David Michaeli / Sometimes, 1987
נטלי גוטמן
בתחנה המרכזית
אכתוב מכתבים לעצמי:
לעולם לא יתאים זרע נשפך לילדים.
בציפורים, בתינוקות, נרדמים כמלחים אנשים
מחובקים סחוטים. פעם גיבורים,
היום ניצודים מתאבנים,
לכדי חומר סגולי,
מכחילים ומתרפקים אליי,
סמוקה מסיפורים עממיים, באכזריות קסומים,
תושבת ארץ שופכין, לעולם לא תתאים,
מה תפזם? הזרע נשפך, כובל ילדים.
כי הכול שופכין.
סבתות אילמות, מהגטו ממשיכות,
כאילו המקום ששפך את דמן, טבל ידיים
ביופייה המטריף של סבתי, רק להן הוא שייך,
ולא תחפה עליי סבתי. שלדי זיכרון,
נפשות עולם בזיכרוני,
בקופסת בית אדם,
פורחות, מדברות,
אמבטיית תקשור נפתחת.
ופעם אחת תיפתח.
נהג סמיטריילר סיבירי צנום יגיע
אל תוך גלד הרוע העתיק, הזרוע
ויעמוד מולי חנוק מאהבה לאדמת אסונות השופכין.
ענק נראה, נבוך כתינוק, עם רוחות נלחם
להגיע אליי, לשאת ידי ואת תינוקותיי
בכפר נידח, והוא בעצמו אב אוהב
למשפחה פלוס שלושה
שבקצה העולם ליד יפן.
ולא נותרת תקווה איתי, ייצא חזרה,
לשבועות ארוכים של נהיגה במחשבת הדרכים.
אחרי חצי שנה בא.
יום אחד לשבת על הגדר,
גבו כשל נביא, לארצי מופנה, מכורבל,
ראשו בכפות ידיו, לא מקבל את סירובי,
ונדר נודר. שערו שהתארך מאז, כשמש מפוזרת ברוח עושה מדורת אהבה. וההיסטוריה ממשיכה, בקרבנו שופכת ציפורים כתינוקות בוץ, לשולי החיים.
מאז לבדי נבואתו, לייבב בדרכים:
זה הסוף, זה הגטו שבסבתי,
נבואה לא תצא משם,
גם החיים.
ספרה של נטלי גוטמן "תסביך האהבה", בין סגול ובין תכלת, 2021.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה