RedFace02 / Sergio Waksman

No writing 

(except to you) 

but 

my so called art, 

mixing all 

sorts of 

odds and ends, 

like always

הכפית

הכפית

משום שסירבתי יום אחד לחרוג מהרגלי הקבוע לשתות ספל תה כהה, בשעה חמש ושלושים אחרי הצהרים, נקלעתי לריב. צירוף הנסיבות גרם כי באותו הזמן ממש, נזקקה האישה שאיתי להסעה דחופה לפגישה במרכז העיר. ידעתי כמובן שהתנהגתי בעיקשות עיוורת אבל הרגל שתיית התה היה היחיד ששמרתי עליו בקנאות כעוגן וכדרגת חופש לחיי שנחשבו בעיני עד אז למפוררים ולא עצמאיים. אני שמחה שאתה אוהב תה, היא ביטאה את המלים בשקט שכיסה על זעמה ואני מצדי אחזתי בכפית באצבעות לבנות מכעס על ההפרעה. מכל מקום, היא עזבה.

אני מתמחה באמנות המלחמה. לא ברמת העימות האישי אלא במדעי המדינה ואסטרטגיה. בשעות הפנאי הנדירות שלי אני משחק גו דרך המחשב עם שחקנים בארצות אחרות. את המשחק למדתי בילדותי. איני יכול לומר כי חיי היו קלים משום שהוצבתי, מעצם טבעם של האנשים שגידלו אותי, בפני שאלות תפיסתיות קשות. כוחו של הכסף נשבר מול עיני המזועזעות בגיל עשר, כאשר אבי המאמץ קרע מולי שטר מדינה בעל ערך גבוה. פרצתי בבכי. גם כאשר הדביק את השטר בניסיון לנחמני לא הועיל הדבר. יום אחד כאשר היינו עסוקים בהכנת עוגות מחבת וחלקנו רגע נדיר של אושר, נגע לפתע פתאום באפי להרף עין עם הכף החמה. מאז ידעתי את יחסיותו של הרגע. עתה כמבוגר אני יכול להעריך אותו יותר אם כי לבי עדיין בוכה על תום ילדות שאולי נלקח. האם יש תום של ילדות? יכול אני לומר כי היו רגעים שחשתי כי אני גווע מצחוק. הוא היה ליצן כביר. זאת בצד רגעי שנאה ותסכול איומים משום שחשתי כי הוא הולם בתפיסתי הצעירה ללא רחמים ובחוסר סבלנות. נלחמתי באבי המאמץ ללא הרף ואולם אט אט נתחוור לי, שלא לרצוני, כי אני נמצא במחיצתו של רב אמן הנחבא מאחורי מחיצת השוטה הבלתי צפוי. הייתה לו תלמידה אחת בלבד שראה אותה לעיתים רחוקות. מפעם לפעם נקרא לפגוש אנשים בהרים שנחבאו באובך והיה שב עייף ומרוצה בדרך כלל.

אבי הביולוגי שלא הכרתיו, חונך וחי כקונפוציאני ואולם אמי נולדה כנזירה טאואיסטית. דבקותו בכללים של אבי גרמה לה זעם ומוקדם מאוד בשחר ילדותי עזבה אמי ונסעה אל ההרים לשהות במקדש טאנטרי. אז חזרה לעיר הגדולה, עורה זוהר, להמשיך לגדל אותי. לאחר כמה שנים עברנו היא ואני לחיות במחיצתו של המורה. החפץ היחיד שלקחה עמה היה אריח חרסינה קטן עם קליגרפיה של ההקסאגרמה השלישית ''ג'וּן'' מתוך ספר התמורות. החיים עמה הכילו תחושת רעם קבועה מתחת לאדמה ואי אפשר היה לצפות את תגובותיה, דבר שגרם לי למתח מתמיד ורווח לי מאוד כשעזבתי לבסוף את הבית.

שני אלה, אבי המאמץ ואמי, חיו כשחקנים אנונימיים בדלות רבה. התקשיתי מאוד להבין את דֶמון השלמות שעיצב את חייהם וכמו גם את דרגת החופש שחיפשו וסיפקו אחד לשני, דבר שאני מבין אותו לאשורו היום עם כניסתי לעשור הרביעי של חיי.

ספרייה הייתה הנוף הראשון שנראה בבית שגדלתי בו מדלת הכניסה. מדפי עץ אורן משוחים בלכה כהה, שפתי העץ מעוגלות בסגנון ישן. ספרים נצברו על המדפים באי סדר של שימוש מרובה. במקומות שלא הוצאו ספרים זמן רב נצטבר אבק רב שטרחו לנקותו לעיתים רחוקות. צעצועים קטנים מורכבים היו מפוזרים אקראית על המדפים, מכוסים אבק גם הם, כדורי כסף כבדים בקופסה מחופה ברוקד כחול השמיעו צליל עדין כאשר אחזתי בהם. בספרייה מצאתי ספרי הסבר להכנת יין ולחם, כרכים נדירים של אמרות המומחים אודות יד המוחלט העליון, ספר התמורות, ספרי האיש החום, הבריתות השונות על כל כרכיהן, מפות שונות הן של כוכבים והן של גוף האדם, ספרו של לו-קר-צו מהיבשת המערבית הישנה ועוד רבים. מצולע עץ חום מאובק בעל שישה עשר חודים עמד על המדף כחידה רנסאנסית בלתי ניתנת לפירוק על אף כל מאמציי. במדף תחתיו שכנה קופסה כהה עם דסקיות שנהב כהות ובהירות למשחק גו. מאז שעזבתי את הבית לא נעשה בה שימוש.

חלק נכבד ממחזורי הרווח והכסף של  ימים אלו שאני חי בהם הוא שמיעת סיפוריהם של אנשים וכתיבתם בדפים ציבוריים. בהתאמה לתודעה האנושית, חלק נכבד מפיק רווח נאה מסיפורים של מין ופשיעה ומוות המסבים ריגוש עז לקהל רב, אולם יש קהל המעוניין לשמוע סיפורים אחרים. נתמזל מזלי ואני מוציא חלק מפרנסתי מסוג זה של סיפורים שאני מלקט. יום לאחר שרבתי עם אשתי נתבקשתי לשוחח עם רב אמן קונפוציאני זקן שהסתגר בביתו מזה שנים. הוא העמיד דורות של תלמידים אשר כיום הם המנדרינים הרשמיים ועל פיהם יישק דבר. תלמידיו הישירים נחשבו למיוחסים ביותר ועסקו בפרשנויות של תפיסות עולם קודמות, קטלוגן והוראתן. הנושאים שנתבקשתי לשוחח עמו עליהם היו טקסים חילוניים וגישתו אל המוות.

שאלתי את אבי המאמץ אודות רב האמן הקונפוציאני והוא נתחייך. הו, אמר, ונקב בשמו: אבן-משחזת, הוא מצוין. אולם שהות קלה בדיבורו סימנה לי כי הוא מתייחס להיבט אחד בלבד ומטיל ספק בקיומו של היבט אחר. כמובן שלא ידעתי מהו זה ומהו האחר, אך חשתי רעם קל מתחת לאדמה וסקרנותי התעוררה בד בבד עם עוינות לא ברורה. ראה, אמרתי לו בדיפלומטיות, אודה לך מאוד אם תסכים לשוחח איתי לפני הראיון. אין בעיה, הוא ענה, בוהה, בוחש חסר ידיעה בספל התה שלו. אני רוצה לשאול אותו שאלות רקע נוחות ולאחר מכן, הרהבתי עוז, אולי שאלות הצופנות ביקורת בתוכן. הוא נתחייך שוב וניער את הכפית על פי המצווה שלוש פעמים למנחה. מתי שתרצה, ענה לי, ממוקד עלי לרגע קט ומתערפל מחדש. הייתי מרוצה. הוא נפנה אלי חזרה ושאל ברישול מחויך כדרכו בשנים האחרונות: מתי תבוא לשחק איתי גו? בהזדמנות, התחמקתי כדרכי. מה שלום אשתך? שאל לפתע, משליך כמנהגו המרגיז את הכפית ברעש לכיור ואוחז בספל באצבעות קלות. לא ראיתי אתכם בזמן האחרון. בסדר, עניתי קצרות, מסתמר. נטלתי את הרכב המשפחתי ונסעתי לשחק במשחקי הכדור של יום שישי עם עמיתיי לכתיבה.

השתוממתי לגלות בימים הבאים כי בספרייתו של אבי המאמץ כמה וכמה כתבים של אותו רב אמן קשיש. אני מאוד אוהב לקרוא אותו, שח לי, כאשר שאלתי אותו עליהם. למדתי ממנו רבות. מעולם לא פגשתי אותו. את תלמידיו פגשתי. כאן חלפה עננה לא מורגשת כאשר חייך. אבי תדרך אותי בבקיאות שלא ציפיתי לה באשר לאופי השאלות, לרקע האקדמי ויחסי הכוחות האקדמיים בזירה הפילוסופית ואז להפתעתי הוסיף: קרוב לוודאי שתשתו תה. אני מניח שהתה יוגש בספלי חרסינה עם דוגמה מסורתית. במצב זה, זו השאלה שעליך לשאול אותו לקראת סוף הראיון: האם אתה אוהב תה? שים לב לתשובתו. אם יענה במילים, סיים בזאת את המפגש במילות נימוס. אם לא יענה במילים, שמוט את הכפית על הצלוחית של הספל כדי שיישמע צליל ברור. הבטח לי כי תביא את תשובתו, אמר לי בחיוך שגרם לי אי נוחות. אני סקרן. מכיוון שהייתי במצב רוח נוח נעניתי בפזיזות והבטחתי. התחרטתי על כך מיד ואולם, המילה כבר נאמרה.

כיצד שואלים איש זקן מה גישתו כלפי המוות? לכאורה חסר נימוס. אולם איש זה היה אורים ותומים בתורות רבות ויחסן אל החיים ומעבר להם. ספריו היו כתבים מכוננים בכל האקדמיות ועליהם כבר נכתב דור חדש של ספרים. על פי מה שליקטתי הוא צמח במסגרת קפדנית ביותר שהיגוייה המדוקדק נשמע היטב בדיבורו. גופו היה קטן, אצבעותיו רכות, שערותיו לבנות ונפזרות לצדדים. בתו שהתה לצידו קשובה לכל צורך ודרישה, אמדתי את גופה ותהיתי במעומעם היכן אשתו. שתינו תה ירוק, עשיר כתרד צעיר, מספלי חרסינה בצבע קרם של ווג'ווד עם דוגמת דרקונים כחולה. עיניו היו כחולות תמות עם קמטי חיוך בצידיהן כאשר ציטט את הפסוק האלמותי: ''כוס התה היא מציאות בין השלכות''. ואולם מאוחר יותר בשיחתנו למדתי כי הקמטים נוצרו גם מצמצום נחוש וספקני של העיניים כאשר לא הובן, לדעתו.

האם היה נאור? איני יודע. מואר? לא. אולי. נדיב, חביב, רך ומבין, מעל גרעין קשה וסגור חבוי בעומקו. הוא השתמש בנתק מהסביבה על פי רצונו. בתשובה לשאלותיי ענה במתינות תשובות מפורטות עם סימוכין רבים מכל חצרות הידע שביבשת. עתה חשתי בשמץ ממה שחשבתי כי אבי המאמץ הגיב אליו. סריג המילים היה מרווח דיו עד כי יכולתי לחוש מבעד לרווחים את הרעד העמוק שפעם מתחת לרגליי בבית שבו גדלתי. איני יודע אם רווח זה נוצר מפאת צליל גילו או שמא בגלל ידיעתו או, שמא בגלל ידיעתי. משום מה הסבה לי התחושה נוחם עד כי עיניי נתלחלחו. הוא הציץ בי בסקרנות, כביכול היה לנו משהו משותף מעבר לידיעה. איש צעיר, בן כמה אתה? פנה אלי בהיגויו המדויק. בן שלושים ושלוש אני, עניתי לו במבוכה בשל האינטימיות הבלתי צפויה.

שעה חלפה. בתו הביטה בי לסימן כי תם הזמן. אנו לקראת הסוף, ביקשתי ככפוי שד, מבויש, נזעם על הבטחתי, טרחנותו של אבי המאמץ ואווילותה של השאלה. נותרה שאלה אחת בלבד שעלי לשאול אותך לפני שאלך. שאל, ענה ועצם את עיניו בעייפות.

האם אתה אוהב תה? שאלתי במאמץ. קולה של אשתי פעם לפתע בראשי והיה כה קרוב עד כי המילים נשמעו כרצף רך של רעמים. הוא שהה רגע ארוך ואז, כחול עיניו נח על עיניי ממוקד בפתאומיות, שמט את הכפית שאחז. ראיתי את הכפית שלו צונחת בתוך הכחול של עיניו כסדרת תמונות פוגעת בלוח השולחן מנתרת פוגעת שוב מתהפכת חוזרת למצבה הקודם נעה מעט ודוממת. לא שמעתי דבר. ברקע, כתפאורה נעה ללא קול, חשה אליו בתו, כאשר מישהו הרים בקושי את הכפית שלי, כבדה כמטיל ברזל. שמטתי אותה על הצלוחית. צלילה הקטן נפרד ממנה באיטיות ממרחק רב ונתגלגל ברעם מוכסף שעצר את בתו במרוצתה.

מי אתה? שאל. מנין הגעת?

סיפרתי לו בלשון כבדה על אבי המאמץ. רוגז ומחייך בעל כורחי בוזמנית, הוצפתי בתחושת דחיפות עצומה. לאחר שהות שהייתה קשה לי ללא נשוא נוכחתי לחרדתי כי עיניו הוצפו דמעות. הוא חייך. אז יש מישהו לבסוף, אמר, מושיט את ידו. נפרדתי ממנו לשלום בחיפזון. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריי התחלתי לחייג באצבעות רועדות את מספר הטלפון הנייד של אשתי.

המפה

המפה

עם שחר, מבעד לחלון המזרחי, ניצת העלה העליון בצמרת, נצבע, הופז, להב. לידו נדלק אחר, ועוד אחד. מתפשט במורד עלוות צל קרירה מלילה, מתרחב, מבעיר את עליה, אור סומא מגשש על קליפת גזע אפל והלאה ומטה. אז, מואר עד שורשו, ניצב הכן ליומו, עץ, תמרור. 

דודי היה בן שמונים ותשע שנים. איש חסון למראה, בעל גוון פנים ורוד. הוא חי בקומה שלישית בבניין אנונימי בעיר-פרבר, מוקף ספרי גיאוגרפיה, מפות, צילומים ומחקרים. המדפים הכהים בספרייתו ריבדו בין סדקיהם המתרחבים זמן רב; את זמנם שלהם עצמם, זמן העצים שהופלו, הושטחו עוצבו, וצופו, עתה הם נבקעים, מתקלפים לאיטם, שכבת חביון נחשפת, והן את הזמן שנשאו על גבם כרוך, מקוטלג, ערוך, נבחר ומתפורר עתה לפרודות של אבק ודיו, דפוסים מתפרקים וקווי תחריט נפזרים, עושים את דרכם מטה, עד אל תוך סדקי פצעים כבירים, לוהטים בין דפי יבשות קמוטים, שקועים בתחתית אוקיינוס נע סובב עולם, שם ייצרפו, ימורקו, יודפסו ויעלו חדשים מקץ שלוש ריבוא שנים אל עלי המתכת של יערות העתיד. חלק מהכרכים, שדרתם נתפוררה, חושפת את השידריות הפנימיות של הקונטרסים התפורים. דבק הספרים היה מאכל תאווה למפרקים הקטנים של התרבות. עכבישי אלבינו של חדרים סגורים, קרדיות ממינים שונים וחרקי דג הכסף מפוצלי זנב, שטוחים ככרישי חול זעירים, מחליקים בזריזות על ריסי רגליהם, צוללים ועולים ונעלמים מיד שוב בים הנייר הקרוש, הניצב, מאפיר אבק.

אילם מזה שלוש שנים, ישב דודי את שעות היום על כסא גלגלים בוהה בארגז טלוויזיה מרצד בקול מונמך. את החיתולים שלו החליף עובד זר, שהגיע מאי מרוחק בים המזרחי, פעמיים ביום. מוחו היה מפורר, רטוב, ספוג, כבד.  ראשו עתה שמוט, קירח. בקושי מרים אותו באיטיות, שרירי ערפו נוקשים, נוטים ימינה אל אחורי עצם הבריח כסיקוס מתעבה, עיניו נלטשות דרכי זמן מה ועוזבות אותי בפתאומיות כלפי מטה. את היד שאני מגיש לו היה לוחץ בעוצמה ואינו עוזב. על גב ידו גלדים. על אמת ידו פגימות, קמטי רוחב צפופים, בהרות יבשות, בורות. בליית השמש הקשה של חופי הים התיכון. זו היד שהייתה מונחת באדנות על חמוקי מתכת של נשק ורכב, נאפית שעות בקרינה ובאור הקשה הזורם מבוקר עד ערב. האם שמע את דברי? האם הכיר אותי? האם הכיר בי? לאן נמוג זכרונו הכביר, השיטתי? לא יכולתי לדעת אם צפון עוד משהו בפנים. התרצה אישה צעירה שתחבק אותך? הייתי שואל אותו מהתל ומרצין, לעתים היה עולה בו, בעקבות השאלה, גיחוך נחנק, דועך לשיעול עד לפליטה של כיח. המטפל היה חש אליו עם ממחטת נייר.

מצאתי את קשת וילסון בתחריטים נושנים, כלבים מוכי כלבת נהמו במזבלות סביב החומות, קברה של רחל, הקדרון האפל, חופי הארנון, המלחות הגדולות. אתה נוטל אותי דרומה הרהרתי, שולי הדפים היו מצופים בזהב דק. אשת לוט. עמודי שלמה. עציון גבר. דייגי ראס בורקה. הרחק משם כעב שקופה נחו איי המזרח. הספר העתיק הוביל אותי בתוך הצלקת הנפערת לאיטה של השבר הסורי אפריקני, דובים וכפירים, עצי שיטה רוחביים בדפיו.

ספר אחר סרטט את הרשמים הדקים שהותירו הצבא הטורקי והצבא הבריטי על דיונות השלווים של עזה. תרשימים ומפות הכילו את כובדם של התותחים הנגררים והשוקעים ואת משקל הסוסים הנופלים על פרשיהם בין זבובי החול.

קונטרסים מתפוררים בצבעי חול וכבול אפור חשפו את הרנסנס האיטלקי בהדפסי אופסט נושנים; קליאופטרה עירומה, נשגבת אכזרית על כס, שדיה הלבנים, שערה המשחיר, עדייה המוזהב, מבטה הגוזר.

את המפה מצאתי בחדר משכבו. מיטה משוכללת, מתכווננת, עם מזרן גומות מצופה שעוונית וסדין עמדה לאורך הקיר הדרומי. ארון ישן על הקיר המערבי. ציפוי הפורמייקה הבהירה של הארון נפרד בחלקו מהעץ מותיר עליו מפת כתמים של דבק מגע והתקשת אל חלל החדר, המגירות מיאנו לצאת. ריח ארכיב סגור. במגירה הראשונה היו מסמכים ומכתבים ארוזים בתוך קופסאות פרלינים ישנות צבען שנהב מצהיב. במגירה השנייה, שנשלפה בחריקה קשה, הייתה קופסת עץ בסגנון רוסי שקדם לשנת 1905, בעלת מותניים ופינות מעוגלות, מצופה בלכה ענברית, פסי זהב אדום בשוליה. בתוכה היו תעודות נושנות, צילומים מעטים בשחור לבן, מדליות עם סרטי בד נוקשים ופסי צבע עמומים, כנפי צלב קרס של טייס שטוקה שהופל בצריחה ארוכה אל גלי החולות של המדבר המערבי. מאחורי קופסת העץ ריח ברזל. אקדח ברטה כהה. מימיית פח עם פקק שעם, נושנה שטוחה, בעטיפת צמר חקי. קופסת מתכת מלבנית, זוויותיה חדות, כהה משנים. משכתי אותה אלי ופתחתי אותה במאמץ מחריק. שטרות אימפריאליים גדולים של מטבע רוסי, עותמאני, בריטי, ספרדי, מטבעות נחושת, ארד וכסף. קליעים. דגם ממוזער של חרב יפנית. מפה.

מתענג נשמתי את ריח שימורי הזיכרונות, דפוס חנוט ונייר משומר. מששתי את המרקם הרך המיושן של השטרות הגדולים. אמדתי את משקלו של האקדח השטוח. שלפתי למחצה את החרב הקטנטנה מנדן העץ. ברקה הזעיר היה תקיף כאחיותיה הגדולות בבתי הנשק. החזרתי הכל למקום. את המפה לקחתי אל החדר הגדול. הנייר היה קשיח מזמן, נפתח באי רצון, קפליו שואפים להיסגר חזרה ולאורכם מתווי זיעת מלח יבשה. יישרתי את המפה בזהירות, לבל תפקע. צורת ארץ שורטטה שם בקפדנות. חלק מהקווים דהים, חלקם פסוקים במקומות הקיפול, חלקם יציבים. קווי דרך דקדקים נמתחו, נצלבו, לוכסנו. הערות קטנות באותיות רומיות בכתב מצויר, מדויק, היו רשומות בצידי הקווים. בתחתית מימין כסימן או חתימה נרשמה בדיו דוהה המילה ''פינאקס''. ורידי דיו זעירים נשאבו אל נימי הנייר, נמוגים כהילה סביב האותיות. במפה היו שבעה קווי אורך ושבעה קווי רוחב. הרביעי הניצב והרביעי החוצה הצטלבו על טבורו של ורד משורטט נישא בכף ידה הפתוחה של צלמית נשית זעירה חסרת עיניים חסרת לבוש, מוקפת שֵדי סערה. הקואורדינאטות לא היו של מרקטור. הדרום היה עליון והצפון למטה.

דודי ישב ליד השולחן, המטפל האכיל אותו בסבלנות כשהוא מפזם תוך שהוא מסיע את הכפית מהשולחן אל פיו האיטי הלוך וחזור. הראיתי לו את המפה. הוא התבונן בה ריק ואז נטה ממני את ראשו חזרה מטה. לאחר זמן כשנתתי לו את ידי, אחז בה שוב בכוח ולא הרפה, פיו חמור ומסופק, נשימתו כבדה ושורקת. לאחר זמן חילצתי את ידי בזהירות מתוך אחיזתו שלא נענתה ולא הרפתה כמלוא הנימה, מושך את כף ידי, נתמך בידי השנייה, מחלץ אותה מילימטר אחר מילימטר, האחרונים מהירים יותר, עד אשר הצלחתי להשתחרר מתפיסתו שהמשיכה לאחוז ריקנות בתוקף עוד זמן מה ואז מרפה לאיטה. המטפל קינח את פיו, מחייך אליו בגאוות הורה והסיע אותו חזרה למקומו מול הקופסה המוארת. קיפלתי חלק ממפת השולחן על פירוריה ופיניתי מקום על פני הלכה השחורה העמומה של העץ עבור המפה.

במפה צוינו שמות של ערים. גם לדרכים היה שם. סימון של נהר, סימון ים מזוּוָת, אגם. תוואי נוף כתבליט לא צוינו שם. המפה הייתה קרובה יותר לתרשים או מפה מפורטת מאוד של מערך רכבת תחתית עם שילוב של תוכנית עיר אדריכלית. עושר חי של תווים. גוש הקווים נח בדף נוטה לימין, היקפו מתעגל.  בתוך הגוש נפער חלל שצוין כמדבר חסר שם, שולח שלוחות שורשים. קו יצר צל חופים על הרקע המחליד, אוקיאנוס? ואת היופי הרומנטי, ההרמטי, של עושי המפות העתיקות, ההיו תמימים? המפה ניטשטשה פתאום מול עיניי ...הנוגע מנוגע. עקבות המגלים בארצות הלבנות משלחות אדוות מצטלבות עד אל מעבר לאופק, הפלא, אך נגענו בו והיה לזהב זיכרון מצטנן, מוקשה, דוחק את הצללים, מאיר אותם בשמות עצמות; בריכה. עץ. כוכב. ריק נושק לתווי חוף שחורים וברורים עד רוגע נורא: הנה מתחיל הקו להחוויר, להתפורר. קריאה רחוקה, ריח אבק נושן עלה ומצמצתי לרגע. קווי המפה, ערפילי הבוקר? אוזניי צללו בשריקה ...נמוגו מסכי מסתורין. הפסגה כה חדה, אין אף גרגר של אבק. בעולם כה ברור ידינו ריקות מתמיד, אך כיצד נוכל אחרת? נידונים שכמותנו. גיבורים שכמונו. המבט הרואה את הדרך הוא המעלים אותה, מלווה בצליל נשימתנו הנעתקת. לרדוף, להשיג, לשמר את… אה! התעטשתי, מבטי ניתק, השתחרר מסבכת המפה באחת, נתקל בעיניו המקובעות, חסרות מבע.

ספק מהורהר קיפלתי בזהירות את המפה מתוסכל מעט מעמימותה. מכיוון שרציתי להתבונן בה שוב הנחתי אותה בקונטרס הפוליו המוכתם חלודת נייר של ציורי הרנסנס מעל תמונת קליאופטרה השולטת. לאחר כמה שבועות שבתי לבקרו. המטפל חייך אלי בשמחה. דודי אחז בידי בכוח כבפעם הקודמת בלי להרפות. לאחר זמן טרחתי לחלץ בעדינות ככל שיכולתי את ידי. משכתי מהספרייה את אוגדן הציורים המתפורר ופתחתי אותו בזהירות על השולחן. בפנים עממו  כאבני חן הציורים והמפה.

הרמתי את הינומת המפה וניבטתי אל המלכה העירומה על הכס ושפחותיה החשופות. אחת שומרת ראש, עוטה גלי בד שקופים  בצימוד תחת טבורה ומעליו, מותירים אותו גלוי, השנייה כורעת, נכונה לכל, שלישית מצלה על מלכתה. כולן ניבטות אל צידה השמאלי של התמונה בעקבות מבטה הנגיד של מלכתן המדבירה. נזר נחש מזהב אדום מקיף את כוורת שערה השחור, מזקיף את עצמו על מרכז מצחה. במעלה זרועה השמאלית צמיד זהב דק נמשך של נחש מרים ראש, בסיס צווארה נישא על בדי עצמות בריח מוצללות, ענק מניפה של זהב שחוט וטורקיז על לוח חזה עד גיבוע שדיה, אצעדה רחבה אוגדת את פרק כף ידה הימנית, שתי טבעות דקות על אצבעה המורה הימנית, טבעת על אמתה השמאלית וטבעת רחבה על קמיצתה השמאלית. גופה מאיר את התמונה כולה, גלוי באדנות צוננת. יושבת, עקבה השמאלי דרוך, מורם, פניה שמאלה אל נעלם מחוץ למסגרת הציור שאיני יכול להיות שותף לו אלא רק לשער. כס שיש לבן, מוזהב. אפריון. שטיח ארגמן. על לובן שדיה עוממות פטמות מאדמות.

מקרוב ראיתי שהצייר בנה והמשיך את הכתם מצבירי קווים דקים מונחים אל המרחב המלבין מסביב. סומק לחיה נוצר באותה צורה. זוויות פיה, קימור השפה העליונה, הכחול בשחור שערה. קווי קווקווים, מגעי מכחול מוקפדים, יצרו צלילי צל ליד השיער המושל על ארצות בטנה וירכיה, נמשכים מעלה מכהים עקימה קלה על קו הציר המרכזי של גופה יוצרים אפלה חיה. טבורה. דופן צלעה המתגבהת. הרחקתי את מבטי וחזרתי, גבותיה עשירות, מתבונן, אל עיניה, מצועפות צפופות קווי מגע עד למקום ריק חסר תו שבו הבריק אלי קור כופה, אפל. הרתעתי את מבטי.

נטלתי את המפה ופתחתי אותה בזהירות, מכסה את המלכה. השרטוטים נראו חלשים הרבה יותר מאשר זכרתי. קמתי והדלקתי את המנורה התלויה מעל לשולחן.

עם ערב, ניצב, כבה הגזע. מנץ מתוך השורש, צל ממריא לאיטו, כה מהר, קוטף עלה אחר עלה, ענף אחרי ענף. אורה של העלווה נדחק, נמוג, הצל כבר שוכן בצידם השני של העלים, עדיין מוארים ברוח, רעד חולף ונפסק, הנה הוא יוצא מתחתם מציף את פניהם באין עוצר, מבוע הצל מלמטה ממשיך לצמוח, מכבה עוד שלושה עוד שניים אחרון כבה. 

המפה הלכה ודהתה תחת ידי. נותר רק תו אחד ברור. הרמתי את מבטי. הוא התבונן בי ללא נוע. האם הייתי בר משמעות בעיניו הריקות או סתם צורה? פיו נפתח, מוצל, חשוך, דק. אחרי מאמץ רב הפטיר מילה מתוך באר הנשימה המבעבעת, הנסדקת במהירות לאורכה: פינאקס. אמר. חפזתי למצוא את המילה הרשומה כאשר המטפל נגע בכתפי. נפניתי מיד. הוא הצביע על האיש הזקן. הראש נח מעט קדימה, כפות הידיים פתוחות. צילו עם הכסא נמתח באבק המזדהר בקרן השמש המערבית הנמוגה ונגע בקיר, מופיע כתו רחוק. עזבתי את הנייר הריק, רכנתי מולו בתוך הצל ואחזתי בידיו הקרות.

פינאקס (pinakez) היא המילה היוונית העתיקה למפה, לוחות כתיבה, רשומות. הגיאוגרף והקרטוגרף הפלמי גרארדוס מרקטור צייר במאה השש עשרה את המפות המודרניות הראשונות שבהן נשמרה צורת היבשות והתַכְוִינִים על חשבון עיוות בשטחן. רשת הקואורדינאטות שיצר נמצאת בשימוש גם עתה.

התנועה הגדולה / 14 ציורי תנועה / 1997 / הערות זמניות על תנועה / דוד מיכאלי / מדף בית הוצאה לאור - עם מסה מקדימה

David Michaeli Movement 15

הספר "הערות זמניות על תנועה" (הוצאת מדף, 1997; מהדורה מעודכנת 2017) הינו החלק הראשון בטרילוגיה של שירה הוראתית העוסקת ביחסי אדם-מרחב-מפגש. החלק השני הוא "כתבי המופת של טאי-ג'י צ'ואן ג'ינג" (תרגום מקור מסינית ופרשנות, 2003) והשלישי הוא "תשעת נקבי הפנינה" (2017).

ברגע האחרון, בעת סגירת הספר "הערות זמניות על תנועה" לדפוס, מיקמתי בין הפרקים סדרה של ארבע-עשר ציורי תנועה. עשיתי את סדרת הציורים הזאת ללא תכנון, בהתקף, כמו תמיד, פעולה מרוכזת לאחר השתהות ריקה ללא סוף. אולי זו תופעה משותפת למי שהתנסה בתנאי קיצון. לרגע הזה התכנסו כנראה שנות תרגול ועשייה בתנועה, בשטח ובציור. זה היה מעט לאחר שעת הצהריים, עם כוס קפה שחור שהצטננה מכבר, בהיתי בעימוד כשנדחפתי עם הבזק של השראה לפרוש גיליון גדול של נייר של תשעים גרם על שולחן האוכל, לרוץ לחדר השני לחטט ולמצוא את שפופרת הצבע האקריליק השחור מן המדפים לגרוף ממנה צבע בכף יד ריקה, לשוב, לגעת בגוף הנייר ללא מכחול, לתת לתנועה לעבור דרכי להימתח ולהיחתם על הנייר. להמשיך לגרוף צבע ולהשיק אותו אל הגיליון. זו הייתה התנועה עצמה שנחתמה על הדף. ידעתי את התנועה הגדולה והיא ידעה אותי ונפתחו לפני בבירור, פניה השונים: נפילה, המראה, סיבוב, התרכזות, ביקוע, התפוגגות, הדהוד. לא ביקשתי לתאר את הגוף מבחוץ, אלא להיות הווקטורים וההתאבכויות של הכוח הפועלים בתוכו, לעבד ולשמר את ידיעת האנך החי מול האופק המשתנה. להיות שלוחה של "נשימת העולם". הציורים בספר הגמור מצאו את מקומם בהתאמה לפסקאות השירה ההוראתית.

תמיד כשהתבוננתי בסדרה כחלונות של פעולה, עלה בי זיכרונה של סדרת הציורים המופשטים המדהימים ה-"Color Field" של מארק רות'קו (Mark Rothko) היוצרים, בקפלה ביוסטון בה הם מוצגים, נוכחות של הנשגב. אם בקפלה הציורים פותחים דלת השואבת פנימה אל הרוח, אצלי נמצא חלון שמעבר לו נושבת התנועה. רות'קו מגיע אל הנשגב דרך צמצום הצורה לכדי רטט של צבע. אני רציתי לזקק את כתם הפעולה אל המופשט המוחלט מעבר למסכות הדימוי השונות. רות'קו לוכד כתמי צבע המכים בצופה את הגלים של חווייתו הדתית-רגשית. אני משתמש בכתמי הצבע השחורים במרחב הלבן, כיש ואין חיים, המניעים, לפחות בי, את רטט התנועה של חווייתי הדתית-רגשית. אם אכן מתקיימת זיקה כלשהי היא טמונה בניסיון הלכידה של "שקט חי" המקום שבו המופשט הוא נוכחות חיה. התוצאה יכולה להיות "קיר" או "מראה" המחזירים את המתבונן אל נוכחותו שלו. האין זה בדיוק הקיר מולו ישב בודהידהרמה במשך תשע שנים במערה?

ה"שקט החי", המקום שבו המופשט הופך להיות נוכח, מכיל גם איכות נוראה כפי שכתב רילקה ב"אלגיות דואינו" בשירו: "ולו גם אצעק, האם ישמעני מי ממערכות המלאכים?  ואפילו אם יקרה זאת ואחד מהם פתאום אל ליבו ייקחני, הן אכלה מעוצמת קיומו. כי היפה איננו אלא תחילת האיום, שאנו עדיין עומדים בו, ואנו סוגדים לו משום שבשלוותו לא ישעה אלינו להשמידנו. כל מלאך איום." (עברית: משה אטר).

היצירה שלי מאופיינת בסדרות. במבט לאחור, ייתכן שסדרה זו של ציורי התנועה השפיעה בהמשך גם על סדרת כתמי הדיו, שעשיתי באותו סוג של התקף, של עשרת ציורי "לתפוס את הפר" (משל הזן המפורסם שאיירתי בשנת 2002 עבור ספרם של יעקב רז ודן דאור "איש מחפש פר"). אין לי ספק, שסדרה זו של ציורי התנועה, שאני תופס אותה כמיצב הסובב את המתבונן, סללה עבורי את הידיעה של המבנה המעגלי כאשר אני כמתרגם ניצב במרכז המעגל של שבעת בנייני הפעולה בעברית ושדרכם כחלונות פעולה בחנתי שרשים של כל אידאוגרמה סינית בתרגום של כתבי המופת בשנת 2003. עבורי, סדרת ציורי התנועה ב"הערות זמניות על תנועה" היא עדות כלשהי, בזמניות של חיי, לחתירה הקבועה שלי להתיך את הגבול בין תפיסה לתנועה הגדולה על הגיליון האינסופי של השקט החי. 

הָעוֹלָם הוּא גַּן שֶׁל פִּרְחֵי כְּבִידָה

חִידָה עַתִּיקָה שׁוֹאֶלֶת: מַהוּ צִבְעוֹ שֶׁל הָרַעַם?

בְּאוֹתָהּ רוּחַ אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל: אֵיךְ רוֹאִים מִשְׁקָל?

כְּמוֹ רוּחַ בִּשְׂדֵה חִטָּה.

אֶת הַמִּשְׁקָל נִתָּן לִרְאוֹת רַק דֶּרֶךְ בִּטּוּיוֹ  - הַתְּנוּעָה.

הַתְּנוּעָה מִתְקַיֶּמֶת כְּבִטּוּי שֶׁל יַחַס בֵּין גּוּפִים.

הַמִּשְׁקֹלֶת הַמֻּנַּחַת בְּיָדִי

מְבַטֵּאת אֶת רְצוֹנָהּ לָרֶדֶת לְמַטָּה אֶל הָאֲדָמָה.

הַיַּחַס בֵּין הַמַּאֲמָץ שֶׁל הַיָּד לְבֵין הַמִּשְׁקֹלֶת קוֹבֵעַ אֶת

הָעֵרֶךְ שֶׁל הַמִּשְׁקָל.

כַּאֲשֶׁר אֶעֱזֹב אֶת הַמִּשְׁקֹלֶת הַמִּשְׁקָל יְבַטֵּא אֶת

עַצְמוֹ בִּתְנוּעָה לְכִוּוּן הָאֲדָמָה.

עֲצִירַת הַתְּנוּעָה

מִתְבַּטֵּאת בְּמַאֲמָץ  - הוּא הַמִּשְׁקָל.

כָּל הַחַיִּים בָּעוֹלָם מִתְבַּטְּאִים בִּתְנוּעָה.

כָּל הַחַיִּים בָּעוֹלָם הִנָּם בִּטּוּי שֶׁל מַפַּל מֶתַח

בִּלְתִּי פּוֹסֵק לְכִוּוּן מֶרְכַּז כַּדּוּר הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִצִּדּוֹ

מִתְיַחֵס לְמֶרְכַּז הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר מִתְיַחֶסֶת לְמֶרְכָּז אַחֵר

וְכָךְ עַד אֵין סוֹף.

הערות זמניות על תנועה / עמ' 14

סדרת ציורי תנועה / אקריליק על נייר / ביצוע: יד ריקה ללא מכחול 

David Michaeli Movement 4

David Michaeli Movement 13

David Michaeli Movement 7

David Michaeli Movement 14

David Michaeli Movement 2

David Michaeli Movement 3

David Michaeli Movement 5

David Michaeli Movement 6

David Michaeli Movement 14

David Michaeli Movement 8

David Michaeli Movement 9

David Michaeli Movement 10

David Michaeli Movement 11

David Michaeli Movement 12

חִידָה עַתִּיקָה שׁוֹאֶלֶת: מַהוּ צִבְעוֹ שֶׁל הָרַעַם?

בְּאוֹתָהּ רוּחַ אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל: אֵיךְ רוֹאִים מִשְׁקָל?

כְּמוֹ רוּחַ בִּשְׂדֵה חִטָּה.

אֶת הַמִּשְׁקָל נִתָּן לִרְאוֹת רַק דֶּרֶךְ בִּטּוּיוֹ  - הַתְּנוּעָה.

הַתְּנוּעָה מִתְקַיֶּמֶת כְּבִטּוּי שֶׁל יַחַס בֵּין גּוּפִים.

הַמִּשְׁקֹלֶת הַמֻּנַּחַת בְּיָדִי

מְבַטֵּאת אֶת רְצוֹנָהּ לָרֶדֶת לְמַטָּה אֶל הָאֲדָמָה.

הַיַּחַס בֵּין הַמַּאֲמָץ שֶׁל הַיָּד לְבֵין הַמִּשְׁקֹלֶת קוֹבֵעַ אֶת

הָעֵרֶךְ שֶׁל הַמִּשְׁקָל.

כַּאֲשֶׁר אֶעֱזֹב אֶת הַמִּשְׁקֹלֶת הַמִּשְׁקָל יְבַטֵּא אֶת

עַצְמוֹ בִּתְנוּעָה לְכִוּוּן הָאֲדָמָה.

עֲצִירַת הַתְּנוּעָה

מִתְבַּטֵּאת בְּמַאֲמָץ  - הוּא הַמִּשְׁקָל.

כָּל הַחַיִּים בָּעוֹלָם מִתְבַּטְּאִים בִּתְנוּעָה.

כָּל הַחַיִּים בָּעוֹלָם הִנָּם בִּטּוּי שֶׁל מַפַּל מֶתַח

בִּלְתִּי פּוֹסֵק לְכִוּוּן מֶרְכַּז כַּדּוּר הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִצִּדּוֹ

מִתְיַחֵס לְמֶרְכַּז הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר מִתְיַחֶסֶת לְמֶרְכָּז אַחֵר

וְכָךְ עַד אֵין סוֹף.

הערות זמניות על תנועה / עמ' 14

שלושה שירי זמן: זמן כללי, זמן זוגי וזמן פרטי. סרטון זמן

פלס

בקוביות של זמן קריסטלי משוטט
קפואים על פי מחזור כל מיני דברים
בקוביות מתקתקות נוצקו לפי התור
סלע, אותיות, שתי גוויות ועץ, וחול ועשב ים.
מהפכות קרושות קפואות ורשומות
רצון ורגש ותוצרת חקלאית
תשתית בניין וארץ מתהפכת
המצאות עבר וחזונות עתיד
השמש מחממת ממזרח מוסכם למערב נתון
הזמן נסדק, קולות של נפץ קל
ולפעמים בדופן הקפואה של קיר הזמן
אובנים שבלול אדם ספינת חלל.

------

הַזְמָן עָלֵינוּ צָףְ
וְאָז, אוּלַי וְאִם, נִשְאָף
בְּנֶשֶף רַך, נָחִים
עָלִים עַל הַשוּלְחָן וּסְבִיבוֹתָיו
בָּשָר נוֹכַח, אֵינוּת הַלָהַב
טִיפּוֹת לְאוֹרֶך הַבָּקְבּוּק הַקַר
הַפְּקָק נֶחֱלָץ, מִזֶה, מִכְּבָר,
וְשִמְחָתֵנוּ אַרוּגָה גְוָונִים
הַשְתִי הוּא זָעַם וְגַם עֶצֶב
הָעֶרֶב הוּא קַרְנָיים נוֹהֲרוֹת
וְעַל הַחוֹף עַל קַו הַמָים
סוֹף הָאָרֶץ, נֶצַח יוֹם
הֵם צֶדֶף עִקְבוֹתֵינוּ בָּחֲלוֹם.

-----

דרך אפלה

בְּאַשְמוֹרֶת שְלִישִית

צוֹמַחַת דְמָמָה

בְּצִידֵי הַדֶרֶך רֵיחַ מָים

וְהַרְדוּףְ נִרְדָם

חֲלוֹמִי מְשוֹטֵט עַל דֶרֶךְ אֲפֵלָה

עֲרָפֶל מְעַצֵב פְּנִינִים

עַל עֲנְפֵי רוֹזְמָרִין

מִשָדוֹת רְחוֹקִים רֵיחַ אַדָמָה

כּוֹס וְשֵעִיר

מְבָרְכִים אֶת צְעָדָי עַל דֶרֶך אֲפֵלָה

מְמֵיתָר הֶעֲבָר

אֶל קֶשֶת הַאוֹפֶק

בִּכְּנָף צִיפִּיָית שְעוֹן הַצֵל

דְמָמָה, עֲרָפֶל וּפְּנִינָה

צְעָדָיי הֵם אוֹר עַל דֶרֶך אֲפֵלָה 

עשרה פורטרטים עכשוויים / חיתוכי נייר 1984

עשרה פורטרטים גבריים

קירקה

בספינה לבנה של גבס

שמע את קולה על קצוות הגלים

מכליב אותם לרקמה מתנועעת

רגלו שבורה, דם על רקתו. מהיכן לה את שמו?

אביה היה נגר כך אומרים ואמה היא תופרת 

שחור עינה עננים מכסים אי פלדה

היא חיה במקלט גרעיני וכאשר הובילה אותו לשם

הושמד העולם שבחוץ, בפנים

על שולחן הגזירה הגדול

מצא את אונות חבריו למסע מוגדלות לפרטים,

פתיל מדידה אדום מפותל לידן.

היא נגעה בו לרגע ביד מעוצבת שויתרה על הכל

ספינת גבס לבנה התפוררה שוב לחול

ממרחקים חצה כאב חד של צחוק,

צליל הדלתות הכבדות,

את הרשת שטוותה זמן כה רב

כאשר נשק לקשוות המתוחות

של שפתיה 

על זמן ונשימה - אינהלציה של זיכרונות (לא סופי)

המרפאה לאף אוזן וגרון היא חלק מנוף הילדות שלי. תחילה ברחוב שד''ל בקומה השלישית בבית מסגנון מעורב, בגובה צמרות הפיקוסים של שדרות רוטשילד, בשעה ארבע על שרפרפים קטנים שתו קפה מדויק בספלוני חרסינה מעוטרים, עם מאפה קטנטן, בואיקוס, בחדרה של סבתי אבאטה, על הספה, גדולה לבנת שיער עם רגלים לבנות תפוחות, קרסוליים ספרדיים עבים, שערות שפם, לדינו שנשמרה אצלי ממנה רק המנגינה, ליד המטבח והמזווה האפלולי מוצף ריחות מלוחים מתוקים, שאליו הייתי מתגנב תדיר לאכול את הבונדוקים, אגוזי הלוז החבויים בצנצנת גדולה, קוביות וופלים קטנטנות מצופות שוקולד ולשתות מיץ פטל מתרכיז מתוק, סמיך, אדום כהה מסחרר. 
עם אמי ויקי אליעזר מיכאלי, הסייעת הרפואית של המרפאה, שאיתה הייתי מגיע באוטובוס 62 מרחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, עם דודתי הרוקחת אליז אליעזר אברהמי, ובזכרוני לנצח הדודה אליס, שיצרה את הקוקטייל הסודי של האינהלציה, דודי מויס אברהמי הרופא האגדי של מערות הפנים, מבוכי האוזניים ובארות הגרון, הפנס והמראה העגולה על מצחו ומרחיבי הפתחים מנירוסטה על המגש לידו, צנצנת עם סוכריות ג'לי צבעוניות מסוכרות בלבן ניצבה תמיד על המדף עבור הילדים שישבו על כסא הבדיקה הגדול עם מצחם הכואב ואפם הדולף. עם בת דודתי דניאלה אברהמי הראל, הכימאית המדויקת והנחושה שניסתה ללמד אותי חשבון ללא הצלחה, עם בן דודי המרוחק ממני בעשר שנים ארי אברהמי האדריכל שעם התבגרו הוריש לילד שהייתי דגמי עץ של ספינות ספרדיות שבנה. 
ירכתיה של סנטה מריה הקולומביאנית הזכירו לי את ירכתיה העצומות של סבתי. גוון העץ היה זהוב אדום. הייתי מפליג איתה באוויר אחוזה בידי. לימים פגשתי בספינה זו בפתיח של סדרת הטלוויזיה קוסמוס של קרל סגאן משנת 1980, ספינת הדמיון בים החלל הממתין לגילוי ולוח השנה הקוסמי. 
בלוני החמצן הגדולים, הלחישה הקבועה של מערכת הדחיסה של המשאפים, וקבוצת הנושמים עם מסכות הפה והאף אוחזים מבחנות זכוכית מפותלות בעיצוב ברוח המאה התשע-עשרה הטכנולוגית, המדעית, האוריינית, האופטימית, עם צינוריות פנימיות זעירות שמהן וסביבן ליחששו תרחיפי התרופה ויצרו וילונות צונחים על קירות הזכוכית המתקררים של המיכל. את המבחנות הזמינו במיוחד אצל נפח זכוכית בתחנה המרכזית. לאחר שנסגר, עושה אותן עתה נפח זכוכית בהוד השרון.
מולם ניצבה מכונת הזמן של הגלים הקצרים שבה תרגלתי כילד את המדיטציות הראשונות שלי, לשבת 15 דק' בשקט ללא תזוזה ולתהות מה מתחולל במערות הפנים שלי או במוחי תחת הזמזום החשמלי הנמוך שהגיע משני משדרים שכוונו מן הצדדים אל משולש הגבות ושורש האף שלי. בדרכם אל הסינוסים העמוסים, הגלים הקצרים היו חולפים-מחוללים דרך האונות הרקתיות. ענני הקוקטייל התרופתי שהתאבכו בחלל החדר הותירו חותם ריח קבוע מסביב שהתערב עם מאפים של פסטל, מיץ פטל מתוק ואבטיחים גדולים במרפסת המטבח. 
במרפסת הגדולה בקומה השלישית יכולתי להיות בגובה צמרות הסיגלונים ולהתבונן אל כיפת בית הכנסת ממול. כשהייתי מוריד את מבטי אל הרחוב ראיתי את מכונית הפז'ו 504 של הרופא. על קירות המרפסת צייר בן דודי ציורי קו של פועלים וחלוצים. במרפסת הגדולה נישאה בת דודתי למשה הראל שנטל את התרמיל המשפחתי של רפואת אף אוזן גרון על גבו. באחד מביקוריי לפני סופו של הבית מיפה הרופא את הבור שנפער בשליש הגבוה של השמיעה שלי בעקבות ירי בסמוך לאוזניי. אם לפני כן לא התייחסתי לתקתוקו של השעון, מאז איני שומע את תקתוקו בפועל. ולצערי גם את שירת הציפורים הקטנות.

ולאחר מכן עברה המרפאה לרחוב מאנה. אבי משה מיכאלי מורה הדרך הביא ושתל עץ סיגלון, מתנה לביתה החדש של המרפאה. המדחסים הגדולים, כסא הבדיקה הגדול, שולחן הרוקחות האלכימי מצאו את מקומם מחדש. קבוצות הנושמים והשואפים עברו ללא מחשבה נוספת אל המרפאה הישנה - חדשה. שם נשמו יחדיו אנשי ונשות תיאטרון ורדיו, סוחרי שוק הפשפשים מיפו, הקהילה הבולגרית, ילדים מנוזלים ופקוקי אוזניים מבת-ים, חולון, בני-ברק וירושלים וגם אנו כמבוגרים שבאנו לפתוח סתימות מודלקות של דרכי אוויר ולאפשר לזיכרונות לזרום. את הקפה של ארבע אחרי הצהרים המשיכו לשתות על שולחן העץ הגדול בדירה שמולה הייתה המרפאה.
הרופא המיטיב דר' אברהמי חדל ממלאכתו בפילוס דרכי נשימה, משה ודניאלה אחזו בהגה המרפאה. הדודה אליז שהלכה וקטנה, אך זיכרונותיה מביה''ס לרוקחות בשטרסבורג הלכו והתחדדו, המשיכה להפעיל את מכונת הזמן והנשימה עד גיל 102.