית.
אני זוכר את האישה הצעירה עומדת עם תינוקת חבוקה על מותנה השמאלית הוונוסיאנית, בוחשת בסיר בידה הימנית, אור שמש מסונן מאיר את פניה החולמות כמו המדונה באופיצי, את הילד הקטן מתנדנד על הכסא המתחיל ליפול אחורה, את העזיבה הרגועה של כף העץ בסיר, את חצי הסיבוב ותפיסת המשענת של הכסא הנופל והחזרתו אל ארבע רגליו. את החזרה הרגועה אל הכף בסיר.  שנים לאחר מכן פגשתי תנועה זו של הידיעה שאינה יודעת ב''פאנג-לו-ג'י-אן'' חסר המאמץ של אמנות המוחלט העליון הסינית.
אלים היינו. הדמדומים כבר החלו לפרוש את צלליהם על פנינו אך אנו היינו עיוורים עדיין ככל אל, על פי המילים שנכתבו בזמן אחר: ''אל הייתי ולא ידעתי / עתה אני יודע / כי אל אינו יודע / ובן אדם כן.'' ואולי, אולי אוכלי לוטוס היינו. כך או כך הייתי בא אליה שוב ושוב, מורעב, אל כרי הלוטוס.
אני זוכר את צבעי השלכת של אותו יום ואת התה בכוס עם השפה המעוגלת השבורה, אשר תנועתו לאחר הבחישה הלכה והואטה. היום אני יודע את התנועה שבכוס. לקרוא את מובנה הסובב ולהקצות לידיעה הגדולה את מנתה בשלוש מחוות כפית טקסיות של תודה ושיתוף. אך אז, רק בהיתי בה, בתנועה, נפרשת מולי ללא הבנה. המשפט הראשון עלה בראשי עד אשר לא יכולתי להכילו.
תני לי משהו לכתוב, דחקתי בה בבהילות, כאשר עמדה ליד השיש המוכתם על רקע החלון, ראשי אוחז בשולי המחשבה המוזהבת.
היא מצאה לי בלוק מכתבים. צבע הכריכה הרכה היה ירוק בהיר. הלוגו, ''דפרון'', מסולסל ביומרה תמה, עדיין זכור לי. צבע העט היה כחול, צבע הדיו כחול גם הוא. כתבתי ברצף. רגל השולחן התנדנדה. המרצפות היו כתומות. המימד הראשון, הנקודה, המפגש, הצילוב. ההתחלה ובוזמנית וסימטרית, הסוף. המימד השני, המפה, הכיוונים, הרשת, אופק המרחק הנפרש. המימד השלישי, הגובה, החלל, הכדור, התנועה, המרחב המתמוטט על מישוריו והפרדוכס. המימד הרביעי, השנתות, המקצב, הכמות, הזמן, השער החי. המימד החמישי שמעבר למישורים שעל גבולם עוצר הזמן? הצורה? הגבולות? ההתמרה?  השישי, השביעי… לבי נמחץ בכתבי מלים אלו. אני חש כי הוטלתי חזרה אל אי הידיעה המשפילה, האווילית. המבנה זרם ממני ברצף, מימד מתוך מימד בהיגיון מושלם, בהבנה וידיעה מושלמות, מבריק ונע כמו הארכיטקטורה המיקרונית המוחלטת של בועות הסבון, בונה את עצמו עד למימד העשירי, הוא הידיעה השלמה. הו, אבל מה היא הידיעה? אינני זוכר עוד. מה הוביל אליה? פיסול התחושה, המחשבה הנעה, איבוד הצורה, הדרכון להמסת הגבולות, ההחלטה, החופש, הסיכום. איני יכול לזכור.
את הדפים קראתי בתום הכתיבה, מתענג בחריפות על המבנה הדקדוקי המושלם כאשר אני חש במעומעם את גודל המתנה שחלפה דרכי ואולם לבי גס היה. כאמור, אל הייתי.
קיפלתי את הכתב אל תוך מחברת הסקיצות השחורה שלי אשר השם בצלאל היה טבוע עליה באותיות אהרוני דקות כסופות. פעם אחת נוספת בלבד הוצאתי את הדפים לקרוא אותם באזני חברי האדריכל, מתענג על פניו הנדהמות. אני בוש גם היום על גובה לבי ועל התחושה שהייתה לי אז, כי ביכולתי לכתוב את המאמר, או אחר כמוהו, בכל עת שארצה. המלחין רוסיני, המפונק הנהנתן במיטתו הגבוהה, שהעדיף לכתוב קומפוזיציה חדשה במקום להרים את הדף שנפל לרצפה, שימש לי  דוגמה. הגביש הצלול, חסר הצבע של הידיעה, חד פעמי בהופעתו. אי נטילתו הנה חטא. זריקתו הנה פשע. הופעתו היא המבחן העילאי. האם אזהה אותו? האם אקח אותו? האם אעשה בו שימוש?
הדפים המקופלים נותרו בתוך מחברת הסקיצות. מחברת הסקיצות נותרה בבית הורי. שמונה שנים חלפו. המימדים, תבניותיהם, המבנה המושלם קראו לי. לאחר אינספור שרטוטים, ציורים, צילומים והדפסים, קיבלו הרוח והמים תבנית וכיוון. הבנתי סוף סוף כיצד לקרוא את החללים אותם מסגרו האותיות בצירופים שניתנו לי במטבח הישן. עליתי לבית הורי. בארון הישן היו חמש מחברות של סקיצות. פתחתי את כולן דף אחרי דף, עמוד אחרי עמוד. לא מצאתי את המאמר. התחושה הנוראה של ההיעדר. גל הידיעה ההולך ונעלם מעל החול הדומע את התייבשותו שלו.

על פי המדרש היהודי, ההסתר הוא מושג הייסורים הנורא ביותר. אלוהים מסתיר את פניו ממך. העולם אינו מכיר בך. לפעמים, במעומעם, מתוך הענן האלצהיימרי של מציאותי היום, אני נוכח לדעת לזוועתי כי אפילו אני איני מכיר בעצמי.


על פי הכתבים הקלאסיים של הטאי צ'י צ'ואן, ועל פי השיר של צ'אנג סאן-פאנג, המייסד האגדי של אמנות תנועה זו, פנג-לו-ג'י-אן ובהתאמה הדף, גלילה, דחיסה ושינוע הם אינסוף, בסיס, זרימה ובערה והם ארבעת כיווני הרוחות הראשיים. אלו הם פניה של פעולה אחת הנעה ברצף של השתנויות.



http://www.haaretz.co.il/misc/1.894978





אין תגובות: