יום שני, 10 בנובמבר 2008

11 11 11 1918 סיום מלחמת העולם הראשונה / נתן אלתרמן

אל תתנו להם רובים

נתן אלתרמן, שנות השלושים, על מלחמת העולם הראשונה.


בואי נא, אחות, ושבי לך כאן מנגד,
פן אחדל לנשום ואת גם לא תדעי.
פה, בבית הזה, מתים כל כך בשקט...
קר לי לבדי.

עוד גדול הלילה, המנורה צהבהבת,
את עצי הגן הרוח מניעה.
עד שבאת הלום ישבה כאן השחפת
היא טובה כמוך, אחות רחמניה.

היא חיבקה אותי, כמו הייתי ילד,
היא אמרה לי "בכה מעט אל תתבייש.
ילדך יתום ואשתך אומללת
ואתה תינוק בן ארבעים ושש."

אחותי, הלא ידעת ודאי, הגידי,
למה החולים נראים קטנים כל כך?
ואני הלא אדם-חייל הייתי.
הן דיברתי פה אל פה עם כלי תותח.

זה היה מכבר, העת אמנם חולפת,
את בגדי השרד איני לובש מאז.
לי השאירו רק מדליה ושחפת...
את יודעת מה זו התקפה של גז.

עוד אזכור אחות - שמיים לא שמיים,
רוח מתגלגלת על שטיחי קמה,
חודש מאי היה נאה מכל המאיים
שידעה אי פעם אמא אדמה.

הגדודים הלכו כאחוזי סחרחורת,
כילדי בית ספר שקיבלו יום חג,
חיילים זקנים התירו המחגורת,
והריחו יחד שמש וטבק.

מן הראש הסירו את כובעי הפלד,
סלסלו שפם וסלסלו בקול:
היי רגליים-ליים דרך מצלצלת
הי נלכה-לכה עד אשר ניפול.

ובמנגינות פרחו עצי תפוח,
ואימי שלי צבטה את לחיי.
ועל השדות התגלגלה הרוח
וזרקה אלינו מלוא חופניה מאי...

עוד אזכור אחות, פתאום... פתאום לפתע
באה האימה, ידענו את ריחה.
אמא צעקה - מדוע התחבאת?
למה זה, ילדי, לבשת מסיכה?!

ונפרוץ קדימה אל המערבולת,
מסיכות הגז השוונו זה לזה.
לאחד קטן פגעתי בגולגולת
ושלושה גדולים דקרתי בחזה.

כל חייל כאילו לא זימר אף פעם.
כל חלל כאילו השתומם למות.
באידי המוות, בפצצות הרעם,
איש אחיו רצח מפחד ותמימות.

עוד אזכור אחות - כי לא צריך לשכוח.
הם היו כמוני, הם היו טובים,
רק אסור היה לקרב אותם לשלוח,
רק אסור היה לתת להם רובים.

וכעת - הנה המלחמה איננה.
המנורה צהבהבת ואני ואת.
שבע-עשרה שנה עברו מאז עד הנה,
שם הרגו אותי, לאט, לאט, לאט.

והכל נשכח ופה מתים בשקט,
והמוות פה צנוע ומנומס,
רק אני יודע - ריאתי יורקת
עוד את השנאה, הרצח והגז.

רק אני יודע שבמערבולת
בהיותי פתאום אחר, איום כזה...
לאחד קטן פגעתי בגולגולת
ושלושה גדולים דקרתי בחזה.

אחותי עוד רגע. שני בנים לי, שניים,
אהבתים מאד, ליבותיהם טובים
אבל בבוא היום... למען השמיים,
אל תתנו להם רובים!


11 11 11 1918 סיום מלחמת העולם הראשונה


Drafted shadows / david michaeli / 1999

צללים מגויסים

צללים מגויסים הורגים את עצמם
צללים בחלום של אחר
שוב אני הורג אותך אחי
התעורר! התעורר!

אנחנו פרים של קרב בזירה
אנחנו כלבי מרוצים ושמירה
אנחנו צללים מגויסים אחי
התעורר! התעורר!

אחי הוא הצל שבצד השני
אשליית ניצחון זה רק הרג
אתך אני מת, אתה מת אתי
אחי התעורר! התעורר!

אבנים לבנות בשדות קטל
זיכרוננו חולף כצללים אדומים
אנו פרגים, פגרי עונת הרג אחי
התעורר! התעורר!

אחי עיוור, קר, מת, מגויס
צלך על פני מכסה ונפרש
אתך אני מת לנצח אחי
התעורר! התעורר!

צללים מגויסים מוטלים למרחק
על פני אופק בוער
לכודים בחלום אדוני מלחמה
אחי התעורר! התעורר!

דוד מיכאלי, 1992

יום חמישי, 6 בנובמבר 2008

ומכיון / דוד מיכאלי / And because / David Michaeli

וּמִכֵּיוָן

 

וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּל מַבָּט צוֹרֵב

וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּל מִלָּה שׂוֹרֶפֶת

וּמִכֵּיוָן שֶׁהַדְּבָרִים כָּלִים

וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּל מֶחְוָה כּוֹאֶבֶת,

 

וּמִכֵּיוָן שֶׁנֶּאֱמַר בְּאֵין מַחֲזִיר

וּמִכֵּיוָן שֶׁאֵין שׁוּם רַעַם

וּמִכֵּיוָן שֶׁהַשְּׂרָפִים בּוֹכִים

וּמִכֵּיוָן שֶׁשֶּׁקֶט עַד עוֹלָם...

 

וּמִכֵּיוָן שֶׁמִּתְכַּוְּצִים מוּבָן

וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּל טַבַּעַת הִיא כְּאֵב

וּמִכֵּיוָן שֶׁאֵין בָּרָק אוֹכֵל

וּמִכֵּיוָן שֶׁדֶּמַע נֶאֱצָר מוּצָף בַּלֵּב,

 

וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּךְ וְאַף עַל פִּי

וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּךְ לַמְרוֹת

וּמִכֵּיוָן שֶׁאֵין שׁוּם זְמַן אַחַר

הַמְשֵׁךְ לָלֶכֶת, לֶאֱהֹב, לִחְיוֹת...

 קישור לסרטון ביוטיוב

And because 

 

And because every look scorches

And because every word burns

And because things end

And since every gesture hurts,

 

And since what was said is irrevocable

And since there is no thunder

And because the Seraphim are crying

And since there’s always stillness down under

 

And since we wince, of course, 

And since every pain is ringing

And since there is no vengeful lightning

And since heart-kept tears are flooding

 

And because of that and so despite

And since that is and even though

And since there is no other time

Thus walk, thus love, thus live...


קישור לסרטון ביוטיוב

 


יום רביעי, 5 בנובמבר 2008

עדיין / דוד מיכאלי


egg 3, david michaeli, 1993

עדיין רוקד בכיתה ג' במעגלי בן לוקח בת, ידית קלצ'ניקוב מצופה בלכה מעבירה בידו תחושה חמה של ביטחון. הוא לא התבגר האיש הזה. מורות עדיין כועסות עליו כי לא הכין שיעורים. את התרגילים במתמטיקה אינו מבין אבל את מספר הכדורים במחסנית בעלת צורת הקשת הוא יודע לספור היטב. שלושים כדורים חסר אחד, כדי שהכדור הראשון יישלף בקלות, יחליק לתוך בית הבליעה ללא מעצור. שופף על ברכיו מחליף מחסנית, ידית הדריכה כל כך מותאמת לאגודל נמשכת בנקישה מחליקה. קו הלסת נושק למדרגת הקת החלקה, עץ מלוטש, האופק עטוף בכַּנפות הכוונת. הוא לא התבגר כלל מול גוויות צפות על מי התעלה החומים אבל דרכם הוא רואה את הילדה היפה של הכיתה. הוא כל כך מתבייש. הוא לא התבגר, לא התבגר כלל האיש הזה. נשק יפהפה שטוח. הקימור החלק של ההדק הכהה. מוצלב על החזה, מחסניות מוצמדות עם סרט שחור. מדלת המשרד יורה במזכירה בתרגולת של טיהור חדר. בוקר טוב אומרת לו המזכירה הרוגה על הכסא המסתובב מחייכת, כל כך ביישן חושבת לעצמה בחביבות, הוא לא התבגר כלל, האיש. הזה. הוא מחכה לך בחדר ישיבות היא אומרת לו בחיבה. עם הרימון הוא מהסס. לא נשארו להם מספיק רימונים בפעם האחרונה. הוא לא התבגר כלל האיש הזה. פותח את הדלת ומחליק ימינה, עיניו צרורות ארוכים מעיפות נתזים מהבטון, לוכדות את המחבל, האיש הזה שם על כסא העור המהודר, טוהר טוהר טוהר, הוא לא התבגר כלל האיש הזה, יושב מקפיד שגבו לא יפנה אל הפתח, תמיד זוכר להסתכל אל הגובה, יש מישהו עם נשק למעלה על מדף הבטון, זה התקציר הוא אומר, מהדק את האפוד הכבד, אפשר להסביר באריכות על כוס קפה, הזבובים שבחוץ אינם נכנסים למקום הזה אבל הוא שומע אותם, מזמזמים מעל הגוויות ועוד מעט יבואו גם הכלבים, הוא לא התבגר כלל האיש הזה. מונית! מונית? כאשר היא... עוצר לידו נגמ''ש, הציריות צורחות בתוך ענן אבק אדום, ארגזי תחמושת של מקלעי הדופן מקישים בפראות, על הדופן הקדמית מרוח חומר אפור, נזהר לא לגעת בו כאשר הוא עולה על דופן המתכת, הוא ראה את המוח הזה ניתז, פעמיים קפה הוא יורה במלצר מאחורי הדלפק, גם קרואסון שקדים, הוא יורה בלקוחות, בודק את הרחוב שעוברת בו תנועה כבדה של שריון, האספלט נכתש לאבק, בבית הוא יורה באשה בילדים ובכלב, בחדר השינה הוא מתכופף דרוך ליד נעלי הבית ומחליף מחסניות, מי שהחזיק קלצ'ניקוב חם לא ישכח זאת לעולם, כל הצעירים האלה עם האם 16 אינם יודעים מהחיים שלהם, הו, אבל הם בסדר. מקצוענים. הכל כל כך התפתח, מאז, הוא לא התבגר כלל האיש הזה. ילדה קטנה רוקדת מולו במעגל. בחרי בי בחרי בי מתחנן ליבו, היא בוחרת, היא בוחרת בו, שערותיה כל כך עדינות, בסוכה מקושטת בחצר, מרבד פרחים סגולים מאווש תחת בוגונוויליה פראית ענקית, ריח של עכברים, אפלה מסביב, נשיקות ילדים כה עמוקות, בוסר מתוק, בוסר עמוק, בוא נלך כבר אומרת אשתו חסרת סבלנות, הוא ניגש לבוש אפוד קרב, הוא לא התבגר כלל האיש הזה. מחר יום הולדתך החמישים היא אומרת לו בחיבה מרוחקת כאשר קעריות המרק מתנפצות מהצרורות הארוכים הנברשת נעלמת לחושך מואר בפצצות תאורה, טוהר! טוהר! טוהר! ילדיו קופצים בחדר הסמוך מול משחקי הקרב הממוחשבים הוא לא התבגר כלל האיש הזה. לא.

יום שלישי, 4 בנובמבר 2008

יום שבת, 1 בנובמבר 2008

גיאוגרפיה היא מסמך / עמי אורן


ארץ בחאקי
קרקע וביטחון בישראל

עמירם אורן ורפי רגב

608 עמ' הוצאת כרמל



בקצרה:

54% מול 46% אדמה מגוייסת
כמעט מחצית מאדמות מדינת ישראל מגוייסות.



העובר בכבישי ישראל או משוטט בארץ חש שהוא נמצא בארץ ככל הארצות. אבל אם יתבונן היטב יראה שלא כך הדבר. בלב הארץ ובשוליה, באזורים המיושבים ובשטחים הפתוחים, בערים הגדולות ואף ביישובים הקטנים, מצויים תשתיות ושטחים ביטחוניים רבים המשתרעים על כמעט מחצית משטחה של מדינת ישראל. גודלם, תחומי התפרסותם וההשלכות הנובעות מהם, הם מאפייניה של תופעה גאוגרפיתֿמרחבית מיוחדת וחסרת תקדים בהיקפה, והיא המניע לכתיבת ספר זה.

התשתיות והשטחים הביטחוניים הם המסד הקרקעי של העצמה הביטחונית. האיומים שמולם ניצבת המדינה והמענה הצבאי להם, ההסדרים המדיניים לסוגיהם, ההתפתחות הטכנולוגית והאילוצים התקציביים, כל אלה חייבו במרוצת השנים שינויים במבנה הצבא ובדרכי הפעלתו ולכן חלו גם תמורות בפריסת התשתיות והשטחים הביטחוניים.

לנוכחות של מחנות ומתקנים צבאיים, תעשיות ביטחוניות, שטחי אימונים וניסויים וגם תשתיות סְפר וגבול בקרבה למקומות היישוב של האוכלוסייה, או אף בתוכם ממש, יש השלכות רחבות היקף על חיי היוםֿיום האזרחיים. בעבר מציאות זו לא הפריעה לאזרחים. משחלפו השנים, והפיתוח בארץ הלך וגבר, הייתה הקרקע למשאב שההיצע שלו מוגבל. מלבד זאת, כמה מהתשתיות והשטחים הביטחוניים האלה הפכו להיות מטרד אקולוגי וגם מפגע סביבתי. היום הם זרים לסביבתם האזרחית וגם מגבילים פיתוח או מפריעים לו או מונעים אותו. בגלל סיבות אלה ועוד אחרות הפכו רובם לא רצויים.

היקפם הנרחב של התשתיות והשטחים הביטחוניים ופריסתם, רישומם הניכר כמעט בכל אזור בארץ וקיומם במשך זמן רב כמעט לא עוררו בציבור עניין. ההיבט הגאוגרפי-מרחבי של הביטחון בישראל היה תקופה ארוכה לוּט בערפל. השיח הציבורי, הדיון המקצועי, המחקר האקדמי, וגם המענה המשפטי בהיבט זה היו מועטים. ואם אמנם הם התקיימו, הם התמקדו לרוב בהיבט הנקודתי ולא המערכתי. קשה לתת הסבר משכנע מדוע לא טופל בהרחבה נושא כה רחב, בעל היבטים מגוונים ובהם תכנון, כלכלה, משפט, עיור, אקולוגיה ותרבות. אפשר לנמק את הפרופיל הנמוך של העיסוק בנושא הממד הטריטוריאלי של הביטחון בעובדה ששנים רבות הביטחון בישראל היה נושא קדוש ולכן לא היה עליו ערעור. ייתכן שההסבר פשוט יותר – מצבה הביטחוני המיוחד של ישראל מחייב היקף ומגוון תשתיות גדולים, ולפיכך אפשר שהתקבלה עובדה זו כמובנת מאליה.

נושא הספר הוא השילוב בין קרקע לביטחון בישראל, הווה אומר הביטוי הטריטוריאלי של צורכי הביטחון. לידתו של ספר היא באיגוד ידע שלנו המחברים, העוסקים בנושאים אלה שנים ארוכות. קרוב לעשור שירתנו באגף התכנון במטכ"ל ולמדנו את מלוא היקפו של מערך התשתיות והשטחים הביטחוניים, ההליכים החוקיים והמנהליים שלפיהם הוא מוסדר וכן את המציאות היוםֿיומית בממשק שבין צבא לאזרחים בהקשרו הקרקעי. מתום השירות בצה"ל נדרשנו לעוד כמה שנים של לימוד ומחקר כדי לייצר את הפרספקטיבה הנאותה שתאפשר להתמודד עם שפע הנושאים שקובצו והיו לחיבור המקפל בתוכו את מהותה ואת תכניה של התופעה המרחבית שספר זה עוסק בה.

הספר מציג את "סיפור" התשתית והפריסה הביטחונית, הכולל גם את הכרוניקה של התפתחותה בכל שטח ובכל מקום שבו שלטה ועדיין שולטת ישראל. השאלות העיקריות המוצגות בספר הן: כיצד הגיעה התשתית הביטחונית לממדים כה גדולים; באיזה אזורים הייתה התשתית הביטחונית נרחבת במיוחד ומדוע שם דווקא; כיצד נוצלו המקום והמרחב על ידי הצבא בתקופות הזמן השונות; האם הקצאת המקרקעין לפריסת התשתיות הביטחוניות הייתה ועדין היא יעילה; דווקא לנוכח משאבי הקרקע המוגבלים של המדינה, מדוע הקרקע לצורכי ביטחון, אינה מצויה במחסור; מדוע התהליך התכנוני לקביעת קרקע לצורכי ביטחון שונה מהתהליך הנקוט לגבי קביעת הקרקע לכל הצרכים האחרים; כיצד התשתית הביטחונית יוצרת קונפליקט עם צורכי המגזר האזרחי ואיזה סוג של הפרעה מתקיים מצדה; האם ייתכן דוֿקיום בין תשתיות אזרחיות ושימושי קרקע אזרחיים.

המענה לשאלות אלה ניתן בשלוש שערי הספר. בשער הראשון מתואר הנושא בממדי הזמן והמרחב, כלומר היווצרות התשתית והפריסה הביטחונית מאז קום המדינה ועד שלהי העשור השישי. בשער השני, נקודת המבט מתמקדת ב"הלכה והמעשה" – החוק והנוהל שעל פיהם מוסדרת התשתית הביטחונית. בשער השלישי נבחן העניין מזווית הראייה של הניגוד והדוֿקיום – המפגש במרחב בין השימוש בקרקע לצרכים הביטחוניים לבין שימושה לצרכים האזרחיים. בחלקו האחרון של הספר ניתן דגש על כמה סוגיות מהותיות הדורשת הערכה מחודשת.

יום חמישי, 30 באוקטובר 2008

נקודת אור / ביקורת ספר / דידו


מי תלה את נקודת האור / ליאון נירנבלט / הוצאת חרגול


ביקורת ספר: דידו (ש. דידובסקי)


סיפור נקודת האור הוא וריאציה מודרנית על סיפור הציפור הכחולה – הכל נמצא אצלנו, בתוכנו, בביתנו: הכוח, החולשה, העצב, השמחה, אין צורך לחפש אותם בחוץ, הם בידינו, אם רק נבחין בכך.

כל הסיפור מסופר מפיו של ארז, נער בן שתים עשרה וסובב על נסיבות חייו ומה שקורה לו בעיקר בשני תחומים: משפחה – בעיקר בקשר להוריו שיחסיהם מעורערים, חֶברה - בעיקר סביב חמוטל בה הוא מתאהב. בפרקים האחרונים הסיפור מסופר מפיה של חמוטל. מלבד אלמנט ההפתעה יש בכך מעין אימות לכל מה שסיפר ארז עד כאן. חמוטל היא זו המביאה את עניין נקודת האור ואת כל מהלך הספר לפתרון הנכון, שבו נקשרים יחדיו כמה חוטים שניטוו לאורכו, מה שמזכיר קצת סיום של סיפור בלשי, והרי נקודת האור היא תעלומה שיש לפענח אותה.

ארז הוא נער מתבגר עם קשיים ועצב לרב, מאותם נערים שאינם במרכז החברה – ילד לא מקובל. הוא מוצא נקודת אור על קיר בניין ומנסה לגלות מהי ואיך הגיעה לשם. זו היא תמצית העלילה שבדרך לפתרונה מתרחשים אירועים שונים בהם המפגש עם הזקן התמהוני וכמובן – עם חמוטל. נקודת האור היא המפתח למה שיקרה לו, אם יצליח לפתור את מה שמציק לו, היא אמורה לתת לו את הכוחות הדרושים לו.

על פי רב אנחנו מכירים דמויות כמו ארז הלא מקובל וכמו חמוטל מלכת הכתה, לפחות ברמה הסטראוטיפית, מתוך חיי היומיום שלנו אם אנחנו בני נוער ובזכרוננו אם אנחנו מבוגרים. בספר הזה הן קורמות עור וגידים והן דמויות תלת ממדיות חיות וקיימות.

לא קשה להכנס לסיפור. הספר טוב יותר מסך החסרונות שלו, ויש לו כמה כאלה. הסיפור שבתוך הסיפור, אותו מביא הזקן התמהוני ( עמודים 27-33, 70-77, 87-100 ) היה יכול להיות קצר בהרבה לטעמי. צמצום שלו לכדי ארבעה או חמישה עמודים היה מועיל לסיפור. חלק מהתובנות שארז מגיע אליהן במהלך הסיפור יפות: הוא חוזר הביתה מאוחר "...אמא התנפלה עלי ברגע שפתחתי את הדלת. 'עכשיו אני רוצה לדעת איפה אתה מסתובב בלילות ומספיק כבר עם כל ההתחמקויות האלה' היא אמרה בקול המתכתי שלה. 'מה זאת אומרת מה אני עושה בלילות, זה ברור, אני מחפש הורים אחרים' נפלט לי וישר התחרטתי. 'סליחה, אני מצטער, לא התכוונתי,' אמרתי בשקט" (עמ' 198) חלקן מאולצות משהו: "הרג אותי הסיפור הזה. פתאום הבנתי ששום דבר לא משתנה כשגדלים" (עמ' 15) או "...היתה לי מן הארה שעכשיו נשמעת לי מטופשת ודי מובנת מאליה – שהורי הם לא רק הורי. הרי רב שעות היום הם אנשים שקורים להם כל מיני דברים שבכלל לא קשורים לזה שהם ההורים שלי" (עמ' 116 ) .

חטא גדול נעשה לספר הזה בשעה שלא הוגדר כספר לנוער. לדעתי, בישראל הגדרה זו נחשבת לפחיתות כבוד עבור ספרים ולכן, ככל הנראה, נמנעו ממנה גם כאן. אמנם גם מבוגרים יכולים להנות מהספר הזה, אבל קהל היעד הטבעי, העיקרי שלו, הוא בני הנוער.

יום ראשון, 26 באוקטובר 2008

מיטֶא – שפה / מטא –שפה

heads 15, david michaeli, tlv, 1986
מיטֶא – שפה / מטא –שפה

מיטֶא שפה היא שפת הרחוב של האתיופים הצעירים בתרבות הרחוב העבריינית. אותה הרוח של אגודות ה"טונג" הסיניות. כוללת סימנים. היא אינה עברית היא אינה אמהרית. בלש דובר עברית או בלש דובר אמהרית לא יבינו אותה. המיטא-שפה עושה שימוש בהברות התחיליות של המילים. החבורה ערה תמידית לקונטקסט ודרוכה למרחב שבו מופיעים הדברים. צוות קרב רחוב. "הַמַד בֶּ זוֹ נַס בַּ אוֹ" המדריך בן זונה נסע באוטו. המדבר כמעט שר את המשפט. הצליל של המילים מזכיר מעט את השיח של הפורטוגזית הברזילאית. המשקל של המשפט מצלצל אמהרית. גולש בקלות לראפ. צוות בונקר. יש ארבעה צוותי בונקר בארץ: קרית מלאכי, אשקלון, רמלה, לוד, אם אני זוכר נכון. מחרוזות ראפ משוכללות, גאוות יחידה, שירי כלא אורבאניים: עור שחור מסכות לבנות, טרור של מיעוט, המדינה המזדיינת, רחמים עצמיים, רומנטיקה רגעית, זיונים אלימים, ניקוטין, חום, גראס, (זה טבעי), וודקה, אקסטות, מעשנים, שותים, דוקרים, מקללים, מאיימים, צוחקים. אין הפסקה. אין מנוחה. מי שעוצר מותקף. אין דחיית סיפוקים. תביעה למיידיות עם גיבוי אלימות. זריקת ציוד, מים, מזון כסימן לשליטה. תביא את הבקבוק יא שרמוטה. שתוק יא הומו. מרים אבן, מה אתה מגיב כמו זונה? מרים ידיים, מתכווץ. אל תוריד את העיניים, מול אבן תרים מיד אבן יותר גדולה. האם השכונה היא מקום נחמד? לא בשבילך. בשבילי כן. מדוע? אסור לך לא להגיב. אתה לא יודע להגיב. אתה חייב להגיב מיד אחרת יאכלו אותך. תגיב יתנו לך כבוד. מסמן עם סכין קטנה מתקפלת ליד הבטן שלי. כאן. וכאן. וכאן. שמור על פנים קפואות. זאת הסכין הכי טובה. קטנה, לא נראית, סיכוי לפגיעה לא קטלנית מדי. דברו לא יפה לאמא שלי הייתי חייב לדקור אותם. הקהילה הצעירה ישראלית-מערבית לחלוטין. סוכר, בנזין וטלוויזיה. עקרבים וגולגלות מודפסים על החולצות. תפוזי ישראל. איומים בדקירה, איומים במכות, איומים באונס, הרמות קול. הטרדות על סף תמידי של התפרצות. אחרי ההתפרצות, שקט מהורהר. להקה. נושכת. אם ההורים לידם הם רצים לעשן מאחורי קיר. משתתקים. ילדים טובים. יש כבוד. אתה נשמה. שבע-עשרה איש. ששה ימים. מדבר אחד.

יום שבת, 18 באוקטובר 2008

יוצא למדבר


אני יוצא למדבר לשבוע. העדכון הבא יהיה בעשרים וששה לאוקטובר. להתראות.

הקרקעית / דוד מיכאלי



לעמית ר.

הרחוב שבו גדלתי לא היה סלול. דיונה גלשה בין הבתים עד למחסום של צינור ברזל שחוק וארוך שנח על צינורות ברזל גוצים ניצבים בגובה של שבעים וחמישה סנטימטרים. היינו כבני עשר. מתחת לצללים המתארכים של הפיקוסים הגדולים בשדרה ולהקות הציפורים שסאנו לקראת שנת הלילה, נאספנו כהרגלנו בסוף היום חבורה של ילדים מפטפטת ומתכתשת. באחת ההתכתשויות נדחקתי אל צינור המחסום האופקי. הילד מולי היה חזק ממני והלחץ כפף את גבי לאחור על הצינור. הייתי ילד גמיש והכיפוף הלך וגדל למרות מאמציי. נראה שהילד שנאבקתי בו היה ממש סקרן לדעת כמה גמיש אני. פניו הפכו מרוכזות. מתי שהוא הבנתי שגבי הולך להישבר. שקט כביר השתרר בי. הבטתי אל תוך אישוניו ואמרתי לו ללא סימן קריאה: עזוב אותי. עכשיו. הוא עזב. החול המגומם מתחתינו נדמה כמדבר פתוח. באוויר חלפה קריאה רחוקה מאוד מאחד הבתים, ''בוא הביתה''. הזיכרון הזה עלה בי כשפניתי לאחר ארבעים שנים חסר אחת אל אדם ששמו יוסף.

הוא התבונן מטה אל כפות רגליו. רעמת שיערו נאספה לתוך כובע סל סרוג וזה נראה כמו כד גדול הפוך על ראשו או מצנפת של קרדינל רחוב חסר בית. לא ראיתי אותו מוריד את הכובע אי פעם. חברו ישמעאל התבונן בו בסקרנות רצינית. בוא. אמרתי לו מהמקום שבו עמדתי. אבל הוא לא הראה סימן ששמע משהו. הוא נראה אטום לגמרי, יושב מכונס לתוך עצמו עם ניעות קטנטנות מחזוריות. טוב, אמרתי לו ולישמעאל. בשבילי זה כבר לא משחק. בבקשה תקומו ומצידי אתם יכולים ללכת הביתה. ישמעאל התבונן בי בעניין, חושף שיניים מדהימות בלובנן בחיוך: אתה רואה מה עשית? אמרתי לך לא ללכת אחרינו. יוסף שתק ולא הזיז את מבטו המכוון מטה.
התקרבתי צעד נוסף למקום שבו ישבו. אל תתקרב! התרה בי ישמעאל. הוא נראה חושש מעט, מה שלא היה אופייני. הוא היה הגדול מבין השניים, צמות ראסטה שחורות על ראשו, המוביל והיוזם להתפרעויות ומבחני הכוח. ישמעאל, אמרתי לו. הוא הרים אלי את עיניו. מבריקות, והפעם ללא האתגר הרגיל שהיה נוהג להציב. דבר אליו, אמרתי לו, ובואו שניכם. הוא לא שומע עכשיו כלום. אמר ישמעאל. זה לא משנה. אמרתי לו. דבר אליו.
הוא לא שומע עכשיו כלום. ככה אנחנו. אין מה לעשות. אמר ישמעאל. זה יעבור. תחכה. בסוף המשפטים קולו ירד מעט בוויבראציה של שכנוע עצמי, בצורה האופיינית למעשנים כבדים ולמכורים. אני לא יודע מה זה אנחנו, אמרתי לו. ואנחנו לא יכולים לחכות כאן. דבר אליו. עכשיו. הוא הביט בי. לפחות לא ענה. דבר אליו! יוסף. הוא רכן אליו. יוסף, אתה שומע אותי? יוסף, הוא אומר שאנחנו יכולים ללכת הביתה. בוא. יוסף העמיק את השתיקה.
ישמעאל נשא אלי את עיניו. אתה רואה, אי אפשר לדבר אליו עכשיו. תעזוב אותנו בשקט. שקלתי את הדברים, מחפש מוצא. אי-פעם בימים אחרים ניקה את ביתי עובד זר מגאנה בשם אדי. על משפט כמו ''אל תבוא בשבוע הבא'' היה משיב לי בנוכחות מלאה שפשוט קיפלה אותי: למה? ממש התקשיתי לענות על כך. למה? שאלתי באותה רוח עצמה את ישמעאל, מכיר תודה לאדי. כי ככה. הוא צריך את הזמן שלו עכשיו. הסביר לי בהשלמה. ככה זה. זו הייתה נימה חדשה. הסבר במקום עימות. שקלתי את השיחה במנותק אבל הייתי חייב להמשיך.
אני לא יכול לעזוב אתכם. אמרתי. יש לי אחריות עליכם. זה רק עושה את הדברים יותר גרועים. אמר ישמעאל. לך. תעזוב אותנו בשקט. אל תדאג. אבל אני כן דואג אמרתי לו. למה מה אכפת לך מאיתנו. אנחנו נסתדר כבר. אכפת לי ואני דואג ואני צריך אתכם. התבוננתי בשניהם. בשביל מה אני צריך את זה חשבתי. טירוף. איזה מין עבודה זאת להגיע למקומות הבלתי אפשריים האלה. זה לא שייך לשום דבר. זה לא מתאים לי להציב את חיי למבחן במסגרת של עבודה בשכר. הם לא רוצים לדבר. בשביל מה לנסות. הייתה לי אפשרות לזעום על כך שהם כרכו את חיי בשלהם ברגע הזה. אם ניפול, ניפול כולנו. בצורה זו או אחרת. שנאתי שהבחירה נלקחה ממני, אבל לזעום עכשיו היה מותרות שאינן באות בחשבון כרגע.
יוסף התבונן באדישות בכפות רגליו. פניו היו משטחים כהים שיצרו תבנית מוארכת ועייפה. הוא היה מכונס במעיל מנופח מניילון אדום מרובב. זה היה היום השלישי שלו ללא הוודקה הזולה שנהג לשתות בכמויות. גופו הדק שנראה כמו אוסף קיסמים יכול היה להפגין לפתע מחווה אלימה לאחר שנאספה לאיטה בברק לבן מאחורי שמורות השתיין הכבדות שלו. הוא נכרך בקביעות אחרי ישמעאל שהיה בעל כתפיים רחבות וגוף של חתול גדול. הפסיחה הרדומה על שתי הסעיפים עד להסכמה הסבילה של יוסף לצאת אל הפגע-רע הבא סיפקה לישמעאל זמן רב של מאמצי שכנוע אינטימיים ואולי גם תחושות של אחריות הורית מעוותת מגוננת על חברו הרדום. רק שהמטרות היו בדרך כלל בריחה, גניבה, התקפות של זעם שהתפוגגו לאחר דקות יחד עם הפגנות של חוסר היזקקות וחיפוש מטרה חדשה לפגיעה.
יוסף לטש את מבטו למטה ללא תנועה. עברו כבר כעשרים דקות מאז שהתיישב. ההתגבשות של ישיבתו הלכה והעמיקה והדחיפות שלי לעצור את השקיעה ולהפוך את הכיוון הלכה וגברה. למצוקתי ראיתי כי ישמעאל נשאב מוקסם על ידי המערבולת הדוממת. הוא היה בוזמנית גם סקרן וגם מכיר בכוחו השותק של חברו. לאחר זמן כה רב שבו חברו הדקיק נגרף אחריו הוא מצא זאת לחדש ומעניין, ובאופן מוזר סוג של איזון ביחסיהם, בהיגרפות אחריו. רק צודק הוא אם הפעם ילך הוא אחרי חברו. כל כך דומים, הרהרתי. רק תן להם הזדמנות להיגרף. השריר הנפשי שלא מצא את ההחתמה הנכונה מידלדל חופשי ברוח ונמשך להיצמד לכל מקום המפגין רצון. אין מה לומר: מבצע את מלאכתו נאמנה. וגם מרפה באותה קלות, יודע שזה לא זה.
הבנתי אתכם אמרתי לישמעאל, אתם חייבים לקום ולבוא. דבר איתו עכשיו. יוסף אתה שומע אותי? קיוויתי שצליל קולי מופק בדיוק בטונאליות הנכונה שתשגר את הדחיפות ובה במידה תהיה מתונה או מקבלת דיה כדי לא להיחסם או לגרום לתגובה קריטית. ישמעאל גלגל את עיניו מושפע מהצליל. שיגרתי אליו עוד מנה, אומד את הלחץ: יש לך אחריות בעניין. הוא הלך אחריך. דבר אליו. עכשיו. אתם יכולים ללכת הביתה. שתיקה. המשכתי: שמעת אותי. אני רוצה שתגיד לו שוב. ישמעאל. יוסף. חזרתי על השמות. הוא שקע. יוסף. ישמעאל. צליל הקול גירה ועצבן אותם. ידעתי את זה. אבל הם היו חייבים להתגבר על זה והם שניהם ידעו גם את זה.
זה אחריותך עכשיו. אמרתי לישמעאל. אני מתיישב כאן למעלה. אתה יודע יפה שאם לא אתה הוא היה נשאר איתנו. הוא הלך אחריך. אתה הבאת אותו לכאן, תוציא אותו מכאן. ישמעאל הסתמר: תלך! אני לא הולך, אמרתי, אלא יושב כאן. אתה לא רואה שצריכים אותך? פעם אחת תעשה דבר נכון וזה עכשיו! כי אין לנו זמן. הוא שקע מעט חזרה. דבר אליו! הרמתי את הקול מעט מותח בזהירות את הגבול כדי שלא יידחף בפתאומיות.
ישמעאל הושיט את ידו בזהירות. הייתי כולי שם. נגע בכתפו של יוסף. חזרתי לנשום. בוא, אנחנו יכולים ללכת. בוא. מספיק. ניע קל של סירוב חלף במקום לא ברור בגופו. הנעילה נפתחה. ואז נסגרה מחדש. הוא רכן כמלוא הנימה, ניתק ממגע היד, אומד את המרחב שלפניו ונשאר קפוא שם. הטמפרטורה ירדה בכמה מעלות. כתם השמש חלף על נעלי השמאלית, מחליק ממנה ונעלם במהירות הלאה, מותיר אותנו על סלעים חסרי אור. עדיין לא חשיכה. ישמעאל משך את ידו חזרה.
אני לא חושב שנותר עוד איזה שהוא שיקול. התיישבתי בנוחות מעל צידו הימני. יוסף. אמרתי לו בשקט. תקשיב. אתה ניצחת. אתם ניצחתם. אני לא רוצה ממך יותר כלום. אתה יכול ללכת. תגיד לי מה אתה רוצה. אתה רוצה רכב? אתה רוצה אוכל? אתה רוצה הביתה? תגיד מה אתה רוצה. עשינו את הכל בשבילך אבל זה לא הולך. בסדר. אני לא כועס. אתה בן אדם, אני בן אדם. לא רוצה לא צריך. ניצחת. אתה חופשי. רק תגיד לי מה אתה כן רוצה ואני אעזור לך.
יוסף. אמר לו ישמעאל שהתפכח משום מה לפתע, כָּנס את רגליו והשתופף על עקביו מצידו השמאלי של יוסף. יוסף, תקשיב, הוא נותן לנו מה שאנחנו רוצים. יוסף. בוא. הולכים הביתה, יוסף. עיניו של ישמעאל שהיו רציניות עכשיו צפנו נצנוץ מבהיל של ''שכחו אותי בבית'' יחד עם ''מה עכשיו''. האם ביקש ממנו עזרה? אולי גם ללכת הביתה לבד קשה לו. מה עושים עם משאת נפש שמתגשמת? מחפשים חבר לחלוק איתו. יוסף בוא. הולכים. תיכף חושך. בוא הביתה. איזה בית? הרהרתי.
התבוננתי להרף עין אל קו הגבעות הרחוק ששינה את צבעיו לאובך כחול. השמש הנופלת במערב שלחה מאמצים אדומים אחרונים. להערכתי נותרו לנו עוד כארבעים דקות של ראות הולכת ונעלמת עד לחשיכה מוחלטת. ''...בוא הביתה ילד, תעלה מיד...'' רפרף הלחן בראשי ונעלם. פעם בילדותי ראיתי במעלה הרחוב החולי חתול גוסס ששדרתו נשברה. עיניו נתלקחו באור ירוק וזר שמילא את הרחוב ואותי בהלה. יוסף נטה עוד כלום קדימה ובחן תחת שמורות עיניו בעניין מנותק את האוויר. נחיריו התרחבו מעט. לא היה שום סיכוי שבעולם להגיע אליו מהמקום שבו הייתי ועל ישמעאל לא ידעתי מה לחשוב.
רכנתי גם אני קדימה והנחתי עליו את כל מה שהיה לי בפנים ללא שום שיור: יוסף תקשיב. אני צריך את העזרה שלכם. אתה מבין? אני צריך שתעזרו לי. אני לא המדריך שלך ולא השוטר שלך. אני איש שצריך עזרה. יוסף. תעזור לי. תעזור לי להציל את החיים שלי. שהות. וגם את שלך. האם הייתי מפוחד? אני מניח שכן. עד מוות. האם הייתי קר? כמו דג צונן. האם הייתי שקט? הכי שקט שניתן לשער. אם אפשר לנתח שקט אז השקט הזה שאפף את שנינו שינה כיוון מיוסף אלי בצורה בלתי מורגשת כמו עין סגורה שבודקת בזהירות את הצד מתחת לעפעף. נתתי זמן לשקט. ועוד זמן לשקט. תעזור לי יוסף. אני רוצה הביתה. שקט. עיניו של ישמעאל היו מבריקות מאוד. המתח התרופף מעט. ישמעאל יעזור לך לקום, יוסף, תן לי יד. בוא יוסף. אמר ישמעאל. בוא נלך.
הוא נע. אנחה יצאה ממנו. תן לו יד! אמרתי לישמעאל בשקט. ראשו של יוסף עם הכובע הסרוג הבלתי אפשרי סב לעברי. אישונינו נפגשו להרף עין איטי. תודה. אמרתי לו. תחזיק לי את היד. הוא משך את רגליו מקצה מדף הסלע הצר והתהפך על צידו. ישמעאל משך אותו בזהירות והם טיפסו אלי. יפה. אמרתי. תודה. אתם יכולים להתקדם אל הרכב. מחכים לכם. כולם מחכים לכם. הם חלפו על פני, מתרחקים מן הקצה, שני נערים אתיופים במעיל שחור ומעיל אדום. קריאה של ציפור נשמעה ממרחק רב. לפני נפרש הנוף המדברי במלואו אל האופק. לאחר שהות הפניתי את מבטי מטה. תחת רגליי צנח קיר מצוק אנכי. שלוש מאות מטרים הרחק למטה, נחה הקרקעית, הולכת ומתכסה במהירות באפלה.

גבעתיים, ספטמבר 2005



סיפור החתול שעיניו התלקחו באור ירוק וזר אכן קרה. לימים מצאתי תיאור מדויק לאור המפחיד הזה אצל עגנון בקובץ ''סמוך ונראה''.
הגר ק. מבית הספרים הלאומי הכירה לי את פרנץ פנון לראשונה. ישבנו על קצה הבמה כשרגלינו תולות באוויר, באולם ההתעמלות, בסופו של אירוע בבית הספר היסודי ''היובל'' שבתל אביב אשר לחוף הים התיכון. מאחורינו התקלפו מהקיר כרזות מצוירות של תלמידים עם עצים ושערי ירושלים. היא סיפרה לי שבשנות השבעים נמצא ספרו בכיסיהם של מחבלים פלשתינאים שנהרגו במרדפים בבקעת הירדן והופתעתי לשמוע שיש לפלשתינאים מניפסט פוליטי כתוב. זה הפך את האנשים חסרי הפנים מן ''הפרובינקיה של הלימס עראביה'', לרב-ממדיים במידה כלשהי במקום הפלקאטיות הרגילה. מן ההקדמה של סארטר לספרו של פנון ''מקוללים עלי אדמות'' חשתי משום מה, ללא שום סימוכין, או אולי דמיינתי, הד של רוח פטרונית עם נימת מעמקים ליברטינית הנובעת אולי מפחדיו של הלבן העירוני הבורגני והיקסמותו מכוח, או כפי שהוא, הבורגני, אוהב לומר: אותנטי, לפני שהוא מוצא את הדרך לעכל אותו. מבחינה זו מאמץ האינטלקטואל, או מוכן להבין ולקבל, את תחביר האלימות באותה התלהבות שהשחור מאמץ את הלבן. שניהם מאתרים מושא השתוקקות וסמלי כוח ומתעלמים מן הדיבר ''לא תרצח''. היאפי האציל והפרא האציל. הדחף ההישרדותי של הזוג המוזר, הסימטרי כל כך, המאמין בסימטריה כל כך, המסוגר באמונת הבועה שלו כי הוא חופשי לעצב את המוסר, נשקף משניהם כאחד. זה, יחד עם תסמונת שטוקהולם. פנון נתפס תחילה בעיני הבּוּרות כמושא של ההזדהות המונוליטית של השמאל החדש וכאחד השיבוטים של ועידת באנדונג המפורסמת של העולם השלישי משנת 1955 שבהחלט תרמה לשינויו של השיח העולמי ל''שיח-חדש'' אורווליאני. לאחר מכן, כשהמשכתי לקרוא אותו, נראה לי כישוע השחור (תווי פניו היפהפיים מכילים את איכויות הפורטרטים של מיק ג'אגר וז'אק ברל) ולבסוף חשבתי עליו כעל אמן פרטי צלוב על מעשה האמנות הפוליטי בדמו המסורטן שלו עצמו, שלוש שנים מבוגר מהצלוב. והוא אכן היה אמן, שזיהה, זמן רב לפני שפרש את ידיו על פני תהומות אלימים, וכתב על הריק הנורא שרק בו או מולו יכול להיוולד מפגש אמת ועל כך שהאדם הוא מהות של קבלה הקשובה ללחן היקום. מילים נפלאות. האם לא היה גאון נבחר מולד? האם לא סיפק לו הבית הבטוח שבו גדל מרווח של רגישות להבחין במבני השפה ובכוחה? אותו עולם אמיד וחופשי יחסית, שכליו הם הן רומנטיות והן נוירוטיות המאפשרות לשכלל אמונה או לחילופין להשמידה. אבל אלו הם ניתוחים צוננים במכון הפתולוגי של הספרות. בכל אופן, השיחה שלנו על פנון כשאנו ישובים על קצה הבמה עם הקישוטים הנופלים של יום העצמאות באולם המתרוקן, היה בה משהו שהתאים לאירוע שסיפרתי עליו כאן. האורות באולם הלכו וכבו. בת שיחי הזריזה הכתיפה את תיקה וקפצה מן הבימה.

סיפורים על גבריות וזיכרון, דוד מיכאלי, 2007

בין ים / מורן בצר


the conversation 1 / david michaeli / 1994


בין ים

ים. נשכב אף מול אף, נעצום עיניים
היד שלי על הלב שלך, היד שלך על הלב שלי
תאמר את הסיסמה, אענה בחיוב
ים. ניצולים יחידים
משאלתנו להיטרף אל חוף
ים. מתחת לשמיכה עולם
עומק מים אולי עומק שמיים
סימני אהבה דקים על הגוף כפסיעות יחפות בחול, גופינו מנוקדים מלח וקצף
רוח מערבית מחייכת על פני, שמש עיניך טרם שקעה
מחר נלך לים אני אומרת
אתה מחזיר לי נשיקה.

אריה ביפן / LION IN JAPAN


קברי צדיקים
במתחם הבודהיסטי הגדול של הר קויה

יום שישי, 17 באוקטובר 2008

פני הקרקעית / סטיבן מור

בין סדין / מורן בצר


בין סדין

מחליפים מצעים לקראת שבת. מצעים משומשים מתקלפים נדחקים. מכונת כביסה מערבלת מעשים ישנים, שוטפת חלומות מיובשים. בזוית עין רואה שרירי זרועותיך מרימים את המזרן ללא מאמץ. מרוכז במשימה, משביע רצוני בלי שאומר מילה. מגרת ארון נפתחת. ניחוח טרי רוקד באוויר. איזה מצב רוח ער בי במה אבחר להתעטף לישון. בוחרת סדין בצבע ים עמוק. גם אשליה של מים מרעננת. דוחפת את האף עמוק לתוך הכחול, נעימות שנאגרה בין קפלי מצעים נקיים נפרשת, קרירה, מלאת הבטחות. כיסוי שמיכה בפסי תכלת מתנער, יש לצפות את השמיכה, אשר בתורה תצפה אותנו. ביטחון שהיה אגוּר בשמיכת פוך זוגית מתפזר, תרופה נגד פחדי הלילה כולם. עכשיו שתי כריות. זו שלי זו שלך. אתה צוחק עלי שאני מבדילה ביניהן גם בחושך גמור. כשיש לך מצב רוח של ליצן אתה מחליף ביניהן ומחכה לראות את קימוט האף שמסמן כי הרגשתי בהבדל. מותחת היטב סדין, מיישרת קצות שמיכה. חדרנית מצטיינת הייתי מקבלת, אתה מחייך קורץ, מטיח את הכריות אחת בשנייה, מעורר אותן לקראת הלילה המתקרב. הכל מִתְכַוֵן לקראת שבת. הבית, הגוף, הלב. רבי נחמן אומר שמצווה גדולה להיות בשמחה. השמחה שלי היא הצעה של מיטה.

בשורה / דוד מיכאלי


b8, david michaeli, 2000



גשמי היורה
על קולבי השדרה
בשרו של סתיו

מרק מיסו / דוד מיכאלי

moonfrogs # 7, david michaeli, 1997


מרק מיסו
מרק המיסו הוא מרק יפני. זהו מרק מאוד פשוט להכנה ופשוט מבחינת מרכיביו. כמרק יש לו תפקיד של פותח הסעודה, פותח תיאבון, וכמרק מיסו הוא בעל תכונות המרצה מתונות וידידותיות. ראשית, אצות. מחפשים בחנות לחומרי טבע וכו' אצות יפניות מסוג קומבו או וואקמה. שים לב לתאריך, ידידי. הן יכולות להחזיק מעמד נצח קטן, אבל רצוי בכל אופן לפחות לבקש סחורה שתאריך התפוגה שלה עדיין לא עבר. בדרך כלל הן מיועדות לשימוש בטווח של שנתיים. באותה החנות חפש גם מיסו. מיסו הוא מין חומוס מלוח ביותר שעשוי מסויה מותססת. נראה כמו משחה כהה שחורה או חומה בהירה. עדיף לא לחקור במופלא. מיסו. אם שיחק מזלך ונתקלת בנאטו מיסו בקופסת פלסטיק שקופה במקום בשקית קח אותו! בעיני הוא מצא חן. בבית, אם לקחת שקית רגילה, מצא צנצנת קטנה ולחץ החוצה את השקית כמו משחת שיניים. יותר קל לקחת מהצנצנת את המיסו מאשר להתחבט עם השקית. את המיסו שומרים במקרר אפילו שנתיים. מה עוד צריך? מעט ירקות. והרי ההכנה: המרק המינימליסטי הזה דומה קצת להייקו היפני. מסגרת מצומצמת חמורה ביותר שבתוכה אפשר ללכוד רגעי קסם מעודנים. לחובבי בוקה של ירקות ועפיצות של סויה. הה!
מנה לשניים עד ארבעה אנשים. קח סיר קטן. קח את אחד מעלי האצות המיובשות. לקומבו יש תחושה יותר פציחה אם אפשר להגיד דבר כזה על אצה, לווקאמה יש מגע רירני יותר. מורי הקשיש היה משרה אותן לעשר דקות ואז אוחז את החבילה החלקלקת וקוצץ אותה לחתיכות קטנות במבט קפדני עד כדי נוקדנות. לי יש שיטה שונה מעט. למנה שבדעתנו להכין, שבור כשליש עלה. את השליש הזה שבור בידיך לפיסות קטנות אל תוך הסיר. הקטן. הוסף מים. ספל וחצי לאדם. מידת קערית. העמד את הסיר על אש בינונית. בחר ירקות. בגלל נטייתי למיסטיקה ואהבתי לשירה יפנית אני בוחר תמיד רק בשלושה סוגי ירקות. ניסיוני המצטבר מראה שהרכב זה אכן מייצר שלמות. האב, הבן ורוח הקודש. האם, הבת וכרטיס האשראי. אני, המחשב והתמיכה הטכנית. סוגי הירקות אינם משנים. הכמות קטנה מאוד. דוגמיות פלוס או פלוס פלוס. נניח שבחרת גזר אחד קטן, עלה כרוב לבן צעיר, בצל ירוק. שים לב לצבעים. ההרכבים יאפשרו לך לבטא את עונות השנה ואם לא תשים לב בחירתך תבטא את מצב רוחך. ברור שהרכב של פטריות לבנות, סלרי ונבטים ייתן תוצאה אחרת, או, קישוא, פלפל ירוק ובצל, כך שיוכל להיות מרק עם חיוך או מרק של כובד ראש וכו'. את הירקות חתוך על פי תחושתך. קיסמים, עיגולים, קוביות או חופשי. המים רותחים! יש קצף! האצות מצייפות! זרוק פנימה את הירקות. החלט מה בהתחלה ומה בסוף. אם תתאמן תוכל להגיע לרמה של אוראקל נוזלי. בדרך כלל ירקות השורש תחילה ואז העלים. מן הגס אל העדין. מהשורשים לעלווה. הירקות ציננו את המים. המים לא רותחים. עוד מעט הם ירתחו מחדש. תן לירקות לרתוח במים מבעבעים לא יותר מדקה ואז הורד לאש מינימלית או כבה. בזמן שהירקות בפנים הוצא כף או שתיים של מרק לקערית. מצנצנת המיסו קח כשליש כפית והמס אותה בקערית עם הנוזלים. לא פשוט. קצת דומה לטחינה. ובכן, עברה דקת ההרתחה, את האש כיבית, הוסף את המיסו המומס לסיר, בחישה מינימלית, ברגישות, לא לעצבן את המרק, סגור את המכסה. המתן ארבע דקות לפחות. למיסו אסור לרתוח כי אז הוא מתפרק. לכן שמים אותו כך. קעריות, כפות, מרק על השולחן. פתח את המכסה. אדים! התבונן בצבע הכהה הצלול המסמל את המעמקים (של בטנך?) ואת הים העתיק, המרק הקדמוני שכולנו באים ממנו ועוד מעט נצא ממנו למנה העיקרית. שים לב לרוגע שבו צפים הירקות. הרהר בבריכה מוצלת בגן בילדותך. (אני נזכר באחת עם סיגליות.) מזוג לקעריות בארשת שלווה. התרכז. קרוץ לנערתך, נערך וכו'. בתום המנה בטנך תרגיש נפלא. ערנית ורגועה בו זמנית. זה תמיד עובד. מין קסם שכזה. הפעם היחידה שקרה לי משהו מוזר הייתה ששמתי מנה ענקית של שורש חזרת במרק, דבר ששיכר אותי כהוגן למשך שעתיים. שמור על המידה והכל יישאר נפלא. אני בטוח שידידתי שנולדה ביפן תוכל להוסיף הערות מועילות. אני בטוח שמורי יוכל להוסיף הערות מועילות לא פחות אודות האנרגיה וכיווני החיתוך של הירקות. ולבסוף גם אני אוסיף הערה שנראית לי מועילה. זה מרק קל ונפלא שעושה רק טוב בבטן. צריכה יום יומית תשפר את איכות היציאות שלך בעליל וכן את ערנותך. בעתות רצון אפשר להשתמש בו כמרק בסיס קל ולהוסיף לו באותה רוח חתיכות פסטרמה קטנות, מעט גרגרי חומוס, אטריות וכו'. היה חופשי! בטא את עצמך! שמח! בתיאבון.

סיפורים על גבריות וזיכרון, דוד מיכאלי, 2007

אריה ביפן / LION IN JAPAN


אריה קוץ, אוקטובר 2008, יפן


2
Toyo Ito wired

טויו איטו - אדריכלות נרקמת
טוקיו, אומוטסנדו

1
Automn sun on Meiji-shrine garden, Kyoto

שמש סתיו
אווזי בר במנוחה
ציפורי זהב

יום רביעי, 15 באוקטובר 2008

אריה ביפן / LION IN JAPAN / ARCHES



2
The Approach way to
Miho Museum
Architect I.M. Pei, Shigaraki, 1997

Architecture between East and West, drawing from the tradition of approach ways to mountain temples in Japan and China.


1

Memories of hiroshige

גשם / דוד מיכאלי

ברחוב שומעים
רק את קול המרזבים
הגשם פסק

יום שישי, 10 באוקטובר 2008

על פני מישור החוף / דוד מיכאלי

overcord 1 / david michaeli / 1992


על פני מישור החוף
הגשם ישאיר שלוליות רגועות
על רצפתן פתאום לאט סלילי אבק מימיים
קרום גגן ירעד מריצות חרקים
קירות חוף יסמיקו ירוקת
אילניות ירוקות יאהבו דממה
קרפדות יתחבקו כמו קליפת עץ אפורה
שמש קרירה תחליק אט החוצה מן השלולית
ממים מעורפלים מאור
חוטים שקופים וראשנים חלקים באפלה.
הסערה תשאיר אחריה מים צלולים מאוד
צל ציפור יחצה ירוץ אחריה להחזיקה
על פני האנשים
על פני מישור החוף