דברים מן המדבר / שאול משעל / 2003

 

דברים מן המדבר

שאול משעל

 

זמן המדבר

 שיחות על התנהגות בשטח מדברי והרבה הערות הישרדות קטנות

הוצאת  מדף, 2003

 

ציור של לטאה כחולה על רקע של ורידי סלע צהובים קדם את פני כשהפניתי כשהצצתי לעברו ספרו של דוד מיכאלי ''זמן המדבר'' הנחבא על אחד השולחנות הצדדיים בחנות "תולעת ספרים". כחובב מושבע של המדבר, על לילותיו  הקסומים, רוחותיו החמות וימיו מצועפי השקט והאבק, קראתי את הספר וחזרתי לקרוא בו בניסיון לחוות את עצמי מחדש.

הספר מכיל מגוון יפיפה של מסות-שיחות, בסגנון פשוט, ישיר ושובה נפש, על היקום מנקודת ראות מדברית ועל התנהגות בשטח מדברי. השיחות עוסקות בפחדים, בכמיהה הנמשכת ובהעזה הקורצת לגלות את החדש. השיחה הראשונה המוקדשת ל''מקום'' מציבה אותנו כפרטים במרכזו של היקום: ''בכל מקום שבו אני עומד נבנה עולם. בכל מקום שבו אני עומד אני מרכז העולם... ביושבי לנוח בלב השטח אני חש אט-אט את התרקמות העולם של אותו המקום... והרי זה בית לכל דבר. אני יודע היכן אני במקום. ידיעת המקום היא דבר גדול. ברוך המקום ברוך הוא.''

בהמשך מתעכב על תחושת הבעלות שאנו מחילים על כל שטח בו אנו מצויים וממליץ על אימוץ אורח חשיבה  שיסייע  להשתחרר  מלפיתתה זו של תחושת הסיפוח: ''...וכך אעזוב את חצר ביתי לראות מה יש מעבר לפינה ברחוב. אך אסיים את שתיית הקפה, אודה למקום שאירח אותי ואנוע הלאה. כל המקומות מצפים לי ואני אורח בכל מקום. ובעוברי בהם, ביוצרי את שושנת הרוחות בכל מדרך רגל, הרי אני מפרה ומופרה בעת ובעונה אחת. אני צועד על כתמי האור הנפרשים לכל הכיוונים כמו על סנדלי קרניים. תא השטח הבא הולך ונפרש ומתגלה לעיני עם כל מדרך. מקום חדש קורא. אני הולך מביתי כאן אל ביתי שם. אני אורחו של העולם.''. המילים ''אורחו של העולם'' צופנות גם את המשמעות של אורֵח בעולם וגם את המשמעות של אורַח העולם – דרך העולם.

בעברית מעולה ומלאת חיים משמש המרחב המדברי, בידי דוד מיכאלי, במה וכלי כדי להציג  כמה מושגים מעצבים ותובנות  עכשוויות המאכלסים  את תמונת עולמנו: מקום, אמונה, בדידות, זמן, אקולוגיה, תנועה, מחסור, פחדים והשתוקקות. הספר הוא מפה ומצפן של רעיונות. הטקסט בהיר עד כאב. הפרקים קצרים, חסכניים ותמציתיים. הם מקרינים עוצמה פואטית ועומק פילוסופי.

בין הפרקים מפוזרות עצות מעשיות וחכמות של התנהגות בשטח המדברי הפתוח. באופן מוזר מקבלים המשפטים הקצרים נופך פתגמי של שירה רזה ועניינית המשלימה ותומכת את נושאי השיחות ומעניק להם מימד מוחשי. אפשר לכנות את העצות הללו  כהייקו של הישרדות. לדוגמא: ''אם תלך בעקבות עדר / בסוף היום תגיע למים.'' או ''אין לפגוע / בפרטיותו / של נחש''. או ''השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב / המשמעות היא שכיוון הצפון-דרום / עובר באמצע''. אוסף העצות מהווה מדריך שטח ממוקד לטיילים ויכול להציל חיים. אפשר להניח כי חלק מהנפגעים במדבר יהודה היה יכול להינצל לו היה ברשותו המדריך: ''לא כדאי להיכנס עם רכב / לכביש שהשיטפון עובר עליו / גם אם המים נראים נמוכים / השיטפון עוקר את הכביש ויוצר בורות''.

המדבר צרוב בתודעתנו כמרחב של מבחן, צריפה בניסיונות ומאמץ, כמרחב ומקור ראשוניים וכמרחב של ריקות שממנו בוקעים משמעות, מסרים ואמונות. גם שוכניו של המרחב האורבאני שנולדו הישר אליו ולא חוו מעולם אקולוגיה של שטחים פתוחים, מכילים בצופן הגנטי והתרבותי שלהם את הזיכרון האנושי של המדבר כמושג מיתי של קצה ואינסוף בו-זמנית. הפרק על הצמא (פרק 11) פותח במלים ''צמא הוא השתוקקות. השתוקקות לא ממומשת היא עינוי...''הפרק מחבר אותנו אל כל המים בעולם ונוגע ברגישות בנושאים של בעלות ושימוש מושכל במשאבים: ''...אין מים פרטיים במדבר. אין בנמצא בעלות על מים. אנחנו מחזירים את המים לעולם בנשימה, בהזעה, בהלחתה, בהשתנה, בכל פליטה מגופינו ובגופינו החוזר לאדמה.'' ועוד: ''...בצאתי אל היבש, בצאתי אל הריק אני מחליף את מימי העומדים. מי שזוכר את ריח המים והצמא בגופו לעולם לא ישמור אותם לעצמו או ימנע אותם מאחר.'' ומיד בסוף הפרק באות  העצות הטובות שאפשר למצוא בהן פנינים של משמעות אקטואלית חברתית ואפילו פוליטית מעבר למדבר: ''הלך רוח הן שלילי והן חיובי / הוא דבר מידבק / הלך רוח של אדם אחד / יכול להדביק קבוצה שלמה.'' ''בטן מלאה ושבעה / גורמת להחלטות מרושלות / ולביטחון מופרז''.  ועוד הנחייה שנראית פשוטה אולם אין הרבה שמשתמשים בה: ''שאלות יסוד להתמצאות הן: אפוא אני נמצא? איך אני יודע זאת? מה עלי לעשות?''

דוד מיכאלי מגלם ב"זמן המדבר" הן את היכולת לחצות את השטח הפתוח הטומן בחובו יראה ופחד מן הלא נודע והן את הכישרון להמציא  עבורנו את המילים מהן נוכל ללוש את הטונים לניגונים המדבריים האצורים בתוכנו. מדבריות סיני וחצי האי ערב נותרו אתרים מחפשי שליחות דתית אליהם חוזרים מאמינים, וסתם הולכי אורח, בחיפוש אחר השאלות האבודות של דורות על גבי דורות. במדבר של מיכאלי ישנן שאלות גדולות אך אלה שאלות בגובה הלב והעין. אצל מיכאלי חוגגת תחושת התרוממות הרוח של הסינתזה על פני מכאוביה  של האנליזה.

"ביכולת הצמצום",  כתב גיתה, "ניכר הרב אומן". מזמן לזמן מופיע טכסט צנוע שכזה המתגלה אט-אט כאבן פינה וכבעל השפעה מעצבת על קהלים וחברות.  "זמן המדבר" הוא ספר כזה.

 

---------------------------------------------------------

פרופ' שאול משעל, איש החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב , חוקר תנועות של אסלאם קיצוני ותרבות של תנועות טרור. ספרו, יחד עם אלכס מינץ, "הגיונות טרוריסטיים", ראה אור בארה''ב.

ימים רבים / דוד מיכאלי / דברי סיכום מסע מעון מגן נוף הרים מערד-אילת / 2009

David Michaeli Desert Time 

ימים רבים / דוד מיכאלי

דברי סיכום מסע מעון מגן נוף הרים מערד-אילת

 

לִפְנֵי הַרְבֵּה יָמִים יָצָאנוּ מִן הָעִיר

וְכָל הַיָּמִים הָאֵלּוּ שֶׁהָלַכְנוּ בַּדֶּרֶךְ,

אֲנַחְנוּ לֹא מַמָּשׁ זוֹכְרִים אוֹתָם

הֵם כְּבָר מְכֻסִּים בָּעֲרָפֶל

וְנִשְׁאֲרוּ לָנוּ דַּקּוֹת אַחֲרוֹנוֹת לְסַיֵּם אֶת הַמַּסָּע

הַמַּסָּע הַזֶּה הָיָה חַלּוֹן הִזְדַּמְּנוּיוֹת (בִּשְׁבִילְכֶם)

גַּם לְהִתְמוֹדֵד עִם דָּבָר בְּגֹדֶל שֶׁלֹּא חֲשַׁבְתֶּם עָלָיו

שֶׁגַּם הַרְבֵּה אֲנָשִׁים אֲחֵרִים בַּחֶבְרָה לֹא חוֹשְׁבִים עָלָיו

וְעַד הָרֶגַע הַזֶּה עֲשִׂיתֶם אוֹתוֹ בְּהַצְלָחָה

וְעוֹד נִשְׁאַר לָנוּ הַסּוֹף, עוֹד לֹא סִיַּמְנוּ,

וְזֶה גַּם הָיָה חַלּוֹן הִזְדַּמְּנוּיוֹת לִפְגֹּשׁ אֶת עַצְמֵנוּ

כִּי כָּל בֶּן אָדָם שֶׁהוֹלֵךְ, הוֹלֵךְ בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת

הוּא הוֹלֵךְ גַּם עַל הָאֲדָמָה שֶׁבַּחוּץ

וְגַם בְּתוֹךְ הַלֵּב שֶׁלּוֹ בִּפְנִים

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן

זֶה מְאַפְשֵׁר לָנוּ לִפְגֹּשׁ אֶצְלֵנוּ מַשֶּׁהוּ בִּפְנִים

שֶׁהוּא לֹא קָשׁוּר לֹא לִלְאֻמִּיּוּת וְלֹא לְתַרְבּוּת

וְלֹא לְשׁוּם מַשֶּׁהוּ אַחֵר,

אֶלָּא רַק לָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה

שֶׁאֲנַחְנוּ בְּנֵי אָדָם.

וְהַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת שֶׁאָנוּ בְּנֵי אָדָם הִיא הֶעָתִיד,

כִּי כָּל מַחְשָׁבָה אַחֶרֶת הִיא מְיֻשֶּׁנֶת.

וְיֵשׁ חִבּוּר בֵּין הָאֲדָמָה וּבֵין הָאָדָם וּבֵין הַשָּׁמַיִם

וְהַחִבּוּר הַזֶּה עוֹבֵר דֶּרֶךְ הַלֵּב.

וְזֹאת הָיְתָה הַהִזְדַּמְּנוּת שֶׁלָּנוּ,

לְפָחוֹת לְחֵלֶק מִכֶּם, לְנַסּוֹת לָגַעַת בָּזֶה

אֲפִלּוּ אִם אֲנַחְנוּ לֹא מַצְלִיחִים לְהַגְדִּיר אֶת זֶה בְּשֵׁם

וְזֹאת הִיא אֵיזוֹשֶׁהִי הַרְגָּשָׁה

שֶׁאַתֶּם צְרִיכִים לָקַחַת אוֹתָהּ אִתְּכֶם חֲזָרָה

לַחַיִּים שֶׁלָּכֶם

וְזֶה הַסִּיּוּם

וְכָל סִיּוּם הוּא גַּם הַתְחָלָה חֲדָשָׁה

וְנִשְׁאַר לָנוּ הַלַּיְלָה

וְנִשְׁאַר לָנוּ אֶת מָחָר

וְאֵלּוּ הַדַּקּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁהוֹלְכוֹת וְנִגְמָרוֹת

וַאֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאַתֶּם פָּשׁוּט תְּנַצְּלוּ אֶת הַדַּקּוֹת הָאֵלּוּ

לַחֲשֹׁב לְהַרְגִּישׁ, לְהָרִיחַ אֶת הַמִּדְבָּר.

כִּי אַחַר כָּךְ אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים שָׁלוֹם.

וְאַתֶּם צְרִיכִים לִזְכֹּר תָּמִיד שֶׁאֵין זְמַן.

אֵין לָנוּ זְמַן.

אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים תָּמִיד שֶׁנִּחְיֶה לָנֶצַח. אֲנַחְנוּ לֹא.

אֵין לָנוּ זְמַן אַף פַּעַם וְכָל דַּקָּה הִיא יְקָרָה.

אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁהַפְּגִישָׁה הַזֹּאת, הַמַּסָּע,

תִּהְיֶה לָכֶם לְתוֹעֶלֶת

וְיִהְיֶה לָכֶם רַק טוֹב.

 

מועדון קשתי גבעתיים – בית שרת בגבעתיים - סיפורו של דב אלון ממייסדי ענף הקשתות בישראל

 

מועדון קשתי גבעתיים – בית שרת בגבעתיים

סיפורו של דב אלון ממייסדי ענף הקשתות בישראל

 

שמי דב אלון, בן 82, חבר האיגוד הישראלי לקשתות, שותף להקמת האיגוד האירופי לקשתות, עוסק בספורט הקשתות עד עצם היום הזה.

כמי שנמנה על מקימי ענף הקשתות בישראל, ברצוני להציג את הקשר רב השנים בין הקמת ענף הספורט האולימפי של הקשתות בישראל למועדון קשתי גבעתיים בבית שרת בגבעתיים.

אני נמנה על האבות המייסדים של הענף יחד עם חבריי: יהודה יקוביץ', אמנון וינשטיין ז"ל (בונה כינורות בעל שם בינלאומי), שמשון זאבי ז"ל, הווארד ליפשיץ שהביא מדרום אפריקה ספורט זה, וחברים נוספים.

הענף החל את דרכו בארץ באמצע שנות השבעים של המאה שעברה, במגרש ברמת גן אשר לימים נבנה עליו קניון אילון. באמצע שנות השמונים נדרשנו לפנות את המגרש והתחלנו בחיפושים אחרי מגרש מתאים. לשמחתנו, לאחר חיפושים איתרנו את המגרש הצמוד לבית שרת. מר אפי שטנצלר אשר כיהן באותם השנים כמזכיר מועצת הפועלים, ולימים כראש עיריית גבעתיים, נעתר לפנייתנו ונרתם להקמת מועדון הקשתות לטובת נערי וילדי גבעתיים במתחם בית שרת שכלל את חדרי הקשתות ומגרש הקשתות.

להקמת מועדון גבעתיים, הקמנו, עם אותם חברים מייסדים, את עמותת "קשת וחץ" שהחלה את פעילותה במתחם בית שרת בשנת 1986, תוך קיום קשר רציף עם מועצת הפועלים. פעילות מבורכת זו נמשכת בבית שרת 40 שנים עד היום כאשר עד שנת 2005 הפעילות התקיימה דרך עמותת "קשת וחץ" והחל משנת 2005 העמותה הפכה לעמותת "קשתות המאה ה-21". העמותה החדשה אחראית להצלחות הגדולות של ענף הקשתות הישראלי, כולל הבאתו של הקשת איתי שני, שגדל והתחנך במועדון קשתות המאה ה-21 בבית שרת, אל ההישג הרם כקשת הישראלי הראשון שהשתתף במשחקים האולימפיים בטוקיו בשנת 2021.

הקמת מועדון קשתי גבעתיים היוותה תשתית משמעותית לענף ספורט אולימפי, שהינו גם ענף חברתי ותרבותי המפתח יכולות קוגניטיביות ולפיכך גם בעל היבטים שיקומיים וטיפוליים. ספורטאי מועדון הקשתות נרתמו להקמת מועדוני קשתות עבור נכי צה"ל בבתי הלוחם בת"א ובירושלים. הנכים השתתפו כספורטאים שווים בעת ובעונה אחת עם כלל הספורטאים בתחרויות. בזכותם של ספורטאים ומאמנים ממועדון קשתי גבעתיים, החלו ספורטאים בעלי מוגבלויות לקחת חלק בתחרויות בינלאומיות.

בראשית שנות התשעים, עם העלייה בגדולה מברית המועצות, קלט מועדון קשתי גבעתיים בני ובנות נוער, ילדי עולים אשר לימים הפכו לאלופי ישראל ויצגו את ישראל בתחרויות בינלאומיות ואליפויות עולם. מכאן צמח הקשת ירון טל (קולסניק) ז"ל אשר זכה בפרסים בינלאומיים. משנות התשעים ענף הקשתות מופיע גם כפעילות בחוזר מנכ''ל של משרד החינוך.

קשתי מועדון גבעתיים היו שותפים להקמת פרויקט "קשת אילון" בקיבוץ אילון, לפני 36 שנה, פרי רעיונו של בונה הכינורות והקשת אמנון וינשטיין ז"ל, אשר זיהה את הקשר שבין נגינה בכינור וקליעה בחץ וקשת. פרויקט זה ממשיך להתקיים בזכותו של הקשת אייל נווה מהמועדון.

במשך 40 שנים משנת 1986 ועד היום בית שרת בגבעתיים הוא הבית של ספורט הקשתות בישראל ואבן היסוד ההיסטורית והעכשווית של ענף ספורט יחודי זה, שיש מקום להמשיך ולהרחיבו כתרומה מקצועית, קהילתית ורב-גילאית עם ייצוג בינלאומי.  

 

יהלומים וחלודה / ג'ואן באאז

ציור קיר, על פי איור של מילטון גלייזר, הסתדרות 36

חלודה: הסתדרות 36

יהלומים וחלודה / ג'ואן באאז 

עברית: דוד מיכאלי

 

אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה, הָלַךְ עָלַי 

רוּחַ הָרְפָאִים שֶׁלְּךָ חָזְרָה 

אֲבָל לֹא שֶׁזֶּה לֹא רָגִיל 

זֶה רַק הַיָּרֵחַ הַמָּלֵא

וְיָצָא לְךָ לְהִתְקַשֵּׁר

וְהִנֵּה אֲנִי יוֹשֶׁבֶת

יָד עַל הַטֵּלֵפוֹן

שׁוֹמַעַת קוֹל מֻכָּר

מִלִּפְנֵי כַּמָּה שְׁנוֹת אוֹר

הוֹלֶכֶת יָשָׁר לְהִתְרַסֵּק

וּכְמוֹ שֶׁאֲנִי זוֹכֶרֶת, עֵינֶיךָ

הָיוּ יוֹתֵר כְּחֻלּוֹת מִבֵּיצֵי הַקִּיכְלִי הַנּוֹדֵד

הַשִּׁירָה שֶׁלִּי הָיְתָה גְּרוּעָה, אָמַרְתָּ

"מֵאֵיפֹה אַתָּה מִתְקַשֵּׁר?"

מִתָּא טֵלֵפוֹן בַּמַּעֲרָב הַתִּיכוֹן

לִפְנֵי עֶשֶׂר שָׁנִים

קָנִיתִי לְךָ זוּג חֲפָתִים

אַתָּה הֵבֵאתָ לִי מַשֶּׁהוּ

שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים מָה זִכְרוֹנוֹת יְכוֹלִים לְהָבִיא

הֵם מְבִיאִים יַהֲלוֹמִים וַחֲלוּדָה

טוֹב, פָּרַצְתָּ בִּסְעָרָה אֶל הַבָּמָה

כְּבָר אַגָּדָה

הַתּוֹפָעָה הַגָּלְמִית

הַנַּוָּד הַמְּקוֹרִי

תּוֹעֶה אֶל תּוֹךְ זְרוֹעוֹתַי

וְנִשְׁאַרְתָּ שָׁם

זְמַנִּית אָבוּד בַּיָּם

הַמָּדוֹנָה הָיְתָה שֶׁלְּךָ בְּחִנָּם

כֵּן, הַנַּעֲרָה שֶׁעַל הַצֶּדֶף

יָכְלָה לִשְׁמֹר עָלֶיךָ מוּגָן

עַכְשָׁו אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ עוֹמֵד

עִם עָלִים חוּמִים נוֹשְׁרִים סָבִיב

וְשֶׁלֶג בִּשְׂעָרְךָ

עַכְשָׁו אַתָּה מְחַיֵּךְ מֵהַחַלּוֹן

שֶׁל הַמָּלוֹן הֶעָלוּב הַהוּא

שֶׁמֵּעַל כִּכַּר ווֹשִׁינְגְּטוֹן

נְשִׁימָתֵנוּ יוֹצֵאת בַּעֲנָנִים לְבָנִים

מִתְעַרְבֶּבֶת וְתוֹלָה בָּאֲוִיר

וְאִם כְּבָר לְדַבֵּר רַק בִּשְׁמִי

אָז שְׁנֵינוּ הָיִינוּ יְכוֹלִים לָמוּת שָׁם

עַכְשָׁו אַתָּה מְסַפֵּר לִי

שֶׁאֵינְךָ נוֹסְטַלְגִּי

אָז תֵּן לִי מִלָּה אַחֶרֶת בִּשְׁבִיל זֶה,

הָיִיתָ כָּל כָּךְ טוֹב עִם מִלִּים

וּבְלִשְׁמֹר אֶת הַדְּבָרִים עֲמוּמִים

'כִּי אֲנִי צְרִיכָה קְצָת מֵהָעֲמִימוּת הַזֹּאת עַכְשָׁו'

הַכֹּל חוֹזֵר אֵלַי חַד מִדַּי

כֵּן, אָהַבְתִּי אוֹתְךָ בְּיֹקֶר

וְאִם אַתָּה מַצִּיעַ לִי יַהֲלוֹמִים וַחֲלוּדָה

אֲנִי כְּבָר שִׁלַּמְתִּי

 

Diamonds & Rust / Joan Baez

 

Well, I'll be damned,

here comes your ghost again
But that's not unusual
It's just that the moon is full,

and you happened to call
And here I sit,

hand on the telephone,

hearing a voice I'd known
A couple of light years ago,

heading straight for a fall

As I remember,

your eyes were bluer than Robin's eggs
My poetry was lousy, you said,

"Where are you calling from?"
A booth in the Midwest
Ten years ago,

I bought you some cufflinks
You brought me something
We both know what memories can bring
They bring diamonds and rust

Well, you burst on the scene

already a legend
The unwashed phenomenon,

the original vagabond,

you strayed into my arms
And there you stayed,

temporarily lost at sea,

the Madonna was yours for free
Yes, the girl on the half-shell

could keep you unharmed

Now I see you standing

with brown leaves falling around

and snow in your hair
Now you're smiling out the window

of that crummy hotel over Washington Square
Our breath comes out in white clouds,

mingles and hangs in the air
Speaking strictly for me,

we both could have died then and there

Now you're telling me,

you're not nostalgic
Then give me another word for it,

you were so good with words
And at keeping things vague
'Cause I need some of that vagueness now,

it's all come back too clearly
Yes I loved you dearly
And if you're offering me diamonds and rust,

I've already paid 

סדרת 1985 חמצן מוניטין / ת''א