ויקי מיכאלי 1921-2007 6 באוגוסט 2007 חודש אב

 ויקי מיכאלי 1921-2007

6 לאוגוסט אור אחרון

ויקי (ויקטוריה) מיכאלי לבית אליעזר

בת אהרון (בוכו) אליעזר ומטילדה (אבטה) אליעזר לבית קונפינו

אשת משה מיכאלי (מיכאילובסקי)

אם לדוד וניצן מיכאלי

אחות לאליס אברהמי וגרטי שם-טוב

לוחמת, מורה, חברה וידידת נפש 

רוחך איתנו תמיד

ט' באב תשפ''ב

עֵינֶיהָ שֶׁל אִמִּי זְאֵבִים

שִׂפְתֵי אִמִּי מְצוּקִים

סַכִּין אוֹר חֹשֶׁךְ בְּהָרִים

 

עָשָׁן

הַגֵּאָיוֹת נוֹבְחִים

לַיְלָה

הזמן עלינו צף

 

הַזְּמַן עָלֵינוּ צָף

וְאָז, אוּלַי וְאִם, נִשְׁאַף

בְּנֶשֶׁף רַךְ, נָחִים

עָלִים עַל הַשֻּׁלְחָן וּסְבִיבוֹתָיו

בָּשָׂר נוֹכֵחַ, אֵינוּת הַלַּהַב

טִפּוֹת לְאֹרֶךְ הַבַּקְבּוּק הַקַּר

הַפְּקָק נֶחְלָץ, מִזֶּה, מִכְּבָר,

וְשִׂמְחָתֵנוּ אֲרוּגָה גְּוָנִים

הַשְּׁתִי הוּא זַעַם וְגַם עֶצֶב

הָעֵרֶב הוּא קַרְנַיִם נוֹהֲרוֹת

וְעַל הַחוֹף עַל קַו הַמַּיִם

סוֹף הָאָרֶץ, נֶצַח יוֹם

הֵם צֶדֶף עִקְבוֹתֵינוּ בַּחֲלוֹם.

הכל בסדר

 

בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה

בְּשָׁעָה שְׁמוֹנֶה וְחָמֵשׁ-עֶשְׂרֵה דַּקּוֹת

בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי בְּאוֹגוּסְט

בִּשְׁנַת אֶלֶף תְּשַׁע-מֵאוֹת אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ

אַרְצוֹת הַבְּרִית הֵטִילָה אֶת פִּצְצַת הָאָטוֹם

הָרִאשׁוֹנָה בַּהִיסְטוֹרְיָה

עַל הָעִיר הִירוֹשִׁימָה שֶׁבְּיַפָּן 

הַפְּצָצָה, נִקְרְאָה "יֶלֶד קָטָן"

הַפְּצָצָה הֻטְּלָה מִמְּטוֹס בִּי עֶשְׂרִים וְתֵשַׁע

שְׁמוֹ שֶׁל הַמָּטוֹס הָיָה "אֶנוֹלָה גֵי"

הוּא נִקְרָא כָּךְ עַל שֵׁם אִמּוֹ שֶׁל הַטַּיָּס

הַבֹּקֶר הָיָה בָּהִיר וּמְעֻנָּן

לְעוֹלָם

 

בְּחֹדֶשׁ אָב

בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי בְּאוֹגוּסְט

בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם וְשֶׁבַע

נִפְטְרָה בְּזַעַם בָּאוֹר הָאַחֲרוֹן

אִמֵּנוּ וִיקְטוֹרְיָה  

הָעֶרֶב הָיָה בָּהִיר וְכָתֹם

לְעוֹלָם

 

בְּאוֹתוֹ הָעֶרֶב בְּאוֹר אַחֲרוֹן

לְבָנָה מִמַּעֲרָב  

עִם בְּנִי בְּדַרְכִּי בַּמִּדְבָּר

הִיא חִיְּכָה אֵלַי בְּאֹמְרָה

הַכֹּל בְּסֵדֶר, הַכֹּל בְּסֵדֶר

לְעוֹלָם

 

ויקי מיכאלי, 2007-1921

אורי דרומי, הארץ

ויקי מיכאלי, השלישית בין האחיות אליעזר, נולדה בסופיה, בולגריה. בהיותה בת עשר עלתה המשפחה לארץ, אך חזרה לבולגריה אחרי שנתיים. בגיל 14 החליטה ויקי לשוב. היא הצטרפה לאצ"ל, עברה קורס מפקדים בשוני, שם נפצעה בעת תרגול זריקת רימון. ב-25 במארס 1944 היא העבירה יחד עם לאה וולץ את הנשק ששימש את אצ"ל להתקפה על בניין הבולשת הבריטית במגרש הרוסים. השתיים היו דתיות, אך בשל פיקוח נפש הן נסעו במונית. הן נתפסו בנפרד (לדעת ויקי, בשל הלשנה) ונשלחו לבית הסוהר לנשים בבית לחם.

ויקי השתחררה בסוף 1947, התחתנה עם משה (מוסקה) מיכאלי, שעלה לארץ מחרבין שבסין, וילדה לו את דוד וניצן. טדי קאופמן, יו"ר ארגון עולי סין, מספר כי ויקי השתלבה ב"חבורה הסינית", שעליה נמנית גם משפחת אולמרט. אחותה גרטי, אשתו של השר לשעבר איש מפ"ם ויקטור שם-טוב, מספרת כי ויקי נותרה נאמנה להשקפותיה הלאומיות, וכי השתיים נדרו שלא לדבר ביניהן על פוליטיקה, כדי למנוע מריבה. הזמנות לטקסי מחתרות היתה זורקת לפח: "אנשים צריכים להשתחרר מהעבר שלהם", פסקה.

כשנודע כי לקתה בסרטן בעצמות, בא בנה דוד אל הדירה בקומה הרביעית שאליה היתה מטפסת כל יום בעצמה, כדי לבשר לה את הבשורה המרה. "היא שתקה לרגע ואז הביטה בי. מה שאתה אומר לי זה שבעצם אני גמורה? כן, עניתי לה. היא לקחה סיגריית נלסון מהקופסה והדליקה אותה. אתה יודע מה? אמרה לי ישירות, נחושה כדרכה, אני מקבלת את זה. אני בת 86, היו לי חיים טובים, כל דבר צריך להסתיים'".

הנה הבוקר / מתוך הספר אבן מים - שירים / דוד מיכאלי

 

Madonna # 9 David Michaeli

הנה הבוקר  

 

עַל זְוָעָה וְעֹנֶג לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ

עַל בַּרְזֶל נוֹפֵל וְאֵשׁ וּבָשָׂר

וְחוֹל קַר לִפְנוֹת בֹּקֶר

 

עַל כְּתוֹבוֹת וְקִירוֹת לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ

עַל כּוֹסוֹת הַקָּפֶה וְהַדָּם

וּבְרֵכוֹת הַשְּׂחִיָּה וְהַיַּיִן

 

עַל מִתּוֹת וּכְנִיסוֹת

עַל הַחוּט הָעוֹבֵר כְּשָׁנִי

מִתַּחַת לַקַּרְקַע וּמִתַּחַת לַשָּׁמַיִם

 

הִנֵּה בֹּקֶר הִנֵּה רְחוֹב

כַּדּוּר הַבְּדֹלַח הַקָּרִיר שֶׁלְּךָ

מַשָּׂאִית מְקוֹנֶנֶת לְאָחוֹר

 

לְהַרְחִיק מְאוֹד מֵעֵבֶר

לִשְׂפַת הַמִּדְרָכָה הַלַּחָה

אֶל גֶּשֶׁם נוֹפֵל הַסּוֹחֵף אֲדָמָה

אֶל הַנֶּשֶׁק וּפִצְצוֹת הַתְּאוּרָה

הַרְחֵק אֶל אֹפֶק הַדֹּפֶק וְאַחֲרָיו

אֶל מֵעֵבֶר לוֹ, שָׁמוּר,      

 

בִּסְפִינוֹת, צוֹלְלוֹת וּמוֹקְשֵׁי דָּם,

מַבִּיט בִּי דֶּרֶךְ מֶרְכַּז הָעַיִן הַשָּׁחֹר

מִדְבָּר שֶׁל אוֹר.

