המאמר / דוד מיכאלי

עשרים וחמש שנים חלפו על פי חשבוני מן הרגע שבו כתבתי את המאמר על עשרת המימדים. הייתי בן עשרים וחמש אז והזמן נחלק היום בדיוק סימטרי. אי הידיעה שלפני, ואובדן הידיעה אחרי. אבדן אשר מצמית את לבי שוב ושוב ומהיום ייטה מד הזמן: זמן אי הידיעה התם ילך ויקטן, ילך ויימוג ותחושת האובדן תלך ותגדל.

חזרתי ממסעותיי שלאחר שירותי הצבאי. ברחוב שיינקין עשרים וארבע בגבעתיים התגוררה בשכירות אישה צעירה ולה שני ילדים קטנים. אני זוכר קטעים ברורים של צבע שמן מתקלף, כיריים מיושנים, ענפי עץ לימון צמא מבעד לחלון, נהם אוטובוס דן מספר שישים ושלוש בדרכו לתל אביב, משקופי עץ ישנים, דלת המחסן העליון של הדירה מעל למשקוף בדלת המטבח, שולחן עץ לארבעה, כסא עץ אשר גרם לי להתנדנד כאשר ישבתי עליו וכך גם לילד הקטן שבבית.

אני זוכר את האישה הצעירה עומדת עם תינוקת חבוקה על מותנה השמאלית הוונוסיאנית, בוחשת בסיר בידה הימנית, אור שמש מסונן מאיר את פניה החולמות כמו המדונה באופיצי, את הילד הקטן מתנדנד על הכסא המתחיל ליפול אחורה, את העזיבה הרגועה של כף העץ בסיר, את חצי הסיבוב ותפיסת המשענת של הכסא הנופל והחזרתו אל ארבע רגליו. את החזרה הרגועה אל הכף בסיר.  שנים לאחר מכן פגשתי תנועה זו של הידיעה שאינה יודעת ב''פאנג-לו-ג'י-אן'' חסר המאמץ של אמנות המוחלט העליון הסינית.

אלים היינו. הדמדומים כבר החלו לפרוש את צלליהם על פנינו אך אנו היינו עיוורים עדיין ככל אל, על פי המילים שנכתבו בזמן אחר: ''אל הייתי ולא ידעתי / עתה אני יודע / כי אל אינו יודע / ובן אדם כן.'' ואולי, אולי אוכלי לוטוס היינו. כך או כך הייתי בא אליה שוב ושוב, מורעב, אל כרי הלוטוס.

אני זוכר את צבעי השלכת של אותו יום ואת התה בכוס עם השפה המעוגלת השבורה, אשר תנועתו לאחר הבחישה הלכה והואטה. היום אני יודע את התנועה שבכוס. לקרוא את מובנה הסובב ולהקצות לידיעה הגדולה את מנתה בשלוש מחוות כפית טקסיות של תודה ושיתוף. אך אז, רק בהיתי בה, בתנועה, נפרשת מולי ללא הבנה. המשפט הראשון עלה בראשי עד אשר לא יכולתי להכילו.

תני לי משהו לכתוב, דחקתי בה בבהילות, כאשר עמדה ליד השיש המוכתם על רקע החלון, ראשי אוחז בשולי המחשבה המוזהבת.

היא מצאה לי בלוק מכתבים. צבע הכריכה הרכה היה ירוק בהיר. הלוגו, ''דפרון'', מסולסל ביומרה תמה, עדיין זכור לי. צבע העט היה כחול, צבע הדיו כחול גם הוא. כתבתי ברצף. רגל השולחן התנדנדה. המרצפות היו כתומות. המימד הראשון, הנקודה, המפגש, הצילוב. ההתחלה ובוזמנית וסימטרית, הסוף. המימד השני, המפה, הכיוונים, הרשת, אופק המרחק הנפרש. המימד השלישי, הגובה, החלל, הכדור, התנועה, המרחב המתמוטט על מישוריו והפרדוכס. המימד הרביעי, השנתות, המקצב, הכמות, הזמן, השער החי. המימד החמישי שמעבר למישורים שעל גבולם עוצר הזמן? הצורה? הגבולות? ההתמרה?  השישי, השביעי… לבי נמחץ בכתבי מלים אלו. אני חש כי הוטלתי חזרה אל אי הידיעה המשפילה, האווילית. המבנה זרם ממני ברצף, מימד מתוך מימד בהיגיון מושלם, בהבנה וידיעה מושלמות, מבריק ונע כמו הארכיטקטורה המיקרונית המוחלטת של בועות הסבון, בונה את עצמו עד למימד העשירי, הוא הידיעה השלמה. הו, אבל מה היא הידיעה? אינני זוכר עוד. מה הוביל אליה? פיסול התחושה, המחשבה הנעה, איבוד הצורה, הדרכון להמסת הגבולות, ההחלטה, החופש, הסיכום. איני יכול לזכור.

את הדפים קראתי בתום הכתיבה, מתענג בחריפות על המבנה הדקדוקי המושלם כאשר אני חש במעומעם את גודל המתנה שחלפה דרכי ואולם לבי גס היה. כאמור, אל הייתי.

קיפלתי את הכתב אל תוך מחברת הסקיצות השחורה שלי אשר השם בצלאל היה טבוע עליה באותיות אהרוני דקות כסופות. פעם אחת נוספת בלבד הוצאתי את הדפים לקרוא אותם באזני חברי האדריכל, מתענג על פניו הנדהמות. אני בוש גם היום על גובה לבי ועל התחושה שהייתה לי אז, כי ביכולתי לכתוב את המאמר, או אחר כמוהו, בכל עת שארצה. המלחין רוסיני, המפונק הנהנתן במיטתו הגבוהה, שהעדיף לכתוב קומפוזיציה חדשה במקום להרים את הדף שנפל לרצפה, שימש לי  דוגמה. הגביש הצלול, חסר הצבע של הידיעה, חד פעמי בהופעתו. אי נטילתו הנה חטא. זריקתו הנה פשע. הופעתו היא המבחן העילאי. האם אזהה אותו? האם אקח אותו? האם אעשה בו שימוש?

הדפים המקופלים נותרו בתוך מחברת הסקיצות. מחברת הסקיצות נותרה בבית הורי. שמונה שנים חלפו. המימדים, תבניותיהם, המבנה המושלם קראו לי. לאחר אינספור שרטוטים, ציורים, צילומים והדפסים, קיבלו הרוח והמים תבנית וכיוון. הבנתי סוף סוף כיצד לקרוא את החללים אותם מסגרו האותיות בצירופים שניתנו לי במטבח הישן. עליתי לבית הורי. בארון הישן היו חמש מחברות של סקיצות. פתחתי את כולן דף אחרי דף, עמוד אחרי עמוד. לא מצאתי את המאמר. התחושה הנוראה של ההיעדר. גל הידיעה ההולך ונעלם מעל החול הדומע את התייבשותו שלו.

על פי המדרש היהודי, ההסתר הוא מושג הייסורים הנורא ביותר. אלוהים מסתיר את פניו ממך. העולם אינו מכיר בך. לפעמים, במעומעם, מתוך הענן האלצהיימרי של מציאותי היום, אני נוכח לדעת לזוועתי כי אפילו אני איני מכיר בעצמי.

על פי הכתבים הקלאסיים של הטאי צ'י צ'ואן, ועל פי השיר של צ'אנג סאן-פאנג, המייסד האגדי של אמנות תנועה זו, פנג-לו-ג'י-אן ובהתאמה הדף, גלילה, דחיסה ושינוע הם אינסוף, בסיס, זרימה ובערה והם ארבעת כיווני הרוחות הראשיים. אלו הם פניה של פעולה אחת הנעה ברצף של השתנויות.

http://www.haaretz.co.il/misc/1.894978

2012 / דוד מיכאלי

2012

לֹא שָמַרְתִי דְבָרִים לְעֵת אַחֶרֶת

וּכְּשֶלֹא רָצִית לִשְמוֹעַ,

דִיבַּרְתִּי אֶת עַצְמִי - בְּלִי הֶרֶףְ

בְּמֶשֶךְ מִתְעַנֵג וּבִּפְרָאוּת חָדָה,

וּבְבִּזְבּוּז מַרְהִיב, בְּהִתְמַכְּרוּת

טַעְמָן הַעָז כֹּה רָב, הִסְמִיק -

עַד תוֹם

וּבָּא - הַיוֹם,

מִילִים סִיְימוּ דְבָרַן אֵלי

פְּסַק דִינָן שְתִיקָה

פְּעַמִים עוֹד חוֹנְנוֹת בְּחֶסֶד מַעֲשִי

תֵה? סוּכָּר? אַשְפָּה?

נוֹתְרוּ רַק אוֹר וְצֵל

תַשְבֵּץ קְמָטִים צוֹמֵח עַל יָדַי

דוֹבֵר עַל סֶפֶר נְסִיעָה

עִם

חֲצִיָית נָהָר שֶל שִכְחָה

3 שירי אהבה / דוד מיכאלי

1

אֵלֵם מִדְרָכָה

עֵינֵינוּ מַכּוֹת כְּנָפַיִים

שָם, מְאָז, עָתָּה

2

צִיפִּיָיתִּי הִיא אוֹפֶק

אֵלָיוְ נֵצֵא

הַמְתָּנָתִי הִיא גֶשֶר

עָלָיוְ נֵלֵך

מִפְרָש בְּשָרִי הוּא זְמָן

שֶבּוֹ נָבוֹא

זְרִיחָה שְקִיעָה יָחְדָיוְ

מְחוֹג אֵין-זְמָן

עַל קוֹטֶב הֶעַכְשָיו

3

אַךְ הֲרֵי כָּאן, עִיגוּל הַקָוְ,

רַךְ, נִמְתַּח תַחַת שֶמֶש, רוֹכֶנֶת, אֵלַיו,

בְּדַרְכָּה, אַט, שוֹרֶפֶת, חוֹל לְזְכוּכִית קָשָה, אָמְנָם שְקוּפָה.

בְּדַרְכּוֹ, עַד צִינָה, חוֹתֶכֶת חֲצוֹת לְבּוֹקֶר רַך, אָמְנָם אַהֲבָה.

השפע אינו מספיק / דוד מיכאלי

בתקופת רומא נפגשו התיאטרון החוק והנצרות ויצרו תפיסה חדשה. על פי אחת הגישות התפיסות העקרוניות המגדירות אותנו ומספקות לנו את זהותנו הן התיאטרון והחוק – הדרמטית והלגאלית (בלום, 1985). התיאטרון מגדיר אותנו כבעלי יכולת ייצוג וביטוי, והחוק מגדיר אותנו כבעלי חובות וזכויות. הנצרות בימיה הראשונים המהפכניים איחדה תפיסות אלו באמצעות שיפוט מוסרי טרנסצנדנטי חוצה מעמדות, המובטח בשמיים לכל אדם באשר הוא. איחוד תפיסתי זה כונן אז את יכולת הבחירה, את הרצון, ואת "האישיות שמכירים בה", כממד קיומי נוסף למציאות הקשה. ממד זה הוא קיומי וחופשי אפילו אם הוא רעיוני או מדומיין בלבד. זו תשתית רעיונית ותרבותית שחלקנו נשען עליה גם היום. קיומנו מכיל רעיונות של הכרה בעצמי, מחשבה חופשית, זכות בחירה והבטחה. אלו מתורגמים לזכויות של חופש ביטוי, חופש בחירה, חופש תנועה ומגורים על פי בחירה, וסובלנות מינית. במקרה הפחות טוב הם מתורגמים לייצוג בלבד באמצעות סמלים וטקסים.

גם מערכות טוטאליטריות מסורתיות שהן בעצם אבטיפוס תאגידי, כמו ארגון צבאי וארגון דתי, מכילות בתוכן רעיון של אחווה ושואבות ממנו את עוצמתן (פרויד, הפסיכולוגיה של ההמון). אחווה זו מוצדקת ומתממשת באמצעות רעיון-על טרנסצנדנטי של מלכות שמיים או מלכות ארצית (מדינה) המבטאות הבטחה של מרחבי הכרה וחסד לכשיתגשמו. בנוסף, מערכות מסורתיות אלו משתמשות בתפיסת טוב ורע. הארגון התאגידי של ימינו, מעצם מהותו העסקית, אינו מכיל ואינו משתמש ברעיון של אחווה והחליף את התפיסה של טוב ורע בעלת האיכות הטרנסצנדנטית בתפיסה של נכון ולא נכון שהיא בעלת איכות הישרדותית בלבד.  

הסביבה התאגידית והמערכות הארגוניות עושות את מיטבן כדי לצמוח. כתוצאה מחד-ממדיותה העסקית, סביבה זו מייצרת פיצול בין תפיסות של ייצוג, חוק והבטחה. היא מבטלת את איחודן כשהיא מנכסת לעצמה את הממד הנוסף שהיה נחמתו והבטחתו של האדם. בזאת היא מנכסת לעצמה גם את הערכים של הכרה בעצמי, מחשבה חופשית, זכות בחירה והבטחה, שכאמור תרגומם הוא חופש ביטוי, חופש בחירה, חופש תנועה, חופש התקשרות מיני. רעיון "האדם שמכירים בו" נפגע כתוצאה משתי תפיסות הפעלה משלימות שנובעות מ"הקרקע הטכנולוגית" של תקופתנו. 

 

האחת, היא הקבצה ל"ישויות המון" של קהלי צרכנים או משתמשים העוברים בטרמינלים ממושטרים עד טוטליטריים, בעלי אופי כנסייתי תחת חוקה וקוד דתיים - צבאיים באופיים. אנו עוברים בטריטוריות ובממדים שונים תחת אכיפה עמוקה, סמויה או גלויה כאשר היעד הוא קבלת המוצר או השירות: חטיף בסופרמרקט, ארוחה במקדונלד, טיסה מנמל תעופה, טיפול בחדר מיון, פסק דין בבית המשפט. ניתן לומר שנותקנו ממצע קבוצת ההשתייכות שלנו או מהאחווה שלנו. (הניתוק עצמו ותוצריו הם נושא לדיון אחר: מה המגמה אליה אנו מתפתחים.) בשני המקרים אנו נמצאים תחת מניפולציה ושליטה נטולת בחירה כביטוי של תרבות מערכתית שאנו המשאב שלה. עסקת החליפין היא שפע חומרי, נוחות ורווחת פרט ותמיכה מערכתית (שמהותה בלתי אישית) תמורת קיום נורמות, ביטוי הזדהות וציות מערכתי.

התפיסה השנייה והמשלימה היא השטחה והצפה של מרכיב הבחירה עד כדי איון והתמרת הגמול הרוחני לחומר. ערך "היכולת לבחור" נפגע משום שיכולתנו לבחור מצטמצמת לבחירה צרכנית חומרית ב"סופרמרקט" נתון. ניתן לומר ש"נותקנו" ממצע גידול המזון הפיזי והנפשי ומהיכולות והכלים שלנו. אנו מעוצבים ל"אישיות צרכנית" שההבטחה הקיומית שהיא נושאת איתה היא מוצר או שירות. זו החלפה של מרכיב הדבקות האמוני במופשט במרכיב ההתמכרות הצרכני בחומרי.

המערכת עושה את מיטבה כדי לצמוח ועם זאת היא עיוורת. גישה זו יכולה לאפשר לנו להבין מניעים של מקבלי החלטות במערכת אך גם מניעים של פוגענות יחידים במערכת עקב שלילת אישיותם. כל צמיחה היא על חשבון סביבתה ויחסי הגומלין מעצבים מערכת איזונים.

האקולוגיה האורבאנית ומשאבי הזמן המוגן והפנוי שהיא מכילה הם קרקע נוחה לביטוי אישי המוצא את מקומו באמירה חברתית או אמנותית בונה או הרסנית. שלילת "האישיות שמכירים בה" באמצעות כלי התרבות התאגידית גורמת למאבק חברתי על תפיסת הרצון ועל יכולת הבחירה. המאבק החברתי על תפיסת "האישיות שמכירים בה" לבין הממשלים התאגידיים הוא המשחק הגדול של תקופתנו לעיצוב פני החברה הבאים.

מחשבות על מסע טיפולי בשטח – קהילה תומכת יוני 2013 / מיכל נאור

המסע נערך ובוצע ע''י עמית רוזנברג מסגל הקהילה וסטודנט בתכנית הבינתחומית לטיפול שטח, השתתפו כמתנדבים ותומכים מיכל נאור, רחל קנר, רועי מנדל, קרין אורן, חיים אופק בן שוהם, זהר וייסמן – סטודנטים בתכנית, ישראל טאובר, יקירה לוי – מנחים בתכנית ובצוות שביל, עוז אילת מצוות שביל, סגל הקהילה.

חזרתי מהמסע מותשת. חסרת כוח לגמרי. ישנתי המון אחרי. לא יכולתי להישאר עד הסוף (מסיבות חיצוניות ידועות מראש), עזבתי את הקבוצה בבוקר וכבר אז הרגשתי את ההתרוקנות שלי. באופן שלא אופייני לי כל הגוף כאב לי, שרירי הרגליים נתפסו לי בצורה לא פרופורציונאלית לגמרי לעומס הפיזי ולאיך שאני מכירה את הגוף שלי. כמובן שהתעסקתי במאמץ הגדול של ללוות חולייה לא כסטודנט צופה ולא כסטודנט בתוך קמפוס. זה היה מעייף, מאתגר, מצריך כל הזמן מבטים החוצה ופנימה. לחשוב כל הזמן את מי שעומד לידך, דרך עצמי בעבורו. זו עמדה מעייפת, במיוחד כאשר נעשית באינטנסיביות הגבוהה של שהות משותפת ארוכה במסע.

ככול שחשבתי על כך יותר, נעצרתי על האנשים עמם עבדתי בשעות האלו, על החולי ומה הוא מכלה בנפש, כמה "אין " פגשתי. היה את א. שאולי ביטא את זה בקיצוניות הגדולה ביותר דרך זה שמספר פעמים במהלך ההליכה הרגשתי שמישהו חסר לי בחוליה, הסתכלתי עליהם, הבנתי שכולם נמצאים ואז ראיתי אותו והבנתי שחשבתי שהוא חסר, איננו, כשבעצם הוא שם. בגופו. נפשו אין. זה חזר על עצמו מספר פעמים וכל פעם הפתיע אותי מחדש הכוח הממית של האין. אני מבינה שהעייפות שלי, התרוקנות הכוח הייתה קשורה גם בריק שפגשתי.

אני חושבת על החולי שלהם. מה פגשתי ומה היו צריכים ממני במסע הזה כדי לאפשר את קיומו עבורם. חשבתי על כך שהמחלה מכלה אצל חלקם (יש מנעד רחב) את היכולת להחזיק עבר ועתיד, להחזיק חוויה קוהרנטית של עצמם ושל העולם, לדמיין את הדרך את הנתיב ואז לצעוד בו. החוויה הבסיסית היא על סף תהום. במובן זה הנוכחות שלנו מייצרת את השביל עבורם ובתוכם, כך שיוכלו להמשיך ללכת. רעות נעצרת לא יכולה יותר, רוצה סיגריה (אתייחס בהמשך "לסיגריה") רוצה קצת "די". הפתיע אותי איך לא היה צריך יותר מלתאר לה בפשטות: עכשיו אנחנו פה, השעה ככה, יש לנו עוד כך וכך ואז נגיע ושם.... אני מבינה עכשיו שעבורה זה ייצר נתיב פנימי, פתאום הייתה לה מפה שהיא לא יכלה לייצר עבור עצמה. היא קמה והמשיכה. כך אני מבינה את זה. מעניין לחשוב על ההתנהלות שלנו אתם דרך הפן הזה בעיני. צורת החוויה שלהם את העולם וכנגזרת , איך הם זקוקים לנו כקטליזאטור לתהליך.

התרגשתי מאוד ממ. בדרך מעין עוזי לחרבת סעדים הוא סיפר לי על הקושי שלו לישון. על כך שפוחד שלא יירדם, שיקום באמצע הלילה, שהכדור לא יספיק, על חוסר השקט שפוקד אותו בחושך וכו'. הגענו לפני החשיכה. היה לנו, לרחלי, גיא (מדריכים) ולי, חשוב להגיע לפני החשיכה כך שיוכלו להתארגן ולהתיידד עם המקום. מ. הגיע, זיהה את חפציו, תפס פינה על מחצלת, אמנם מרוחקת מחבריו ואף נמנע מההזמנה שלהם, אבל שם ארגן לו פינה משלו. סידר את הדברים והתיידד עם המקום. ראיתי אותו שוכב קצת כמו בודק מזרון בחנות מזרונים. מה הזוית הנוחה אם בכלל. אחר כך כאשר ישבתי ליד המדורה הוא הצטרף, ונראה היה שונה, מכונס היטב, החליף בגדים, חלץ נעליים ונעל כפכפים, שינה מיקום. הגיע הביתה, סוג של בית. בית להיום. הוא נראה נינוח, רפוי. הוא עשה את זה לעצמו.

הסיגריות – מספר פעמים היו לנו התעכבויות על עניין העישון. זו רוצה יותר הפסקות, זה רוצה לעשן באמצע שיחה וכו'. נזכרתי בשיחות שהיו לי עם אימא של אחד הילדים שליוויתי אצלנו במוסד. באופן קבוע היא רצתה לעשן בחדר שלי תוך כדי פגישה. אני, מה לעשות, אמנם מחבבת עישון אבל לא בחדר - עשן, מסריח מחניק וכו'. בהתחלה כשרק הכרנו היו לנו התנגשויות על העניין, הרבה מההתנגדויות שלה לטיפול של הבן שלה, לקשר אתנו, הצוות שלו, וכו' עברו דרך הסיגריות האלו. אחרי תקופה כשכבר הייתה יותר התקרבות בינינו היא אמרה לי :"את לא מבינה... כשאני לוקחת סיגריה, שואפת נושפת, העשן יוצא לי מהפה, אני מרגישה טוב, מרגישה כזו חיה כזו לא מתה" (מדהים לחשוב על הרעל הזה ככה אבל זה חברים העניין, מינוס ומינוס נותן פלוס). במובן זה חשבתי על הסיגריות בדרך. אנשים חסרים את עצמם עם תחושת ריקנות גדולה והסיגריה אולי מספקת תחושת חיים. גם המטפל/ המוביל/המדריך יכולים לספק את תחושת החיים, תחושת הנוכחות, "אני נוכח", "אני קיים". הדוגמא: אנחנו בתוך עלייה, השמש קופחת, רוצים להגיע ו...שוב ר. רוצה סיגריה. מתיישבת - "אני צריכה סיגריה". אנחנו מסתכלים עליה ומסבירים לה בפשטות:

"אנחנו בעלייה, חם מאוד, לא כדאי לעצור כרגע, בואי נמשיך נגיע למעיין, עדיף כך, אפשר?".

"בסדר".

"תודה".

תיק על הגב וממשיכים.

הדיבור הישיר הפשוט, בגובה העיניים, משרטט את החוויה, אולי מייצר בתוכה תחושת נוכחות, אולי רגעית אולי יותר, ובכל זאת אני מאמינה שזו נקודה להתבונן דרכה על העבודה. חשבתי גם על מה מייצרת ההליכה במובן זה, הריתמוס הקבוע של התנועה, ויותר מכך בעלייה. כולנו אני מניחה, מכירים את התחושה שבעלייה ובמאמץ גופני בכלל אתה מכונס לתוך הגוף שלך, לכאב, למאמץ, לקושי, לאתגר. התחושה הפיזית מתרגמת למנטלי. אני נוכח.