מילים וחלומות / דוד מיכאלי

גירסה חלקית בשם ''מעצבי המציאות'' הופיעה בניו-אייג' NRG ב-  15/9/2005

פורסם כאפילוג העורך בספר "יש חדש במערב" של אורי לוטן

בסביבות המאה השש עשרה קרה דבר בעולם. תודעת הפרט שהיתה שייכת למיעוט כמו שליטים, כוהנים ומטורפים ונחשבה לסגולה אלוהית החלה להשתכפל. הנחות ואמונות פילוסופיות המתינו רדומות בסבלנות מאות שנים לטכנולוגיות מתקדמות של שכפול וכאשר הופיעו אלה כמכונות דפוס, נייר ותעבורה, לבשה הרוח המנוסחת גוף ששכפל את עצמו במהירות. מדיות חדשות יצרו תובנות ותובנות חדשות יצרו מדיות חדשות. התודעה המתעוררת פתחה ערוץ דו-סטרי בינה לבין העולם.

באירופה הורם מבט אל מחוץ לדוֹגמה הדתית ובעקבותיו נפל באנגליה תפוח הידע של הכבידה והרעיד את העולם, בסין הוגש תפוח היין והיאנג לתרגול אישי ופרטי, בצפת שבארץ ישראל נוסח תפקידו של הפרט כבעל אחריות לתיקון עולם, באמריקה נוסח והוכר עיקרון החופש של הפרט ופעולתו במרחב פרוע שאוקיינוס שלם הפריד בינו לבין העולם הישן.

המקדשים והמסדרים הלכו ונפתחו לציבור עם צמיחתה של התקשורת. אחד החכמים האירופאים שהתרשם עמוקות מיכולת ההכרה שלנו להתבונן ולהיות שותפה לייצור המציאות הכריז כי אלוהים מת.

הזמן נלכד וחולק לשנתות וקצב והמכונה הייתה למשיח. נבטו מושגים חדשים כמו אנרגיה, תודעה, מציאות. המושגים האלו קשרו יחדיו תופעות שלפני כן לא נראה כל קשר ישיר ביניהן כמו אקלים, חברה וטכנולוגיה. האנרגיה הפכה מאבן חכמים דמיונית להלך חוקי שמטבעותיו חומריים ולא חומריים בו זמנית.

דוֹגמה ואקסיומה החלו לאבד את מוצקותן והתחלפו לפרדיגמות כנקודות אחיזה זמניות לצורך פיתוח ניסוח. המוסר זועזע, הופרט ונמסר לאחריותו של היחיד כאשר נמצאו מניעים להתנהגות, הרצון הוחלף בדחפים  והאינסטלציה הסניטארית יצרה את האדם הנקי העליון.

הסרגלים הניוטוניים הנוחים הוחלפו בתורם ביחסות האיינשטיינית. מוזיקת היחסות הזורמת פורשה אצל ההדיוטות כיחסיות גרידא. ''הכל יחסי'' היה לטיעונו של השטן העסקי להצדיק רוע והתפרקות במסכות של מימוש עצמי, לאומני וכלכלי כחלק ממחזה התרבות העולמי.

האמנים תיעדו באומץ את התהליך: תמונת העולם הישן איבדה את מוצקותה והפכה לשקופה ומוארת בידי האימפרסיוניסטים ולאחר מכן רוסקה בידי הקוביסטים והפוטוריסטים. ההתפרקות המהירה של פיגומי המציאות פינתה מקום לשיטפון אלים של מלחמות כתקשורת מתוסכלת והתמכרות לדימוי כפיצוי.

שאנגרי-לה הקסומה הוקמה מחדש בחורשה הקדושה של עיר המלאכים על שפת האוקיינוס השקט וממנה נמכרה בשוק החופשי הבשורה של האושר  כשהיא משוכפלת על מגילות של צלולוייד לפלנטה כולה. איקונות ואלים קמו לחיים, לתנועה ולקול וצליל והפכו למודלים לחיקוי והתנהגות. מגרסת הדימויים כילתה חיש קל את הנשמה וההיסטוריה. מפעילי המכונה המתרוקנת וקהל המאמינים המכור החלו לרקוח דימויים מוקצנים יותר ויותר. חלומות וסיוטים משנים את העולם. בעוד מאות שנים נתבונן בהם כפי שאנו מתבוננים היום בציוריו של הירונימוס בוש.

מתוך מהומת גיל ההתבגרות של האנושות ותנועת המטוטלת האנושית בת ארבעת אלפים השנים המוּכרות שבין המזרח למערב, צמח מילון מושגים חדש, ניזון מן הטכנולוגיה המתפתחת ומן הצפנים הפנימיים של חבורות הסוד והחניכה השונות בבית הספר הפלנטרי. עגה, נבטי שפה, ניבים חדשים הופיעו על הבמה במשחק הגדול של עיצוב וניסוח המציאות.

בחלון ההזדמנויות הזה שבו היא מתחילה להתבונן בעצמה, נבחנת כנראה האנושות, שהתייתמה מאלוהיה והפכה לאלוהיה שלה עצמה, האם תצליח לצלוח את גיל ההתבגרות המחריד שלה עם נהיגת העולם הפרועה, ההתנסויות הבזבזניות, ההתמכרויות ובדיקת הגבולות של הקיום.

בסימטריה המפליאה של הקיום והיקום, ניתוק הקשר של היחיד והקהילה מן השמים מביא בעקבותיו את הטוטאליטאריות של מבחן התוצאה, היעילות וההפרטה. זהו ויכוח פומבי ישן נושן בין התפיסה של ''יש מאין'' מול ''יש מיש בלבד'', בין הנצחי לבין זמן מחולק.

נפילת המטאפיזיקה או במילים אחרות אבדן הנשמה מביאה עימה  הונאה עצמית, יגון ויאוש שקט כתקופת דגירה ואז, בהכרח בעקבותיהם, סימטרית, את סאון כוחות היצירה גם בפן ההרסני של הפשע, המרד והטרור (הן האינטרוברטי כדיכאון והתאבדות והן האקסטרוברטי כפגיעה בחברה), וגם בפן הבונה של החמלה. תקשורת, דמוקראטיה, הון, טרור וניו אייג' הם פני  הריק והמלא, האין והיש, השימור וההרס הגלובליים של האלף השלישי. איכותם האמיתית היא היכולת ליצור מילים חדשות והסמלה חדשה.

רעיונות השיתוף והחמלה נובעים פעמים רבות מבועות הרווחה האמידה והבורגנית כמו גוטאמה בודהא שגדל בחצר המלוכה של אביו עם כפית זהב ממשית בפיו. יש לנו זמן ומשאבים להתבונן ללא חרדה קיומית, לבטא את עצמנו ולהתייחס לאחר. יש לנו פריבילגיה ללמוד וללמד. לחפש את עצמנו.

הרצון להתבונן ולחפש יבשות חדשות מעבר לקווי האופק משותף לכולנו והדרך אל האופק היא גם הדרך אל העצמי. כאשר מתכלה הגיאוגרפיה החיצונית כפי שקורה ממש עתה בעולמנו זה, מתחילה הגיאוגרפיה הפנימית  בתוך ליבנו. ייתכן שרק היא השער לשמיים.

ספינת החלל אנטרפרייז המהבהבת על מסך ה''מאיה'', עולם האשליה, היא  זרע רעיוני הטס בחלל ריק הנמצא בתסריט, בתמונה ובמוחינו כאחד אל תוך ביצית פלנטת הדימוי. האלים מהלכים עלי אדמות! האלים מהלכים עלי אדמות! שואג דאגלס אדאמס בדמותו של דירק ג'נטלי בפקק תנועה במעלה דרך יוסטון בלונדון. כתבי יד אינם נשרפים! הצהיר בולגאקוב בדמותו של וולאנד השטן במוסקווה באוזני מרגריט. רעיונותינו ואמונותינו אינם כלים או הולכים לאיבוד. אלו הם ענני האבק הקוסמי שמהם נוצרות סביבות ממשיות.

ואצ'י, האלה הנעלמת של השפה, מהפנתיאון ההודי, פרשה רשת מנצנצת שקשריה בינאריים וגישרה בין היבשות השונות באמצעות פסים מתפתלים שצידם האחד חיובי והשני שלילי, יש ואין, אור ואין-אור, כן ולא, שמש וחור שחור, העולם והנעלם. העולם יצר אותי, אמרה התודעה בסוף המילניום השני במילים פשוטות וחילוניות, בהכרתי אני יוצרת אותו. הפיצו זאת.

המפה / דוד מיכאלי

לבקשתו של אגור שיף

עם שחר, מבעד לחלון המזרחי, ניצת העלה העליון בצמרת, נצבע, הופז, להב. לידו נדלק אחר, ועוד אחד. מתפשט במורד עלוות צל קרירה מלילה, מתרחב, מבעיר את עליה, אור סומא מגשש על קליפת גזע אפל והלאה ומטה. אז, מואר עד שורשו, ניצב הכן ליומו, עץ, תמרור. 

דודי היה בן שמונים ותשע שנים. איש חסון למראה, בעל גוון פנים ורוד. הוא חי בקומה שלישית בבניין אנונימי בעיר-פרבר, מוקף ספרי גיאוגרפיה, מפות, צילומים ומחקרים. המדפים הכהים בספרייתו ריבדו בין סדקיהם המתרחבים זמן רב; את זמנם שלהם עצמם, זמן העצים שהופלו, הושטחו עוצבו, וצופו, עתה הם נבקעים, מתקלפים לאיטם, שכבת חביון נחשפת, והן את הזמן שנשאו על גבם כרוך, מקוטלג, ערוך, נבחר ומתפורר עתה לפרודות של אבק ודיו, דפוסים מתפרקים וקווי תחריט נפזרים, עושים את דרכם מטה, עד אל תוך סדקי פצעים כבירים, לוהטים בין דפי יבשות קמוטים, שקועים בתחתית אוקיינוס נע סובב עולם, שם ייצרפו, ימורקו, יודפסו ויעלו חדשים מקץ שלוש ריבוא שנים אל עלי המתכת של יערות העתיד. חלק מהכרכים, שדרתם נתפוררה, חושפת את השידריות הפנימיות של הקונטרסים התפורים. דבק הספרים היה מאכל תאווה למפרקים הקטנים של התרבות. עכבישי אלבינו של חדרים סגורים, קרדיות ממינים שונים וחרקי דג הכסף מפוצלי זנב, שטוחים ככרישי חול זעירים, מחליקים בזריזות על ריסי רגליהם, צוללים ועולים ונעלמים מיד שוב בים הנייר הקרוש, הניצב, מאפיר אבק.

אילם מזה שלוש שנים, ישב דודי את שעות היום על כסא גלגלים בוהה בארגז טלוויזיה מרצד בקול מונמך. את החיתולים שלו החליף עובד זר, שהגיע מאי מרוחק בים המזרחי, פעמיים ביום. מוחו היה מפורר, רטוב, ספוג, כבד.  ראשו עתה שמוט, קירח. בקושי מרים אותו באיטיות, שרירי ערפו נוקשים, נוטים ימינה אל אחורי עצם הבריח כסיקוס מתעבה, עיניו נלטשות דרכי זמן מה ועוזבות אותי בפתאומיות כלפי מטה. את היד שאני מגיש לו היה לוחץ בעוצמה ואינו עוזב. על גב ידו גלדים. על אמת ידו פגימות, קמטי רוחב צפופים, בהרות יבשות, בורות. בליית השמש הקשה של חופי הים התיכון. זו היד שהייתה מונחת באדנות על חמוקי מתכת של נשק ורכב, נאפית שעות בקרינה ובאור הקשה הזורם מבוקר עד ערב. האם שמע את דברי? האם הכיר אותי? האם הכיר בי? לאן נמוג זכרונו הכביר, השיטתי? לא יכולתי לדעת אם צפון עוד משהו בפנים. התרצה אישה צעירה שתחבק אותך? הייתי שואל אותו מהתל ומרצין, לעתים היה עולה בו, בעקבות השאלה, גיחוך נחנק, דועך לשיעול עד לפליטה של כיח. המטפל היה חש אליו עם ממחטת נייר.

מצאתי את קשת וילסון בתחריטים נושנים, כלבים מוכי כלבת נהמו במזבלות סביב החומות, קברה של רחל, הקדרון האפל, חופי הארנון, המלחות הגדולות. אתה נוטל אותי דרומה הרהרתי, שולי הדפים היו מצופים בזהב דק. אשת לוט. עמודי שלמה. עציון גבר. דייגי ראס בורקה. הרחק משם כעב שקופה נחו איי המזרח. הספר העתיק הוביל אותי בתוך הצלקת הנפערת לאיטה של השבר הסורי אפריקני, דובים וכפירים, עצי שיטה רוחביים בדפיו.

ספר אחר סרטט את הרשמים הדקים שהותירו הצבא הטורקי והצבא הבריטי על דיונות השלווים של עזה. תרשימים ומפות הכילו את כובדם של התותחים הנגררים והשוקעים ואת משקל הסוסים הנופלים על פרשיהם בין זבובי החול.

קונטרסים מתפוררים בצבעי חול וכבול אפור חשפו את הרנסנס האיטלקי בהדפסי אופסט נושנים; קליאופטרה עירומה, נשגבת אכזרית על כס, שדיה הלבנים, שערה המשחיר, עדייה המוזהב, מבטה הגוזר.

את המפה מצאתי בחדר משכבו. מיטה משוכללת, מתכווננת, עם מזרן גומות מצופה שעוונית וסדין עמדה לאורך הקיר הדרומי. ארון ישן על הקיר המערבי. ציפוי הפורמייקה הבהירה של הארון נפרד בחלקו מהעץ מותיר עליו מפת כתמים של דבק מגע והתקשת אל חלל החדר, המגירות מיאנו לצאת. ריח ארכיב סגור. במגירה הראשונה היו מסמכים ומכתבים ארוזים בתוך קופסאות פרלינים ישנות צבען שנהב מצהיב. במגירה השנייה, שנשלפה בחריקה קשה, הייתה קופסת עץ בסגנון רוסי שקדם לשנת 1905, בעלת מותניים ופינות מעוגלות, מצופה בלכה ענברית, פסי זהב אדום בשוליה. בתוכה היו תעודות נושנות, צילומים מעטים בשחור לבן, מדליות עם סרטי בד נוקשים ופסי צבע עמומים, כנפי צלב קרס של טייס שטוקה שהופל בצריחה ארוכה אל גלי החולות של המדבר המערבי. מאחורי קופסת העץ ריח ברזל. אקדח ברטה כהה. מימיית פח עם פקק שעם, נושנה שטוחה, בעטיפת צמר חקי. קופסת מתכת מלבנית, זוויותיה חדות, כהה משנים. משכתי אותה אלי ופתחתי אותה במאמץ מחריק. שטרות אימפריאליים גדולים של מטבע רוסי, עותמאני, בריטי, ספרדי, מטבעות נחושת, ארד וכסף. קליעים. דגם ממוזער של חרב יפנית. מפה.

מתענג נשמתי את ריח שימורי הזיכרונות, דפוס חנוט ונייר משומר. מששתי את המרקם הרך המיושן של השטרות הגדולים. אמדתי את משקלו של האקדח השטוח. שלפתי למחצה את החרב הקטנטנה מנדן העץ. ברקה הזעיר היה תקיף כאחיותיה הגדולות בבתי הנשק. החזרתי הכל למקום. את המפה לקחתי אל החדר הגדול. הנייר היה קשיח מזמן, נפתח באי רצון, קפליו שואפים להיסגר חזרה ולאורכם מתווי זיעת מלח יבשה. יישרתי את המפה בזהירות, לבל תפקע. צורת ארץ שורטטה שם בקפדנות. חלק מהקווים דהים, חלקם פסוקים במקומות הקיפול, חלקם יציבים. קווי דרך דקדקים נמתחו, נצלבו, לוכסנו. הערות קטנות באותיות רומיות בכתב מצויר, מדויק, היו רשומות בצידי הקווים. בתחתית מימין כסימן או חתימה נרשמה בדיו דוהה המילה ''פינאקס''. ורידי דיו זעירים נשאבו אל נימי הנייר, נמוגים כהילה סביב האותיות. במפה היו שבעה קווי אורך ושבעה קווי רוחב. הרביעי הניצב והרביעי החוצה הצטלבו על טבורו של ורד משורטט נישא בכף ידה הפתוחה של צלמית נשית זעירה חסרת עיניים חסרת לבוש, מוקפת שֵדי סערה. הקואורדינאטות לא היו של מרקטור. הדרום היה עליון והצפון למטה.

דודי ישב ליד השולחן, המטפל האכיל אותו בסבלנות כשהוא מפזם תוך שהוא מסיע את הכפית מהשולחן אל פיו האיטי הלוך וחזור. הראיתי לו את המפה. הוא התבונן בה ריק ואז נטה ממני את ראשו חזרה מטה. לאחר זמן כשנתתי לו את ידי, אחז בה שוב בכוח ולא הרפה, פיו חמור ומסופק, נשימתו כבדה ושורקת. לאחר זמן חילצתי את ידי בזהירות מתוך אחיזתו שלא נענתה ולא הרפתה כמלוא הנימה, מושך את כף ידי, נתמך בידי השנייה, מחלץ אותה מילימטר אחר מילימטר, האחרונים מהירים יותר, עד אשר הצלחתי להשתחרר מתפיסתו שהמשיכה לאחוז ריקנות בתוקף עוד זמן מה ואז מרפה לאיטה. המטפל קינח את פיו, מחייך אליו בגאוות הורה והסיע אותו חזרה למקומו מול הקופסה המוארת. קיפלתי חלק ממפת השולחן על פירוריה ופיניתי מקום על פני הלכה השחורה העמומה של העץ עבור המפה.

במפה צוינו שמות של ערים. גם לדרכים היה שם. סימון של נהר, סימון ים מזוּוָת, אגם. תוואי נוף כתבליט לא צוינו שם. המפה הייתה קרובה יותר לתרשים או מפה מפורטת מאוד של מערך רכבת תחתית עם שילוב של תוכנית עיר אדריכלית. עושר חי של תווים. גוש הקווים נח בדף נוטה לימין, היקפו מתעגל.  בתוך הגוש נפער חלל שצוין כמדבר חסר שם, שולח שלוחות שורשים. קו יצר צל חופים על הרקע המחליד, אוקיאנוס? ואת היופי הרומנטי, ההרמטי, של עושי המפות העתיקות, ההיו תמימים? המפה ניטשטשה פתאום מול עיניי ...הנוגע מנוגע. עקבות המגלים בארצות הלבנות משלחות אדוות מצטלבות עד אל מעבר לאופק, הפלא, אך נגענו בו והיה לזהב זיכרון מצטנן, מוקשה, דוחק את הצללים, מאיר אותם בשמות עצמות; בריכה. עץ. כוכב. ריק נושק לתווי חוף שחורים וברורים עד רוגע נורא: הנה מתחיל הקו להחוויר, להתפורר. קריאה רחוקה, ריח אבק נושן עלה ומצמצתי לרגע. קווי המפה, ערפילי הבוקר? אוזניי צללו בשריקה ...נמוגו מסכי מסתורין. הפסגה כה חדה, אין אף גרגר של אבק. בעולם כה ברור ידינו ריקות מתמיד, אך כיצד נוכל אחרת? נידונים שכמותנו. גיבורים שכמונו. המבט הרואה את הדרך הוא המעלים אותה, מלווה בצליל נשימתנו הנעתקת. לרדוף, להשיג, לשמר את… אה! התעטשתי, מבטי ניתק, השתחרר מסבכת המפה באחת, נתקל בעיניו המקובעות, חסרות מבע.

ספק מהורהר קיפלתי בזהירות את המפה מתוסכל מעט מעמימותה. מכיוון שרציתי להתבונן בה שוב הנחתי אותה בקונטרס הפוליו המוכתם חלודת נייר של ציורי הרנסנס מעל תמונת קליאופטרה השולטת. לאחר כמה שבועות שבתי לבקרו. המטפל חייך אלי בשמחה. דודי אחז בידי בכוח כבפעם הקודמת בלי להרפות. לאחר זמן טרחתי לחלץ בעדינות ככל שיכולתי את ידי. משכתי מהספרייה את אוגדן הציורים המתפורר ופתחתי אותו בזהירות על השולחן. בפנים עממו  כאבני חן הציורים והמפה.

הרמתי את הינומת המפה וניבטתי אל המלכה העירומה על הכס ושפחותיה החשופות. אחת שומרת ראש, עוטה גלי בד שקופים  בצימוד תחת טבורה ומעליו, מותירים אותו גלוי, השנייה כורעת, נכונה לכל, שלישית מצלה על מלכתה. כולן ניבטות אל צידה השמאלי של התמונה בעקבות מבטה הנגיד של מלכתן המדבירה. נזר נחש מזהב אדום מקיף את כוורת שערה השחור, מזקיף את עצמו על מרכז מצחה. במעלה זרועה השמאלית צמיד זהב דק נמשך של נחש מרים ראש, בסיס צווארה נישא על בדי עצמות בריח מוצללות, ענק מניפה של זהב שחוט וטורקיז על לוח חזה עד גיבוע שדיה, אצעדה רחבה אוגדת את פרק כף ידה הימנית, שתי טבעות דקות על אצבעה המורה הימנית, טבעת על אמתה השמאלית וטבעת רחבה על קמיצתה השמאלית. גופה מאיר את התמונה כולה, גלוי באדנות צוננת. יושבת, עקבה השמאלי דרוך, מורם, פניה שמאלה אל נעלם מחוץ למסגרת הציור שאיני יכול להיות שותף לו אלא רק לשער. כס שיש לבן, מוזהב. אפריון. שטיח ארגמן. על לובן שדיה עוממות פטמות מאדמות.

מקרוב ראיתי שהצייר בנה והמשיך את הכתם מצבירי קווים דקים מונחים אל המרחב המלבין מסביב. סומק לחיה נוצר באותה צורה. זוויות פיה, קימור השפה העליונה, הכחול בשחור שערה. קווי קווקווים, מגעי מכחול מוקפדים, יצרו צלילי צל ליד השיער המושל על ארצות בטנה וירכיה, נמשכים מעלה מכהים עקימה קלה על קו הציר המרכזי של גופה יוצרים אפלה חיה. טבורה. דופן צלעה המתגבהת. הרחקתי את מבטי וחזרתי, גבותיה עשירות, מתבונן, אל עיניה, מצועפות צפופות קווי מגע עד למקום ריק חסר תו שבו הבריק אלי קור כופה, אפל. הרתעתי את מבטי.

נטלתי את המפה ופתחתי אותה בזהירות, מכסה את המלכה. השרטוטים נראו חלשים הרבה יותר מאשר זכרתי. קמתי והדלקתי את המנורה התלויה מעל לשולחן.

עם ערב, ניצב, כבה הגזע. מנץ מתוך השורש, צל ממריא לאיטו, כה מהר, קוטף עלה אחר עלה, ענף אחרי ענף. אורה של העלווה נדחק, נמוג, הצל כבר שוכן בצידם השני של העלים, עדיין מוארים ברוח, רעד חולף ונפסק, הנה הוא יוצא מתחתם מציף את פניהם באין עוצר, מבוע הצל מלמטה ממשיך לצמוח, מכבה עוד שלושה עוד שניים אחרון כבה. 

המפה הלכה ודהתה תחת ידי. נותר רק תו אחד ברור. הרמתי את מבטי. הוא התבונן בי ללא נוע. האם הייתי בר משמעות בעיניו הריקות או סתם צורה? פיו נפתח, מוצל, חשוך, דק. אחרי מאמץ רב הפטיר מילה מתוך באר הנשימה המבעבעת, הנסדקת במהירות לאורכה: פינאקס. אמר. חפזתי למצוא את המילה הרשומה כאשר המטפל נגע בכתפי. נפניתי מיד. הוא הצביע על האיש הזקן. הראש נח מעט קדימה, כפות הידיים פתוחות. צילו עם הכסא נמתח באבק המזדהר בקרן השמש המערבית הנמוגה ונגע בקיר, מופיע כתו רחוק. עזבתי את הנייר הריק, רכנתי מולו בתוך הצל ואחזתי בידיו הקרות.

גבעתיים, 2005

*

פינאקס (pinakez) היא המילה היוונית העתיקה למפה, לוחות כתיבה, רשומות. הגיאוגרף והקרטוגרף הפלמי גרארדוס מרקטור צייר במאה השש עשרה את המפות המודרניות הראשונות שבהן נשמרה צורת היבשות והתַכְוִינִים על חשבון עיוות בשטחן. רשת הקואורדינאטות שיצר נמצאת בשימוש גם עתה.

בועות של ישימון כמקום שונה חיובי / דוד מיכאלי על סדר וסדירויות חברתיות ועל אי סדר וכאוס פיזי כסביבות החלמה בחינת מרחב השיח הפוקויאני דרך ערכי טיפול שטח והמרחב הפתוח

הטרוטופיה (הטרו - שונה, טופוס - מקום), היא מושג שטבע מישל פוקו (Foucault) בספרו "המילים והדברים" (Les mots et les choses, 1966). המושג מתאר את האופן שבו מרחבים מוגדרים שונים המקיפים את הסובייקט (האדם בתוך החברה, לדוגמה) פוגעים בפרט, שוללים את כוחו ולעתים גם זהותו.

פוקו סקר בעבודתו מוסדות שונים כמו בתי כלא, בתי משוגעים, בתי חולים, בתי ספר, קסרקטינים. בהתבוננותו מיפה את דינמיקות הכוח הגלויות והסמויות שמוטמעות בסביבות חיינו השונות.

הדימוי המעצב שלו היה מושג הפנאופטיקון (ג'רמי בנטם) כביטוי פיזי לכוח הממשמע המודרני המבוסס על בידוד, אינדיבידואליזציה, ופיקוח. הוא ראה בדימוי את המחשתה הפיזית של הטרוטופיה כתופעה חברתית וכפי שאנו חווים אותה היום גם כמחלה חברתית.

המונח "פנאופטיקון" כלומר: "רואה כל" מתאר במקורו מבנה כליאה, המבטא פיקוח ריכוזי שבו המנהל רואה את אסיריו אך אלה אינם יכולים לראות אותו. המונח גויס לטובת מנגנוני פיקוח בכל מרחב חברתי ומגובה היום למשל במצלמות במרחבים תעשייתיים ועירוניים שונים, ונמצא במגמת התפתחות עולמית כאשר כל המרחב נצפה וממופה מן החלל באמצעות אלכימיה טכנולוגית.

היסטורית, ובכפוף לטכנולוגיה, עברנו ממצב שבו לאף אחד אין יתרון של ראייה מועצמת טכנולוגית, למצב של בעלות על טכנולוגיה של ראייה ועל כיווני הראייה ממרחב החוץ פנימה או ממרחב הפנים החוצה.

הסיכום הפוקויאני מציג מיפוי מרחבים של סדר כפייתי של שליטה, חסימה, שלילה, פגיעה, אכיפה והשלכותיו: פחד, אכזבה, זעם ואי אמון. התוצאה המתבקשת היא הרס כפירוק של הממשות הפיזית כמרידה ושחרור או פירוק – דקונסטרוקציה במובנה הממשי הפיזי לצד בחינה ביקורתית של מרחבי השיח שלהם.

מושג המפתח למצב עגום זה הוא בעלות משום שהוא מפצל בין הסובייקט לבעליו.

בעלות על נכס כלשהו המועצמת כאידיאולוגיה דרך המגבר הטכנולוגי היא מהות האתיקה הקלוויניסטית בשדה האמריקאי.

למשל בעלות על תחושה ותודעה מגדירה אותנו כמתבוננים ולכן מודרים מן החוויה לכשעצמה. זה גם יסודה של ההמשגה כצל השלכתי שמעצם מהותו אפשר לפרש אותו תמיד בצורה אינטרסנטית מוטה.

אפשר להרחיק עד לדינמיקה היסודית של הלידה – התינוק נפרד מן האם. התינוק הוא של האם. היחס חורג מהפיזי למטאפיזי – לאנרגטי במקרה הטוב כמהות בלתי מוגבלת (ביון, סזורה) – וכפרשנות במקרה הרע.

יש הבדל בין חסימה טבעית המייצרת הכרה בגבולות יחד עם אתגר (קאנט) לבין חסימה מנכסת מעשה ידי אדם המייצרת תחושה של שלילת העצמי יחד עם תוקפנות.

במישור הטיפולי נוכל לומר כי פגיעה מביאה לפגיעה במקרה של מערכת חסומה כחלק מדינמיקת האיזונים, וכי הטיפול מאפשר את ראיית הדחף והאנרגיה של התגובה ותיעולם באמצעות מתן אופק.

יש תהליך אורגאני בלתי פוסק של קריסטליזציה ודהקריסטליזציה – בניה, התגבשות ופירוק - כאשר העולם התעשייתי והוירטואלי אינו חורג מכלל זה. התגבשות מבנה תאי יחד עם התמיינות תפקודית הוא תהליך בונה על חשבון יחידאות (שכיום החברה המודרנית חווה אותו בתופעת התאגידאות). נוכל לומר כי בתוך המבנה, תחושה ותודעה הן הרוח הבלתי מוגבלת שביכולתה להתקשר תמיד למרחב הקמאי, האורגני, הפתוח והבלתי מוגבל, לנשגב (האוקינוס, רולן, חווית שיא, מאסלו) באמצעות קוד פתיחה פשוט של הכרה בו, שמשמעותו הכרה בעצמי. "הכר בי" היא האמירה היסודית של הצורה באשר היא. במובן זה פרח בודד הוא ייצוגו של היקום. בטיפול שטח אנו מכוונים א-מילולית לחוויה זו. אי הכרה תוליך לתוקפנות.

בשטח עצמו נפגוש אצל משתתפים רבים דפוסים נרכשים של אי הכרה עצמית שיש לדלג מעליהם באמצעות התחושה והחוויה על מנת לגעת במרכז המכיר בעצמו להפעלת אמון מחדש (קווליה, מהות, ככות).

אם הצפון של המיפוי הפוקויאני הוא שליטה אני מעוניין להשתמש במבנה המרחבי שלו באופן אחר: ברצוני להקרין דרך הפריזמה הפוקויאנית את ערכי טיפול השטח כסביבות החלמה, שיקום כיווני, השפעות סביבתיות, גבולות ומרחבים בונים. הטרוטופיה חיובית כלומר: מקום שונה חיובי היא השלב המתבקש לאחר כל דקונסטרוקציה. החל מיער המתאושש לאחר שריפה ועד לחברה המתאוששת לאחר מלחמה. המשותף להם הוא פריצת מרחבים ותהליכי בנייה. (ראו שיטפון, זמן המדבר פרק 2)

הטרוטופיה חיובית (הטרו - שונה, טופוס - מקום) מקום שונה חיובי: האופן שבו מרחבים מוגדרים אורגניים המקיפים את הסובייקט (הסוביקט- בלשונו של פוקו. במקרה שלנו האדם בתוך הסביבה – כלומר, אנחנו) מעצימים את תחושתו ותודעתו של היחיד, מספקים לו גבולות, מעודדים ומשתמשים בכוחו, מכירים בזהותו ומציעים לו אופק.

בניגוד להטרוטופיה בעלת המשמעות השלילית ובעלת השליטה על הראיה החד-כיוונית, בהטרוטופיה חיובית נרצה להשתמש במושגים של "ראיה דו סטרית" "נצפות-כל", "נראות-כל", "שקיפות" או "אינטר-טראנס-אופטיקון" כלומר כולם רואים את כולם. יחסי הגומלין הנראים והפעילים יוצרים מערכת איזונים. הומיאוסטאזיס. 

הטרוטופיה חיובית הינה האופן שבו הסביבה, המשימה, ההתמודדות והקהילה (הזמנית) נבנות ומזוהות עם הפרט באמצעות פעולתו ומאפשרות לו להגדיר את עצמו ולפתח את ההתייחסות המרחבית שלו (פיזית ולא-פיזית כאחד) באמצעות תרומתו.

המחובקים אל המרחב הקהילתי בשטח פתוח מתקבלים כחברים במבנה חברתי ומכירים ברצונם החופשי כבני אדם. בו בזמן הם מחויבים לפעולה במרחב - בסביבה הפיזית המכילה אותם ובונה אותם כישויות שלמות שמכירים בהן, דרך התמודדות עם תנאיה. הטרוטופיה חיובית שואפת להעביר את ההגדרה והפעולה להחלטת המטופל בסביבה הפיזית המתאימה.

כל המרחב האורבאני התעשייתי על מוסדותיו מתקדם להטרוטופיות כאשכולות של אתרים המופרדים מסביבתם והשולטים בתנועה שבהם. הטרוטופיה חיובית מכירה בפרטיה באמצעות שותפות לסביבה ויוצרת מרחב מחבר ומרחב מקלט. המרחב ההטרוטופי החיובי, המופרד מסביבתו לצרכי החלמה, יגרום לניתוק מהמרחב ההטרוטופי השולט והמדיר, ויעניק מוגנות ואחווה בין שונים.

מדובר באמצעי סביבתי המכתיב כללי משחק (הגמוניה, גראמשי) טבעיים שאינם מורגשים ככפייה הטרוטופית עבור החברים בקבוצה לתפוקות של תחושת חופש, מוגנות, נטילת שליטה עצמית, חיבור וקירוב של השונים. רוב חברי הקבוצה מקבלים עליהם כהכרח ובסופו של דבר כבחירה מודעת ורוצה את חוקי הסביבה (השטח הפתוח)(ומשום שאינו שיפוטי או מדיר). השהות בשטח מאפשרת שחרור מהמבנים ההטרוטופיים השליליים הממשיים והלא ממשים.

כדי לקרוא תיגר על מבנים כאלה, יש צורך בהפעלת דקונסטרוקציה על ההרגלים המכוננים אותם. אדם היוצא למרחב זר לתרבות ולחברה עשוי להבחין ביתר קלות במבנים אלו ולבקרם, בעוד שאלו שאינם יוצאים למרחב זר לא יבחינו בהם או לא יבקרו אותם. בדומה למנגנוני חוקי הסביבה (ההגמוניה, גראמשי) שבמרחב ההטרוטופי החיובי הם בלתי שיפוטיים, גם תכונה זו של המרחב ההטרוטופי החיובי מהווה את אחת מנקודות עוצמתו הרבות.

באמצעות טיפול השטח אפשר לראות כי ההטרוטופיה החיובית היא תהליך קריטי בתרבות ומהווה תנאי לקיומם של חיים חברתיים בונים. היא מאפשרת ליחידים ויכולותיהם לקיים קהילה או חברה בעלת מאפיינים מוגדרים, המתקיימת במרחב וזמן נתונים.

ניתן לקשור את ההטרוטופיה החיובית לאופן שבו הסביבה יכולה להשפיע, לגבש וליצור כללי התנהגות בלתי שיפוטיים, וזאת מתוך ההנחה שסביבה כזאת מחייבת התייחסות כמו התמודדות או אתגר שמשמעם ציפייה או אופק ללכת אליו, אינה מסווגת חברתית כמקובל זרים וחריגים אלא מכירה בערכם מתוך הבנה כי אי הכרה בערכם מסכנת את הקהילה במסעה וקיומה הסביבתי. תהליך זה של אי-רלבנטיות חברתית, שאינו מפריד בין הציבור הקשוב לכלליה הבלתי-כתובים של הסביבה, לבין אלו שאינם קשובים ונושאים במחיר סביבתי ללא יכולת להאשים אחרים, הוא תהליך המכונן ומגדיר את הזהות האישית והפרטית של כל אחד מחברי הקבוצה. המשגת וחווית הענישה משתנה עם שינויי היחס בין היחיד לסביבה והקבוצה ובאופן שבו היא משמשת לקיומן של הטרוטופיות חיוביות.

מרחב שיח בונה - הדברים והמילים במקום המילים והדברים

המונח הטרוטופיה חיובית משמש לתפיסה של ארגון או עיצוב מרחב וסביבה פיזיים המכתיבים מרחב שיח בונה, השונה מזה הנמצא בשימוש בהטרוטופיה הפוגעת ביחיד ושוללת את זהותו.

חונכנו להשתמש בשפה ככלי למיין ולקטלג את המציאות, להבין אותה בפרשנות נבחרת, ולשלוט בה ובאחרים באמצעות הסבר והוראות.

באמצעות הרווחה הטכנולוגית כלי השפה התנתק מן הסביבה ויוצר מציאויות מדומיינות. במציאות מדומיינת, כמו בגישת הבניית המציאות בתקשורת המונים, ההרסני אינו שונה מן המיטיב – שניהם מנותקים מן הסביבה והמצפן שלהם הוא שליטה.

החוקיות, הלוגיקה והמישמוע המיובאים שמנסה האדם להחיל על המרחב, מתנגשים עם נטייתו של המרחב להיות בו-זמני ולא-מוגדר, ובסופו של דבר תמיד להפתיע את ההנחות השרירותיות של השיח. בסופו של דבר המבנה המושגי המיובא אל השטח קורס, וזאת משום שהוא בלתי-אפשרי ליישום על המציאות שאינה ניתנת לסימון, והוא גם מביא להבנה כי תפיסת האדם את עולמו יכולה להיות מוטעית ומוגבלת ולכן ראויה לבדיקה.

מרחב השיח של ההטרוטופיה נסמך על המציאות הממשית אך משום שאינו מתייחס אליה אלא מנסה לשלוט בה ההטרוטופיה מועדת לכישלון, מכיוון שהמציאות אינה כפופה לנוסחאות והשבעות ותופעות סביבתיות שונות אינן מקשיבות לביטוי החברתי והתרבותי.

השיח, בתפקידו כקוד השולט בדרך המחשבה ובשגרת החיים של כל פרט בחברה, מתקשה להתמודד עם חריגים סביבתיים, לשוניים ומציאותיים שאינם הולמים את הנחותיו ומנסה ליצור מרחב שליטה מקביל שסופו כישלון.

המרחב הפיזי כולל יסודות ראשוניים ממשיים כמו אדמה, מים, אש ורוח שכדי להנכיחם יש להמשיגם באמצעות מרחב השיח הבונה, דרך תווך של פעולה משותפת לאורך זמן מספיק. זאת, לצד מרכיבים שאין להמשיגם אך אנו מרגישים בהם (קווליה).

הטרוטופיה חיובית כמכתיבה משמעות באמצעות המרחב

בהקשר מרחבי כאשר יש למרחב משמעות או הוא ממשמע (מחיל, מכתיב משמעות), כלומר הוא מגויס על כל היבטיו (כמו אמנות מגויסת), האדם מאבד את משמעותו מכיוון שהוא הופך לסובייקט - כלי עיוור תומך ותלוי במרחב שולט המאפשר בחירה במרחב קטלוגי בלבד המכתיב לו סדר ואופן בחירה. התחושה היא חסימה. לחסימה יש ערך של מחלה של העצמי.

כאשר אין למרחב משמעות, כלומר הוא לכשעצמו, כמו מרחבי טבע פתוחים, לאדם יש משמעות מכיוון שהוא צריך לראות ולמצוא דרך, בחירתו, נכונה או שגויה מבחינה קיומית הינה חופשית. התחושה היא שחרור. לבחירה חופשית יש ערך של החלמה של העצמי.

עפ''י פוקו גם למדע החוקר, הכולל תחומים שונים, יש בסיס פיזי הטרוטופי של מרחבים מופרדים בירוקרטית או פיזית, סגורים ושמורים. המרחב הפנימי הפיזי והבירוקראטי ממודר לפי רמת נגישות ומייצר מבנה שליטה – היררכיה.

הבסיס הפיזי והמושגי של הטרוטופיה חיובית ובמיוחד בטיפול שטח הינו מרחב פתוח (זמנית) שאינו ממודר ומאפשר נגישות על פי רצון ויכולות.

ההירארכיה בין האוכלוסיות החברות בתוך המבנה ההטרוטופי נקבעת לפי מספר נתיבי הגישה של הפרט אל פרטים אחרים וחלקים שונים באותו המבנה. ככל שיש לפרט גישה גדולה יותר לחלקים מופרדים ומובדלים בתוך המבנה, כך הוא נמצא בדרג הגבוה ביותר.

על פי מדד זה בהטרוטופיה חיובית יהיו חברי הקהילה השונים כולם יחדיו בקבוצת שווים גבוהה בהיותם בעלי נגישות מכסימלית האחד אל השני. ככל שהשטח יהיה קיצוני יותר תעלה הנגישות. מכיוון שמושג הנגישות קשור לרמת הנראות, חברי הקהילה או הקבוצה בהטרוטופיה חיובית יראו אחד את השני ללא מגבלות.

המרחב ההטרוטופי החיובי פועל לפירוק מתמיד של המשמעות המגויסת, הדיסציפלינה וכללי המשחק המיובאים, ולכן להכרה באדם, תוך שהוא מאפשר בזאת לחברי הקהילה החולפת בו לבנות ולהעצים את עצמם.

המרחב הפתוח מכתיב קצבים, תנועות ותופעות, ללא אידיאולוגיה קטגורית ומקטלגת, וללא התפיסות הממדרות ומדירות של התרבות התאגידית. המרחב הפתוח מכיל סטיות, מחייב להכיר בתופעות סביבתיות ובאחר ורותם את היכולת האנושית לשיתוף פעולה ואחווה. לכן אנו שבים לעיקרון היסוד: הכר בי היא האמירה היסודית של הצורה.

מקורות:

מישל פוקו, הטרוטופיה, רסלינג 2003, תרגום, אריאלה אזולאי

דוד מיכאלי, זמן המדבר, מדף 2000

דוד מיכאלי, קץ הדימוי, NRG מעריב, 2008 מקור, 1998

http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/787/582.html