יואן צור מספר על דרכו בצילום / Yuan Tsur, Preparing the Bride, Pittsburgh, 2013o יואן צור, הכנת הכלה, פיצבורג, 2013

Yuan Tsur, Preparing the Bride, Pittsburgh, 2013o יואן צור, הכנת הכלה, פיצבורג, 2013

Yuan Tsur, self portrait, 2018 יואן צור, פורטרט עצמי , 2018

Yuan Tsur, Jerusalem 1979, photo by David Michaeli יואן צור, ירושלים 1979, צילום דוד מיכאלי

יואן צור מספר על דרכו בצילום

זה התחיל כאשר אבא שלי שאל ממקרין סרטים סרט שמונה מילימטר, הייתי אז בסביבות גיל שלוש או ארבע. הפעם השנייה הייתה כאשר אבא שוב השאיל מצלמה מחבר כדי לצלם אותנו זה היה בתקופה שמצלמות לא היו דבר נגיש, למעשה זה היה דבר נדיר. זו הייתה מצלמה בפורמט גדול, כזו שכדי לצלם, היה עליך  להסתכל לתוך המסך מגובה המותן.

אני זוכר איך בחזרה מבית הספר הייתי עוצר ומביט בחלון הראווה של חנות הצילום ומביט באולגה מצלמה כחולה מפלסטיק ועל העדשה היו ציורים קטנים עבור כיוון  הפוקוס.

בגיל שלוש עשרה לאחר שעבדתי כל חופשת הקיץ, הצלחתי לחסוך כסף ועם העזרה של אבא שלי הצלחתי סוף סוף לרכוש את המצלמה הראשונה שלי. מצלמה עם חלון מד מרחק, פטרי שמה, תוצרת יפן. ואז הגיע הזמן ללמוד צמצם, פוקוס ומהירות תריס, אך יותר מכל לחסוך כל אגורה כדי לממן את הפילם, הפיתוח וההדפסה וכאשר לא היה פילם במצלמה הייתי בכל זאת מביט דרך חלון הפוקוס, ממסגר ומכוון, מודד את התאורה ומצלם בנדמה. זמן עבר והתחלתי להתעניין בנושאים נוספים כמו קרטה ותיאטרון. ואז בגיל 18 התגייסתי לצבא, ובצבא אסור לצלם אלא אם כן אתה בתפקיד של צלם ואני גויסתי לחייל הרגלים…

בגיל 21 לאחר השרות הצבאי התחלתי שנה ראשונה באקדמיה למוסיקה ומחול ובאותה שנה ליהקו אותי לסרט בהפקה ענקית ועל הסט בין צילומי הסרט  הורשינו לצלם. 

ואצלי חיידק הצילום רק גדל יותר, עם הזמן יצא לי לעבוד כמפעיל פרגודי במה וזה רק הרחיב לי את הפרספקטיבה ולימד אותי את חשיבות הקומפוזיציה.

בשנה שאחרי שיניתי את המגמה שלי לצילום לקראת תואר ראשון, ולאחר השלמת התואר עברתי לגור בלוס אנג’לס וזו הייתה העיר שבה התבססתי כצלם מקצועי, צילומי פורטרטים לשחקני הוליווד, צילומי סטילס באתר הפקות קולנוע, אך בעיקר צילומי חתונות. אין לי מושג כמה מאות חתונות צילמתי. צילמתי מגוון רחב של תרבויות מחתונות מפוארות שבהן העלו הצגה שלמה עם כל ההפקה, שחקנים אוריגינלים ובדרנים מלאס-ווגאס, ועד לחתונות עניות במקומות נידחים.

כשאני מצלם אני בתודעה אחרת, קומפוזיציה של צבעים וצורות שעוברות דרך העדשות השונות. 

לאחר תשע שנים שגרתי בלוס אנג’לס עברתי לגור בניו יורק ושם בעיר הסוערת הזו אחת האהבות שלי היו צילומי רחוב, ברכבת התחתית, ובכל מיני אזורים ולפעמים שכונות לא סימפטיות.

עד אז מתחילת דרכי ועד לצילומי רחוב בניו יורק לא נגעתי במצלמה דיגיטלית, כל העבודות שלי נעשו בפילם, במצלמה אנלוגית. בניו יורק היה לי הכבוד להציג תערוכות והכי נחשבת עבורי זו התערוכה שהופקה על ידי המוזיאון לאומנות עכשווית.

כמיהה לפיוט / דבי עשב

ציור: דבי עשב

כמיהה  לפיוט עתיק. ללחש.

במרקם המילים המדרבנות סיפור קטן.

בארשת הפנים המשתנה.

בתנועת היד שהסיטה שיער. ארשת משתנה.

שרוול רוח נח ממתין לכיוון.

רפסודה על ערסל מעורפל.

המשוט פוצע את המים... גורף גורף...

אל תשכיח חלום זיכרון.

רחש הגלים משקיע סערה קרבה.

אל שיר עתיק. זמזום. חך צרוד..

מבט ים ירוק. אל קול שלא נשמע. אל צחוק מהדהד בקלות קשה. אל המגוחך.

הסיפור הקטן. בארשת משתנה נכלא הברק בענן.

הר שאלה ותשובה / לי באי / מסינית: דוד מיכאלי / / נמר בהיר דרקון אפל - אמנויות לחימה סיניות בראי התרבות / אבי מוריה

 הר שאלה תשובה

מאת: לִי בָּאי 

 

בְּשָׁאְלְךָ אוֹתִי לָמָּה אֶשְׁכֹּן בַּהָר הַמוֹרִיק

אֲחַיֵּךְ לְלֹא מַעֲנֶה, לִבִּי נָח בִּמְקוֹמוֹ

פְּרִיחַת אֲפַרְסֵק, שֶׁטֶף נָהָר, חוֹלְפִים הָלְאָה

שָׁמַיִם וְאֶרֶץ נִפְרָדִים רַק בֵּין בְּנֵי אֱנוֹשׁ

 

山中問答

問余何意棲碧山
笑而不答心自閑
桃花流水窅然去
別有天地非人間

 

701-761  Li Bai李白 מהידועים שבמשוררי סין, בעל נשמה דאואיסטית: ספונטני, רומנטי, בז למוסכמות, שתיין גדול. זכה לכינוי "בן- אלמוות גולה", ומת כשנפל שיכור לנהר בניסיון לחבק את הירח. 

הייקו והייבון / דוד מיכאלי

 הַכַּפִּית שְׁבוּרָה

עֲלֵי הַתֵּה צוֹלְלִים

בְּעִגּוּל מוּאָר 

מבעד לזכוכית נשברת הכפית. ההמתנה עד ללגימה הראשונה היא חלק משתיית התה. האין הזמן כמו מאט את מהלכו כאשר מתהפכים העלים שוב ושוב בדרכם למטה?

במשיכה של טוש

זורח על הנייר

ירח מלא

 

טעון במצב וספוג בתחושתו אני נותן לחתימה להתהוות ללא מחשבה. העולם נעלם לרגע. רק הצפרדע וצליל היעלמותה במים, רק העלה המהסס בדרכו למטה, רק הרגש המתוק הכואב שעולה בי. אני מתעד את הפעולה חסרת הפנים שלבשה את צורת הצפרדע הנעלמת, את צורת העלה הנח על האדמה בסוף דרכו. פני נמתחות לשפתי הצפרדע הרחבות, מתחדדות לחרטום החולדה, צורתי משתנה, זהותי נעלמת. אני הנוצה, אני הרוח, אני הכובד הגוצי, אני היגון המתעוות. אני הפעולה. התנועה הגדולה זורמת דרכי, משנה צורות לפי היותה וזמנה, נקווית על הדף, נחתמת ונעלמת. על הדף לפני צוחקת אלי תמונתה שנשארה. החתימה נדרשת ממך כאן, אדוני, וכאן, וכאן. תודה. אני חותם שוב ושוב. אני החתום בזה מאשר בזאת כי חייתי, הרגשתי, ונתתי לזה, לזה ולזה ביטוי.

מנה חומוס פול!

זורק את המפתחות

על גב השולחן

 

בחומוסיה הקטנה החמה מהדהדת רוח הדברים המופיעה שוב ושוב על פני הזמנים. מהחוץ הסוער, ההומה, הלוהט או הקפוא, פורץ פנימה העובד, הלוחם, הנודד, עדיין טעון בפעולת החוץ החריפה, אל זמן קצוב של הפוגה. אותה הרוח פנים שונות. הייקו שנכתב לפני הרבה זמן בארץ אחרת הלוא היא יפן, על ידי איש בשם בוסון, מתאר רוח זאת כך:

 

חדר ללילה!

שומט את החרב

בחוץ סערה 

(תרגום עפ''י י. הופמן)

עולם האבק

נעלם לקול בכיו

של השואב

מחטט בשיני

מכבד את זכרה

של התרנגולת

ניתז בשמחה

צליל האסלה הזהוב

בבוקר אביב

כל אחד שעבר את מחצית חייו יכול להעריך השתנה טובה, והאביב תמיד מעורר.

הגולגולת שלי

מחייכת בפה מלא שיניים

מתחת לארשת פני הרצינית

 

מתחת לכל המסכות שלי, של עסוק, אמן, הורה, אומלל, מאושר, מורה, מאהב, בודד, מתבדח, כועס, רציני, מבקש עזרה, מנצח, נחוש, וכו' וכו', תמיד אני רואה את חיוכה הנצחי של הגולגולת, וזאת הסיבה האמיתית מדוע איני יכול להחזיק את המסכות שלי באופן עקבי ולאורך זמן.

שוֹמֵר מָסָך

עַל פְּנֵי גַן הַמִילִים

חַשְמָל מִתְהַפֵּךְ

הזמן עלינו צף / דוד מיכאלי

 הזמן עלינו צף

 

הַזְּמַן עָלֵינוּ צָף

וְאָז, אוּלַי וְאִם, נִשְׁאַף

בְּנֶשֶׁף רַךְ, נָחִים

עָלִים עַל הַשֻּׁלְחָן וּסְבִיבוֹתָיו

בָּשָׂר נוֹכֵחַ, אֵינוּת הַלַּהַב

טִפּוֹת לְאֹרֶךְ הַבַּקְבּוּק הַקַּר

הַפְּקָק נֶחְלָץ, מִזֶּה, מִכְּבָר,

וְשִׂמְחָתֵנוּ אֲרוּגָה גְּוָנִים

הַשְּׁתִי הוּא זַעַם וְגַם עֶצֶב

הָעֵרֶב הוּא קַרְנַיִם נוֹהֲרוֹת

וְעַל הַחוֹף עַל קַו הַמַּיִם

סוֹף הָאָרֶץ, נֶצַח יוֹם

הֵם צֶדֶף עִקְבוֹתֵינוּ בַּחֲלוֹם.

סוף הצליל / סיפורים על גבריות וזיכרון / מפגש על שירה / טל

 

סוף הצליל

 

הרחק מאחור

נמוגים אל האובך

ואדיות ענק

 

צלילה של הצפרדע הנעלמת במים של בריכות ילדותי המוצלות שוהה בקונכיית אוזני כאחד מצבעי עולמי. הקרוב ביותר לצליל זה הוא צלילה של האבן השטוחה, מבזיקה בדרכה אל האופק, טופחת על פני המים שמונה פעמים במאמץ וגאווה, מראה את עצמה לרגע אחרון וצוללת אל תוך חיוכו של היוצר.

נתמזל מזלי שאלו הם תווים ראשיים בזיכרוני המתערבל משום שבספרייה זו קיימים גם נקישות של ירי, נהם מכונות גדולות, אנחות ושתיקות, דפיקות בדלת, מונולוגים יבשים של מורים ופסי קול משוכפלים הנמזגים כצללים אל הרישומים של חוויות המקור.

סיפור הוא תמונה תודעתית, תחנה, שממנה מסתעפים קשרים לעולם הסיפור והתופעות במישור ובזמן. גם אם אין לקורא ידע או יכולת לגלות את כל הפרטים וההקשרים, עצם הקישורים הסמויים יוצר צללים רבים מעבר לסריג המילים המאותתים לנו כי לא היינו לבדנו מעולם ולא נהיה. למילים עצמן, למושגים ולשמות המופיעים יש תפקיד תמונתי וצלילי על מנת ליצור את התחושה. השורש חשוב יותר מהצורה המפוסלת של המילה, המהווה עבורו כלי רכב ומכונת זמן, בהיותו צומת מקשרת בקיום שבו כל דבר קשור לכל דבר.

לעיתים, על מנת למשוך את המבט הקורא אל הריק היוצר שמעבר לצורות, שאלתי כלים הדומים לקואן כהנחה התובעת חריגה מחומת הצורה, ולהייקו התובע דממה על מנת לראות.

אחד המובנים לאחד מצלילי וסימני ''לי'' הקיימים בשפה הסינית הוא עורקי אבן הירקן או שבילי התיחום של החלקות המוצפות של שדות האורז. קווי עולם אלו יוצרים ביניהם חלקות זוהרות של גביש או פני מים אשר המבדיל ביניהן הוא משך הזמן שבו הן לכודות בדרכן אל התמורות. זהו תפקידן של המילים כלוכדות רוח.

אני שוזר מיתר משורשים ומנסה להפיק צליל שהדהודיו ינתרו על בריכת העולם בדרכם אל האופק מספר פעמים גדול ככל האפשר. היוצר מחייך בידעו כי יצלול בחיוכו של היוצר.

פרק 2 שיר 4 / תשעת נקבי הפנינה / דוד מיכאלי / מדף הוצאה לאור

 4

מוֹרַת מַעֲמַקִּים,

מַהוּ סוֹד הַתְּנוּעָה וְהַקִּיּוּם?

מַפְרִיד וּמְפַצֵּל בּוֹנֶה וְהוֹרֵס הַקְשֵׁב:

 

פַּצָּח אֶת הָאֲוִיר סְבִיב גּוּפְךָ.

פַּצָּח אֶת הָאֲוִיר סָבִיב גּוּפִי.

זְרוֹם אֶל הֶחָלָל שֶׁנּוֹצָר.

 

רְאֵה

הַגַּל הָאַדִּיר שֶׁל הַחַיִּים

הָפַכְתָּ יַחֲסִי אֵלָיו

בְּעֶצֶם הַתְחָלַת שִׁמּוּשְׁךָ בַּחֹמֶר וּבַצּוּרָה

 

הַגַּל הַזֶּה, חוֹלֵף בְּךָ בִּמְרוּצָתּו

שֶׁאֵינָהּ נִפְסֶקֶת לָעוֹלָם

אַל מֶרְכָּז הָעוֹלָם

 

הוּא

מְאַשֵּׁר אֶת קִיּוּמְךָ

עַד אֲשֶׁר תִּתְפּוֹרֵר מַמָשוּתְךָ 

וְתַהֲפֹךְ לְחֵלֶק מִן הַגַּל 

מחלקה פנימית / אבן מים / דוד מיכאלי

 מחלקה פנימית

 

הַאִם רוּחַ בֹּקֶר קַל, נוֹשֵׂא בָּשְׂמוֹ שֶׁל פֶּרַח,

עָצִים, וָרֹד, לְרֶגַע קַל חוֹלֵף

הַאִם רוּחַ רֶגַע קַל, פָּחוּת מִפֶּרֶץ רַעַם בַּגַּלְגַּל,

שֶׁל סַעַר עַז עוֹלֶה שׁוֹטֵף?

 

הַאִם רְסִיס שֶׁל רוּחַ מִן הַכְּלוּם מַצְדִּיק אֶת זְמַן הַהַמְתָּנָה,

דְּמָמָה רֵיקָה, כְּאֵב וְאַכְזָבָה?

הַאִם חֲלוֹם חוֹלֵף פָּחוּת מִסֵּפֶר הַכְּלָלִים הַמְּסֻדָּר?

וּמָה קוֹדֵם לְמָה, חֲלוֹם אוֹ מַעֲשֶׂה, בָּרֶגַע הַמּוּאָר?

 

הָאֵם עָלֶה זָעִיר, נוֹפֵל, צִבְעוֹ זָהֹב, בִּרְחוֹב אָדִישׁ,

מַכֶּה גַּלִּים בְּמוֹרָדוֹ?

הַאִם עָלֶה נוֹפֵל לְבַד, אוֹ שֶׁמָּא יֵשׁ לַחֲלוֹם אוֹתוֹ?

וְהַחוֹלֵם הַמְּעֻלָּף הֲנַכִּירוֹ?

 

כִּי הַחוֹלֵם זוֹכֵר, וּמְעַצֵּב אֶת הָעוֹמֵד לָבוֹא,

הִלַּת בַּרְזֶל קוֹדַחַת אֶת רֹאשׁוֹ וְאֵין עוֹד רֹאשׁ עַל הַכָּרִים שֶׁלְּיָדוֹ

וְהַקַּצָּב מוֹרִיד אֶת הַקּוֹפִיץ וְהַפּוֹעֵל מֵסִיר אֶת הַגַּלְגַּל,

וְהַחוֹלֵם עוֹטֵף אוֹתָם כֻּלָּם כְּרוּחַ בֹּקֶר קַל.

 

זִכְרוֹן עוֹלָם נוֹבֵעַ מְפַטְפֵּט דַּרְכּוֹ בְּלִי הֶרֶף,

מַסִּיעַ מְנַצְנֵץ אֲבַק פְּרָחִים בַּזֶּרֶם

וְגַבּוֹתָיו עוֹלוֹת מַעֲקִימוֹת בִּתְהִיָּה צוֹחֶקֶת וּבוֹכָה:

כִּי מִי יַחֲלֹם אֶתְכֶם עַתָּה?