על רוע דמוני ובנאלי
אסף שגיב
נלקח מתוך פייסבוק 19.4.23
יידע הציבור וייזהר: הפוסט הזה הוא לא סתם חפירה: הוא קבר-אחים. לא הייתי מעלה אותו כעת אלמלא יום השואה. הוא נכתב בחופזה, כך שייתכן שנפלו בו אי אילו שגיאות הגהה (ולקויות סגנוניות). אשמח מאד לקבל תיקונים ואני מבטיח לא לחסום איש.
1. ב-21 באפריל 1943, בעודו משרת כקצין במפקדת הוורמאכט
בפאריז הכבושה, נפגש הסופר הגרמני ארנסט יונגר עם חבר ותיק, קולונל בצבא, ושמע
מפיו על ההרג הסיטוני ביהודים בחזית המזרחית. יונגר הגיב בפלצות. על אף השקפותיו
הלאומניות הרדיקליות, הוא לא נטה חיבה יתרה לנאציונל-סוציאליזם וסלד מן האנטישמיות
הוולגרית של היטלר וחבר מרעיו. הסלידה האריסטוקרטית הצוננת התחלפה בבעתה ככל שנגלו
לעיניו ממדי הזוועה. "אימה פוקדת אותי כשאני שומע דיווחים כאלה, ואני חווה
תחושה כבדה מנשוא של סכנה עצומה", כתב ביומנו באותו יום. "אני מתכוון
לכך במובן הכללי ביותר, ולא אתפלא אם הפלנטה תתנפץ לרסיסים כתוצאה מהתפוצצות או
מהתנגשות עם כוכב שביט. אני מרגיש שהאנשים האלה קודחים בארץ, והעובדה שבחרו
ביהודים כקורבנות העיקריים שלהם אינה יכולה להיות מקרית. התליינים הבכירים ביותר
שלהם ניחנים במין יכולת תפיסה יוצאת מגדר הרגיל, שאינה נובעת מאינטליגנציה אלא
מהשראה דמונית. בכל צומת דרכים, הם ימצאו את הנתיב המוביל לחורבן נורא יותר."
יונגר כותב לעצמו. הוא אינו מזייף את הזעזוע. ובכל
זאת, לאחר שהוא מוסיף ומציין שההוצאות להורג בירי תיפסקנה כנראה, לטובת המתה
המונית באמצעות גז – אמירה המעידה על מודעות מלאה לאופיו החרושתי של "הפתרון
הסופי" – הוא קוטע באחת ההרהורים על שואת היהודים ואסונה של
גרמניה כדי לספר, בפסקה החותמת את הרשומה, על חיבתו לעץ התאנה הצומח בקרבת אחת
הכנסיות בפאריז – אחד משלושת העצים האהובים עליו בעיר כולה.
זהו דיסוננס מהפך קרביים, וספק רב אם יונגר אינו מודע
לכך. בחירתו להעביר את שנות המלחמה הרחק מן החזית הייתה אסקפיסטית במודע: בשנות
הארבעים של המאה הקודמת הוא כבר לא היה גיבור המלחמה הצעיר שנשא שירי תהילה
לאסתטיקה המיליטריסטית ברומנים כמו "סופת הפלדה" (1920), אלא איש מבוגר
ומפוכח יותר, המעדיף את הסצנה התרבותית הנינוחה, יחסית, של הבירה הצרפתית הכבושה.
כשהוא יוצא לסייר בחזית המזרחית, הפסטורליה מתחלפת בחיזיונות גיהנומיים נוסח גויה
או הירונימוס בוש. יונגר הוא ברנש קשוח: החורבן, הסבל והמוות אינם זרים לו, אבל
הוא מתקשה לעכל את גילויי האטימות והאכזריות לשמה של בני ארצו. הזוועה נחבאת לעתים
בתיאורים הלאקוניים ביותר של מפגשיו עם גרמנים אחרים והציטוטים שהוא מביא מפיהם.
ב- 12 במאי 1942, למשל, הוא כותב: "נסיעה למספרה. שוחחתי שם על השבויים הרוסיים
הנשלחים מן המחנות לעבוד כאן. 'יש ביניהם כמה חבר'ה שפלים. הם מוכנים לגנוב אוכל
מן הכלבים'. הדברים מובאים כלשונם".
2. יומניו של יונגר ראו אור בגרמניה ב-1949, שנים ספורות
אחרי המלחמה. ספק רב אם רוב הקוראים התעכבו דווקא על הרשומה הקצרה הזאת, אולם היא
הותירה רושם עצום על חנה ארנדט. הפילוסופית היהודייה חזרה ונזכרה בה בריאיון
שהעניקה לעיתונאי הגרמני יואכים פסט ב-1964. מאחר שחלף זמן רב מאז קראה את
היומנים, הגרסה שמגוללת ארנדט באותה שיחה סוטה מעט מן המקור ומעבה אותו. יונגר, כך
היא מספרת, פגש באיכר גרמני שקבל באוזניו על עליבותם וגסותם של השבויים שבמחיצתם
שהה. "הם תתי-אדם, בהמות. הם אוכלים את המזון של החזירים!", התלונן
האיכר. ארנדט משחזרת את הדברים מזיכרונה מפני שהם מספקים דוגמה מאלפת לעיוורון
מוסרי הנובע מטיפשות קיצונית יותר מאשר מרשע לשמו. "האיש הזה לא תפס שזה
בדיוק מה שעושים בני-אדם הגוועים ברעב; שכל אחד היה נוהג כמותם", היא מסבירה
לבן שיחה. כתנא דמסייע היא מצטטת הערה של יונגר, שנשמטה משום מה מן המהדורות
המאוחרות של היומנים: "נדמה לעתים שהשטן רוכב על גבם של הגרמנים". כדי
למנוע כל אי-הבנה, ארנדט מוסיפה הבהרה: "הוא (יונגר) לא התכוון בזה לשום דבר
דמוני".
ארנדט חוטאת כאן, ולא בפעם הראשונה, בקריאה סלקטיבית
מאד. יונגר, כפי שנוכחנו, דווקא ייחס לנאצים "השראה דמונית" וחזר על כך
כמה פעמים. ואולם, זוהי בדיוק הטענה שאותה ביקשה ארנדט להפריך. הריאיון כולו לא
נועד אלא כדי לחדד את עמדתה במחלוקת הציבורית הסוערת שהתלקחה בעקבות ספרה
"אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע", שהתפרסם שנה קודם
לכן. כזכור, הספר וסדרת המאמרים ב"ניו יורקר" שעליהם התבסס הציתו את
זעמם של יהודים רבים, שראו במשפט אייכמן עשיית צדק היסטורי. קצפם של המבקרים יצא
על ארנדט בגלל טענתה כי המשפט נועד לצרכי ראווה ולא תאם את אופי הפשעים שביצע
אייכמן. העובדה שארנדט תמכה בהוצאתו להורג של הנאשם – בניגוד לאינטלקטואלים בולטים
אחרים, כמו נתן רוטנשטרייך, שמואל הוגו ברגמן ולאה גולדברג (ואפילו ישעיהו ברלין)
ששללו עונש זה – לא הפיגה את התרעומת שעוררו דבריה. גישתה הביקורתית של ארנדט כלפי
היודנראטים הצטיירה אפילו למכריה הקרובים כאטומה וכמתנשאת להחריד – גרשום שלום
הטיח בה שאין בה "אהבת ישראל" – והחשידה אותה בניסיון להעמיד את הרוצחים
ואת הקורבנות על מישור אחד. נורמן פודהורץ, עורך כתב העת "קומנטארי",
תמצת את ההאשמות שהוטחו בארנדט: "במקומו של הנאצי המפלצתי, היא נותנת לנו את
הנאצי הבנאלי; במקום היהודי כקדוש מעונה ממש, היא נותנת לנו את היהודי כשותף לרוע;
ובמקום העימות בין אשמה לחפות, היא נותנת לנו את 'שיתוף הפעולה' בין הפושע לקרבן".
מכל הטענות שהופנו נגדה, המקוממת ביותר, לדידה של
ארנדט, הייתה זו שייחסה לה גישה מקלה ביחס לרוע הנאצי. המונח ששובץ בכותרת המשנה
של ספרה "הבנאליות של הרוע" הזין את הרושם
הרווח שארנדט מבקשת להציג את פשעי הרייך השלישי כתופעה המצויה על ספקטרום נורמלי
כלשהו – שהיא טוענת, במלים אחרות, שכל בני האדם מסוגלים, בנסיבות המתאימות, לנהוג
כקלגסים הנאציים. ארנדט סברה שזו אי-הבנה מהותית. "לא לזה התכוונתי",
היא אמרה לפסט. "לא התכוונתי בכלל לטעון שיש אייכמן בכל אחד מאיתנו [...]
רחוק מזה!". ארנדט השתדלה להעמיד את הדברים על דיוקם: הרוע הנאצי לא היה
"בנאלי" מפני שהיה שגרתי, אלא מפני שבוצע על ידי אנשים שגרתיים. לטענתה,
מה שהניע טיפוסים אפרוריים כמו אייכמן להירתם להשמדה ההמונית של היהודים היה
"חוסר המחשבה" של ביורוקרט הממלא את תפקידו בצייתנות גמורה, אפילו אם
הדבר נוגד את נטיותיו האישיות או את מצפונו המוסרי. אייכמן, הדגישה ארנדט, היה
רחוק מאד מן המפלצת שתיאר התובע, גדעון האזונר, בנאום הפתיחה של המשפט. הוא
"לא היה יאגו וגם לא מקבת, והוא בוודאי לא היה מעלה על דעתו להחליט, כמו
ריצ'רד השלישי, 'להראות שהוא רשע'", כתבה ארנדט. "מלבד פעלתנות יוצאת
מגדר הרגיל למען זכייה בקידום אישי, לא היו לו שום מניעים. והפעלתנות הזאת כשלעצמה
לא הייתה פלילית בשום אופן. הוא לעולם לא היה רוצח את הממונה עליו כדי לזכות
במשרתו. אפשר לומר, בלשון הדיבור, שפשוט לא היה לו מושג מה הוא עשה". מנקודת
מבט המוסרית והמשפטית המייחסת משקל מכריע לכוונה הפלילית – לרצון להרע – דיוקן כזה
של "בורג במכונה" "עלול להיתפס כנימוק להקלה בעונש, אבל ארנדט חתרה
למסקנה אחרת. היא גרסה שאייכמן הם פושעים מסוג חדש; הניסיון להעמידם לדין על יסוד
הקטגוריות המשפטיות הקיימות הוא פרובלמטי, אבל – וזו נקודה בעלת חשיבות מכרעת - בדיוק מפני שקשה לייחס לטיפוסים דהויים כאלה סדיזם או
קנאות אידיאולוגית, הרשעות של מעשיהם היא "מבעיתה, בלתי ניתנת לביטוי במלים
או במחשבות".
ארנדט טעתה לגבי אייכמן. ההקלטות של שיחותיו עם
העיתונאי ההולנדי וילם סאסן ב-1957 - הקלטות שלא נכללו, מסיבות כאלה ואחרות, בחומר
הראיות של התביעה הישראלית במשפטו – אינן מותירות מקום לספק: אייכמן היה נאצי
ואנטישמי פנאטי, שנרתם להוצאה אל הפועל של "הפתרון הסופי" מתוך תחושת
שליחות ושכנוע פנימי עמוק. הוא היה הרבה יותר אינטליגנטי ומודע למשמעות ההיסטורית
והמוסרית של מעשיו מן הדמות המחוקה והלא מרשימה שתיארה ארנדט על סמך מה שראו עיניה
בירושלים. מבחינה עובדתית, לפחות, הצדק היה עם האוזנר: אייכמן אכן היה התגלמות
הרוע האנטישמי.
3. ואחרי שאמרנו את כל זה, אי אפשר לפטור את טענותיה של
ארנדט בקלות ראש. היא נהגה ביהירות ובחוסר רגישות, והעדיפה להתבצר בעמדת
האינטלקטואלית הדיסידנטית במקום להודות במשגיה או אפילו להטות אוזן לביקורת, אבל
הייתה לה סיבה טובה לצאת נגד הדימוי ה"דמוני" של הנאציזם. היא הייתה
מעורה מספיק במסורת התרבותית והאינטלקטואלית של גרמניה כדי לחוש, כמעט באופן
אינטואיטיבי, שהדימוי הזה, שהקורבנות נאחזו בו בכל כוחם, עלול לשרת גם – ואולי
בעיקר – את המרצחים.
כדי לרדת לחקר העניין (במגבלות הכתיבה בפייסבוק),
כדאי אולי לחדד נקודה שארנדט עצמה לא פיתחה די הצורך. לכל אורך כתביה, התמודדותה
עם שאלת הרוע התכתבה בעיקר עם הפילוסופיה המוסרית של קאנט. בחיבורה המונומנטלי על
"יסודות הטוטליטריות", שראה אור ב-1951, היא מציגה את המשטרים המפלצתיים
של גרמניה הנאצית ושל ברית המועצות הסטליניסטית כמופעים של "רוע
רדיקלי", ולכן גם כתופעות בעלות היבטים חידתיים. "כל המסורת הפילוסופית
שלנו משוקעת בתובנה כי אין אנו מסוגלים לתפוס את 'הרוע הרדיקלי' ", כותבת שם
ארנדט, "ואמת זו משותפת הן לתיאולוגיה הנוצרית, שהעניקה גם לשטן עצמו מקור
שמיימי, הן לקאנט, הפילוסוף היחיד שהיה, לפי המונח שהוא עצמו טבע, חייב לבטח לחשוד
בקיומו של רוע כזה, גם אם ניסחו מניה וביה באופן רציונלי כ'נעוות של הלב'
(preverted ill will ), שאפשר להסבירה
במניעים בעלי פשר". בשלב מוקדם זה של התפתחותה התיאורטית, ארנדט אינה נרתעת
ממיסטיפיקציה של הרשע, אבל נדמה שהיא עושה עוול לקאנט כשהיא כורכת את הגותו יחדיו
עם הדוקטרינות הכנסייתיות על אודות מהותו של השטן. קאנט אמנם הושפע מן התפיסה
הנוצרית של החטא הקדמון, אבל הוא גם הבחין במפורש בין מה שהוא מכנה "רוע
רדיקלי", הנובע מפגם בשורש (radix – "שורש"
בלטינית) הנפש האנושית, ובין רוע "שטני", המערער על החוק המוסרי מתוך
זדון מכוון ומחושב. קאנט האמין שהאדם לוקה רק בסוג הראשון של רשעות. בגלל חולשת
רצונו הטוב, הוא עלול לסטות מן החוק המוסרי – אבל הוא אינו מסוגל לערער לחלוטין על
תקפותו של החוק הזה, כלומר להרע בשביל להרע. בני האדם, קבע קאנט, הם יצורים עקומים
אך בשום אופן אינם שטנים.
מהתייחסויותיה של ארנדט לרוע הרדיקלי או השורשי מתקבל
הרושם שהיא נטתה לעתים לזהותו עם רוע שטני ולטשטש בכך את ההבדל התיאורטי שעליו עמד
קאנט. מכל מקום, עמדתה לגביו השתנתה בחלוף הזמן. אחרי "אייכמן
בירושלים", וככל הנראה בעקבותיו, היא החלה לכפור בקיומו של רוע כזה. בחליפת
המכתבים שלה עם גרשום שלום היא טענה בנחרצות ש"הרוע לעולם אינו 'שורשי', שהוא
רק קיצוני ואין בו לא עומק ואף לא ממדים שטניים". זוהי תפיסה פילוסופית
מוכרת, שנציגה המפורסם ביותר הוא אפלטון: היא גורסת אין לרשעות שום ממד פוזיטיבי;
היא העדרו של הטוב ותו לא. הבחירה ברע על פני הטוב אינה יכולה להיות פרי הכרעה
תבונית.
בהרצאה שנשאתי לפני שנים ספורות באוניברסיטת תל אביב
תחת הכותרת "הרהורים אנטי-אפלטוניים על המגנטיות של הרשע" מתחתי ביקורת
על התפיסה הזאת, וטענתי שהיא שגויה גם ביחס לנאצים מסוימים, שהיו מודעים בהחלט
לאופיים המתועב, הלא-אנושי, של מעשיהם (ארנדט עצמה הודתה שריינהרט היידריך, בניגוד
לפקודו אייכמן, היה רחוק מלהיות רשע בנאלי). ואף על פי כן, אין זה מקרי שגם ברגעים
נדירים של רפלקסיה ביקורתית, פושעי המלחמה הגרמנים לא ראו עצמם כרשעים במובן
היהודי-נוצרי של המונח. כשהם תלו את פשעיהם בפעולתם של כוחות "דמוניים"
הם לא התכוונו בהכרח לשטן.
4. אי אפשר לדבר על ה"דמוני" בהקשר הנאצי בלי
לחזור ליוהאן וולפגנג פון גתה, גדול משורריה של גרמניה. העובדה שהנאצים העריצו את
גתה אינה צריכה לשמש ראיה נגדו, בדיוק כשם שאינה ראיה נגד ניטשה: הוא נערץ באותה
מידה, אם לא יותר, על מתנגדיהם. פולחן גתה נמשך במשנה עוז אחרי מלחמת העולם השנייה
– במזרח גרמניה עוד יותר מאשר במערבה. כמו שייקספיר באנגליה ודנטה באיטליה, הוא
נחשב לגאון הספרותי המכונן של ארצו: גתה, כך יאמר לך כמעט כל מבין עניין, העמיק
לצלול יותר מכולם למעמקי הנפש הגרמנית. בדברים האיומים והמופלאים שדלה משם טמון
סוד גדולתו.
גתה עצמו עסק בגדולה מזווית ספרותית
("פאוסט") ואינטלקטואלית, והציע לה הסבר מאלף באוטוביוגרפיה "מחיי:
פיוט ומציאות" שכתב בשלהי חייו. בחלקה האחרון, שראה אור לאחר מותו, גתה חולק
עם הקוראים את אמונתו בקיומו של כוח טמיר המצוי בישויות חיות ובאובייקטים דוממים
גם יחד – "משהו שלא היה אלוהי, כי דומה שלא היה נבון; משהו שלא היה אנושי, כי
היה בלתי-הגיוני; משהו שלא היה שטני, כיוון שהיה שוחר טוב; משהו שלא היה מלאכי, כי
לעתים קרובות ניכרה בו שמחה לאיד; משהו שדומה היה למקרי, כיוון שלא היה לו המשך.
היה דמיון-מה בינו לבין יד ההשגחה, כיוון שהעיד על קשרים". גתה מודה שהוא
מתקשה להגדיר את מהותו המדויקת של הכוח הזה, שאותו הוא מכנה בשם "דיימוני"
(damonisch). בדומה למקורות הקלאסיים,
שמהם הוא שואב השראה – בראש ובראשונה אפלטון – גתה אינו מייחס משמעות שלילית בהכרח
לדיימוניות; היא אינה שטנית או חורשת רע בפני עצמה. ואולם, כשם שהיא יכולה לעורר
השראה אצל האמן ואיש החזון, כך היא עלולה להפוך לדיבוק הרסני אצל המנהיג.
הדיימוניות, אומר גתה, "לובשת את צורתה האיומה ביותר כאשר היא משתלטת במידה
מכרעת על אדם כלשהו. במהלך חיי הייתי עד לכמה דוגמאות כאלה, קצתן מקרוב, קצתן
מרחוק. הנפגעים הם לאו דווקא האישים המעולים ביותר, לא דווקא המצטיינים בשאר רוחם
או בכישרונותיהם; ואף לעתים רחוקות הם מתייחדים בטוב לב; אלא שעוצמה כבירה שופעת
מהם, והם כופים את מרותם על כל היצורים, ואף על כל היסודות, במידה שלא תיאמן,
ומיהו אשר יוכל לשער עד היכן עשויה השפעה כזו להגיע? כל הכוחות המוסריים ביחד לא
יוכלו להם; לשווא ינסה החלק הנאור יותר של האנושות להחשיד אותם כמרומים או כמרמים;
המון העם נוהר אחריהם. לעתים רחוקות, אם בכלל, מוצאים הם דומים להם בין בני דורם;
שום דבר אינו יכול לגבור עליהם, אלא עצם העולם שהם לוחמים נגדו".
כשגתה העלה את השורות האלה על הכתב בתחילת שנות
השלושים של המאה התשע עשרה, הוא ראה לנגד עיניו את נפוליאון. מי שקרא את ספרו מאה
שנים מאוחר יותר ראה מן הסתם לנגד עיניו דמות אחרת. גם כיום קשה לקרוא את הטקסט
הספציפי הזה בלי לייחס לו איכויות אלביתיות, כמעט נבואיות. גתה ענה לכאורה מראש על
שאלה שהטרידה את העולם כולו מאז עלותו של היטלר לשלטון: כיצד הצליח איש כה נלעג
מבחינות רבות להכפיף לכוח רצונו את העם הגרמני ולגרור אותו למערכה עולמית הרסנית?
לשאלה הזאת, כך נדמה, לא נמצאה מעולם תשובה מניחה את הדעת בתחום הרציונלי; הפנייה
אל ה"דמוני" היא כמעט מתבקשת.
5. בנקודה הזאת, ואף שדיוננו הולך ומתארך בה בעת שהוא
הולך ומכביד, אני מקווה שתתירו לי מעין אתנחתא קומית. לרשימת הפרסונות הנכבדות
שציטטתי לעיל אני מבקש להוסיף, ברשותכם, את נורם מקדונלד, הקומיקאי הקנדי שהלך
לעולמו לפני שנה וחצי. כפי שיודעים כל מעריציו ומוקיריו, מקדונלד היה גאון שהעמיד
פני אימבציל. ההתחזות לכסיל תמים ונבער מדעת, שאותה שכלל למדרגת אמנות, הניבה כמה
בדיחות מוצלחות (יותר ופחות) על גרמניה הנאצית, נושא שאליו חזר שוב ושוב בהופעותיו
הפומביות ובפודקאסט שלו. "אתם יודעים, ככל שאני לומד יותר ויותר על הטיפוס
הזה, היטלר, כך אני מחבב אותו פחות ופחות", בישר מקדונלד באחד ממופעיו
האחרונים. "ביררתי אצל כל מיני אנשים. שאלתי אותם, 'איך לעזאזל הלכו כל
הגרמנים האלה אחרי המטורף הזה?' והם אמרו לי, "הו, הוא היה נואם מדהים. הוא
היה מסוגל להפנט אותך באמצעות כישורי הנאום שלו'. ואז צפיתי בהיטלר והוא כאילו
(נורם מעווה את פניו, מנופף באגרופו וצורח בג'יבריש דמוי גרמנית), ואני חושב,
'מה??? לא כך דמיינתי לעצמי ממזר חלק-לשון '. "
נורם מקדונלד מנסה להדגים כאן תרגיל נראטיבי הנקרא גם
בשם "היגיון המקרר" (fridge logic). זכות היוצרים על המונח שמורה, כנראה, לבמאי אלפרד
היצ'קוק, ששיבץ בסרטיו סצנות שבהן הגיבור, העוסק בפעולה שגרתית כלשהי – כמו הוצאת
בשר עוף מן המקפיא – חווה לפתע הבלח של הבנה בדיעבד ("רגע אחד!"...).
בעגת התסריטאים, "היגיון המקרר" הוא טוויסט אפיסטמי קלאסי: התובנה
הפתאומית אמורה לפקוח את עיני הגיבור ואת עינינו לאמת המטרידה שהסתתרה מאחורי
החזות הרגילה והנורמלית-לכאורה של הדברים. היא מעלה אותנו על הדרך לפתרונה של
תעלומה שאולי לא היינו מודעים לקיומה (סצנת הסיום בסרט "החשוד המיידי"
של בריאן סינגר היא אולי הדוגמה הקולנועית המפורסמת ביותר לרגע כזה). אולם
לקומיקאים מסוגו של נורם מקדונלד אין צורך בפתרונות: הקושיות עצמן מעניינות אותם
לאין ערוך.
דא עקא שבמקרה הספציפי הזה הבדיחה פשוט לא עובדת.
מדוע? מפני שמקדונלד לא חשף שום מוזרות שנעלמה מעיני אחרים. הוא בסך הכול שאל,
בשפתו העממית והמגושמת במכוון, אותה שאלה מעיקה ומציקה שהעסיקה רבים ושעליה גם
השיבו רבים, אולי רבים מדיי, בהסבר נוסח גתה.
6. לא אכחיש, ההסבר הזה מצית את הדמיון, ובהעדר חלופות
רציונליות ייתכן שניאלץ להסתפק בו. אולם הוא צריך לעורר בנו חשדנות. מדוע? כי הוא
מוביל, בנקל, למסקנות מוסריות בעייתיות. דוגמה לכך אפשר למצוא במונוגרפיה המרתקת "היטלר: החידה האיומה ופשרה", פרי עטו של
העיתונאי הגרמני סבסטיאן הפנר (או בשמו האמיתי: ריימונד פרצל). כמו מקדונלד, הפנר
משתאה מול היכולת הייחודית של היטלר "להפוך אסיפות של בני אדם שונים [...]
להמון הומוגני שהיה כחומר ביד היוצר; להשרות עליו תחילה מעין טראנס ואחר כך להביאו
למשהו הדומה לאורגזם קולקטיבי." וכמו מקדונלד, הפנר מדגיש שהיטלר לא היה רב
אמן רטורי; נאומיו "החלו לאט ולמקוטעין, היו לקויים בהיעדר מבנה הגיוני
ולפעמים כמעט שלא היה בהם תוכן ברור, ומלבד זה הושמעו בקול צרוד-ניחר". ועם
זאת, על אף החסרונות האלה, הפנר משוכנע שהיטלר ניחן בכוח דיימוני ב"יכולת היפנוטית,
היכולת של כוח-רצון מרוכז להשתלט תמיד על תת-הכרה קולקטיבית, כל אימת שניצבה לפניו".
המונוגרפיה של הפנר כתובה בתנופה ומכילה לא מעט
תובנות מאלפות. למרבה הצער, היא גם מובילה את הקוראים למסקנה מקוממת. הפנר, שבסוף
שנות השבעים כבר חצה את הקווים מן השמאל לימין, טוען שהיטלר היה נטע זר בהיסטוריה
ובתרבות של גרמניה – שהוא "עומד מחוץ לכל מסורת גרמנית, ופחות מכל הוא קשור
במסורת הפרוטסטנטית-הפרוסית, שהייתה (ואין להוציא מכלל זה את פרידריך ואת ביסמרק)
מסורת של שירות מפוכח וחסר פניות לטובת המדינה". בניגוד לאוטוקרטים שקדמו לו
ושעמלו על כינונה של מערכת שלטונית יעילה ואפקטיבית, היטלר "שקד שקידה
מתוכננת להמיר את הפיכחון בשיכרון המונים; יכולים אנו לומר כי שש שנים הגיש את
עצמו לגרמנים כמו סם – ולפתע נטל אותו מהם בזמן המלחמה". היטלר, במלים אחרות,
היה מעין חלילן מהמלין – "אורח לא קרוא, שבא לפתע מבחוץ, ומ'בחוץ' אין פירושו
במקרה הזה רק מאוסטריה" – וכמו אותה דמות מסתורית, ספק אנושית ספק דמונית,
הוא כישף את הבריות וגרם להן לפעול בניגוד לטבען ולשיקול דעתן. "היטלר היה
בעיני הגרמנים תמיד איש שבא ממרחקים, רגע כאילו נפל משמים, ומשנהו – ירחם האל –
מתחתיות הגיהנום", טוען הפנר.
ספרו של הפנר, שתורגם לעברית ב-1979, מדגים כיצד
עלולה המיסטיפיקציה של המנהיג להיכרך ברהביליטציה של המונהגים. הלוגיקה המוסרית
הרי אינה נפתלת במיוחד: אם היטלר הוא תופעה דיימונית או דמונית, הרי שחסידיו
נושאים באחריות מוגבלת למעשיהם; הם פעלו כמי שכפאם שד. הפנר אינו אומר זאת
מפורשות, אבל זוהי השורה התחתונה בחיבורו: גלגול האשמה מן הרבים אל המעטים או אל
הדיימון הבודד בפסגה.
7. למותר לציין שהפנר מעולם לא נמנה עם מעריציו של
הפיהרר. מי שקרא את ספר זיכרונותיו המוקדמים, "חייו של גרמני 1933-1914",
שראה אור רק לאחר מותו, התרשם בוודאי מתיאורו הנוקב והכאוב את הידרדרותה המוסרית
של החברה הגרמנית. בניגוד להפנר, הפסיכולוג השוויצי קרל גוסטב יונג היה לזמן מה
תומך גלוי של הנאציונל סוציאליזם ולא בחל באמירות גזעניות ואנטישמיות. מידת
הזדהותו האמיתית עם הרייך השלישי עדיין שנויה במחלוקת (הוא הגן, כנראה, על כמה
ממכריו היהודים ואף פעל בשירות המודיעין האמריקני) אך גם אם נשעה, לצורך העניין,
את שיפוטנו לגבי פרק אפל זה בביוגרפיה האישית שלו, קשה לעבור בשתיקה על הסבריו של
יונג לתופעה הנאצית – הסברים שבהם דבק גם לאחר שזנח אשליות אחרות לגבי הצורר. מי
שמכיר את משנתו של יונג ואת משיכתו למיסטיקה ולמיתולוגיה לא יתפלא לגלות שהוא הביא
את התיאוריה הדיימונית של הנאציזם עד הקצה: הוא השווה את היטלר ל-ווטאן, האל
הפגאני הישן, ותיאר אותו כפרסוניפיקציה של הלא-מודע הגרמני הקיבוצי. הפיהרר, לדברי
יונג, לא היה בן אנוש רגיל, אלא סוג של אוטומטון, מדיום אימפרסונלי שדרכו באו
הגרמנים לידי חיבור מאגי עם שורשיהם הקמאיים וחוו התעלות המונית אורגיאסטית. איך
אפשר להעביר ביקורת על אנשים המצויים במצב נפשי כזה? אי אפשר, ענה יונג.
"אנו, העומדים בחוץ, נוטים לשפוט את הגרמנים כאילו היו סוכנים מוסריים
אחראיים, אבל אולי נכון יותר יהיה לראות גם בהם קורבנות".
אלה טענות מגונות הרבה יותר מכל מה שאמרה או כתבה חנה
ארנדט אי פעם. אפשר שהיינו פוטרים אותן כמשובות של הוגה דעות אזוטרי ובעל השפעה
מוגבלת (מחוץ לחוגי הפסיכולוגיה, לפחות), אלמלא נמצא להן כיום דובר נלהב ופופולארי
להדהים: מי אם לא ג'ורדן פיטרסון, גורו עזרה-עצמית הנהנה משום מה מהילה של
אינטלקטואל ציבורי. פיטרסון, פסיכולוג קליני בהכשרתו, מרבה להגג על הנאציזם, ואף
שהתעניינותו בנושא היא טבעית בהחלט ואף מוצדקת, הזווית היונגיאנית של ניתוחיו
מחזקת את החשד שמשהו רקוב בממלכת ג'ורדן. בריאיון שהעניק פיטרסון ליוטיובר הישראלי
איתן קליין בדצמבר 2017 הוא מצטט את אבחנתו של יונג שהיטלר שימש כ"שופר"
ל"לא-מודע הקיבוצי של העם הגרמני". מבחינת פיטרסון, אין כאן שום מסתורין:
מה שאפשר לפיהרר להתחבר בצורה מוצלחת כל כך למאווייהם האפלים של הגרמנים היה לא
יותר מתהליך פשוט של ניסוי וטעייה. כל שנדרש מן הדמגוג המוכשר היה להעניק תשומת לב
מספקת לתגובות של קהלו ולכוונן את מסריו בהתאם: "כשהוא אומר דבר א', כלום לא
קורה. כשהוא אומר דבר ב', כולם שואגים". כך, על ידי המיפוי העקבי של נקודות
לחץ בפסיכה העממית, הפך היטלר את עצמו להתגלמות התשוקה הגרמנית "לסדר
ולנקמה". ומאחר שתפקד כהשתקפות פסיבית של פנטזיות קולקטיביות, הוא עוצב,
למעשה, בידי ההמון.
פיטרסון מגיע למסקנות מרחיקות לכת עוד יותר מאלה של
סבסטיאן הפנר: מנקודת מבטו, אפילו היטלר אינו מקור הרשע. האידיאולוגיה המפלצתית של
הנאצים התגבשה באופן כמעט אוטומטי, בלולאת משוב בין המנהיג למונהגים: איש מן
השותפים לפשעי הרייך לא תפקד כסובייקט מוסרי במובן המלא של המילה. מיהו, אם כן,
האשם האמיתי בפשעים האלה? הלא-מודע הקולקטיבי, הדיימון היונגיאני של העם הגרמני.
8. דבר מכל זה לא היה מפתיע את חנה ארנדט.
"דמוניזציה יכולה לסייע בהמצאת אליבי", אמרה כבר ב-1964 ליואכים פסט.
"אתה נכנע להתגלמות השטן, וכתוצאה מכך אתה עצמך אינך נושא באשמה". בדיוק
מן הטעם הזה, הגרמנים היו הרבה יותר להוטים לאמץ את דימויו הדמוני של היטלר מאשר
אויביהם. ארנדט לא רצתה להותיר להם את האליבי הנוח הזה, אבל היו אלה היהודים, ולא
הגרמנים, שחשו מותקפים על ידה. היא לא הצליחה – וגם לא התאמצה במיוחד – לתקן את
הרושם המוטעה שעורר ספרה. לא צריך להימנות עם חסידיה או אפילו להסכים עם טיעוניה
כדי לנסות לעשות זאת עבורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה