"מה שחשוב הוא לכמה אנשים אתה גורם אושר" / מלכוּת תמורת נמר / בוריס ליסנוביץ / יש חדש במערב / אורי לוטן / מדף

מלכוּת תמורת נמר 

מאת אורי לוטן, מתוך הספר יש חדש במערב, 2005, מדף בית הוצאה לאור

בוריס ליסנוביץ, רקדן כריזמטי וצייד נמרים בנגאליים, הוא המערבי הראשון שחדר בשנות ה-50 לנפאל. באותה תקופה, נפאל עצמה, למרות הקשרים האישיים ההדוקים בין בית המלוכה הבריטי וזה הנפאלי, לא הייתה חלק ממה שנקרא הראג' הבריטי וכאשר הקולוניות הבריטיות החלו להתמוטט בשיטת הדומינו, היא נשארה סגורה ומסוגרת בהרי ההימלאיה, נשלטת על ידי שתי משפחות, משפחת ראנא שהייתה אחראית (בירושה) על משרת ראש הממשלה ומשפחת שאה שסיפקה את המלכים. עד לא מזמן הייתה נפאל, ובמידה מסוימת עדיין הינה, ממלכה פיאודלית השייכת למעשה לצאצאי שתי המשפחות האלה ובני חסותן, וכל תושביה, מהעניים ביותר בעולם, הם למעשה צמיתים חסרי זכויות.

כלפי חוץ שומרת נפאל על מסווה של מדינת תיירות סימפטית, אך ספק אם מיליוני התיירים הפוקדים אותה מדי שנה, ביניהם אלפי ישראלים, מודעים לעובדה שמדובר במדינה כוחנית ודורסנית שאינה מהססת לרסס באש חיה סטודנטים מפגינים, או להעלים, לפעמים לנצח, מתנגדים פוליטיים. חיילי הגורקא, יחידת עילית בצבא הנפאלי, מאומנים אגב בידי צה"ל.

ובכל זאת שימשה נפאל החל משנות השישים המוקדמות יעד חשוב בנתיב ההיפיז, והמסורת ההינדית הטנטרית המקוימת בה באדיקות, השפיעה רבות על הקרבה המודרנית בין מזרח ומערב, שהיא אבן היסוד של העידן החדש.

וזהו המקום להוריד את הכובע בפני המערבי הראשון שחדר דרך מסך השתיקה שאפף את המדינה הגבוהה ביותר בעולם, איש שהפך לאגדה בין כל מטיילי המזרח, ובלי לחשוב על התוצאות פתח שער נוסף למחפשים המערביים שלימים זכו לכינוי תרמילאים, ניו אייג'רים, היפיז, ומה לא.

בוריס ליסנוביץ' לא היה אף אחד מאלה. יליד אודסה בשלהי המאה התשע עשרה, הוא היה בן לאצולה הרוסית הלבנה, בנו של מגדל סוסים, שנמלט לצרפת עם עליית הקומוניסטים לשלטון. תחנתו הראשונה היתה פריז, שם שימש כצלם ורקדן בלט מודרני אצל הכוריאוגרף המיתולוגי סרגיי דיאגילב, והתיידד עם מיטב אומני התקופה ביניהם המלחין איגור סטרוויסקי ופבלו פיקאסו. מאוחר יותר התבססה הלהקה במונטה קרלו, שם הכיר את אשתו הראשונה קירה, גם היא רקדנית. יחד הם הקימו להקת בלט ונסעו לאסיה, והיו בין הראשונים שעשו את המסע בלי תפקיד רשמי או ממלכתי כלשהו.

אחרי שורה של הופעות מוצלחות משנחאי ועד אינדונזיה, הפכו השניים לכוכבים של ממש ובני בית בחצרותיהם של שועי אסיה, כולל בתי המלוכה של קמבודיה (אז יצרנית האופיום הטוב ביותר בעולם) וסיאם. ידידו הטוב ביותר היה המהראג'ה מקוש ביהאר, מי שהיה אז האיש העשיר ביותר בעולם.

בשנות השלושים, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, השתקעו השניים בכלכותה שם הקימו את "קלאב 100", המועדון החברתי הראשון בהודו שהתיר את השתתפותם של הודים לצד לבנים, ואף יותר מכך - נשים לצד גברים. "מועדון 100" הפך למקום החם ביותר באסיה, גם בזכות אישיותו הממגנטת של בוריס, ולא מעט בזכות שף חלצקי, אביו הרוחני של המטבח ההודי כפי שהוא מוכר כיום במערב. כל מי שהיה בהודו יודע שהאוכל ההודי והאוכל המוגש במסעדות ההודיות במערב, החל מלונדון וכלה בתל אביב, זה פשוט לא אותו דבר. למעשה גם בהודו עצמה, המסעדות היקרות מגישות אוכל הודי שההודים עצמם לא יכולים להרשות לעצמם. ובסופו של דבר הרי גם הבטן היא שער חשוב לניו אייג'.

באותה תקופה פיתח בוריס תחביב ומקצוע חדש: ציד נמרים. הוא רשום בספר השיאים של גינס כצייד הנמר הלבן הגדול ביותר בעולם. הוא ארגן מסעות ציד עבור אצילים אירופאים, בריטים בעיקר, שהיו חייבים לחזור הביתה, למען הכבוד, עם ראש של נמר מפוחלץ.

בינתיים הפך המועדון למקום מפגש של סוכנים ומרגלים מכל הזוויות האפשריות. עד היום לא ברור האם בנוסף לעיסוקיו האחרים היה בוריס גם מרגל, ואם כן עבור מי, הרוסים או האמריקאים, או שניהם. מה שבטוח, עיסוקיו החדשים כמנהל מועדון וצייד הרחיקו אותו מעולם הבלט ומאשתו קירה, שמאסה בחיים באסיה וחזרה לארצות הברית, שם הקימה את "בלט פנטסטיק" במונטריי קליפורניה.

זמן קצר אחרי עזיבתה הגיעו למועדון שני אנשים ששינו את מהלך חייו של בוריס. אינגר, צעירה מדנמרק, שהפכה לאשתו השנייה ומלך נפאל, טריבוואן, שעל שמו קרוי שדה התעופה הבינלאומי של קטמנדו.

טריבוואן היה אז למעשה מלך בובה שהיה סגור בארמונו, אסיר בידי משפחת ראנה שהחזיקה אותו כלוא בארמונו על דיאטה של שקרים ומורפיום. הוא הומלך בעודו ילד ובגיל ארבע עשרה כבר היה אב לילדים, ביניהם מאהנדרה, מי שיירש ברבות הימים את מקומו. אשתו היתה - כנהוג - בת משפחת ראנה. בעזרת כמה קצינים בצבאו נמלט טריבוואן לכלכותה מחופש בבגדי אשה והובא לייעוץ אצל בוריס הכל יכול. זו היתה, כדברי המפרי בוגארט, תחילתה של ידידות, שלא לומר אהבה גדולה. למרבה האירוניה, זה גם היה הסרט שאליו הלכו בוריס ואינגר בדייט הראשון שלהם (קזבלנקה). השניים חתמו על ברית. בוריס יעזור לו להפיל את בני משפחת ראנה ולהנהיג משטר דמוקרטי בארצו. טריבוואן ייתן לו רשות לצוד נמרים בנגלים לבנים שהיו בין אוצרותיה הטבעיים של נפאל.

העסקה בוצעה, ובדרך שעדיין לא ברורה עד היום, כנראה בעזרת קשריו של בוריס עם מפלגת הקונגרס ההודית שהצליחה לסלק את השלטון הבריטי, הוחזר טריבוואן לכס מלכותו, ובשלושה בדצמבר 1951 הפכו הוא ואינגר אשתו הצעירה, לשני התיירים המערביים הראשונים שהגיעו לנפאל, עם ויזת התייר הראשונה שהונפקה בממלכה, חתומה בכתב ידו של המלך.

צריך לזכור שבאותה תקופה היתה נפאל כל כך מרוחקת ופרימיטיבית שלא היה אפילו כביש שיחבר אותה עם הודו, ואת הרולס רויס של המלך היה צריך להעביר על גבי פילים. בכל הממלכה היו רק שני מכשירי טלפון. בוריס ואינגר נחתו בשדה התעופה המאולתר של קטמנדו על כנפי ה-DC3, מטוסו הפרטי של המלך, ובוריס הפך ליועצו הפרטי של המלך. למעשה העניק לו טריבוואן את הממלכה.

הדמוקרטיה שהקימו היתה מבוססת בעיקר על יסודות אנרכיסטיים. הבראהמינים לא אהבו את כל העניין. טריבוואן הוא בעיניהם אל, גלגולו של וישנו, ובתור שכזה אינו יכול להקים דמוקרטיה ולוותר על מעמדו האלוהי כמלך. בוריס הפך לאיש השנוא ביותר על הממסד הנפאלי, אף שהעלה את המדינה על מפת התיירות העולמית, הסדיר עבורה הלוואה מהבנק השוויצרי וסייע בקבלתה לאו"ם.

זמן לא רב לאחר הגיעו הקים את מלון רויאל ואת מסעדת יאק ויטי על שם איש השלג המיתולוגי, שהפכה מקום חובה לגדולים ולעשירים שבתיירי תבל, ביניהם צ'רלי צ'פלין, סיר אדמונד הילארי, האיש הראשון שהעפיל לפסגת אוורסט, יורי גאגארין, הקוסמונאוט הרוסי הראשון, השחקנית אינגריד ברגמן ועוד.

ב-1956, בחגיגות ראש השנה הנפאלי, שבו היתה קומארי, האלה החיה המשמשת עד היום כאחת מאטרקציות התיירות העיקריות של נפאל, אמורה לברך את המלך ואת הממלכה כולה. בלחץ הכוהנים נמנעה קומארי מלברך את המלך, והתחושה היתה שאסון כבד מרחף על הממלכה. ואכן חודשים מספר אחרי כן נפטר המלך ממחלת לב בבית חולים בשוויצריה. יורשו מאהנדרה, הרחיק את בוריס מכל תפקידיו הממלכתיים אף שהתיר לו מן הסתם לסייע בפיתוח התעשייה החשובה ביותר - ולמעשה מקור ההכנסה היחיד של נפאל באותם ימים - גידול חשיש, ואילו אינגר הקדישה את עצמה לקהילה הטיבטית בנפאל, אלה שלא זכו להימלט מערבה עם הדלאי למה, עוד דבר שהיה לצנינים בעיני הממסד הנפאלי, וסייעה רבות בהפצת המסורת הטיבטית בעולם. עד היום היא נחשבת ליקירת הקהילה הטיבטית.

גם המלך מאהנדרה לא האריך ימים, וירש אותו ביירנדרה, מי שנרצח לפני שנים אחדות יחד עם כל משפחתו בידי יורש עצר ספוג קוקאין.

בירנדרה, בלחצה של ארצות הברית, הנמיך את פרופיל החשיש, אף כי לא לגמרי כפי שידוע לכל מי שביקר בנפאל בשנים האחרונות. בוריס ואינגר הורשו להישאר בנפאל, אך סולקו סופית מכל תפקיד רשמי. הם הפכו לתושבים קבועים של נפאל והקימו מסעדה שהפכה במשך השנים למקום מפגש למטיילים מהעולם כולו, שהחלו להגיע לנפאל באמצע שנות השישים.

שם פגשתי אותו - את בוריס - אחד האנשים הכריזמטיים ביותר שפגשתי במזרח, לאחר ששמעתי אינספור אגדות אודותיו. המשפט שאמר לי באותו ערב, זמן קצר בטרם נסגרה המסעדה ובוריס ואינגר עברו להתגורר בכפר בעמק קטמנדו, הוא משפט המשמש נר לרגלי והופך אותו, לדעתי, לאחד מאבות העידן החדש: "מה שחשוב הוא לכמה אנשים אתה גורם אושר".

בוריס ליסנוביץ נפטר ב-1985 ונקבר בבית הקברות האנגלי בקטמנדו. רק שישה אנשים נכחו בלוויה, אף לא אחד מהם מבית המלוכה.