מחשבות על שמחה ותודעה
דוד מיכאלי
מכיוון שנתמזל מזלנו להיות תיירים
בארצות השפע, ובארצות השמחה, הרווחה, הששון, הפליאה והאושר, ארצה לחלוק כמה מחשבות
על הקשר בין השמחה לחיים, בין השמחה לאור, לחומר, וגם על הקשר לדחק, לקיומיות,
לפרדוכסליות ולתודעה:
גם שמחת חיים וגם תודעה הם מושגים
מופשטים שקשה לכמת אותם או לקצוב אותם. גם שמחה וגם תודעה שייכים יותר לתחומים של
התחושה ושל ההוויה, כלומר "הידיעה שאינה יודעת" הם פחות שייכים לתחומי הידיעה החושבת.
מן הזמן שבו פיטרנו את האל והחלפנו
אותו בעצמיות אנחנו חווים את קשיי ההסתגלות המודרניים. הסביבה שלנו משתנה, התודעה
משתנה, המוח משתנה, הראייה משתנה, וגם ההתנהגות משתנה. אנחנו בהלם אקולוגי.
בחברת השפע העולמית, האורבנית
והתאגידית, המדודה, המרושתת, מחושמלת, מגודרת, מבוקרת ומפוקחת, אנחנו חווים תופעות
של איבוד אוטונומיה, של בדידות, של פירוק מבנים חברתיים, אנחנו חווים תופעות של חרדה,
דיכאון, ספק בממשות והיעדר של משמעות וטעם.
אמנם שמחנו לאבד את הלילה לטובת
התאורה, אך האפלה לעולם קיימת. ואם תהום האפלה לעולם קיימת, הרי יש בה גם תמיד את:
"הכוח ההוא השוחר תמיד את החושך ואת האור הוא יוצר"
ואם תהום ואפלה, זה המקום למנות רשימה
מתוך תפילת קדיש:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא,
חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה
וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל,
וְאִמְרוּ אָמֵן.
שנים-עשר גורמי שמחה מופיעים בקדיש: ולאחר
שלום וחיים, - עשרה פעלים ניצבים באופן ישיר כנגד אי הקיום:
שובע, ישועה, ניחום, מילוט, רפואה,
גאולה, סליחה, תיקון, רווחה, הצלה.
כשאנחנו אומרים שמחה ותודעה אנחנו
חושבים על שני מושגים נפרדים. אבל שמחה ותודעה חד הם. משום שהתודעה מתבוננת, רק
תודעה יכולה לבטא הכרה בקיום ולבחור את אופי ההכרה.
אנחנו מכירים שלושה סוגים עיקריים של
הכרה:
1. הכרת המסע של הקיום היא חדורת סבל (מעפר אל עפר. נקודה סופית)
2. הכרת המבנה של העולם היא חדורת התבוננות (מהו העפר? סימן שאלה וסקרנות)
3. הכרת התופעה של החיים היא חדורת חדווה (הי, אדמה!) (סימן קריאה ושמחה)
ומכיוון שהקיום לכשעצמו הוא 100% הצלחה
בהשוואה לאלטרנטיבה של אי קיום - מאליו מובנת השמחה הכרוכה בו.
השמחה מופיעה ברווח שיוצרת פעולת התודעה
בין היודע לקיומו.
ולפיכך, נתחיל עם:
רווחה
אנו נושמים לרווחה. יש מרחב. יש לאן
לנוע. המגבלה, החסימה או האיום נעלמו. בקיצון של הרווחה המשקל הפיזי או הגופני, או
הנפשי נעלם.
הרווחה היא ביטוי של תווך שאנו מותאמים
אליו. הנשר, אם הוא לא יהיה בתווך האוויר הפתוח כנפיו היציבות ייפלו בחלל הריק,
יסתבכו ביער הצפוף, יפרפרו במי הים. אם התווך שלנו הוא אוויר צח, מהו התווך של
יצור המים? איזה רווחה מרגיש הדג החוזר אל הים? איזה רווחה מרגיש השלשול השוקע
חזרה אל עומק אדמתו הלחה? השפיפון הצולל אל תוך חול הדיונה?
חנק, לחץ, נטל, עומס, דחק וכאב פיזיים
או רגשיים, קצרים או מתמשכים, הם צידה השני של הרווחה. הכאב הוא אינסופיות מקפת.
הרווחה היא זמנית. הכאב מעוור את ידיעתנו. ידיעתנו את הרווחה היא רואה, היא מודעת היא מודה.
הרווחה היא פרטית וקבוצתית כאחד.
תודעת הרווחה היא ערך נרכש. ומשום שאנו
מכירים בשחרור כערך וזכות אנושית, הרווחה היא מוסרית.
ששון
הששון הוא פיזי. מים בששון, חופזה,
עוצמה, מהירות, רעש, שאגה. אין מרווח להרהר. ששון התנועה המהירה, ששון ההימור המהיר
משולח הרסן, הפרדוכסלי, ששון ההסתערות, ששון הקרב, הירי, וגם ששון הזעם והנקמה.
הששון הוא גופני. קול ששון וקול שמחה, ששון
הגוף הנמוג בגוף אחר, וגם ששון הריקוד שבו הגוף מתמזג עם המרחב ומניע אותו, וששון הטרף,
הנגיסה והבליעה, המילוי. ששון הבועות הנאספות ומתפרצות לעלות בבקבוק המשקה.
הששון הוא עיוור. משווה לחצים. הגוף
מוצף. ההתפרצות מוצאת את מיצויה ומתענגת עליה. הששון הוא עונג התביעה, המימוש והפריקה.
הסימטריה לששון היא האכזבה.
כל סערת רעמים - מסתיימת, כל שיטפון – דועך,
ולא לחינם הנחלים במדבר נקראים נחלי אכזב. זיכרון השאגה, שבה הכוח התובע הפך לפועל,
נמצא בנו כזיכרון נצחי וככמיהה למימוש.
הששון הוא מידבק ויכול לסחוף קבוצה
והמון. לצד שמחת הפעולה תודעת הששון הפועל יכולה להיות גם דורסנית ובעלת מרכיב התמכרותי.
צחוק
הצחוק מופיע בפער התפיסתי בין שני סוגי
סדר כאשר תודעתנו נאלצת לדלג מעל הפער ביניהם.
פליאה
בין המאה השמונה עשרה למאה התשע עשרה שאל
משורר בריטי בשם סמיואל קולרידג': ''אם היה אדם עובר בחלומו בגן העדן ומקבל פרח
להוכחה כי אכן היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח בידו - מה אז?''
הפליאה מופיעה בגילוי המקרי, עם ניצחון
האמונה במשהו שלא ידענו והלוא הוא החיבור, עם התגשמות ההשתוקקות לממשות כלשהי שלא
ציפינו לה.
הפליאה היא ניסית. היא שירה. המפגש,
סיום ההתמודדות, הפסגה, שלמות הנוף, שלמות היחסים, שלמות הרגע, שלמות מקומם של
הדברים. הדברים נופלים למקומם. הדברים במקומם. הנוסחה המושלמת, הקומפוזיציה
ההרמטית, מקומי שלי במרחב, בזמן וביחס הנכון. שלמות המושלם.
אם הששון שואג הפליאה שותקת. אם הששון
הוא כוח, הפליאה היא מעבר לכוח. היא בדממה שאחרי. הפליאה כרוכה בקבלת הדין של פרספקטיבת
הנשגב האיום שאינו רואה אותנו. הפליאה כרוכה בשמחה על השלמות, בהשלמה, בקבלה
ובהכרת תודה, בענווה ובתודעת מקומנו. הפליאה צופנת חיוך, אם כי לעתים החיוך הוא מר
כאשר דברים באים על תיקונם גם למרות כאב נורא שאינו יכול להירפא.
הפליאה היא רטרוספקטיבית: כל הדרך
המאומצת מאחורינו תומכת את השלמות שלפנינו. השלמות לפנינו מצדיקה ומאשרת את הדרך
שעברנו כמעבר הכרחי. הפליאה נובעת מתוך קסם האיחוי של תודעתנו, הזמן והמרחב. לפתע
אנו רואים את גרגר החול והנה היקום כולו.
לפתע אנו הרגע וגם הזמן כולו.
אושר
תנועה מהירה בחלל גורמת אושר לאדם.
החיבור גורם אושר.
האושר הוא אירוע רגעי נטול זמן ומשקל שבו
אנו נפתחים, צורתנו נעלמת, ואנו אחד עם התופעה ובתוך התופעה והמרחב, ועם האחר.
האושר הוא נטול ציפייה. הוא מה שכמהנו אליו מבלי דעת. הוא מלא. הוא שלם.
האושר יכול להיות צונן מול הפשטה
מושלמת כמו כבידה, ויכול להיות נלהב בתנועה מושלמת כמו דאייה וגם בהצלבה ובחילוף
וביחד.
האושר אינו פעיל, הוא אינו מופעל והוא
אינו יזום. האושר הוא שם. ככות לכשעצמה המתחוללת ברגע שבו פוקע תוקף הדימוי. זהו הנשגב.
הנומינוזי. זהו החיבור.
האושר הוא נטול רעש. הוא מכיל גוון
זהוב, צבעו של האור הרך וצבעו של המגע הרך.
משום שהתודעה חייבת נקודת ייחוס כדי
לראות, אין תודעה קבועה של אושר. ישנה הוויה. אם בתוך הרגע קורה ומופיעה תודעה היא
מודה בשמחה על קיומה.
האושר הוא מישור של אהבה נטולת דימוי
ולפיכך נטולת זמן ומשקל וגבול.
שמחה
שמחה היא מצב קיומי של אור וחום. היא
סימטרית לחושך, למוות ואבדן. הזריחה משמחת והשקיעה מעציבה. החום פותח והקור מכווץ.
השמחה בחושך מתריסה כנגד החושך והפחד.
לעומת הפליאה הדוממת על מקומה, הרווחה
הנפתחת לצדדים, או הששון הרוגש קדימה, - השמחה ממריאה.
השמחה ממריאה, נפרשת ונוסקת למעלה באחת.
הגבות, פתיחת העיניים, המבט הנפתח, פתיחת הפה, הרמת הצוואר, כיפת הקדקוד נעלמת, בית
החזה עולה, הזרועות הנפתחות, הבטן, חשמל הרגליים והניתור מן האדמה. אנחנו עפים.
אנחנו פותחים את כל האזורים המוגנים שלנו מול האור: הגרון, מפתח הלב, המפשעות.
הכלי של השמחה הוא המעבר ההכרחי. זו
ההשתקפות המבנית של דחיסה ושחרור, ניתוק וחיבור. את השמחה אנחנו הורים ויולדים מתוך
התמודדות: צליחה והצלחה.
כמו התעופה שהיא חלומנו הארכיטיפי
להשיל את משקלנו, השמחה מלווה תמיד ע''י ההפתעה. לפיכך השמחה היא מתפרצת, פרועה
ובעלת קול.
כך גם הניגון. - גם הניגון הנוגה
ביותר, היגוני ביותר, בעצם מעברו ההכרחי
בכלי המפיק אותו, הוא מנכיח את הקיום, ולפיכך את החיים, ולפיכך מנחם. רוח קמה
בצורה, הצורה מקימה רוח.
השמחה מופיעה בגילוי המקרי, בבחירה
שהתבררה כנכונה, בהגשמה של רעיון ושל כמיהה ובהחרגה שמשמעה לעבור את הגבול וללכת
אל מעבר, אל ממד אחר.
רצון, הנעה, מיקוד והשתוקקות נמצאים מתחת לקוגניציה ולרגש, כאשר הם מגולמים באמנות הם משחררים אותנו מאיומי
הזמן והמרחב וגומלים לנו בשמחה. באמצעותם אנו מרחיבים את "יכולת החיבור
האנושית עם המקצב החי של העולם וטבעו".
השמחה קושרת אליה את המזל ואת החסד ואת
הרצון הטוב.
אם כי לבחירה שתי כנפיים: האחת של
זיכרון העבר והאחרת של דמיון העתיד, השמחה נובעת מהתעופה לכשעצמה, המימוש לכשעצמו,
של יכולת, של פעולה, של נוכחות ומעדותה של הדרך הנחרשת בעקבותיהם.
תודעת השמחה היא הבנייה הפרדוכסלית
והאבסורדית של סדר החיים למרות וכנגד ההיגיון של האנטרופיה.
תודעת השמחה היא ההתמודדות המנכיחה את הקיום
ולפיכך את היקום.
אסכם:
טענתי כי:
תודעת הרווחה היא ערך נרכש משום שלא כל
אחד מכיר בדחק ובתווך שבו הוא נמצא ומתמודד.
ואמרתי כי
תודעת הששון הפועל היא מימוש של
פוטנציאל - שאם לא יממשו אותו - ירעיל - אך כאשר הוא מתממש הוא גם יכול להכיל מרכיב
של דורסנות והתמכרות.
ועוד אמרתי כי
הפליאה היא תוצאה הנובעת
מן האיחוי של תודעתנו, עם הזמן ועם המרחב – וכדי לקבל תוצאה זו אנחנו מחויבים להתמודדות ולהמתנה.
וציינתי כי
אושר אינו תודעה אלא הוויה, והוויה זו מתקיימת
ברגע קץ תוקפו של הדימוי, ופקיעתו של תוקף זה תלויה בהתמודדות.
וסיפרתי כי
תודעת השמחה היא התמודדות שהכלי שלה
הוא מעבר הכרחי – כלומר תווך חיצוני כלשהו
- המחייב בחירות, ועל כך אוסיף כי הזכות להתמודדות מתוך בחירה מחייבת רצון.
ולכן
שמחה ורצון כרוכים אחד בשני ומשמעותם
פתיחה והרחבה של תחושה וחיבור לקולו הנעלם של העולם.
לפיכך,
במצב של תואם, הרצון והקיום יוצרים
מתוך ההעדר את ביטוים כמציאות, ומציאות היא אמת. רגעי פגישתנו עם תאם ואמת, מנחמים
אותנו במסענו בין הצללים של הדימוי וההשלכות.
ולכן,
יצירת החיבור, יצירת האחריות ואמנות
המציאות הם פעולתה של התודעה האנושית- שהיא איכות מתבוננת וקורנת, שבה הראייה
יוצרת את האור והמשמעות היא - שמחת החיים.
כי החיים שמחים על החיים.
תודה רבה
מוקדש ליואן צור
