קַדִּישׁ
לְעֻבָּר בּוֹדֵד
מאת: דוד מיכאלי
בְּמֶרְחָק
שֶׁל בָּשָׂר אֶחָד
בְּמֶרְחָק
שֶׁל עָפָר אֶחָד
בְּמֶרְחָק
שֶׁל אֶבֶן אַחַת
בְּמֶרְחָק
שֶׁל תּוֹלַעַת אַחַת
כָּל
הַחֹרִים כֻּלָּם, הֵם רוּחַ
הַהֵחָלְצוּת
מִתּוֹךְ הַמִּבְנֶה הַבּוֹעֵר,
מֻפְשָׁט
מֵעָלַי בִּפְסִיעָה,
אֶל
תּוֹךְ הָרְוָחָה שֶׁל הָעֵירוֹם
מְהִירוּת
הָרוּחַ עַל פְּנֵי הַבָּשָׂר
הִלָּה
וּמַלְמָלָה נוֹשְׁבִים.
כָּל
הָרוּחוֹת דּוֹבְרוֹת בְּבַת אַחַת
מִתּוֹךְ
מִנְהֲרוֹת הַלַּיְלָה
בְּמֶרְחָק
אֶחָד בֵּינִי לְבֵינֵךְ
מְקֻפָּלִים
כָּל הָעֻבָּרִים שֶׁהָיוּ לָנוּ
שֶׁחָזְרוּ
אֶל הָאֲדָמָה
סוֹלֶר
וּבֵּטוֹן נְהָמָה וּקְרִיסָה
קוֹל
הַטִּפּוֹת מְפַסֵּק אֶת לַחַץ הַדְּמָמָה
הַגּוֹלֶשֶׁת
סָבִיב
הָעוֹטֶפֶת
סָבִיב
הַמְּכַסָּה
סָבִיב
הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת
עָלַי
פּוֹסֵעַ
אֶל תּוֹךְ מִישׁוֹרֶיךָ אֱלֹהַי
הֶאָנִי
הוּא הַיּוֹצֵר?
הַאִם זֶה מָה שֶׁרָצִיתִי?
אִם
כָּךְ אֲנִי גֵּאֶה בְּכָךְ?
מֵרִים
אֶת מִשְׁקַל הַסֵּפֶל
מְחַפֵּשׂ
אֶת שְׂפָתַיִךְ הַנִּצְחִיּוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ עָלַי
אַחֲרֵי
שֶׁהָלַכְתְּ אֶל תּוֹךְ הַקְּמָטִים
אַחֲרֵי
שֶׁהָלַכְתְּ אֶל תּוֹךְ הַזְּמַן
מִתְיַשֵּׁב
בְּמִקְלְעוֹת הַקַּשׁ הַכֵּהֶה מִזֵּעָה
שֶׁל
כֻּרְסָאוֹת הַיְּקוּם
זוֹנוֹת
זְקֵנוֹת וְנוֹחוֹת
מֻרְגָּלוֹת
לְגוּפִי הַסְּגֻלִּי
בֵּין
חֹשֶׁךְ בֵּין אוֹר
חוֹבֵק
בְּכַפּוֹת יָדַי אֶת הַסֵּפֶל הָרֵיק
מְחַמֵּם
בְּכַפּוֹת יָדַי אֶת הַסֵּפֶל הָרֵיק
מֵעַל
שְׂפָתָיו
מִתְבּוֹנֵן
אֶל זִכְרוֹן שְׂפָתַיִךְ,
שִׂפְתֵי
הַתָּמִיד,
תְּהוֹם
לוֹחֶשֶׁת
כָּל
הַחֹרִים כֻּלָּם, חוֹרֵי הַתָּמִיד,
כָּל
הַתּוֹלָעִים כֻּלָּן, תּוֹלְעֵי הַתָּמִיד,
כָּל
הַבָּשָׂר כֻּלּוֹ, בְּשַׂר הַתָּמִיד,
כָּל
הֶעָפָר כֻּלּוֹ, עֲפַר הַתָּמִיד,
הַתָּמִיד הָעוֹלֶה
אֶל הָרוּחַ
הִלָּה
וּמַלְמָלָה,
וִילוֹנוֹת
הַתָּמִיד
Kaddish for
the lonely Unborn
By David
Michaeli
At one
flesh's span
At one
dust's span
At one
stone's span
At one
worm's span
All holes all
are wind.
rescued from
inside the burning structure
stripped from me at a stride
Into the
relief of bareness.
The celerity
of wind upon the flesh
halo and mull
blowing.
All winds speak
at once
out of
night-tunnels.
At a single
span
Between me
and thee
Folded are
all the unborn we ever bore
Returned
unto the earth.
Diesel and
concrete, roaring and buckling.
The sound of
the drops punctuates the pressure of
silence
Sliding all
around,
Enfolding
all around,
Shrouding
all around,
Spreading
over Me.
I step into
Thy plains, my Lord.
Am I the
creator?
Is this
what I desired?
And if so,
am I proud of this?
Lifting the
weight of the cup,
Seeking thy
Ever lips which remained upon me
After thou
hast gone into the creases,
After thou
hast gone into time.
Sinking
into the dark sweat-stained weaves of straw
Of the armchairs
of the universe
Old, accommodating whores,
Accustomed
to my specific body weight.
Between
darkness and light,
Cradling
the empty cup in my palms,
Warming the
empty cup in my palms
Above its
lips,
Gazing into
the memory of thy lips,
The ever lips,
A
whispering abyss.
All holes, all,
ever holes,
All worms, all,
ever worms,
All flesh,
all, ever flesh,
All dust, all,
ever dust,
The Ever
rising unto the wind
Halo and mull,
Veils of
the Ever.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה