דברים מן המדבר
שאול משעל
זמן המדבר
שיחות על התנהגות בשטח מדברי והרבה הערות
הישרדות קטנות
הוצאת מדף/ הצב הרוקד, 2003
ציור של לטאה כחולה על רקע של ורידי סלע
צהובים קדם את פני כשהפניתי כשהצצתי לעברו ספרו של דוד מיכאלי ''זמן המדבר'' הנחבא
על אחד השולחנות הצדדיים בחנות "תולעת ספרים". כחובב מושבע של המדבר, על
לילותיו הקסומים, רוחותיו החמות וימיו
מצועפי השקט והאבק, קראתי את הספר וחזרתי לקרוא בו בניסיון לחוות את עצמי מחדש.
הספר מכיל מגוון יפיפה של מסות-שיחות,
בסגנון פשוט, ישיר ושובה נפש, על היקום מנקודת ראות מדברית ועל התנהגות בשטח מדברי.
השיחות עוסקות בפחדים, בכמיהה הנמשכת ובהעזה הקורצת לגלות את החדש. השיחה הראשונה המוקדשת
ל''מקום'' מציבה אותנו כפרטים במרכזו של היקום: ''בכל מקום שבו אני עומד נבנה
עולם. בכל מקום שבו אני עומד אני מרכז העולם... ביושבי לנוח בלב השטח אני חש אט-אט
את התרקמות העולם של אותו המקום... והרי זה בית לכל דבר. אני יודע היכן אני במקום.
ידיעת המקום היא דבר גדול. ברוך המקום ברוך הוא.''
בהמשך מתעכב על תחושת הבעלות שאנו
מחילים על כל שטח בו אנו מצויים וממליץ על אימוץ אורח חשיבה שיסייע להשתחרר
מלפיתתה זו של תחושת הסיפוח: ''...וכך אעזוב את חצר ביתי לראות מה יש מעבר
לפינה ברחוב. אך אסיים את שתיית הקפה, אודה למקום שאירח אותי ואנוע הלאה. כל
המקומות מצפים לי ואני אורח בכל מקום. ובעוברי בהם, ביוצרי את שושנת הרוחות בכל
מדרך רגל, הרי אני מפרה ומופרה בעת ובעונה אחת. אני צועד על כתמי האור הנפרשים לכל
הכיוונים כמו על סנדלי קרניים. תא השטח הבא הולך ונפרש ומתגלה לעיני עם כל מדרך.
מקום חדש קורא. אני הולך מביתי כאן אל ביתי שם. אני אורחו של העולם.''. המילים
''אורחו של העולם'' צופנות גם את המשמעות של אורֵח בעולם וגם את המשמעות של אורַח
העולם – דרך העולם.
בעברית מעולה ומלאת חיים משמש המרחב
המדברי, בידי דוד מיכאלי, במה וכלי כדי להציג
כמה מושגים מעצבים ותובנות עכשוויות
המאכלסים את תמונת עולמנו: מקום, אמונה,
בדידות, זמן, אקולוגיה, תנועה, מחסור, פחדים והשתוקקות. הספר הוא מפה ומצפן של
רעיונות. הטקסט בהיר עד כאב. הפרקים קצרים, חסכניים ותמציתיים. הם מקרינים עוצמה
פואטית ועומק פילוסופי.
בין הפרקים מפוזרות עצות מעשיות וחכמות של
התנהגות בשטח המדברי הפתוח. באופן מוזר מקבלים המשפטים הקצרים נופך פתגמי של שירה
רזה ועניינית המשלימה ותומכת את נושאי השיחות ומעניק להם מימד מוחשי. אפשר לכנות
את העצות הללו כהייקו של הישרדות. לדוגמא:
''אם תלך בעקבות עדר / בסוף היום תגיע למים.'' או ''אין לפגוע / בפרטיותו / של
נחש''. או ''השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב / המשמעות היא שכיוון הצפון-דרום /
עובר באמצע''. אוסף העצות מהווה מדריך שטח ממוקד לטיילים ויכול להציל חיים. אפשר
להניח כי חלק מהנפגעים במדבר יהודה היה יכול להינצל לו היה ברשותו המדריך: ''לא
כדאי להיכנס עם רכב / לכביש שהשיטפון עובר עליו / גם אם המים נראים נמוכים /
השיטפון עוקר את הכביש ויוצר בורות''.
