לעמית ר.
הרחוב שבו גדלתי לא היה סלול. דיונה גלשה בין הבתים עד למחסום של צינור ברזל שחוק וארוך שנח על צינורות ברזל גוצים ניצבים בגובה של שבעים וחמישה סנטימטרים. היינו כבני עשר. מתחת לצללים המתארכים של הפיקוסים הגדולים בשדרה ולהקות הציפורים שסאנו לקראת שנת הלילה, נאספנו כהרגלנו בסוף היום חבורה של ילדים מפטפטת ומתכתשת. באחת ההתכתשויות נדחקתי אל צינור המחסום האופקי. הילד מולי היה חזק ממני והלחץ כפף את גבי לאחור על הצינור. הייתי ילד גמיש והכיפוף הלך וגדל למרות מאמציי. נראה שהילד שנאבקתי בו היה ממש סקרן לדעת כמה גמיש אני. פניו הפכו מרוכזות. מתי שהוא הבנתי שגבי הולך להישבר. שקט כביר השתרר בי. הבטתי אל תוך אישוניו ואמרתי לו ללא סימן קריאה: עזוב אותי. עכשיו. הוא עזב. החול המגומם מתחתינו נדמה כמדבר פתוח. באוויר חלפה קריאה רחוקה מאוד מאחד הבתים, ''בוא הביתה''. הזיכרון הזה עלה בי כשפניתי לאחר ארבעים שנים חסר אחת אל אדם ששמו יוסף.
הוא התבונן מטה אל כפות רגליו. רעמת שיערו נאספה לתוך כובע סל סרוג וזה נראה כמו כד גדול הפוך על ראשו או מצנפת של קרדינל רחוב חסר בית. לא ראיתי אותו מוריד את הכובע אי פעם. חברו ישמעאל התבונן בו בסקרנות רצינית. בוא. אמרתי לו מהמקום שבו עמדתי. אבל הוא לא הראה סימן ששמע משהו. הוא נראה אטום לגמרי, יושב מכונס לתוך עצמו עם ניעות קטנטנות מחזוריות. טוב, אמרתי לו ולישמעאל. בשבילי זה כבר לא משחק. בבקשה תקומו ומצידי אתם יכולים ללכת הביתה. ישמעאל התבונן בי בעניין, חושף שיניים מדהימות בלובנן בחיוך: אתה רואה מה עשית? אמרתי לך לא ללכת אחרינו. יוסף שתק ולא הזיז את מבטו המכוון מטה.
התקרבתי צעד נוסף למקום שבו ישבו. אל תתקרב! התרה בי ישמעאל. הוא נראה חושש מעט, מה שלא היה אופייני. הוא היה הגדול מבין השניים, צמות ראסטה שחורות על ראשו, המוביל והיוזם להתפרעויות ומבחני הכוח. ישמעאל, אמרתי לו. הוא הרים אלי את עיניו. מבריקות, והפעם ללא האתגר הרגיל שהיה נוהג להציב. דבר אליו, אמרתי לו, ובואו שניכם. הוא לא שומע עכשיו כלום. אמר ישמעאל. זה לא משנה. אמרתי לו. דבר אליו.
הוא לא שומע עכשיו כלום. ככה אנחנו. אין מה לעשות. אמר ישמעאל. זה יעבור. תחכה. בסוף המשפטים קולו ירד מעט בוויבראציה של שכנוע עצמי, בצורה האופיינית למעשנים כבדים ולמכורים. אני לא יודע מה זה אנחנו, אמרתי לו. ואנחנו לא יכולים לחכות כאן. דבר אליו. עכשיו. הוא הביט בי. לפחות לא ענה. דבר אליו! יוסף. הוא רכן אליו. יוסף, אתה שומע אותי? יוסף, הוא אומר שאנחנו יכולים ללכת הביתה. בוא. יוסף העמיק את השתיקה.
ישמעאל נשא אלי את עיניו. אתה רואה, אי אפשר לדבר אליו עכשיו. תעזוב אותנו בשקט. שקלתי את הדברים, מחפש מוצא. אי-פעם בימים אחרים ניקה את ביתי עובד זר מגאנה בשם אדי. על משפט כמו ''אל תבוא בשבוע הבא'' היה משיב לי בנוכחות מלאה שפשוט קיפלה אותי: למה? ממש התקשיתי לענות על כך. למה? שאלתי באותה רוח עצמה את ישמעאל, מכיר תודה לאדי. כי ככה. הוא צריך את הזמן שלו עכשיו. הסביר לי בהשלמה. ככה זה. זו הייתה נימה חדשה. הסבר במקום עימות. שקלתי את השיחה במנותק אבל הייתי חייב להמשיך.
אני לא יכול לעזוב אתכם. אמרתי. יש לי אחריות עליכם. זה רק עושה את הדברים יותר גרועים. אמר ישמעאל. לך. תעזוב אותנו בשקט. אל תדאג. אבל אני כן דואג אמרתי לו. למה מה אכפת לך מאיתנו. אנחנו נסתדר כבר. אכפת לי ואני דואג ואני צריך אתכם. התבוננתי בשניהם. בשביל מה אני צריך את זה חשבתי. טירוף. איזה מין עבודה זאת להגיע למקומות הבלתי אפשריים האלה. זה לא שייך לשום דבר. זה לא מתאים לי להציב את חיי למבחן במסגרת של עבודה בשכר. הם לא רוצים לדבר. בשביל מה לנסות. הייתה לי אפשרות לזעום על כך שהם כרכו את חיי בשלהם ברגע הזה. אם ניפול, ניפול כולנו. בצורה זו או אחרת. שנאתי שהבחירה נלקחה ממני, אבל לזעום עכשיו היה מותרות שאינן באות בחשבון כרגע.
יוסף התבונן באדישות בכפות רגליו. פניו היו משטחים כהים שיצרו תבנית מוארכת ועייפה. הוא היה מכונס במעיל מנופח מניילון אדום מרובב. זה היה היום השלישי שלו ללא הוודקה הזולה שנהג לשתות בכמויות. גופו הדק שנראה כמו אוסף קיסמים יכול היה להפגין לפתע מחווה אלימה לאחר שנאספה לאיטה בברק לבן מאחורי שמורות השתיין הכבדות שלו. הוא נכרך בקביעות אחרי ישמעאל שהיה בעל כתפיים רחבות וגוף של חתול גדול. הפסיחה הרדומה על שתי הסעיפים עד להסכמה הסבילה של יוסף לצאת אל הפגע-רע הבא סיפקה לישמעאל זמן רב של מאמצי שכנוע אינטימיים ואולי גם תחושות של אחריות הורית מעוותת מגוננת על חברו הרדום. רק שהמטרות היו בדרך כלל בריחה, גניבה, התקפות של זעם שהתפוגגו לאחר דקות יחד עם הפגנות של חוסר היזקקות וחיפוש מטרה חדשה לפגיעה.
יוסף לטש את מבטו למטה ללא תנועה. עברו כבר כעשרים דקות מאז שהתיישב. ההתגבשות של ישיבתו הלכה והעמיקה והדחיפות שלי לעצור את השקיעה ולהפוך את הכיוון הלכה וגברה. למצוקתי ראיתי כי ישמעאל נשאב מוקסם על ידי המערבולת הדוממת. הוא היה בוזמנית גם סקרן וגם מכיר בכוחו השותק של חברו. לאחר זמן כה רב שבו חברו הדקיק נגרף אחריו הוא מצא זאת לחדש ומעניין, ובאופן מוזר סוג של איזון ביחסיהם, בהיגרפות אחריו. רק צודק הוא אם הפעם ילך הוא אחרי חברו. כל כך דומים, הרהרתי. רק תן להם הזדמנות להיגרף. השריר הנפשי שלא מצא את ההחתמה הנכונה מידלדל חופשי ברוח ונמשך להיצמד לכל מקום המפגין רצון. אין מה לומר: מבצע את מלאכתו נאמנה. וגם מרפה באותה קלות, יודע שזה לא זה.
הבנתי אתכם אמרתי לישמעאל, אתם חייבים לקום ולבוא. דבר איתו עכשיו. יוסף אתה שומע אותי? קיוויתי שצליל קולי מופק בדיוק בטונאליות הנכונה שתשגר את הדחיפות ובה במידה תהיה מתונה או מקבלת דיה כדי לא להיחסם או לגרום לתגובה קריטית. ישמעאל גלגל את עיניו מושפע מהצליל. שיגרתי אליו עוד מנה, אומד את הלחץ: יש לך אחריות בעניין. הוא הלך אחריך. דבר אליו. עכשיו. אתם יכולים ללכת הביתה. שתיקה. המשכתי: שמעת אותי. אני רוצה שתגיד לו שוב. ישמעאל. יוסף. חזרתי על השמות. הוא שקע. יוסף. ישמעאל. צליל הקול גירה ועצבן אותם. ידעתי את זה. אבל הם היו חייבים להתגבר על זה והם שניהם ידעו גם את זה.
זה אחריותך עכשיו. אמרתי לישמעאל. אני מתיישב כאן למעלה. אתה יודע יפה שאם לא אתה הוא היה נשאר איתנו. הוא הלך אחריך. אתה הבאת אותו לכאן, תוציא אותו מכאן. ישמעאל הסתמר: תלך! אני לא הולך, אמרתי, אלא יושב כאן. אתה לא רואה שצריכים אותך? פעם אחת תעשה דבר נכון וזה עכשיו! כי אין לנו זמן. הוא שקע מעט חזרה. דבר אליו! הרמתי את הקול מעט מותח בזהירות את הגבול כדי שלא יידחף בפתאומיות.
ישמעאל הושיט את ידו בזהירות. הייתי כולי שם. נגע בכתפו של יוסף. חזרתי לנשום. בוא, אנחנו יכולים ללכת. בוא. מספיק. ניע קל של סירוב חלף במקום לא ברור בגופו. הנעילה נפתחה. ואז נסגרה מחדש. הוא רכן כמלוא הנימה, ניתק ממגע היד, אומד את המרחב שלפניו ונשאר קפוא שם. הטמפרטורה ירדה בכמה מעלות. כתם השמש חלף על נעלי השמאלית, מחליק ממנה ונעלם במהירות הלאה, מותיר אותנו על סלעים חסרי אור. עדיין לא חשיכה. ישמעאל משך את ידו חזרה.
אני לא חושב שנותר עוד איזה שהוא שיקול. התיישבתי בנוחות מעל צידו הימני. יוסף. אמרתי לו בשקט. תקשיב. אתה ניצחת. אתם ניצחתם. אני לא רוצה ממך יותר כלום. אתה יכול ללכת. תגיד לי מה אתה רוצה. אתה רוצה רכב? אתה רוצה אוכל? אתה רוצה הביתה? תגיד מה אתה רוצה. עשינו את הכל בשבילך אבל זה לא הולך. בסדר. אני לא כועס. אתה בן אדם, אני בן אדם. לא רוצה לא צריך. ניצחת. אתה חופשי. רק תגיד לי מה אתה כן רוצה ואני אעזור לך.
יוסף. אמר לו ישמעאל שהתפכח משום מה לפתע, כָּנס את רגליו והשתופף על עקביו מצידו השמאלי של יוסף. יוסף, תקשיב, הוא נותן לנו מה שאנחנו רוצים. יוסף. בוא. הולכים הביתה, יוסף. עיניו של ישמעאל שהיו רציניות עכשיו צפנו נצנוץ מבהיל של ''שכחו אותי בבית'' יחד עם ''מה עכשיו''. האם ביקש ממנו עזרה? אולי גם ללכת הביתה לבד קשה לו. מה עושים עם משאת נפש שמתגשמת? מחפשים חבר לחלוק איתו. יוסף בוא. הולכים. תיכף חושך. בוא הביתה. איזה בית? הרהרתי.
התבוננתי להרף עין אל קו הגבעות הרחוק ששינה את צבעיו לאובך כחול. השמש הנופלת במערב שלחה מאמצים אדומים אחרונים. להערכתי נותרו לנו עוד כארבעים דקות של ראות הולכת ונעלמת עד לחשיכה מוחלטת. ''...בוא הביתה ילד, תעלה מיד...'' רפרף הלחן בראשי ונעלם. פעם בילדותי ראיתי במעלה הרחוב החולי חתול גוסס ששדרתו נשברה. עיניו נתלקחו באור ירוק וזר שמילא את הרחוב ואותי בהלה. יוסף נטה עוד כלום קדימה ובחן תחת שמורות עיניו בעניין מנותק את האוויר. נחיריו התרחבו מעט. לא היה שום סיכוי שבעולם להגיע אליו מהמקום שבו הייתי ועל ישמעאל לא ידעתי מה לחשוב.
רכנתי גם אני קדימה והנחתי עליו את כל מה שהיה לי בפנים ללא שום שיור: יוסף תקשיב. אני צריך את העזרה שלכם. אתה מבין? אני צריך שתעזרו לי. אני לא המדריך שלך ולא השוטר שלך. אני איש שצריך עזרה. יוסף. תעזור לי. תעזור לי להציל את החיים שלי. שהות. וגם את שלך. האם הייתי מפוחד? אני מניח שכן. עד מוות. האם הייתי קר? כמו דג צונן. האם הייתי שקט? הכי שקט שניתן לשער. אם אפשר לנתח שקט אז השקט הזה שאפף את שנינו שינה כיוון מיוסף אלי בצורה בלתי מורגשת כמו עין סגורה שבודקת בזהירות את הצד מתחת לעפעף. נתתי זמן לשקט. ועוד זמן לשקט. תעזור לי יוסף. אני רוצה הביתה. שקט. עיניו של ישמעאל היו מבריקות מאוד. המתח התרופף מעט. ישמעאל יעזור לך לקום, יוסף, תן לי יד. בוא יוסף. אמר ישמעאל. בוא נלך.
הוא נע. אנחה יצאה ממנו. תן לו יד! אמרתי לישמעאל בשקט. ראשו של יוסף עם הכובע הסרוג הבלתי אפשרי סב לעברי. אישונינו נפגשו להרף עין איטי. תודה. אמרתי לו. תחזיק לי את היד. הוא משך את רגליו מקצה מדף הסלע הצר והתהפך על צידו. ישמעאל משך אותו בזהירות והם טיפסו אלי. יפה. אמרתי. תודה. אתם יכולים להתקדם אל הרכב. מחכים לכם. כולם מחכים לכם. הם חלפו על פני, מתרחקים מן הקצה, שני נערים אתיופים במעיל שחור ומעיל אדום. קריאה של ציפור נשמעה ממרחק רב. לפני נפרש הנוף המדברי במלואו אל האופק. לאחר שהות הפניתי את מבטי מטה. תחת רגליי צנח קיר מצוק אנכי. שלוש מאות מטרים הרחק למטה, נחה הקרקעית, הולכת ומתכסה במהירות באפלה.
גבעתיים, ספטמבר 2005
סיפור החתול שעיניו התלקחו באור ירוק וזר אכן קרה. לימים מצאתי תיאור מדויק לאור המפחיד הזה אצל עגנון בקובץ ''סמוך ונראה''.
הגר ק. מבית הספרים הלאומי הכירה לי את פרנץ פנון לראשונה. ישבנו על קצה הבמה כשרגלינו תולות באוויר, באולם ההתעמלות, בסופו של אירוע בבית הספר היסודי ''היובל'' שבתל אביב אשר לחוף הים התיכון. מאחורינו התקלפו מהקיר כרזות מצוירות של תלמידים עם עצים ושערי ירושלים. היא סיפרה לי שבשנות השבעים נמצא ספרו בכיסיהם של מחבלים פלשתינאים שנהרגו במרדפים בבקעת הירדן והופתעתי לשמוע שיש לפלשתינאים מניפסט פוליטי כתוב. זה הפך את האנשים חסרי הפנים מן ''הפרובינקיה של הלימס עראביה'', לרב-ממדיים במידה כלשהי במקום הפלקאטיות הרגילה. מן ההקדמה של סארטר לספרו של פנון ''מקוללים עלי אדמות'' חשתי משום מה, ללא שום סימוכין, או אולי דמיינתי, הד של רוח פטרונית עם נימת מעמקים ליברטינית הנובעת אולי מפחדיו של הלבן העירוני הבורגני והיקסמותו מכוח, או כפי שהוא, הבורגני, אוהב לומר: אותנטי, לפני שהוא מוצא את הדרך לעכל אותו. מבחינה זו מאמץ האינטלקטואל, או מוכן להבין ולקבל, את תחביר האלימות באותה התלהבות שהשחור מאמץ את הלבן. שניהם מאתרים מושא השתוקקות וסמלי כוח ומתעלמים מן הדיבר ''לא תרצח''. היאפי האציל והפרא האציל. הדחף ההישרדותי של הזוג המוזר, הסימטרי כל כך, המאמין בסימטריה כל כך, המסוגר באמונת הבועה שלו כי הוא חופשי לעצב את המוסר, נשקף משניהם כאחד. זה, יחד עם תסמונת שטוקהולם. פנון נתפס תחילה בעיני הבּוּרות כמושא של ההזדהות המונוליטית של השמאל החדש וכאחד השיבוטים של ועידת באנדונג המפורסמת של העולם השלישי משנת 1955 שבהחלט תרמה לשינויו של השיח העולמי ל''שיח-חדש'' אורווליאני. לאחר מכן, כשהמשכתי לקרוא אותו, נראה לי כישוע השחור (תווי פניו היפהפיים מכילים את איכויות הפורטרטים של מיק ג'אגר וז'אק ברל) ולבסוף חשבתי עליו כעל אמן פרטי צלוב על מעשה האמנות הפוליטי בדמו המסורטן שלו עצמו, שלוש שנים מבוגר מהצלוב. והוא אכן היה אמן, שזיהה, זמן רב לפני שפרש את ידיו על פני תהומות אלימים, וכתב על הריק הנורא שרק בו או מולו יכול להיוולד מפגש אמת ועל כך שהאדם הוא מהות של קבלה הקשובה ללחן היקום. מילים נפלאות. האם לא היה גאון נבחר מולד? האם לא סיפק לו הבית הבטוח שבו גדל מרווח של רגישות להבחין במבני השפה ובכוחה? אותו עולם אמיד וחופשי יחסית, שכליו הם הן רומנטיות והן נוירוטיות המאפשרות לשכלל אמונה או לחילופין להשמידה. אבל אלו הם ניתוחים צוננים במכון הפתולוגי של הספרות. בכל אופן, השיחה שלנו על פנון כשאנו ישובים על קצה הבמה עם הקישוטים הנופלים של יום העצמאות באולם המתרוקן, היה בה משהו שהתאים לאירוע שסיפרתי עליו כאן. האורות באולם הלכו וכבו. בת שיחי הזריזה הכתיפה את תיקה וקפצה מן הבימה.
סיפורים על גבריות וזיכרון, דוד מיכאלי, 2007
