היום הייתי בכותל

היום הייתי בכותל

שם זורם הנהר הגדול למטה

על שפתו הולכת לאט אישה

ורשמתי פתק לאבן גדולה

שתמיד יהיו רקפות

ושמור אלוהים על מדבר יהודה

ותמצא שידוך לילדות

שהדודה תפסיק כבר לסבול

במורד מדרגות הגישה

זרמו מפלי ביטחון

ירדו שם המון אנשים

לדבר עם עצמם

אלוהים  

שנפל על פניו על אבן גדולה

וירד לו דם מהאף

אל תבכה היא אמרה ים עיניה וזמן

ידה על כתפו קח מטפחת ומים

הן הבית עוקל ונמכר

נקה האבק והדם

האותיות הקטנות והחוב שגדל

יימכר לחברה פרטית

התזכור שאהבת

עכשיו שאיבדת

דרכך בין מגדלים

על הים שמכה בכותל

צפים הפתקים

מזמור למיכל

מזמור למיכל

לעולם בדרך עזה

תרצי וארצה אותי ואותך

שובל כוכבי זהב

על קשת לחייך השמאלית

בעיר דוד הכחולה. 

מֶלֶךְ בְּמַלְכוּתוֹ שָׁבוּי

מֶלֶךְ בְּמַלְכוּתוֹ שָׁבוּי

מֶלֶךְ נִשְׁבָּה  בְּמַלְכוּתוֹ

רוֹאֶה אֶת כּוֹכְבֵי לֵידָתוֹ

וְאֵינוֹ מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם

מִשֶאֵינָם נִשְׁמָעִים

מַפְנֶה אֲלֵיהֶם עֹרֶף

זִכְרוֹנוֹ עוֹמֵד כְּנֶגֶד רְצוֹנוֹ

מִתְּעֲמֵד מוּל בֵּיתוֹ

וְעָלָיו לִבְחֹר כָּל יוֹם בְּשִבְיוֹ

פַּעַם הָיָה אוֹמֵר

גַּם מוּל אֶלֶף יְרִיבִים

אִם אֶצְדַּק אֶלָּחֵם

מִשֶנִצְחָם נִשְׁבָּה

A4 סוף

4 A

קרא לו בשמו. סוף.

סוף מפוספס ברצועות זמן.

מפליץ בקרקס.

לא ארוץ לחבילות העונג

בפינה הצפון מערבית

או לעסקאות האתגר

בפינה הצפון מזרחית לנענע סורגים

או להבטחות בפינה הדרום מזרחית

ולא להתמכרויות בפינה הדרום מערבית

אתבונן בפניו מנוקדות

נמשי כוכבים שחורים

שתיקת מערבולת אפורה

כאשר יתפוס אותי בידו המטרונומית

גולש במדרון של גן הקופים

אתקע לו בגרונו את עצם השיר

בית הופך לאור

בין כתובותיו, עיריותיו, ארצותיו

הבית הופך לאיטו לאור

המובילים שאיבדו את עבודתם

נשארים מאחור

אַרְבַּע שְבִיעִיוֹת

אַרְבַּע שְבִיעִיוֹת

הַכֻּתְנָה עַל קוֹצֵי הַשָּׁעוֹן

מְעַמְעֶמֶת אֶת הַזְּמַן

מִנָּהָר הוּא הוֹפֵךְ לְעָנָן

לְנוֹצָה

לִשְׁקִיעָה

לְאַדְוָה

לְנִצָּן

מָחוֹג הַיָּרֵחַ תָּר

אַחַר הַשָּׁעָה הָאַחַת

שֶׁהִיא כֶּסֶף הִיא צֵל

בִּקְצֵה הַלַּיְלָה

מִתְגוֹרֵר הַשַּׁחַר

עִם כּוֹכַב

הַשַּׁחַר

אֶבֶן בַּמִּדְבָּר מַמְתִּינָה

תָּמִיד לְכָנָף

תָּמִיד לְגֶשֶׁם

לִלְבוּשׁ כֻּתְנָה

שֶׁתּוּכַל לִפְשֹׁט

רוּחַ דְּרוֹמִּית מַעֲרָבִית

עַל מִקְדָּשׁ עֵירֹמָה

חֶצְיֹו מוּאָר

קֶמֶר צֹּר מְיוּבָא  

מֵעֵבֶר פָּרָשָׁה שֶׁל מַּיִם

אוֹר סְפִירָתוֹ

צֵל סְפִירָתוֹ

שֶׁל שָּׁעוֹן

שֶׁל  דכי יָּם

מצפן

מצפן:

סוף הארוחה

על הצלחת סכין

מצביע צפון

ימי קורונה טיפול שטח דברי פתיחה למפגש למידה מקוון מס' 1

ימי  קורונה

טיפול שטח

דברי פתיחה למפגש למידה מקוון מס' 1

19 למרץ 2020

שלום לכולכם/ן שמח להיות אתכם כאן.

אנחנו נמצאים מול ענן. ענן סערה. או מול מדבר. מגפה. קורונה.

זה גדול. בלתי מובן. מאיים. משנה סדרי חיים. משנה עדיפויות.

החשיפה למצב קיצון מפעילה אצלנו תחושה.

התחושה מפעילה את הרגש.

הרגש מפעיל את ההכרה שלנו. את החשיבה.

כשאנחנו מתבוננים בענן הסערה או במדבר שמולנו אנחנו שוקלים את דרך ההתמודדות שלנו.

ללא תרגול התחושה היא עיוורת.

ללא תרגול הרגש הוא עיוור.

עלינו לראות באמצעות ההכרה והחשיבה.

כמטפלי שטח אנחנו חייבים לראות בתוך הענן מחלקות שבהן נוכל לטפל:

מהו ההר?  זו יכולת העמידות שלנו במצב

– מהי העמידות שלנו בסגר? בבידוד? בבדידות? בפחד? בתקשורת שונה? איך אנחנו מבטאים את זה?

מהי הדרך?  זו יכולת ההתמצאות שלנו במצב

– מה המידע שאנחנו מקבלים? איך אנחנו מבינים אותו? במי אנחנו נעזרים? מה אנחנו בוחרים לעשות? את מי אנחנו מובילים?

איך זה בא לידי ביטוי?

מהו הבית?  זו יכולת הלכידות שלנו במצב 

- איך אנחנו שומרים על עצמנו? על המשפחה? על החברה? במי אנחנו מאמינים?

איך אנחנו מבטאים את זה?

מהו הזמן?  זו יכולת המודעות שלנו במצב

– עד כמה אנחנו מודעים לעצמנו? למי שנמצא אתנו ולידינו? לפחדיו? לסביבתנו? לטכנולוגיה?

איך זה בא לידי ביטוי?

תקשורת אנושית היא הפרשנות והתובנות שלנו על השטח והדרך להפוך אותו למובן עבורנו. הדגש הוא עבורנו משום שאיננו יכולים לפעול לבד. זוגיות, משפחה, קהילה, חברה, אנושות.

ללא תקשורת אין לנו ציוד, מפות, שמות של הרים, חילוץ, וסיפור.

התקשורת היא ההגדה שהיא סיפור המעשה והמסע שלנו עבור האחרים וגם האגדה שהיא סיפור התהליך שלי עבור האחרים.

מהי האגדה שלנו? יצאנו מהים, הלכנו ביבשה, עכשיו אנחנו נכנסים לים ווירטואלי. דאטאספירה. למה?

הדאטאספירה היא המרחב החדש. שפה חדשה.

השפה היא המבט המתבונן: השפה היא המרכבה האנושית שבעזרתה אנחנו נכנסים לשטח חדש ומגדירים אותו: מן המדבר, ועד למאדים.

לכן, עכשיו, בתחילת דרכנו זו בתוך ענן הסערה הנוכחי (ועוד יבואו רבים, כפי שהיה מאז ומתמיד...) ארצה לסיים בהייקו – שיר קטנטן 

מצפן:

סוף הארוחה

על הצלחת סכין

מצביע צפון

זו מהותנו כמטפלי ומחנכי שטח.

בנימה אישית

אני אוהב מאוד את התחושה של התבוננות בסערה. ובמיוחד בברקים המתרוצצים בתוכה.

בשנת 1975 שאולי ואני טיפסנו שעתיים מפרכות על מדרון תלול מושלג אל פסגה גבוהה בשמורת גרנד טיטון בוויומינג בארצות הברית. הפסגה שהגענו אליה הייתה סלעית מאוד, חשופה מאוד, קצה מצוק גבוה ללא שלג. והיינו בתוך עננים. הרגשנו צריבה פתאומית בראש ולקח רגע עד שהבנו שאנחנו והפסגה טעונים בחשמל סטטי מצטבר לקראת מכת ברק. בשבריר שניה נמלטנו וגלשנו מטה על העקבים עם גרזיני הקרח במדרון התלול שאותו טיפסנו. זה לקח פחות מחצי שעה... 
משום מה זה מתאים לי כאן.. 
בהצלחה! 

And these are the instructions for the right sound הוראות לצליל נכון

ואלו הן ההוראות לצליל נכון: 

החלילנית צריכה להיות מאוהבת. 

באור העמום יש להעמיד במרחק מה את מאהבה האחרון. 

מאהבה הקודם צריך להיות קנאי דתי עם חרדת נטישה. 

החליל צריך להיות חליל עץ עם דפנות מרובעות כמו בכנסיות הספרדיות שבאנדים. 

הצליל צריך להתכנס על בטנה ולהתאבך סביב הסרעפת כמו עשן, נספג בצבע של שזיפים שחורים אל סדקי העץ המעשן. 

החליל צריך להאדים כאשר הצליל נוגע בו. 

את החלילנית יש לחמם. משמיעים לה קולות נמוכים ארוכים ואז, אחרי שהיא נקשרת אחריך עוזבים אותה פתאום באוויר. 

עכשיו את לבדך. אומרים לה. 

צליל עץ נמוך נפרש מסביב כאשר היא מביטה למטה אל הקרקע הרחוקה דרך בטנה המכווצת. 

קרן שמש ארוכה מהחור שבגג מתנפצת למטה. 

היא פוחדת. 

היא מרחפת. 

היא נשארת. 

היא מתחילה להמריא.  

And those are instructions to the right sound: 
The flutist must be in love. 
In the dim light, her last lover must be put in some distance away. 
Her former lover should be a fanatical religious who has abandonment anxiety. 
The flute should be a wooden flute with square walls like in the Spanish churches in the Andes. 
The sound should converge on her belly, tangled around the diaphragm, smokly, plummet,   black plum tint to the smoking wooden cracks. 
The flute should turn red when the sound touches. 
The flutist must be warmed. 
She makes long low voices and then, after she binds to you, suddenly leave her in the air. 
Now you are alone. She should be told.
A low wooden sound spreads around as she looks down to the far ground through her cramped belly. 
A long sun beam from the hole in the roof shatters below. 
She's scared.
She's hovering.
She stays.
She starts to take off.

קיר הזמן frozen wall of the time

השמש מחממת ממזרח מוסכם למערב נתון. 

הזמן נסדק, קולות של נפץ קל. 

ולפעמים בדופן הקפואה של קיר הזמן, 

אוֹבְנים שבלול אדם ספינת חלל.

The sun warms from an agreed east to a given west
Time cracked 
sudden sounds
And sometimes in the frozen time wall 
Fossil of a spacecraft a human a snail

Debbi Essev / Nevertheless, I stand up / water color / TLV 2020

Debbi Essev / Nevertheless, I stand up / water color / TLV 2020

על הזמן הנגיפי - מחשבות על לחם - בין פורים לפסח

ימי קורונה 

בין פורים לפסח

על הזמן הנגיפי - מחשבות על לחם 

פעם אחת אמר המלך לאהובו, המשנה למלך: כל אימת שאני חוזה בכוכבים, אני רואה שהתבואה שתגדל בשנה הזאת - כל מי שיאכל ממנה יהיה למשוגע. אם כן, יטכס עצה. ענה המשנה למלך למלך: יפרישו באסמיך תבואה בעדנו, כך שלא נצטרך לאכול מן התבואה החדשה, שהרי להכין בשביל כולם אי אפשר. וענה לו המלך: אם כן, כשאנחנו בלבד לא נהיה משוגעים, ואילו כל העולם כולו יהיה משוגע, אז יתהפך המצב - ואנחנו ניחשב למשוגעים. על כן, בוודאי נצטרך גם אנו לאכול מן התבואה הזאת. אבל רק זה, שנסמן סימן במצחינו, כדי שנדע על כל פנים שאנחנו משוגעים. כך, כאשר אהיה מסתכל על מצחך, וכן כאשר תהיה אתה מסתכל על מצחי, נדע על פי הסימן שאנחנו משוגעים.
רבי נחמן מברסלב

לחם! כאשר אני חושב על לחם עולות בי כה הרבה שאלות! נניח שהעולם המיקרוביולוגי הוא תבוני. או חלקו. נניח שהשמרים או החיטה הם החלק התבוני. נניח שאנחנו הבינה המלאכותית של החיידקים או הנגיפים. הבינה וההתפתחות של האינטליגנציה האנושית מתואמת על פי הנהוג לזמן גילוי החיטה. לשימוש בבצק שתסס. אולי ההתפתחות אינה כפופה להתיישבות ארוכת טווח במקום אחד על פי המקובל, אלא לריכוז מיקרו אורגניזמים בגוף או בפונדקאי האנושי, או שמא האנושיות כתכונה שאנו מכירים היא התוצאה של הסימביוזה הזאת?
האם ייתכן שטקסי הלחם והיין או הלחם והמלח הם למעשה טקסי ריבוי והעברה לנשאים חדשים? האם ייתכן שמנהג הנשיקה הוא החלפת אורגניזמים ומידע? האם ייתכן שענן המיקרואורגניזמים הנו ישות אחת מתפתחת? והאם ייתכן שרעיונות ומצבי רוח נשתלים מטופחים ומבשילים בנו דרך ישות זאת? או אולי זהו תוצר סימביוטי?

האם ישנם בכלל חיים תבוניים ללא מסה של מיקרואורגניזמים? האם הלחם או הבצק התופח ומוצריו הם כמוסות התעבורה והשכפול של ישות זאת?

מהי רמת ההתפתחות, האינטליגנציה וההפשטה של חברות ללא לחם? הייתכן שאין שום קשר בין חיטה ולחם ללמידה רעיונות והתפתחות? ואם יש קשר מהי ההשפעה של דיאטה נטולת לחם? מהי ההשפעה של צום ממושך והריסת משק החיידקים בגוף? ואם כך האם לחם ובשר הם ההרכב המושלם המייצג את גופנו ואת שותפיו הבלתי נראים?

מה הקשר בין לחם לבשר, והאם יש קשר בין לחם למוסר? מדוע הלחם נחשב לקדוש? האם אמונתנו נגזרת או מוקרנת או משודרת או נספגת מהחייזרים התוססים שאנו נושאים? האם יש קשר בין פעילות מוחית לרמות התסיסה בגוף?

האם אנו תלויים בלחם? האם אנו מכורים ללחם? מהו המתאם בין נוכחות לחם וחיטה לחישובים, אמונות ושפה? כיצד מתחוללת נביטה של רעיונות כמעט בו זמנית בכמה חלקי עולם ביחד? האם הידע או היצירה או התחושה או הניסוח נובעים למעשה משורש אחד של ישות הדגן? אלוהים המופיע בתסיסה במקום בפיצוץ? ואולי התסיסה היא פיצוץ מואט?

אולי אנו יכולים להשתמש במושגים של תעבורה נגיפית, שימור נגיפי, תקשורת נגיפית, הפצת מידע נגיפית, השתנות והתפתחות נגיפית, אנרגיה נגיפית. זה נשמע מבטיח: הטלוויזיה שלי עובדת על שפעת. המחשב שלי עובד על שעלת.

מדוע הגדרות ותיאורי היצירה וההגות הרעיונית מבוטאים בדימויים של תסיסה, גדילה, הפצה, או מגפה? האם אלו מגיפות תודעתיות? כיצד ניתן להסביר את סערות התודעה והדימוי הבאות לידי ביטוי מעשי בהתפרצויות הכיבוש הפראיות של האנושות, את השתלטות הרעיונות או קליטתם ההמונית? את האופנה, הטרנד, הבהלה לזהב, או אולי המגפה השחורה, השפעת, הקומוניזם או הדמוקרטיה.

כיצד לפרש את ענני התופעות וההכרה אם לא במושגי השכפול וההתרבות של המיקרואורגניזמים המתפתחים או מתים בהמוניהם. כמו הקדחת של המלריה המתפוצצת בכבד. האם אנו נוטלים חלק בהזיה פטרייתית עולמית או קוסמולוגית?

מחול ויטוס הקדוש המופק מתסיסת הפטרייה ונבגיה בגרעינים המושחרים של התירס הקדוש, טירוף להבת המכשפות הסגולה של השיפון, אקסטאזה נובעת רק מדוגמית רקיק הלחם שהוא גוף האלוהים שבכנסייה, מדיטציה מרוכזת מספל האורז הבודהיסטי, ברכת הלחם. אלוהי הדגן. אולי אלוהות הדגן? דגון? היש בכלל חלומות ללא דגן? האם הדגן יוצר את החלומות?

האורז המותסס, השעורה המותססת, ההצטברות הגבינתית בין בהונות הרגליים, ההפרשה שבנרתיק, יקומי החיידקים שבמעי הגס. אלו, כנראה, שומרי סודות תעשיית הצואה ממש כמו בנק שמרי תפיחת הבצק הממתינים כאוצר בקירור, ליצירת לחם חדש. יש משהו מרענן בידיעה שיש יקום תבוני בפי הטבעת שלי. אולי בכלל אני נשלט ומכוון על ידי תבונה זאת.

בואו נביט על הדבר שנקרא קאנדידה. אנחנו שומעים שהוא קיים בגופינו כאורגניזם קבוע בריאות, במעיים, בהפרשות. איפה לא? ורמת הבריאות או העייפות או התזונה קובעים את גודלו ומצבו. אם רמת המערכות שלנו יורדת רמת החייזר הזה עולה ולהפך. פטריית שמרים זו מתקיימת בנו עד מותו של הגוף ואז היא מתפרקת החוצה מתמירה בחסד מופלא את הרקמות שנעזבו מרוחן הקודמת ונבנית ומטפסת אל פונדקאים או שותפים אחרים. או אולי חוברת לענן האורגאני האין סופי הזה שחלקים ממנו ספוגים בנו או אולי להפך, אנו ספוגים בו. מי הם ספינות ביולוגיות אלו של הפטרייה היקומית הזאת? שרות השליחים הנגיפי, הנבגי, כל מערכות העל המתוחכמות, גאוניות, חומרה ביולוגית משכפלת את עצמה. טכנולוגיות-על של תעופה, תנועה, שימור חיים, שימור מידע, שיכפול והפצה.

מהו הזמן הנגיפי? האם ניתן לקרוא את ההיסטוריה בעיניים ''נגיפיות''? את ההתפתחות האורבאנית? מהי התבוניות ובמה היא מתבטאת? בזיכרון? ברגש? בסדר? בחסד? בהחלטה? בסגנון? חשוב מכל, מה מקומי בסערה זו? האם ביכולתי להחליט? עצם השאלה היא אמירה, שאפילו תופיע כאיסור, מגדירה את התשובה החיובית.

זמן המדבר / טבילה Desert Time / Immersion

Immersion

I am not independent. I am a part of the larger picture which is flowing, transforming, eternal. Eternity is not a fossil. Eternity is the recognition of the encounter and the understanding of the relativity of my form.  The outdoors flows into me, rising waves in me. At the same time, I flow into the wild making waves. Moving across the surface, I receive and I give things. Whether I understand it or not, things happen to me, occur inside me, drain out of me into the desert land, and recharged into me. Passing between the burning rocks in the afternoon, I walk on the hot hamada soil that taps black shiny stones with a metallic sound. I climb up a toppling scree, my heels stomping over the granulated soft sand of the dune, my legs sink in thick powdered dust of a desolated road. Then my body is struggling to

ball-up, to preserve its form so it will not crumble under the weight I carry, erode or drift away along the terrain. I leave behind me a trail of beads of moisture like a slug. I pay with electric and chemical energy for my passage through the area that charges me with heat. Amidst the dire effort to move in the hot air, my body produces an excess of heat and tension. In the hot terrain, my body is charged and absorbs a load of tension that my enclosed, strained shape is unable to fully drain. I must unload this strain. I feel my bloated wrists, the thumping blood vessels in my head and my joints. My face is covered with a tight membrane of heat, a belt of sweat around my waist and across my back. My nostrils are hard and dry. Once I finally stop moving, I sit in the shade by the large boulder next to the dark cistern, my body remains charged with all of the excessive tension it absorbed. This tension will not be discharged by itself. My limp body is unwilling to move. I must gently raise up and head toward the water. To immerse in it. As I pass through the water the tension is immediately released and my body is re-energized by another electric charge. The excessive loads of heat are discharged into the cool darkness. My rage, the blind craving that pushes forth, the accompanying heaviness, the refusal to move, the withdrawal, the effort and endurance have completed their role and have become obstacles. All are dissolved by the cold shock. I come out of the water with light, open, focused, and clear head and body free from the hot heavy loads. In a state of limpness or rage, with closed eyes and physical disobedience, I must make a decision that will cross through the blindness and open my eyes. 

טבילה

אינני דבר עצמאי אני חלק מהתמונה הגדולה הזורמת. המשתנה הנצחית. הנח איננו דבר מאובן. הנצח הוא ידיעת המפגש והבנת היחסיות של צורתי. השטח זורם אל תוכי ומכה בי גלים. בה בעת אני זורם לתוכו ומבכה בו גלים. בתנועתי לאורך פני השטח אני מקבל דברים ומשאיר דברים. אם אבין ואם לא אבין, דברים קורים לי, מתרחשים בי, נשאבים ממני לקרקע המדבר ונטענים לתוכי. בעוברי בין הסלעים הלוהטים אחר הצהריים, בלכתי על החמאדה החמה עם האבנים השחורות המבריקות המקישה בקולות מתכתיים, כאשר אני עולה בדרדרת המתנועעת, כאשר עקבי בוטשים בחול הרך הגרגרי של הדיונה, כאשר רגליי שוקעות באבקת האבק העבה בדרך השוממת. גופי עסוק במאמץ לסגור את צורתו, לשמור עליה שלא תתפרק מתחת למשקל שאני נושא, שלא תיסחף ותישחק לאורך פני השטח. אני משאיר אחריי שובל של רסיסי לחות כמו החשופית, משלם באנרגיה כימית וחשמלית את זכות המעבר שלי בשטח הטוען אותי בחום. בתוך המאמץ העז של התנועה באוויר החם, גופי מייצר עודפים של חום ומתח. בתוך השטח החם גופי ניטען וסופח מטען עודף של מתח אשר צורתי המתאמצת הסגורה לא מצליחה לנקז אותו בשלמות. עלי לפרוק את המטען הזה. אני חש את אמות ידי המנופחות, את כלי הדם הפועמים של ראשי ופרקי ידי. פני עוטות קרום מתוח של חום. חגורה של זיעה מסביב למתני ועל גבי נחירי יבשים וקשים. אז כשהפסקתי לנוע סוף סוף, ואני יושב לצד הסלע הגדול בצל, ליד הגב הכהה, גופי החם נותר טעון בכל המתח העודף שצבר בעוברו על פני השטח. מתח זה לא יתפרק מעצמו. גופי השמוט אינו רוצה  לעשות דבר. עלי להקימו בעדינות וללכת אל המים. לטבילה. המעבר של גופי בתוך המים פורק באחת את המתח הצבור ומחליף את סוג המטען החשמלי.  כל עודפי החום נפרקים אל האפלה הקרה. חמת זעמי, ההשתוקקות העיוורת המטילה עצמה קדימה, הכבדות הנלוות, הסירוב לנוע, ההסתגרות, המאמץ והחזקת המעמד אשר גמרו את תפקידם ונשארו כמכשול. כל אלו נעלמו בהלם הקר ואני יוצא החוצה ראשי וגופי קלים, פקוחים, מרוכזים וברורים ללא המטענים הכבדים החמים שתלו עליהם. מתוך המצב של גוף רפוי או זועם, עם עיניים עצומות וסרבנות פיזית, עלי לבצע החלטה שתחצה את המצב המעוור על מנת שייפקחו עיני.

זמן המדבר / דוד מיכאלי , 2001 עמ' 83

Sergio Waksman / a man portrait / torn paper / 2020

I try to create at least one of these everyday

I tear different printed paper* into shapes gluing them on a large sheet of paper. I work without a sketch. Some work others do not.

This is my work 

Debbi Essev / Swimmer 4 / Aquuarell / TLV 2020

Debbi Essev / Swimmer 4 / Aquuarell / TLV 2020

Sergio Waksman / a man portrait / thorn paper / 2019

Sergio Waksman / a man portrait  / thorn paper /  2019

יומן ריצה 2 - נועם שיזף - טור מספר 25 - מרתון

יומן ריצה 2  - נועם שיזף - טור מספר 25

מרחק: 42.195 קילומטר   

זמן: 3.26.39  

קצב ממוצע: 4.54  

דופק ממוצע:  163   

מסלול: מרתון תל אביב

בצהריים של יום חמישי התחילה לכאוב לי הברך. זה לא טוב, חשבתי. בערב כשגמרתי לסדר את השירים על הנגן, התחלתי להרגיש כאב גרון קל, והייתי צריך לירוק ליחה כל כמה דקות. נראה לי שאני נהיה חולה, אמרתי לד'. ,"אתה לא חולה, אתה בלחץ", היא ענתה. "כמו בכל שנה". באמת הייתי בלחץ, אפילו יותר מבשנים הקודמות. המרתון הזה היה חשוב במיוחד. התאמנתי יותר, כתבתי עליו, הודעתי לכולם שאני רוצה תוצאה טובה. ועכשיו כל דבר קטן יכול להרוס. הרגעתי את עצמי עם רצף הפעולות השגרתיות של הערב שלפני הריצה: חיברתי את המספר לחולצה ואת צ'יפ מדידת הזמן לנעליים, וסידרתי על השולחן במטבח בננה וחטיף אנרגיה לבוקר, ארבעה ג'לים לריצה עצמה, קרם הגנה, וזלין, טלק, אוזניות, נגן MP3, כובע, חולצה חמה וכובע צמר לחצי שעה שלפני המירוץ, טישו ובקבוק מים.

הלכתי לישון בתשע וחצי והתעוררתי כל שעה וחצי, כולל פעם אחת אחרי החלום המטופש ההוא שבו אני קם וכבר שש בבוקר ואני מאחר למרתון. לפחות זו לא היתה הגרסה שבה אני מגיע בתחתונים. בסוף נמאס לי מכל העניין וקמתי בארבע וחצי, קראתי חדשות בטלפון ואכלתי ארוחת בוקר. בשש בדיוק ירדתי למטה רק כדי לגלות שיש לי פנצ'ר בגלגל האחורי של האופניים. היום נפתח ברגל שמאל. עליתי הביתה, לקחתי משאבה, ניפחתי את הגלגל, והצלחתי להגיע לפארק בזמן כדי לאכול בננה, לבקר בשירותים, לשתות קפה קטנטן ולהגיע לקו הזינוק בנחת. כל חוסר הנוחות של הלילה הקודם עזב אותי. התרגשתי מאוד, אבל הרגשתי טוב.

*

בערב לפני המירוץ קבעתי יעד סופי של 3:26 דקות. פינטזתי על שבירת השיא שלי (לרדת מ-3:22), וקיוותי ל-3:25, אבל כשבדקתי את התוצאות באימונים במחשבונים ברשת, כולם קבעו שמדובר ביעד לא ריאלי, ושאני צריך להוסיף כמה דקות לתוצאה הרצויה. התוכנית שלי היתה לעשות negative split, כלומר לרוץ את החצי הראשון של המרתון כחמש דקות לאט יותר מהחצי השני. בשביל זה הייתי צריך לרוץ כל קילומטר בחצי הראשון ב-4:58 דקות בערך, ובחצי השני ב-4:49 בערך. בפועל, רצתי את שני החצאים של הריצה כמעט באותו הקצב.

בשמונת הקילומטרים הראשונים הכל היה מעולה. נהניתי והרגשתי מצוין, והייתי צריך להכריח את עצמי לרוץ לאט יותר ממה שהייתי עושה באופן טבעי. אבל אז דברים הסתבכו קצת. התחיל לי כאב בצד – משהו ביחס בין הקצב לנשימה לא עבד, ולקח לי זמן וכל מיני שינויי קצב עד שהרגשתי שוב בנח. אחרי הריצה ראיתי באפליקציה שבאותו הזמן בערך הדופק שלי עלה מאוד – מאזור ה-120 לסביבות ה-170 – ומשם הוא כבר הוא לא חזר לרדת. בחצי השני של הריצה זה עלה לי ביוקר.

*

כשהייתי ילד אהבתי לישון אצל סבא וסבתא שלי. היתה להם טלוויזיה צבעונית וכבלים פירטיים, וכשהם לא צפו בסרט בטלוויזיה הירדנית, יכולתי לראות מה שבא לי. בדרך כלל סבא היה מנמנם על כורסת הטלוויזיה לידי, אבל אני חושב שהייתי לבד באותו ערב בקיץ 84', כשראיתי את דקות הסיום של מרתון הנשים באולימפיאדת לוס אנג'לס. עשרים דקות אחרי המנצחת, נכנסה לאיצטדיון השווייצרית גבריאלה אנדרסון-שייס, שסבלה מהתייבשות קשה. היה חום של שלושים מעלות, וכללי התחרות קבעו שאפשר לשתות רק מחמש התחנות הרשמיות לאורך המסלול. אנדרסון-שייס פספסה את התחנה האחרונה. בהקפה האחרונה היא כבר לא יכולה היתה לרוץ, והיה לה רק מושג מעורפל לגבי הכיוון. היא צלעה וכשלה לאורך ה-400 מטרים, כל רגע כאילו היא הולכת לצנוח, אבל איכשהו סיימה את המירוץ בלי תמיכה ובלי עזרה, לקול תשואות האיצטדיון כולו, במקום ה-37 מתוך 43 רצות. למה לא עצרת, שאלו אותה אחרי זה. הייתי בת 38, אמרה אנדרסון-שייס. ידעתי שלא תהיה עוד אולימפיאדה.

הייתי בן תשע וחצי ואני זוכר עד היום את הרושם האדיר שהרגע הזה השאיר עלי. אף תחרות ספורט שראיתי לא נגמרה ככה. כדורגלנים שהערצתי כמו משה סיני ומוריס ז'אנו היו הגדולים מכולם בעיני, אבל ההשקעה שלהם במשחק לא נראתה לי שונה מהמשחק שלי בחצר עם החברים – הם פשוט היו הרבה יותר טובים. המרתון לעומת זאת נראה כמו אתגר מעולם אחר. "ריצה" היתה מבחינתי ספרינט למאה מטר. ריצה ארוכה – לחמש מאות. המרתון היה משהו מהאגדות. לא הופתעתי כשגיליתי שיש מאחוריו סיפור מתקופת המיתולוגיה.

אחרי האוניברסיטה התחלתי לפתח איזו פנטזיה על ריצת מרתון. מדי פעם רצתי בשבילים ועל חוף הים, אבל לא הפכתי את זה לעניין קבוע. בעיר לא היו מסלולי ריצה נורמליים. השביל הארוך מתל ברוך לרידינג היה סתם חוף לא מוסדר. גן המדרון היה גבעת זבל, והייתי צריך לדלג שם בין גרוטאות למזרקים. היום זו נקודת האמצע של מרתון תל אביב, בין מדשאות ומתקני כושר. כשהגעתי לפה שלשום ראיתי שאני דקה לפני הזמן, ועדיין הרגשתי בשליטה על הקצב ועל המאמץ. השמש יצאה ונעשה חמים אבל עדיין לא חם מדי. חשבתי שזו יכולה להיות ריצה טובה מאוד.

*

היום אני יודע שמרתון עדיין לא מתקרב לפסגת הסיבולת האנושית, ולאתגרים הפיזיים והנפשיים שאנשים לוקחים על עצמם מרצונם. אבל האולטרה והאקסטרים למיניהם תמיד עניינו אותי פחות. במרתון האתגר הוא לא רק לסיים, אלא לסיים בתוצאה הכי טובה שאפשר. זה תחרות ספורט קלאסית ואוניברסלית, עם מרחק קבוע וכללים ברורים. כששני אנשים שעושים מרתונים פוגשים אחד את השני, די מהר עולה בשיחה התוצאה. לא בקטע מתנשא או רע, אלא פשוט כמעין שפה משותפת. את ריצת המרתון הראשונה בתל אביב בעידן החדש, בשנת 2009, רצתי פשוט כדי לסיים. מהריצה השנייה האתגר היה התוצאה.

לרוץ על תוצאה זה עניין מורכב. אם פידיפידס, השליח שרץ לאתונה לבשר על הניצחון בקרב מרתון בשנת 490 לפני הספירה, היה עושה נגטיב ספליט, אולי הוא לא היה מת רגע אחרי שהוא מסר את הידיעה. כשרצים בהתחלה מהר מדי, מצטברות חומצות חלב בגוף ומרוקנים מאגרי האנרגיה בשרירים, וכל כח הרצון לא יעזור בהמשך. אבל כשרצים בהתחלה לאט מדי, אין סיכוי לסגור את הפער ולהגיע לתוצאה טובה בסיום. צריך למצוא את הקצב המדויק, וזה אף פעם לא פשוט, כי כל ריצת מרתון היא אירוע חד פעמי. כשרצים קילומטר או שניים, אפשר לעשות חזרות. אבל עבור חובבנים כמוני מרתון זו ריצה של פעם בשנה, וכל מה שאפשר זה להתאמן, לתכנן, ולקוות לטוב.

לפני רחוב אלנבי האטתי קצת. הקטע מכאן עד הבימה היה לא קל בשנים הקודמות – הריצה היא בעלייה והמסלול מלא ברצים ממקצים אחרים. הפעם עברתי את זה בסדר. ד' והאחים שלי חיכו לי לצד הדרך, אבל הילדים העדיפו ללכת לבית ספר מאשר לראות את המרתון. באחד הקילומטרים שמתי לב שאיבדתי 15 שניות. חזרתי לקצב המקורי אבל התחלתי להרגיש טוב טוב את המאמץ. היה לי רגע קטן של ייאוש כשחשבתי על הדרך שנשארה, אבל אכלתי עוד ג'ל וכמה פלחי תפוז במתחם שרונה, והוא עבר. הרבה מהנפילות במרתון קשורות לניהול האנרגיה והאוכל.

העלייה האחרונה, לאורך רחוב הירקון, היתה בסדר, אבל כשפנינו לדיזנגוף כבר הייתי מותש מאוד. נותרו עד שמונה-תשעה קילומטרים, וכבר ברור שלא ארד מ-,3:25. אם לא אזהר, אני שוב אגיע ל-3:30 של השנים האחרונות. במרתונים הקודמים בנקודה הזו נשברתי, הקצב ירד ואבדו לי שלוש-ארבע דקות. גם עכשיו העייפות התחילה לשחק לי במח: "נאט קצת עכשיו", היא אמרה, "ואז נוכל לעשות סיום ממש חזק". "קילומטר אחד בקצב רגוע – ונחזיר את הדקה הזו בקטע של פארק הירקון".

כאילו כדי להרגיז, הנגן הפסיק להשמיע שירים והתחיל להעלות פודקסטים ישנים שפעם שמרתי עליו. קשה לי להסביר את זה, אבל להעלות את היד כדי להעביר טראקים בכפתור של האוזניות זו אחת הפעולות הכי מעייפות, מתסכלות ומסובכות אחרי 37 קילומטרים. ממילא, שמעתי את המוזיקה רק במרוחק, וגם בקושי ראיתי את ד' שנסעה לידי על האופניים באבן גבירול. חשבתי רק על הריצה. הכביש היה רחב וריק, אז הרשיתי לעצמי לרוץ בעיניים עצומות חלק מהדרך.

שניים וחצי הקילומטרים האחרונים, בפארק הירקון, הם הקשים ביותר פיזית אבל כבר לא מנטלית, כי קו הסיום מושך אותנו אליו. נזכרתי במשפט שקראתי באחד הבלוגים של הריצה – שאפשר להגביר קצב גם כשהרגליים כואבות. לא הגברתי קצב אבל גם לא איבדתי זמן. במאתיים מטרים האחרונים הצלחתי לרוץ ספרינט, שגרם לי לחשוד מאוחר יותר שאולי בכל זאת נשארה לי קצת אנרגיה שלא נתתי במירוץ. אבל גמרתי בלי אוויר.

הלכתי לתוך אוהל הסיום ושתיתי קצת מים. ישבתי על כיסא פלסטיק ליד רץ אחר, שהתלונן על החום בשעה האחרונה של המרתון. התעטפתי בשמיכת מילוט כסופה והסתכלתי על הרצים שמגיעים לקו הסיום. אחד בגופייה שחורה התמוטט ממש על הקו וזחל קדימה עד שחובש מד"א עזר לו לקום. אחרים סיימו והמשיכו לפטפט עם החברים שלהם, כאילו זו היתה עוד ריצה בפארק. שתיתי מיץ והלכתי לחפש את אבא שלי על הדשא בפארק. דיברנו קצת, אחר כך ניפחתי שוב את הגלגל של האופניים, ונסעתי הביתה.

*

התוצאה שלי - 3 שעות, 26 דקות ו-39 שניות – טובה יותר מכל מה שעשיתי בחמש השנים האחרונות. היא טובה יותר מהמרתון הקודם בכמעט חמש דקות. חמש הדקות האלו הצריכו עוד חודשיים אימונים, או כ-700 קילומטר של ריצה. התוצאה גם גרועה בארבע דקות מהשיא שלי, שעשיתי במרתון תל אביב לפני חמש שנים. היא גרועה בשתי דקות מהתוצאה שלי במרתון ניו יורק, שהיה קשה הרבה יותר בגלל העליות והצפיפות על המסלול, וכן משני מרתונים נוספים. פרט למרתון הראשון ולמרתון שבו הייתי חולה, ההפרש בין כל התוצאות שלי הוא פחות מתשע דקות. אני מרוצה מאוד מהמרתון השנה.

כל מירוץ מה-14 שעשיתי הצריך בין אלף לאלפיים קילומטרים של אימונים. את רובם המכריע עשיתי על אותה רצועה לא ארוכה על החוף בתל אביב, בין הנמל לחוף מציצים. כשהתחלתי לרוץ ד' ואני רק עברנו לדירה הראשונה ביחד. הילד הגדול מבין השלושה כבר בן תשע. אחרי כל מירוץ ידעתי שאני יכול לעשות יותר. שאני יכול לתכנן את הריצה טוב יותר, להתאמן נכון יותר, ולהוציא תוצאות טובות יותר. תמיד הבטחתי לעצמי לעשות את זה. לרוב לא קיימתי – ההשקעה שלי בכל שנה היתה דומה לשנה הקודמת. הפעם עשיתי כל מה שתכננתי, וסיימתי את הריצה מסופק, בלי תקווה לשבור את השיא ובלי שאיפות להתקדם. עוד קודם, כשרצתי את הקילומטרים האחרונים, אמרתי לעצמי שוב ושוב שאסור לי להפסיק לדחוף קדימה, כי זו הפעם האחרונה. אין עוד ריצה, אמרתי לעצמי. אין עוד ריצה.

"אני אאמין כשאני אראה את זה", ד' אומרת.