המדבר צרוב בתודעתנו כמרחב של מבחן,
צריפה בניסיונות ומאמץ, כמרחב ומקור ראשוניים וכמרחב של ריקות שממנו בוקעים
משמעות, מסרים ואמונות. גם שוכניו של המרחב האורבאני שנולדו הישר אליו ולא חוו
מעולם אקולוגיה של שטחים פתוחים, מכילים בצופן הגנטי והתרבותי שלהם את הזיכרון
האנושי של המדבר כמושג מיתי של קצה ואינסוף בו-זמנית. הפרק על הצמא (פרק 11) פותח
במלים ''צמא הוא השתוקקות. השתוקקות לא ממומשת היא עינוי...''הפרק מחבר אותנו אל
כל המים בעולם ונוגע ברגישות בנושאים של בעלות ושימוש מושכל במשאבים: ''...אין מים
פרטיים במדבר. אין בנמצא בעלות על מים. אנחנו מחזירים את המים לעולם בנשימה,
בהזעה, בהלחתה, בהשתנה, בכל פליטה מגופינו ובגופינו החוזר לאדמה.'' ועוד:
''...בצאתי אל היבש, בצאתי אל הריק אני מחליף את מימי העומדים. מי שזוכר את ריח
המים והצמא בגופו לעולם לא ישמור אותם לעצמו או ימנע אותם מאחר.'' ומיד בסוף הפרק
באות העצות הטובות שאפשר למצוא בהן פנינים
של משמעות אקטואלית חברתית ואפילו פוליטית מעבר למדבר: ''הלך רוח הן שלילי והן
חיובי / הוא דבר מידבק / הלך רוח של אדם אחד / יכול להדביק קבוצה שלמה.'' ''בטן
מלאה ושבעה / גורמת להחלטות מרושלות / ולביטחון מופרז''. ועוד הנחייה שנראית פשוטה אולם אין הרבה
שמשתמשים בה: ''שאלות יסוד להתמצאות הן: אפוא אני נמצא? איך אני יודע זאת? מה עלי
לעשות?''
דוד מיכאלי מגלם ב"זמן המדבר"
הן את היכולת לחצות את השטח הפתוח הטומן בחובו יראה ופחד מן הלא נודע והן את הכישרון
להמציא עבורנו את המילים מהן נוכל ללוש את
הטונים לניגונים המדבריים האצורים בתוכנו. מדבריות סיני וחצי האי ערב נותרו אתרים
מחפשי שליחות דתית אליהם חוזרים מאמינים, וסתם הולכי אורח, בחיפוש אחר השאלות
האבודות של דורות על גבי דורות. במדבר של מיכאלי ישנן שאלות גדולות אך אלה שאלות
בגובה הלב והעין. אצל מיכאלי חוגגת תחושת התרוממות הרוח של הסינתזה על פני מכאוביה של האנליזה.
"ביכולת הצמצום", כתב גיתה, "ניכר הרב אומן". מזמן
לזמן מופיע טכסט צנוע שכזה המתגלה אט-אט כאבן פינה וכבעל השפעה מעצבת על קהלים
וחברות. "זמן המדבר" הוא ספר
כזה.
---------------------------------------------------------
פרופ' שאול משעל, איש החוג למדע המדינה
באוניברסיטת תל-אביב , חוקר תנועות של אסלאם קיצוני ותרבות של תנועות טרור. ספרו,
יחד עם אלכס מינץ, "הגיונות טרוריסטיים", ראה אור בארה''ב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה