הספר "הערות זמניות על תנועה"
(הוצאת מדף, 1997; מהדורה מעודכנת 2017) הינו החלק הראשון בטרילוגיה של שירה הוראתית העוסקת ביחסי
אדם-מרחב-מפגש. החלק השני הוא "כתבי המופת של טאי-ג'י צ'ואן ג'ינג"
(תרגום מקור מסינית ופרשנות, 2003) והשלישי הוא "תשעת נקבי הפנינה"
(2017).
סקירה של הספר "הערות זמניות על תנועה" מאת: כתוב
הספר "הערות זמניות על תנועה" משלב בין ניסיון תרגול מתמשך באמנויות לחימה (שוטוקאן-קרטה וטאי-ג'י צ'ואן)
לבין חקירה של יחסים בין גוף, תודעה ומרחב. הטקסט מנוסח
כקובץ תובנות ("הערות"), שנרשמו כ"יומן המורה" בעקבות התרגולים והשיעורים.
הספר מאורגן סביב מושגי יסוד של תנועה, ומציג את המושג הפיזיקלי כמושג פנומנולוגי-חווייתי.
בפרק הדן במשקל ומרכז כובד, המסה הגופנית נתפסת כצומת תהליכי
שבו נפגשים תופעת כוח הכבידה האוניברסלי - קוסמולוגי עם תופעת ההחזקה האנושית. מיכאלי ממשיג את האנך כציר
וקטורי מופשט המבטא את התנועה כ"נפילה מתמדת"; האנך אינו רק קו גיאומטרי
אלא ציר שדרכו התודעה מנהלת את שיווי המשקל שלה.
מיכאלי משתמש בטקסט ככלי המצביע על המרחב שמעבר למילים. כל "הערה" היא זמנית מעצם טבעה, שכן היא כפופה לתופעה החיה של הגוף הנע ברגע נתון (In situ). "ציורי הפעולה" המלווים את הטקסט משמשים כ"חתימות תנועה" מופשטות הממחישות את סוגי מופעי הכוח והכיוון השונים.
השירה ההוראתית של התנועה מתאפיינת בצמצום פואטי ויכולה להדהד את שירת ההייקו והאפוריזם, הקריאה יוצרת אצל הקורא "מרחב תהודה" (Resonance) שבו המילה מחוללת את התנועה כאירוע תודעתי (Performative utterance) . מושגי תרגול כגון ה"שורש", ה"שקיעה" או ה"ריק", פועלים כנקודות
מגוז להבנה של תנועה. ככלל, הפואטיקה של הספר מגשרת על הפער שבין תיאור מילולי לבין חוויה גופנית
בלתי-אמצעית.
במבט השוואתי, יצירתו של מיכאלי יכולה להדהד את
המסורת של "Go Rin No Sho" (ספר חמש
הטבעות) מאת מיאמוטו מוסאשי, בנטייתו להפוך את הפרקטיקה הפיזית לאונטולוגיה כוללת. אם מוסאשי מתמקד באסטרטגיה של עימות, מיכאלי מתיק את נקודת הכובד אל
עבר הדינמיקה הפנימית של הסובייקט המתרגל. בהקשר המערבי, ניתן לראות בספר מעין
פיתוח יישומי להגותו של מוריס מרלו-פונטי שטען במישור התיאורטי כי "הגוף הוא המנוע של ההיות-בעולם",
מיכאלי פורט טענה זו לפרקטיקה ומגשר על הפער שבין התיאוריה לבין מעשה הפעולה; ב"הערות זמניות", ידיעה היא תוצאה של השלת העודפות התפקודית וחשיפת ה"אנך" הפנימי.
זיקה נוספת מתקיימת בין ה"הערות" לבין מסתו הקלאסית של היינריך פון קלייסט, "על תיאטרון המריונטות" (1810). קלייסט מציב את הפרדוקס שבו המודעות העצמית הרפלקסיבית של האדם פוגמת בחן (Anmut) הטבעי של התנועה – איכות השמורה, לשיטתו, רק למריונטה נטולת התודעה או לאל בעל המודעות האינסופית. במוקד הדיון של קלייסט עומד "מרכז הכובד" (Schwerpunkt) , אותו הוא מכנה "נתיב הנשמה של הרקדן". מיכאלי מארגן את המושג הזה במערכת קוסמית של מרכזי כובד ובזאת הוא מחבר את המרכז הבודד לא רק לאדמה אלא ליקום כולו.
בחלקיו המאוחרים, הספר חורג מהניתוח הסוליסטי
אל עבר אונטולוגיה של מפגש. המושג "גשר" מייצג את היכולת לכונן
מבנה תנועתי משותף עם ה"אחר" (יריב או פרטנר). התובנה המרכזית כאן היא
המעבר מתפיסה של ישויות קבועות לתפיסה רלציונית (Relational
Perception/Ontology) (יחסותית), שבה המרחב שבין הגופים – ה"ריק" – הוא אחד משותף לכולם ומאפשר את זרימת התנועה. הגוף מומשג כצורה בחלל ולא כמסה חוסמת. ובהמשך, התודעה והגוף מזוקקים לכדי
יחידה אחת בשורות: ניסיונותינו להגיע אל האופק / הם הדרך אל האחר [...]
ניסיונותינו להגיע למעלה או למטה / הם הדרך אל עצמנו (שם, עמ' 105). מיכאלי
משרטט מערכת צירים בעלת משמעות קיומית. הציר האנכי ("למעלה או למטה"),
המזוהה לאורך הספר עם ה"אנך" וה"שורש", מוגדר כאן כמרחב של
גילוי עצמי פנימי. לעומתו, הציר האופקי ("האופק") מוגדר כמרחב הזיקה אל
ה"אחר". אלו הם "שתי פנים של אותו מטבע"
(שם, 105). מיכאלי טוען כי ללא הנגיעה בעצמנו (הביסוס באנך), לא תיתכן השלמה של
הדרך אל האחר. זוהי פנומנולוגיה של חמלה ונוכחות; גילוי העצמי אינו סוליפסיסטי
(מתכנס בעצמו), אלא הוא התנאי ההכרחי לכינונו של ה"גשר" אל העולם. בכך
הופך "הערות זמניות על תנועה" ממדריך ליציבה פיזית למסה על אודות
האחריות האנושית במרחב המשותף.
"הערות זמניות על תנועה" אינו מציע
דוקטרינה דוגמטית, אלא מתודה של התבוננות פנומנולוגית. חשיבותו האקדמית
טמונה בתרגום מוצלח של התנסות גופנית לשפה מושגית מודרנית ופואטית כאחת, תוך שמירה
על ענווה אינטלקטואלית. זהו טקסט מכונן עבור חוקרים ומתרגלים המבקשים להבין את
המכניקה הפנומנולוגית של הנוכחות האנושית במרחב ובמפגש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה