על רוע דמוני ובנאלי / אסף שגיב / פייסבוק 19.4.23

 על רוע דמוני ובנאלי

אסף שגיב 

נלקח מתוך פייסבוק 19.4.23

יידע הציבור וייזהר: הפוסט הזה הוא לא סתם חפירה: הוא קבר-אחים. לא הייתי מעלה אותו כעת אלמלא יום השואה. הוא נכתב בחופזה, כך שייתכן שנפלו בו אי אילו שגיאות הגהה (ולקויות סגנוניות). אשמח מאד לקבל תיקונים ואני מבטיח לא לחסום איש.

1. ב-21 באפריל 1943, בעודו משרת כקצין במפקדת הוורמאכט בפאריז הכבושה, נפגש הסופר הגרמני ארנסט יונגר עם חבר ותיק, קולונל בצבא, ושמע מפיו על ההרג הסיטוני ביהודים בחזית המזרחית. יונגר הגיב בפלצות. על אף השקפותיו הלאומניות הרדיקליות, הוא לא נטה חיבה יתרה לנאציונל-סוציאליזם וסלד מן האנטישמיות הוולגרית של היטלר וחבר מרעיו. הסלידה האריסטוקרטית הצוננת התחלפה בבעתה ככל שנגלו לעיניו ממדי הזוועה. "אימה פוקדת אותי כשאני שומע דיווחים כאלה, ואני חווה תחושה כבדה מנשוא של סכנה עצומה", כתב ביומנו באותו יום. "אני מתכוון לכך במובן הכללי ביותר, ולא אתפלא אם הפלנטה תתנפץ לרסיסים כתוצאה מהתפוצצות או מהתנגשות עם כוכב שביט. אני מרגיש שהאנשים האלה קודחים בארץ, והעובדה שבחרו ביהודים כקורבנות העיקריים שלהם אינה יכולה להיות מקרית. התליינים הבכירים ביותר שלהם ניחנים במין יכולת תפיסה יוצאת מגדר הרגיל, שאינה נובעת מאינטליגנציה אלא מהשראה דמונית. בכל צומת דרכים, הם ימצאו את הנתיב המוביל לחורבן נורא יותר."

יונגר כותב לעצמו. הוא אינו מזייף את הזעזוע. ובכל זאת, לאחר שהוא מוסיף ומציין שההוצאות להורג בירי תיפסקנה כנראה, לטובת המתה המונית באמצעות גז – אמירה המעידה על מודעות מלאה לאופיו החרושתי של "הפתרון הסופי" – הוא קוטע באחת ההרהורים על שואת היהודים ואסונה של גרמניה כדי לספר, בפסקה החותמת את הרשומה, על חיבתו לעץ התאנה הצומח בקרבת אחת הכנסיות בפאריז – אחד משלושת העצים האהובים עליו בעיר כולה.

זהו דיסוננס מהפך קרביים, וספק רב אם יונגר אינו מודע לכך. בחירתו להעביר את שנות המלחמה הרחק מן החזית הייתה אסקפיסטית במודע: בשנות הארבעים של המאה הקודמת הוא כבר לא היה גיבור המלחמה הצעיר שנשא שירי תהילה לאסתטיקה המיליטריסטית ברומנים כמו "סופת הפלדה" (1920), אלא איש מבוגר ומפוכח יותר, המעדיף את הסצנה התרבותית הנינוחה, יחסית, של הבירה הצרפתית הכבושה. כשהוא יוצא לסייר בחזית המזרחית, הפסטורליה מתחלפת בחיזיונות גיהנומיים נוסח גויה או הירונימוס בוש. יונגר הוא ברנש קשוח: החורבן, הסבל והמוות אינם זרים לו, אבל הוא מתקשה לעכל את גילויי האטימות והאכזריות לשמה של בני ארצו. הזוועה נחבאת לעתים בתיאורים הלאקוניים ביותר של מפגשיו עם גרמנים אחרים והציטוטים שהוא מביא מפיהם. ב- 12 במאי 1942, למשל, הוא כותב: "נסיעה למספרה. שוחחתי שם על השבויים הרוסיים הנשלחים מן המחנות לעבוד כאן. 'יש ביניהם כמה חבר'ה שפלים. הם מוכנים לגנוב אוכל מן הכלבים'. הדברים מובאים כלשונם".

2. יומניו של יונגר ראו אור בגרמניה ב-1949, שנים ספורות אחרי המלחמה. ספק רב אם רוב הקוראים התעכבו דווקא על הרשומה הקצרה הזאת, אולם היא הותירה רושם עצום על חנה ארנדט. הפילוסופית היהודייה חזרה ונזכרה בה בריאיון שהעניקה לעיתונאי הגרמני יואכים פסט ב-1964. מאחר שחלף זמן רב מאז קראה את היומנים, הגרסה שמגוללת ארנדט באותה שיחה סוטה מעט מן המקור ומעבה אותו. יונגר, כך היא מספרת, פגש באיכר גרמני שקבל באוזניו על עליבותם וגסותם של השבויים שבמחיצתם שהה. "הם תתי-אדם, בהמות. הם אוכלים את המזון של החזירים!", התלונן האיכר. ארנדט משחזרת את הדברים מזיכרונה מפני שהם מספקים דוגמה מאלפת לעיוורון מוסרי הנובע מטיפשות קיצונית יותר מאשר מרשע לשמו. "האיש הזה לא תפס שזה בדיוק מה שעושים בני-אדם הגוועים ברעב; שכל אחד היה נוהג כמותם", היא מסבירה לבן שיחה. כתנא דמסייע היא מצטטת הערה של יונגר, שנשמטה משום מה מן המהדורות המאוחרות של היומנים: "נדמה לעתים שהשטן רוכב על גבם של הגרמנים". כדי למנוע כל אי-הבנה, ארנדט מוסיפה הבהרה: "הוא (יונגר) לא התכוון בזה לשום דבר דמוני".

ארנדט חוטאת כאן, ולא בפעם הראשונה, בקריאה סלקטיבית מאד. יונגר, כפי שנוכחנו, דווקא ייחס לנאצים "השראה דמונית" וחזר על כך כמה פעמים. ואולם, זוהי בדיוק הטענה שאותה ביקשה ארנדט להפריך. הריאיון כולו לא נועד אלא כדי לחדד את עמדתה במחלוקת הציבורית הסוערת שהתלקחה בעקבות ספרה "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע", שהתפרסם שנה קודם לכן. כזכור, הספר וסדרת המאמרים ב"ניו יורקר" שעליהם התבסס הציתו את זעמם של יהודים רבים, שראו במשפט אייכמן עשיית צדק היסטורי. קצפם של המבקרים יצא על ארנדט בגלל טענתה כי המשפט נועד לצרכי ראווה ולא תאם את אופי הפשעים שביצע אייכמן. העובדה שארנדט תמכה בהוצאתו להורג של הנאשם – בניגוד לאינטלקטואלים בולטים אחרים, כמו נתן רוטנשטרייך, שמואל הוגו ברגמן ולאה גולדברג (ואפילו ישעיהו ברלין) ששללו עונש זה – לא הפיגה את התרעומת שעוררו דבריה. גישתה הביקורתית של ארנדט כלפי היודנראטים הצטיירה אפילו למכריה הקרובים כאטומה וכמתנשאת להחריד – גרשום שלום הטיח בה שאין בה "אהבת ישראל" – והחשידה אותה בניסיון להעמיד את הרוצחים ואת הקורבנות על מישור אחד. נורמן פודהורץ, עורך כתב העת "קומנטארי", תמצת את ההאשמות שהוטחו בארנדט: "במקומו של הנאצי המפלצתי, היא נותנת לנו את הנאצי הבנאלי; במקום היהודי כקדוש מעונה ממש, היא נותנת לנו את היהודי כשותף לרוע; ובמקום העימות בין אשמה לחפות, היא נותנת לנו את 'שיתוף הפעולה' בין הפושע לקרבן".

מכל הטענות שהופנו נגדה, המקוממת ביותר, לדידה של ארנדט, הייתה זו שייחסה לה גישה מקלה ביחס לרוע הנאצי. המונח ששובץ בכותרת המשנה של ספרה "הבנאליות של הרוע" הזין את הרושם הרווח שארנדט מבקשת להציג את פשעי הרייך השלישי כתופעה המצויה על ספקטרום נורמלי כלשהו – שהיא טוענת, במלים אחרות, שכל בני האדם מסוגלים, בנסיבות המתאימות, לנהוג כקלגסים הנאציים. ארנדט סברה שזו אי-הבנה מהותית. "לא לזה התכוונתי", היא אמרה לפסט. "לא התכוונתי בכלל לטעון שיש אייכמן בכל אחד מאיתנו [...] רחוק מזה!". ארנדט השתדלה להעמיד את הדברים על דיוקם: הרוע הנאצי לא היה "בנאלי" מפני שהיה שגרתי, אלא מפני שבוצע על ידי אנשים שגרתיים. לטענתה, מה שהניע טיפוסים אפרוריים כמו אייכמן להירתם להשמדה ההמונית של היהודים היה "חוסר המחשבה" של ביורוקרט הממלא את תפקידו בצייתנות גמורה, אפילו אם הדבר נוגד את נטיותיו האישיות או את מצפונו המוסרי. אייכמן, הדגישה ארנדט, היה רחוק מאד מן המפלצת שתיאר התובע, גדעון האזונר, בנאום הפתיחה של המשפט. הוא "לא היה יאגו וגם לא מקבת, והוא בוודאי לא היה מעלה על דעתו להחליט, כמו ריצ'רד השלישי, 'להראות שהוא רשע'", כתבה ארנדט. "מלבד פעלתנות יוצאת מגדר הרגיל למען זכייה בקידום אישי, לא היו לו שום מניעים. והפעלתנות הזאת כשלעצמה לא הייתה פלילית בשום אופן. הוא לעולם לא היה רוצח את הממונה עליו כדי לזכות במשרתו. אפשר לומר, בלשון הדיבור, שפשוט לא היה לו מושג מה הוא עשה". מנקודת מבט המוסרית והמשפטית המייחסת משקל מכריע לכוונה הפלילית – לרצון להרע – דיוקן כזה של "בורג במכונה" "עלול להיתפס כנימוק להקלה בעונש, אבל ארנדט חתרה למסקנה אחרת. היא גרסה שאייכמן הם פושעים מסוג חדש; הניסיון להעמידם לדין על יסוד הקטגוריות המשפטיות הקיימות הוא פרובלמטי, אבל – וזו נקודה בעלת חשיבות מכרעת - בדיוק מפני שקשה לייחס לטיפוסים דהויים כאלה סדיזם או קנאות אידיאולוגית, הרשעות של מעשיהם היא "מבעיתה, בלתי ניתנת לביטוי במלים או במחשבות".

ארנדט טעתה לגבי אייכמן. ההקלטות של שיחותיו עם העיתונאי ההולנדי וילם סאסן ב-1957 - הקלטות שלא נכללו, מסיבות כאלה ואחרות, בחומר הראיות של התביעה הישראלית במשפטו – אינן מותירות מקום לספק: אייכמן היה נאצי ואנטישמי פנאטי, שנרתם להוצאה אל הפועל של "הפתרון הסופי" מתוך תחושת שליחות ושכנוע פנימי עמוק. הוא היה הרבה יותר אינטליגנטי ומודע למשמעות ההיסטורית והמוסרית של מעשיו מן הדמות המחוקה והלא מרשימה שתיארה ארנדט על סמך מה שראו עיניה בירושלים. מבחינה עובדתית, לפחות, הצדק היה עם האוזנר: אייכמן אכן היה התגלמות הרוע האנטישמי.

3. ואחרי שאמרנו את כל זה, אי אפשר לפטור את טענותיה של ארנדט בקלות ראש. היא נהגה ביהירות ובחוסר רגישות, והעדיפה להתבצר בעמדת האינטלקטואלית הדיסידנטית במקום להודות במשגיה או אפילו להטות אוזן לביקורת, אבל הייתה לה סיבה טובה לצאת נגד הדימוי ה"דמוני" של הנאציזם. היא הייתה מעורה מספיק במסורת התרבותית והאינטלקטואלית של גרמניה כדי לחוש, כמעט באופן אינטואיטיבי, שהדימוי הזה, שהקורבנות נאחזו בו בכל כוחם, עלול לשרת גם – ואולי בעיקר – את המרצחים.

כדי לרדת לחקר העניין (במגבלות הכתיבה בפייסבוק), כדאי אולי לחדד נקודה שארנדט עצמה לא פיתחה די הצורך. לכל אורך כתביה, התמודדותה עם שאלת הרוע התכתבה בעיקר עם הפילוסופיה המוסרית של קאנט. בחיבורה המונומנטלי על "יסודות הטוטליטריות", שראה אור ב-1951, היא מציגה את המשטרים המפלצתיים של גרמניה הנאצית ושל ברית המועצות הסטליניסטית כמופעים של "רוע רדיקלי", ולכן גם כתופעות בעלות היבטים חידתיים. "כל המסורת הפילוסופית שלנו משוקעת בתובנה כי אין אנו מסוגלים לתפוס את 'הרוע הרדיקלי' ", כותבת שם ארנדט, "ואמת זו משותפת הן לתיאולוגיה הנוצרית, שהעניקה גם לשטן עצמו מקור שמיימי, הן לקאנט, הפילוסוף היחיד שהיה, לפי המונח שהוא עצמו טבע, חייב לבטח לחשוד בקיומו של רוע כזה, גם אם ניסחו מניה וביה באופן רציונלי כ'נעוות של הלב' (preverted ill will ), שאפשר להסבירה במניעים בעלי פשר". בשלב מוקדם זה של התפתחותה התיאורטית, ארנדט אינה נרתעת ממיסטיפיקציה של הרשע, אבל נדמה שהיא עושה עוול לקאנט כשהיא כורכת את הגותו יחדיו עם הדוקטרינות הכנסייתיות על אודות מהותו של השטן. קאנט אמנם הושפע מן התפיסה הנוצרית של החטא הקדמון, אבל הוא גם הבחין במפורש בין מה שהוא מכנה "רוע רדיקלי", הנובע מפגם בשורש (radix – "שורש" בלטינית) הנפש האנושית, ובין רוע "שטני", המערער על החוק המוסרי מתוך זדון מכוון ומחושב. קאנט האמין שהאדם לוקה רק בסוג הראשון של רשעות. בגלל חולשת רצונו הטוב, הוא עלול לסטות מן החוק המוסרי – אבל הוא אינו מסוגל לערער לחלוטין על תקפותו של החוק הזה, כלומר להרע בשביל להרע. בני האדם, קבע קאנט, הם יצורים עקומים אך בשום אופן אינם שטנים.

מהתייחסויותיה של ארנדט לרוע הרדיקלי או השורשי מתקבל הרושם שהיא נטתה לעתים לזהותו עם רוע שטני ולטשטש בכך את ההבדל התיאורטי שעליו עמד קאנט. מכל מקום, עמדתה לגביו השתנתה בחלוף הזמן. אחרי "אייכמן בירושלים", וככל הנראה בעקבותיו, היא החלה לכפור בקיומו של רוע כזה. בחליפת המכתבים שלה עם גרשום שלום היא טענה בנחרצות ש"הרוע לעולם אינו 'שורשי', שהוא רק קיצוני ואין בו לא עומק ואף לא ממדים שטניים". זוהי תפיסה פילוסופית מוכרת, שנציגה המפורסם ביותר הוא אפלטון: היא גורסת אין לרשעות שום ממד פוזיטיבי; היא העדרו של הטוב ותו לא. הבחירה ברע על פני הטוב אינה יכולה להיות פרי הכרעה תבונית.

בהרצאה שנשאתי לפני שנים ספורות באוניברסיטת תל אביב תחת הכותרת "הרהורים אנטי-אפלטוניים על המגנטיות של הרשע" מתחתי ביקורת על התפיסה הזאת, וטענתי שהיא שגויה גם ביחס לנאצים מסוימים, שהיו מודעים בהחלט לאופיים המתועב, הלא-אנושי, של מעשיהם (ארנדט עצמה הודתה שריינהרט היידריך, בניגוד לפקודו אייכמן, היה רחוק מלהיות רשע בנאלי). ואף על פי כן, אין זה מקרי שגם ברגעים נדירים של רפלקסיה ביקורתית, פושעי המלחמה הגרמנים לא ראו עצמם כרשעים במובן היהודי-נוצרי של המונח. כשהם תלו את פשעיהם בפעולתם של כוחות "דמוניים" הם לא התכוונו בהכרח לשטן.

4. אי אפשר לדבר על ה"דמוני" בהקשר הנאצי בלי לחזור ליוהאן וולפגנג פון גתה, גדול משורריה של גרמניה. העובדה שהנאצים העריצו את גתה אינה צריכה לשמש ראיה נגדו, בדיוק כשם שאינה ראיה נגד ניטשה: הוא נערץ באותה מידה, אם לא יותר, על מתנגדיהם. פולחן גתה נמשך במשנה עוז אחרי מלחמת העולם השנייה – במזרח גרמניה עוד יותר מאשר במערבה. כמו שייקספיר באנגליה ודנטה באיטליה, הוא נחשב לגאון הספרותי המכונן של ארצו: גתה, כך יאמר לך כמעט כל מבין עניין, העמיק לצלול יותר מכולם למעמקי הנפש הגרמנית. בדברים האיומים והמופלאים שדלה משם טמון סוד גדולתו.

גתה עצמו עסק בגדולה מזווית ספרותית ("פאוסט") ואינטלקטואלית, והציע לה הסבר מאלף באוטוביוגרפיה "מחיי: פיוט ומציאות" שכתב בשלהי חייו. בחלקה האחרון, שראה אור לאחר מותו, גתה חולק עם הקוראים את אמונתו בקיומו של כוח טמיר המצוי בישויות חיות ובאובייקטים דוממים גם יחד – "משהו שלא היה אלוהי, כי דומה שלא היה נבון; משהו שלא היה אנושי, כי היה בלתי-הגיוני; משהו שלא היה שטני, כיוון שהיה שוחר טוב; משהו שלא היה מלאכי, כי לעתים קרובות ניכרה בו שמחה לאיד; משהו שדומה היה למקרי, כיוון שלא היה לו המשך. היה דמיון-מה בינו לבין יד ההשגחה, כיוון שהעיד על קשרים". גתה מודה שהוא מתקשה להגדיר את מהותו המדויקת של הכוח הזה, שאותו הוא מכנה בשם "דיימוני" (damonisch). בדומה למקורות הקלאסיים, שמהם הוא שואב השראה – בראש ובראשונה אפלטון – גתה אינו מייחס משמעות שלילית בהכרח לדיימוניות; היא אינה שטנית או חורשת רע בפני עצמה. ואולם, כשם שהיא יכולה לעורר השראה אצל האמן ואיש החזון, כך היא עלולה להפוך לדיבוק הרסני אצל המנהיג. הדיימוניות, אומר גתה, "לובשת את צורתה האיומה ביותר כאשר היא משתלטת במידה מכרעת על אדם כלשהו. במהלך חיי הייתי עד לכמה דוגמאות כאלה, קצתן מקרוב, קצתן מרחוק. הנפגעים הם לאו דווקא האישים המעולים ביותר, לא דווקא המצטיינים בשאר רוחם או בכישרונותיהם; ואף לעתים רחוקות הם מתייחדים בטוב לב; אלא שעוצמה כבירה שופעת מהם, והם כופים את מרותם על כל היצורים, ואף על כל היסודות, במידה שלא תיאמן, ומיהו אשר יוכל לשער עד היכן עשויה השפעה כזו להגיע? כל הכוחות המוסריים ביחד לא יוכלו להם; לשווא ינסה החלק הנאור יותר של האנושות להחשיד אותם כמרומים או כמרמים; המון העם נוהר אחריהם. לעתים רחוקות, אם בכלל, מוצאים הם דומים להם בין בני דורם; שום דבר אינו יכול לגבור עליהם, אלא עצם העולם שהם לוחמים נגדו".

כשגתה העלה את השורות האלה על הכתב בתחילת שנות השלושים של המאה התשע עשרה, הוא ראה לנגד עיניו את נפוליאון. מי שקרא את ספרו מאה שנים מאוחר יותר ראה מן הסתם לנגד עיניו דמות אחרת. גם כיום קשה לקרוא את הטקסט הספציפי הזה בלי לייחס לו איכויות אלביתיות, כמעט נבואיות. גתה ענה לכאורה מראש על שאלה שהטרידה את העולם כולו מאז עלותו של היטלר לשלטון: כיצד הצליח איש כה נלעג מבחינות רבות להכפיף לכוח רצונו את העם הגרמני ולגרור אותו למערכה עולמית הרסנית? לשאלה הזאת, כך נדמה, לא נמצאה מעולם תשובה מניחה את הדעת בתחום הרציונלי; הפנייה אל ה"דמוני" היא כמעט מתבקשת.

5. בנקודה הזאת, ואף שדיוננו הולך ומתארך בה בעת שהוא הולך ומכביד, אני מקווה שתתירו לי מעין אתנחתא קומית. לרשימת הפרסונות הנכבדות שציטטתי לעיל אני מבקש להוסיף, ברשותכם, את נורם מקדונלד, הקומיקאי הקנדי שהלך לעולמו לפני שנה וחצי. כפי שיודעים כל מעריציו ומוקיריו, מקדונלד היה גאון שהעמיד פני אימבציל. ההתחזות לכסיל תמים ונבער מדעת, שאותה שכלל למדרגת אמנות, הניבה כמה בדיחות מוצלחות (יותר ופחות) על גרמניה הנאצית, נושא שאליו חזר שוב ושוב בהופעותיו הפומביות ובפודקאסט שלו. "אתם יודעים, ככל שאני לומד יותר ויותר על הטיפוס הזה, היטלר, כך אני מחבב אותו פחות ופחות", בישר מקדונלד באחד ממופעיו האחרונים. "ביררתי אצל כל מיני אנשים. שאלתי אותם, 'איך לעזאזל הלכו כל הגרמנים האלה אחרי המטורף הזה?' והם אמרו לי, "הו, הוא היה נואם מדהים. הוא היה מסוגל להפנט אותך באמצעות כישורי הנאום שלו'. ואז צפיתי בהיטלר והוא כאילו (נורם מעווה את פניו, מנופף באגרופו וצורח בג'יבריש דמוי גרמנית), ואני חושב, 'מה??? לא כך דמיינתי לעצמי ממזר חלק-לשון '. "

נורם מקדונלד מנסה להדגים כאן תרגיל נראטיבי הנקרא גם בשם "היגיון המקרר" (fridge logic). זכות היוצרים על המונח שמורה, כנראה, לבמאי אלפרד היצ'קוק, ששיבץ בסרטיו סצנות שבהן הגיבור, העוסק בפעולה שגרתית כלשהי – כמו הוצאת בשר עוף מן המקפיא – חווה לפתע הבלח של הבנה בדיעבד ("רגע אחד!"...). בעגת התסריטאים, "היגיון המקרר" הוא טוויסט אפיסטמי קלאסי: התובנה הפתאומית אמורה לפקוח את עיני הגיבור ואת עינינו לאמת המטרידה שהסתתרה מאחורי החזות הרגילה והנורמלית-לכאורה של הדברים. היא מעלה אותנו על הדרך לפתרונה של תעלומה שאולי לא היינו מודעים לקיומה (סצנת הסיום בסרט "החשוד המיידי" של בריאן סינגר היא אולי הדוגמה הקולנועית המפורסמת ביותר לרגע כזה). אולם לקומיקאים מסוגו של נורם מקדונלד אין צורך בפתרונות: הקושיות עצמן מעניינות אותם לאין ערוך.

דא עקא שבמקרה הספציפי הזה הבדיחה פשוט לא עובדת. מדוע? מפני שמקדונלד לא חשף שום מוזרות שנעלמה מעיני אחרים. הוא בסך הכול שאל, בשפתו העממית והמגושמת במכוון, אותה שאלה מעיקה ומציקה שהעסיקה רבים ושעליה גם השיבו רבים, אולי רבים מדיי, בהסבר נוסח גתה.

6. לא אכחיש, ההסבר הזה מצית את הדמיון, ובהעדר חלופות רציונליות ייתכן שניאלץ להסתפק בו. אולם הוא צריך לעורר בנו חשדנות. מדוע? כי הוא מוביל, בנקל, למסקנות מוסריות בעייתיות. דוגמה לכך אפשר למצוא במונוגרפיה המרתקת "היטלר: החידה האיומה ופשרה", פרי עטו של העיתונאי הגרמני סבסטיאן הפנר (או בשמו האמיתי: ריימונד פרצל). כמו מקדונלד, הפנר משתאה מול היכולת הייחודית של היטלר "להפוך אסיפות של בני אדם שונים [...] להמון הומוגני שהיה כחומר ביד היוצר; להשרות עליו תחילה מעין טראנס ואחר כך להביאו למשהו הדומה לאורגזם קולקטיבי." וכמו מקדונלד, הפנר מדגיש שהיטלר לא היה רב אמן רטורי; נאומיו "החלו לאט ולמקוטעין, היו לקויים בהיעדר מבנה הגיוני ולפעמים כמעט שלא היה בהם תוכן ברור, ומלבד זה הושמעו בקול צרוד-ניחר". ועם זאת, על אף החסרונות האלה, הפנר משוכנע שהיטלר ניחן בכוח דיימוני ב"יכולת היפנוטית, היכולת של כוח-רצון מרוכז להשתלט תמיד על תת-הכרה קולקטיבית, כל אימת שניצבה לפניו".

המונוגרפיה של הפנר כתובה בתנופה ומכילה לא מעט תובנות מאלפות. למרבה הצער, היא גם מובילה את הקוראים למסקנה מקוממת. הפנר, שבסוף שנות השבעים כבר חצה את הקווים מן השמאל לימין, טוען שהיטלר היה נטע זר בהיסטוריה ובתרבות של גרמניה – שהוא "עומד מחוץ לכל מסורת גרמנית, ופחות מכל הוא קשור במסורת הפרוטסטנטית-הפרוסית, שהייתה (ואין להוציא מכלל זה את פרידריך ואת ביסמרק) מסורת של שירות מפוכח וחסר פניות לטובת המדינה". בניגוד לאוטוקרטים שקדמו לו ושעמלו על כינונה של מערכת שלטונית יעילה ואפקטיבית, היטלר "שקד שקידה מתוכננת להמיר את הפיכחון בשיכרון המונים; יכולים אנו לומר כי שש שנים הגיש את עצמו לגרמנים כמו סם – ולפתע נטל אותו מהם בזמן המלחמה". היטלר, במלים אחרות, היה מעין חלילן מהמלין – "אורח לא קרוא, שבא לפתע מבחוץ, ומ'בחוץ' אין פירושו במקרה הזה רק מאוסטריה" – וכמו אותה דמות מסתורית, ספק אנושית ספק דמונית, הוא כישף את הבריות וגרם להן לפעול בניגוד לטבען ולשיקול דעתן. "היטלר היה בעיני הגרמנים תמיד איש שבא ממרחקים, רגע כאילו נפל משמים, ומשנהו – ירחם האל – מתחתיות הגיהנום", טוען הפנר.

ספרו של הפנר, שתורגם לעברית ב-1979, מדגים כיצד עלולה המיסטיפיקציה של המנהיג להיכרך ברהביליטציה של המונהגים. הלוגיקה המוסרית הרי אינה נפתלת במיוחד: אם היטלר הוא תופעה דיימונית או דמונית, הרי שחסידיו נושאים באחריות מוגבלת למעשיהם; הם פעלו כמי שכפאם שד. הפנר אינו אומר זאת מפורשות, אבל זוהי השורה התחתונה בחיבורו: גלגול האשמה מן הרבים אל המעטים או אל הדיימון הבודד בפסגה.

7. למותר לציין שהפנר מעולם לא נמנה עם מעריציו של הפיהרר. מי שקרא את ספר זיכרונותיו המוקדמים, "חייו של גרמני 1933-1914", שראה אור רק לאחר מותו, התרשם בוודאי מתיאורו הנוקב והכאוב את הידרדרותה המוסרית של החברה הגרמנית. בניגוד להפנר, הפסיכולוג השוויצי קרל גוסטב יונג היה לזמן מה תומך גלוי של הנאציונל סוציאליזם ולא בחל באמירות גזעניות ואנטישמיות. מידת הזדהותו האמיתית עם הרייך השלישי עדיין שנויה במחלוקת (הוא הגן, כנראה, על כמה ממכריו היהודים ואף פעל בשירות המודיעין האמריקני) אך גם אם נשעה, לצורך העניין, את שיפוטנו לגבי פרק אפל זה בביוגרפיה האישית שלו, קשה לעבור בשתיקה על הסבריו של יונג לתופעה הנאצית – הסברים שבהם דבק גם לאחר שזנח אשליות אחרות לגבי הצורר. מי שמכיר את משנתו של יונג ואת משיכתו למיסטיקה ולמיתולוגיה לא יתפלא לגלות שהוא הביא את התיאוריה הדיימונית של הנאציזם עד הקצה: הוא השווה את היטלר ל-ווטאן, האל הפגאני הישן, ותיאר אותו כפרסוניפיקציה של הלא-מודע הגרמני הקיבוצי. הפיהרר, לדברי יונג, לא היה בן אנוש רגיל, אלא סוג של אוטומטון, מדיום אימפרסונלי שדרכו באו הגרמנים לידי חיבור מאגי עם שורשיהם הקמאיים וחוו התעלות המונית אורגיאסטית. איך אפשר להעביר ביקורת על אנשים המצויים במצב נפשי כזה? אי אפשר, ענה יונג. "אנו, העומדים בחוץ, נוטים לשפוט את הגרמנים כאילו היו סוכנים מוסריים אחראיים, אבל אולי נכון יותר יהיה לראות גם בהם קורבנות".

אלה טענות מגונות הרבה יותר מכל מה שאמרה או כתבה חנה ארנדט אי פעם. אפשר שהיינו פוטרים אותן כמשובות של הוגה דעות אזוטרי ובעל השפעה מוגבלת (מחוץ לחוגי הפסיכולוגיה, לפחות), אלמלא נמצא להן כיום דובר נלהב ופופולארי להדהים: מי אם לא ג'ורדן פיטרסון, גורו עזרה-עצמית הנהנה משום מה מהילה של אינטלקטואל ציבורי. פיטרסון, פסיכולוג קליני בהכשרתו, מרבה להגג על הנאציזם, ואף שהתעניינותו בנושא היא טבעית בהחלט ואף מוצדקת, הזווית היונגיאנית של ניתוחיו מחזקת את החשד שמשהו רקוב בממלכת ג'ורדן. בריאיון שהעניק פיטרסון ליוטיובר הישראלי איתן קליין בדצמבר 2017 הוא מצטט את אבחנתו של יונג שהיטלר שימש כ"שופר" ל"לא-מודע הקיבוצי של העם הגרמני". מבחינת פיטרסון, אין כאן שום מסתורין: מה שאפשר לפיהרר להתחבר בצורה מוצלחת כל כך למאווייהם האפלים של הגרמנים היה לא יותר מתהליך פשוט של ניסוי וטעייה. כל שנדרש מן הדמגוג המוכשר היה להעניק תשומת לב מספקת לתגובות של קהלו ולכוונן את מסריו בהתאם: "כשהוא אומר דבר א', כלום לא קורה. כשהוא אומר דבר ב', כולם שואגים". כך, על ידי המיפוי העקבי של נקודות לחץ בפסיכה העממית, הפך היטלר את עצמו להתגלמות התשוקה הגרמנית "לסדר ולנקמה". ומאחר שתפקד כהשתקפות פסיבית של פנטזיות קולקטיביות, הוא עוצב, למעשה, בידי ההמון.

פיטרסון מגיע למסקנות מרחיקות לכת עוד יותר מאלה של סבסטיאן הפנר: מנקודת מבטו, אפילו היטלר אינו מקור הרשע. האידיאולוגיה המפלצתית של הנאצים התגבשה באופן כמעט אוטומטי, בלולאת משוב בין המנהיג למונהגים: איש מן השותפים לפשעי הרייך לא תפקד כסובייקט מוסרי במובן המלא של המילה. מיהו, אם כן, האשם האמיתי בפשעים האלה? הלא-מודע הקולקטיבי, הדיימון היונגיאני של העם הגרמני.

8. דבר מכל זה לא היה מפתיע את חנה ארנדט. "דמוניזציה יכולה לסייע בהמצאת אליבי", אמרה כבר ב-1964 ליואכים פסט. "אתה נכנע להתגלמות השטן, וכתוצאה מכך אתה עצמך אינך נושא באשמה". בדיוק מן הטעם הזה, הגרמנים היו הרבה יותר להוטים לאמץ את דימויו הדמוני של היטלר מאשר אויביהם. ארנדט לא רצתה להותיר להם את האליבי הנוח הזה, אבל היו אלה היהודים, ולא הגרמנים, שחשו מותקפים על ידה. היא לא הצליחה – וגם לא התאמצה במיוחד – לתקן את הרושם המוטעה שעורר ספרה. לא צריך להימנות עם חסידיה או אפילו להסכים עם טיעוניה כדי לנסות לעשות זאת עבורה.

הדרך לגן עדן רצופה כוונות רעות / אורי לוטן / יש חדש במערב, תולדות הניו אייג', פרק 32 / מדף בית הוצאה לאור

 אורי לוטן, יש חדש במערב, תולדות הניו אייג', פרק 32, 19/1/2005 11:32

 הדרך לגן עדן רצופה כוונות רעות

אחת התופעות המוזרות ביותר בהתעוררות האזוטרית שעברה על התרבות המערבית במחצית השנייה של המאה העשרים קשורה דווקא לאחת התופעות המתועבות ביותר שבה, הנאציזם, ויותר מכל דמותו של אדולף היטלר לא כפוליטיקאי אכזר ורוצח המוני, אלא כדמות מיסטית-פולחנית שגם כיום אחרי מותו משמש השראה לקבוצות מיסטיות שונות, סודיות ומחתרתיות ברובן. למרבה הפליאה והצער חלק מהתורות הנסתרות הללו הסתנן אל תוך חוגי הניו אייג', אם כי לא תמיד בצורה גלויה. אחת מעמודי התווך של הניו אייג', ומי שקרויה לעתים קרובות האמא של הניו אייג', אליס ביילי האמריקאית, היתה אנטישמית מוצהרת, ובחלק מכתביה אפשר למצוא חלקים הנראים כאילו נלקחו באופן ישיר מספר תעמולה של המפלגה הנאצית.

אינספור ספרים ומחקרים נכתבו על דמותו של היטלר ובחלקם מוזכרות ההשפעות המיסטיות-אזוטריות שעזרו לו להגיע לרמה כזו של כריזמה שהפכה אותו למה שהיה. לנסות ולהבין את דמותו של היטלר היא משימה לא קלה, שכן ההיסטוריה של האיש אינה דומה לזו של אף אחד אחר שקדם לו. את הסיבות הישירות שגרמו לפריצת מלחמת העולם השנייה יש לייחס קודם כל לנסיבות הפוליטיות שבתוכן התרחשה, וזהו כמובן לא המקום לדון בכך. גם המניעים הפסיכולוגיים שמאחורי פעילותו של היטלר, אינם מספיקים כדי להסביר את התופעה. לא כל ילד מוכה או צייר כושל הופך בהמשך דרכו למנהיג אכזרי ולשליט של מנגנון אפל והרסני כמו המפלגה הנאצית וכל הקבוצות הקשורות בה. במשך השנים ניסו להסביר את התופעה מנקודת מבט אזוטרית. אין זה סוד שהאס.אס. ראו את עצמם כקבוצה מיסטית מאוחדת עם קודים, שבועות אמונים ומנהגים סודיים. אנחנו גם יודעים שהיטלר היה צמחוני ואנחנו יודעים שהיה קשור מאוד למסורת התרבותית הגרמנית, אבל מעטים האנשים שיודעים  שהיטלר היה חובב מיסטיקה מושבע וראה את משימתו לא רק כדרך פוליטית או כוחנית, אלא כשליחות דתית, הוראה מגבוה שהצדיקה את כל האמצעים בדרך להשגת המטרה.

חוסר האבחנה המוחלט הזה בין טוב ורע יכול להיות מוסבר רק בשתי דרכים. או שהאיש היה מטורף, וזוהי ההנחה המקובלת, אבל היא בכל זאת אינה מסבירה את העובדה שמיליוני גרמנים נדבקו בטירופו. הדרך השנייה להסביר את התופעה הנאצית היא שהיטלר ניחן בכוחות על-טבעיים שאפשרו לו להחזיק את העם הגרמני כולו תחת ידו. ההיבט הזה הוא פחות ידוע. אי אפשר להתכחש לכוח המאגי שהיטלר ניחן בו. אדם קטן ואפרורי עם קול צרחני שהצליח להפנט אומה שלמה ולהפוך לאדם החזק ביותר באירופה בשנות השלושים והארבעים. המחקרים הרבים שנעשו בדבר קשריו של היטלר עם עולם המיסטיקה אינם מצדיקים כמובן את האמצעים שבהם השתמש בדרך להשגת המטרה, אבל הם יכולים לשפוך מעט אור על דמותו, ועוד יותר מכך להסביר את ההשפעה והכוח המנטלי האדיר שעמדו לרשותו. אחת התיאוריות הרווחות ביותר היא שהיטלר וחבריו למעגל הפנימי בצמרת הנאצית אכן למדו תורות נסתרות, אבל השתמשו בהן לרעה, וזו הסיבה לכל.

אבי המיסטיקה הנאצית היה היינריך הימלר שהיה חובב מיסטיקה עתיקה והוקסם במיוחד מהמורשת הארית. הוא מצא הקשרים בין תורת הגזע הנאצית ופולחנים הינדים ובודהיסטיים עתיקים, ואף ארגן משלחת לטיבט על מנת לחפש את שורשי הגזע הארי. בצד השני של המטבע הפשיסטית, באיטליה, היה יועצו של בניטו מוסוליני, ג'וליו אֶבולה, שניסה להרחיק אותו מהוואתיקן (יצוין שגם הוואתיקן מצידו קיים קשר סודי עם היטלר) ולקרב אותו לפגאניזם. ולדעת חסידי המיסטיקה הנאצית בתקופת המלחמה, אנשים כמו היטלר והימלר גילו את סודות הכוח הנסתר שאפשר להם להשתלט על אירופה.

ב-1912 הקימה חבורה של גרמנים את מסדר הטאוטונים, חבורה מיסטית שלדבריה היו בידיה הוכחות לעתיקותו של הגזע הארי. קבוצה נוספת שנקראה "טולֶה" הוקמה בשנת 1918. אחת הדמויות הבולטות באגודה היה רודולף גלאואר, שהיה מומחה למדיטציה סוּפית. אגודת טולה ראתה את עצמה כמסדר דתי אזוטרי לכל דבר, ואחד החברים בה, פרידריך קרוהן, שהיה גם רופא השיניים של היטלר, הוא זה שעיצב את סמל צלב הקרס, המבוסס על הסמל טיבטי העתיק, הסוואסטיקה. 

ההשפעה המיסטית הגדולה ביותר על היטלר היתה זו של דיטריך אקהארט, מיסטיקן גרמני ובעל ידע רב בתורות אזוטריות שונות, שלימד את היטלר סודות רבים. לאות הוקרה הקדיש לו היטלר את ספרו מיין קאמפף. קבוצה מיסטיקנית נוספת שהוקמה באותה תקופה היתה קבוצת "וְריל" שיש מי שמייחסים אותה לג'ורג' גורדג'ייף. הם לימדו טכניקות של ריכוז ומדיטציה שנועדו לעורר את הכוח הרדום שנקרא בפיהם וריל. ככל הידוע היה היטלר  עצמו כמו גם רופאו האישי והרמן גרינג, חבר בקבוצה. יש לציין שעצם קיומה של הקבוצה הוא נושא לחילוקי דעות בין היסטוריונים. ישנם היסטוריונים רבים המכחישים את עצם קיומה, לא כל שכן את העובדה שהיטלר היה חבר בה, ולעומתם חוקרים רבים המביאים ראיות לקיומה ולאידיאולוגיה שעמדה מאחוריה. דמות נוספת שתרמה להשפעה המיסטית על הנאצים היה קארל הָאוסהופר שהיה תלמיד שקדן של תורת גורדג'ייף. הוא למד בטיבט והיה מומחה לזן בודהיזם שעבד בצמוד עם היטלר והיה בקשר עם אגודות טיבטיות שונות ששמרו לדבריו את הסוד לקיומו של האדם העליון. קיימות סברות שגם אליסטר קראולי וגם גורדג'ייף חיפשו ליצור קשר עם היטלר, אם כי אין הוכחות חותכות שאכן כך היה. היטלר עצמו בשלב מאוחר יותר דחה את כל האגודות המיסטיות השונות ואסר על קיומן, ביניהן הבונים החופשיים, תיאוסופיה ואנתרופוסופיה.

מה שמעניין הוא שדווקא בסוף המלחמה, לאחר תבוסתה של גרמניה ונפילת הרייך השלישי, התעוררה תופעה שאינה מוזכרת לעתים קרובות, בוודאי שלא לטובה, בשם היטלריזם אזוטרי. המקור לקיומו של הזרם הביזארי הזה הוא בדמותה של סָויטרי דֶווי, אשה ממוצא צרפתי שהפכה להינדואיסטית ומצאה קשר הדוק בין האידיאולוגיה הארית של היטלר והמאבק לשחרור הודו מעולה של בריטניה. צלב הקרס (הסוואסטיקה) היה סמל חשוב במיוחד עבורה, מכיוון שסימל לדבריה את האחדות שבין העם הגרמני וההינדואיזם. הסוואסטיקה היא סמל דתי רב עוצמה בתרבות הטיבטית, שם הוא נחשב דווקא לסימן של מזל. דֶווי כינתה את היטלר אוואטאר, התגלמות אלוהית בגוף אנושי, וראתה בו התגלמות של האל וישנו. 

דמות חשובה נוספת באזוטריקה הנאצית היתה מיגל סראנו, דיפלומט צ'יליאני שכתב שני ספרים "היטלריזם אזוטרי" ו"אדולף היטלר - האוואטאר האחרון". סראנו האמין שהיטלר נמצא בשמבלה, מרכז תת קרקעי באנטארטיקה, לשם הועבר מטיבט ובו קיים מגע עם האלים הקדומים על מנת לחזור במועד הנכון לאדמה ולהשלים את משימתו ולהוביל את כוחות האור לניצחון על פני כוחות האופל. לשיטתו בני הגזע הארי היו קשורים לשמש בעוד כל הגזעים האחרים, במיוחד היהודים, היו קשורים לירח. הוא גם האמין שאנשי הגזע הארי הם למעשה אלים, ולכן אינם עומדים למבחן הצדק כבני אדם רגילים, מה שהצדיק בעיניו את מעשיהם האכזריים.

הקישור בין אליסטר קראולי, גורדג'ייף והיטלר אינו מוכח. עם זאת אפשר למצוא קשר הדוק בין המיסטיקה הנאצית וספריה הרבים של הוגת דעות בשם ד"ר אליס ביילי שהיתה דמות רוחנית חשובה במחצית הראשונה של המאה והפכה במשך השנים לאחת הדמויות המשפיעות ביותר על האידיאולוגיה של הניו אייג'.

 

שיר עד - שיר השירים (טרילוגיית מאוטהאוזן) - מילים: י.קמבנליס | תרגום: אלינוער מואב | לחן: מיקיס תאודורקיס | עיבוד וניצוח: יוסי בן-נון | שירה: אלינוער מואב

קישור לסרטון: שיר עד - שיר השירים (טרילוגיית מאוטהאוזן) - מילים: י.קמבנליס | תרגום: אלינוער מואב | לחן: מיקיס תאודורקיס | עיבוד וניצוח: יוסי בן-נון | שירה: אלינוער מואב

 

מה יפהפייה היא אהבתי,

בשמלה של יום-יום

ומסרקה בשערה.

אף אחד לא ידע עד מה יפה הנה.

אף אחד לא ידע עד מה יפהפייה הנה.

אף אחד לא ידע עד מה יפהפייה הנה.

 

בנות של אושוויץ,

בנות של דכאו,

הראיתן את אהבתי?

הראיתן את אהבתי?

הראיתן את אהבתי?

 

אותה ראינו במסע ארך.

לא הייתה לה שמלתה עוד,

ולא מסרקה בשערה.

 

 מה יפהפייה היא אהבתי,

תמיד אותה ליטפה אמה,

וגם אחיה נשקה..

אף אחד לא ידע עד מה יפה הנה.

אף אחד לא ידע עד מה יפה הנה.

אף אחד לא ידע עד מה יפה הנה.

 

בנות של מאוטהאוזן,

בנות של בלזן,

הראיתן את אהבתי?

הראיתן את אהבתי?

הראיתן את אהבתי?

 

אותה ראינו בככר העיירה.

מספר על זרועה הלבנה.

כוכב צהוב על לבה.

 

מה יפהפייה היא אהבתי,

בשמלה של יום-יום

ומסרקה בשערה.

אף אחד לא ידע עד מה יפה הנה.

אף אחד לא ידע עד מה יפהפייה הנה.

אף אחד לא ידע עד מה יפהפייה הנה.

 

 

דובְרת הצער

זמן 1 דוד מיכאלי 1979 Time 1 David Michaeli

דובְרת הצער

 

דּוֹבְרַת הַצַּעַר שֶׁל אַרְצִי

עֲגוּנָה אֶל חוֹפִים שֶׁל אֵשׁ

אַבְנֵי גָּזִית סִפּוּנֵי גִּבְעוֹתֶיהָ

סְתָיו אַלִּים מַשְׁחִיר כְּתַב שְׂדוֹתֶיהָ

הֵיכָלוֹת בִּצּוּרִים עַל יְמֵי מִישׁוֹרֶיהָ

אֶת בֶּטַח הָרֶיהָ חוֹצִים תַּמְרוּרִים

חֻפָּתָהּ זְמַן בְּרֵאשִׁית וּשְׁמוֹת

חוֹפֶנֶת עֳגָנִים שֶׁל אֵשׁ וּכְתוֹבוֹת

וַיִּקְרָא בַּמִּדְבָּר דְּבָרִים.

At the end of course, in the grave, בסוף המסלול, בקבר

 

בסוף המסלול, בקבר,

יעמדו ויעניקו לי כומתה לבנה

וכנפי חיים

היית בסדר. מאה אחוז.

קצת פישלת ב 40'

אבל הוכחת את עצמך ב 60'.

לא קיטרת.

לא מצטיין, אבל מעל לממוצע.

תודה על השירות

ולהתראות במחזורים הבאים.

עכשיו, עכשיו בחופש

נשאר להוכיח את עצמי לתולעים.

 

At the end of course, in the grave,

They will stand up

and give me the white beret

and wings of life

Just fine you were

a hundred percent.

You messed up a bit in 40'

But you proved yourself in the 60's.

You didn't complain.

Not outstanding, but above average.

Thanks for the service

and see you in the next cycles.

Free, now, free

What just left is to worms prove myself.

הזעקה אל הרבנים

 

קפלן 4

4.2.23

 הזעקה אל הרבנים

רבנים! הגאולה חולפת על פניכם מזה 75 שנים.

רבנים! ירושלים בנויה.

רבנים! גאולה אינה מצב נצחי.

רבנים! גאולה דורשת מלאכה בלתי פוסקת לקיימה.

רבנים! לימוד תורה לבדו אינו תחליף לאחזקה ולטיפוח של סביבה וחברה על כל חבריה.

רבנים! לימוד תורה לבדו אינו יכול לבוא על חשבון הזנחה של סביבה וחברה על כל חבריה.

רבנים! כל תנועה משיחית בעם ישראל לקתה בעיוורון והסתיימה באסון ושמד.

רבנים! גאוות חינם, שנאת חינם ונקמה אינן דרך התורה וסופן אסון ושמד.

רבנים! אל תתנו שיענו בעמכם ישראל עדות שקר כי את עצמכם ואת תלמידיכם הנכם דנים.

רבנים! התעוררו והעירו את תלמידיכם כי כל ישראל אחים והם ערבים זה לזה.   

 

הזמן הופך את הבקרים לטיפשיים

 

GRRR... / David Michaeli / 1987/1996 

הַזְּמַן הוֹפֵךְ אֶת

הַבְּקָרִים לְטִפְּשִׁיִּים

בְּבַקָּשָׁה חֲזֹר

Time is turning 

The mornings inane

Please come back

 

"מה שחשוב הוא לכמה אנשים אתה גורם אושר" / מלכוּת תמורת נמר / בוריס ליסנוביץ / יש חדש במערב / אורי לוטן / מדף

מלכוּת תמורת נמר 

מאת אורי לוטן, מתוך הספר יש חדש במערב, 2005, מדף בית הוצאה לאור

בוריס ליסנוביץ, רקדן כריזמטי וצייד נמרים בנגאליים, הוא המערבי הראשון שחדר בשנות ה-50 לנפאל. באותה תקופה, נפאל עצמה, למרות הקשרים האישיים ההדוקים בין בית המלוכה הבריטי וזה הנפאלי, לא הייתה חלק ממה שנקרא הראג' הבריטי וכאשר הקולוניות הבריטיות החלו להתמוטט בשיטת הדומינו, היא נשארה סגורה ומסוגרת בהרי ההימלאיה, נשלטת על ידי שתי משפחות, משפחת ראנא שהייתה אחראית (בירושה) על משרת ראש הממשלה ומשפחת שאה שסיפקה את המלכים. עד לא מזמן הייתה נפאל, ובמידה מסוימת עדיין הינה, ממלכה פיאודלית השייכת למעשה לצאצאי שתי המשפחות האלה ובני חסותן, וכל תושביה, מהעניים ביותר בעולם, הם למעשה צמיתים חסרי זכויות.

כלפי חוץ שומרת נפאל על מסווה של מדינת תיירות סימפטית, אך ספק אם מיליוני התיירים הפוקדים אותה מדי שנה, ביניהם אלפי ישראלים, מודעים לעובדה שמדובר במדינה כוחנית ודורסנית שאינה מהססת לרסס באש חיה סטודנטים מפגינים, או להעלים, לפעמים לנצח, מתנגדים פוליטיים. חיילי הגורקא, יחידת עילית בצבא הנפאלי, מאומנים אגב בידי צה"ל.

ובכל זאת שימשה נפאל החל משנות השישים המוקדמות יעד חשוב בנתיב ההיפיז, והמסורת ההינדית הטנטרית המקוימת בה באדיקות, השפיעה רבות על הקרבה המודרנית בין מזרח ומערב, שהיא אבן היסוד של העידן החדש.

וזהו המקום להוריד את הכובע בפני המערבי הראשון שחדר דרך מסך השתיקה שאפף את המדינה הגבוהה ביותר בעולם, איש שהפך לאגדה בין כל מטיילי המזרח, ובלי לחשוב על התוצאות פתח שער נוסף למחפשים המערביים שלימים זכו לכינוי תרמילאים, ניו אייג'רים, היפיז, ומה לא.

בוריס ליסנוביץ' לא היה אף אחד מאלה. יליד אודסה בשלהי המאה התשע עשרה, הוא היה בן לאצולה הרוסית הלבנה, בנו של מגדל סוסים, שנמלט לצרפת עם עליית הקומוניסטים לשלטון. תחנתו הראשונה היתה פריז, שם שימש כצלם ורקדן בלט מודרני אצל הכוריאוגרף המיתולוגי סרגיי דיאגילב, והתיידד עם מיטב אומני התקופה ביניהם המלחין איגור סטרוויסקי ופבלו פיקאסו. מאוחר יותר התבססה הלהקה במונטה קרלו, שם הכיר את אשתו הראשונה קירה, גם היא רקדנית. יחד הם הקימו להקת בלט ונסעו לאסיה, והיו בין הראשונים שעשו את המסע בלי תפקיד רשמי או ממלכתי כלשהו.

אחרי שורה של הופעות מוצלחות משנחאי ועד אינדונזיה, הפכו השניים לכוכבים של ממש ובני בית בחצרותיהם של שועי אסיה, כולל בתי המלוכה של קמבודיה (אז יצרנית האופיום הטוב ביותר בעולם) וסיאם. ידידו הטוב ביותר היה המהראג'ה מקוש ביהאר, מי שהיה אז האיש העשיר ביותר בעולם.

בשנות השלושים, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, השתקעו השניים בכלכותה שם הקימו את "קלאב 100", המועדון החברתי הראשון בהודו שהתיר את השתתפותם של הודים לצד לבנים, ואף יותר מכך - נשים לצד גברים. "מועדון 100" הפך למקום החם ביותר באסיה, גם בזכות אישיותו הממגנטת של בוריס, ולא מעט בזכות שף חלצקי, אביו הרוחני של המטבח ההודי כפי שהוא מוכר כיום במערב. כל מי שהיה בהודו יודע שהאוכל ההודי והאוכל המוגש במסעדות ההודיות במערב, החל מלונדון וכלה בתל אביב, זה פשוט לא אותו דבר. למעשה גם בהודו עצמה, המסעדות היקרות מגישות אוכל הודי שההודים עצמם לא יכולים להרשות לעצמם. ובסופו של דבר הרי גם הבטן היא שער חשוב לניו אייג'.

באותה תקופה פיתח בוריס תחביב ומקצוע חדש: ציד נמרים. הוא רשום בספר השיאים של גינס כצייד הנמר הלבן הגדול ביותר בעולם. הוא ארגן מסעות ציד עבור אצילים אירופאים, בריטים בעיקר, שהיו חייבים לחזור הביתה, למען הכבוד, עם ראש של נמר מפוחלץ.

בינתיים הפך המועדון למקום מפגש של סוכנים ומרגלים מכל הזוויות האפשריות. עד היום לא ברור האם בנוסף לעיסוקיו האחרים היה בוריס גם מרגל, ואם כן עבור מי, הרוסים או האמריקאים, או שניהם. מה שבטוח, עיסוקיו החדשים כמנהל מועדון וצייד הרחיקו אותו מעולם הבלט ומאשתו קירה, שמאסה בחיים באסיה וחזרה לארצות הברית, שם הקימה את "בלט פנטסטיק" במונטריי קליפורניה.

זמן קצר אחרי עזיבתה הגיעו למועדון שני אנשים ששינו את מהלך חייו של בוריס. אינגר, צעירה מדנמרק, שהפכה לאשתו השנייה ומלך נפאל, טריבוואן, שעל שמו קרוי שדה התעופה הבינלאומי של קטמנדו.

טריבוואן היה אז למעשה מלך בובה שהיה סגור בארמונו, אסיר בידי משפחת ראנה שהחזיקה אותו כלוא בארמונו על דיאטה של שקרים ומורפיום. הוא הומלך בעודו ילד ובגיל ארבע עשרה כבר היה אב לילדים, ביניהם מאהנדרה, מי שיירש ברבות הימים את מקומו. אשתו היתה - כנהוג - בת משפחת ראנה. בעזרת כמה קצינים בצבאו נמלט טריבוואן לכלכותה מחופש בבגדי אשה והובא לייעוץ אצל בוריס הכל יכול. זו היתה, כדברי המפרי בוגארט, תחילתה של ידידות, שלא לומר אהבה גדולה. למרבה האירוניה, זה גם היה הסרט שאליו הלכו בוריס ואינגר בדייט הראשון שלהם (קזבלנקה). השניים חתמו על ברית. בוריס יעזור לו להפיל את בני משפחת ראנה ולהנהיג משטר דמוקרטי בארצו. טריבוואן ייתן לו רשות לצוד נמרים בנגלים לבנים שהיו בין אוצרותיה הטבעיים של נפאל.

העסקה בוצעה, ובדרך שעדיין לא ברורה עד היום, כנראה בעזרת קשריו של בוריס עם מפלגת הקונגרס ההודית שהצליחה לסלק את השלטון הבריטי, הוחזר טריבוואן לכס מלכותו, ובשלושה בדצמבר 1951 הפכו הוא ואינגר אשתו הצעירה, לשני התיירים המערביים הראשונים שהגיעו לנפאל, עם ויזת התייר הראשונה שהונפקה בממלכה, חתומה בכתב ידו של המלך.

צריך לזכור שבאותה תקופה היתה נפאל כל כך מרוחקת ופרימיטיבית שלא היה אפילו כביש שיחבר אותה עם הודו, ואת הרולס רויס של המלך היה צריך להעביר על גבי פילים. בכל הממלכה היו רק שני מכשירי טלפון. בוריס ואינגר נחתו בשדה התעופה המאולתר של קטמנדו על כנפי ה-DC3, מטוסו הפרטי של המלך, ובוריס הפך ליועצו הפרטי של המלך. למעשה העניק לו טריבוואן את הממלכה.

הדמוקרטיה שהקימו היתה מבוססת בעיקר על יסודות אנרכיסטיים. הבראהמינים לא אהבו את כל העניין. טריבוואן הוא בעיניהם אל, גלגולו של וישנו, ובתור שכזה אינו יכול להקים דמוקרטיה ולוותר על מעמדו האלוהי כמלך. בוריס הפך לאיש השנוא ביותר על הממסד הנפאלי, אף שהעלה את המדינה על מפת התיירות העולמית, הסדיר עבורה הלוואה מהבנק השוויצרי וסייע בקבלתה לאו"ם.

זמן לא רב לאחר הגיעו הקים את מלון רויאל ואת מסעדת יאק ויטי על שם איש השלג המיתולוגי, שהפכה מקום חובה לגדולים ולעשירים שבתיירי תבל, ביניהם צ'רלי צ'פלין, סיר אדמונד הילארי, האיש הראשון שהעפיל לפסגת אוורסט, יורי גאגארין, הקוסמונאוט הרוסי הראשון, השחקנית אינגריד ברגמן ועוד.

ב-1956, בחגיגות ראש השנה הנפאלי, שבו היתה קומארי, האלה החיה המשמשת עד היום כאחת מאטרקציות התיירות העיקריות של נפאל, אמורה לברך את המלך ואת הממלכה כולה. בלחץ הכוהנים נמנעה קומארי מלברך את המלך, והתחושה היתה שאסון כבד מרחף על הממלכה. ואכן חודשים מספר אחרי כן נפטר המלך ממחלת לב בבית חולים בשוויצריה. יורשו מאהנדרה, הרחיק את בוריס מכל תפקידיו הממלכתיים אף שהתיר לו מן הסתם לסייע בפיתוח התעשייה החשובה ביותר - ולמעשה מקור ההכנסה היחיד של נפאל באותם ימים - גידול חשיש, ואילו אינגר הקדישה את עצמה לקהילה הטיבטית בנפאל, אלה שלא זכו להימלט מערבה עם הדלאי למה, עוד דבר שהיה לצנינים בעיני הממסד הנפאלי, וסייעה רבות בהפצת המסורת הטיבטית בעולם. עד היום היא נחשבת ליקירת הקהילה הטיבטית.

גם המלך מאהנדרה לא האריך ימים, וירש אותו ביירנדרה, מי שנרצח לפני שנים אחדות יחד עם כל משפחתו בידי יורש עצר ספוג קוקאין.

בירנדרה, בלחצה של ארצות הברית, הנמיך את פרופיל החשיש, אף כי לא לגמרי כפי שידוע לכל מי שביקר בנפאל בשנים האחרונות. בוריס ואינגר הורשו להישאר בנפאל, אך סולקו סופית מכל תפקיד רשמי. הם הפכו לתושבים קבועים של נפאל והקימו מסעדה שהפכה במשך השנים למקום מפגש למטיילים מהעולם כולו, שהחלו להגיע לנפאל באמצע שנות השישים.

שם פגשתי אותו - את בוריס - אחד האנשים הכריזמטיים ביותר שפגשתי במזרח, לאחר ששמעתי אינספור אגדות אודותיו. המשפט שאמר לי באותו ערב, זמן קצר בטרם נסגרה המסעדה ובוריס ואינגר עברו להתגורר בכפר בעמק קטמנדו, הוא משפט המשמש נר לרגלי והופך אותו, לדעתי, לאחד מאבות העידן החדש: "מה שחשוב הוא לכמה אנשים אתה גורם אושר".

בוריס ליסנוביץ נפטר ב-1985 ונקבר בבית הקברות האנגלי בקטמנדו. רק שישה אנשים נכחו בלוויה, אף לא אחד מהם מבית המלוכה.