נירים נגד הסוכנות

לוחמים וקצינים משייטת 13 הקימו כפר נוער משגשג להצלת נוער בסיכון, לזיכרו של לוחם השייטת רס"ל ניר קריצ'מן שנהרג בקרב לפני 7 שנים, הסוכנות היהודית נלחמת כדי לזרוק אותם לרחוב, בעבור בצע כסף! נשמע הזוי? נכון. אבל זו המציאות. אנא קראו את הסיפור שלא יאמן, הביעו את מחאתכם בחתימה על עצומה ועזרו לנו להמשיך ולעזור לנוער. באפריל 2002, במהלך פעולת "שייטת 13" במבצע "חומת מגן", נפל ניר קריצ'מן בקרב "פנים מול פנים" מול כוח מחבלים בשכם. "השתתפנו יחד בעשרות פעולות מסוכנות ונעלמות, תמיד נלחמת כמו אריה" ספד לו מפקדו, "היית לוחם אמיץ, חבר נאמן, בן ואח אהוב". מפקדיו של נירה חליטו להנציח את זכרו ודמותו בהקמת מיזם חינוכי ייחודי. עמותת "נירים" שהוקמה על שמו, שמה לה למטרה להיות נושאת הדגל בכל הנוגע לחינוך למצוינות של נוער ישראלי בסיכון גבוה, שנשר, או נמצא בסכנת נשירה, ממסגרות חינוכיות פורמאליות. במהלך 6 השנים שחלפו מאז הקמתה, "נירים" יוזמת ומפעילה בחסות "שייטת 13", מיזמים חינוכיים ייחודיים המעניקים לכ-500 בני נוער בשנה, בכל רחבי הארץ, הזדמנות נוספת, לעיתים האחרונה, לחזור אל חיק החברה והקהילה הנורמטיבית של מדינתנו. אנו, מאמינים בכל ליבנו ביכולתם של נערים ונערות הממוקמים בקצה הרצף החברתי, להתגבר על נסיבות חייהם הקשות ולרכוש כלים, ערכים וביטחון עצמי אשר יאפשרו להם לממש את כישוריהם, לקבל אחריות מלאה על חייהם ולעצב את גורלם. לוחמים משייטת 13 לוקחים חלק מלא בחיי הכפר, מסייעים לחניכים בלימודים, מדריכים אותם בסדנאות הישרדות בשטח אבל מעבר לכל מהווים דוגמא ומודל חיקוי חיובי החיוני כל כך להצלחת הנוער. הישגים חסרי תקדים רבים מבני הנוער בנירים מגיעים להישגים הנמצאים הרבה מעבר לחלומותיהם. המבט בעיניה של נערה שהפסיקה ללמוד בכיתה ח' (ועד אז כבר הספיקה ל"היפרד" מ-7 מוסדות חינוכיים שונים) כשהיא מחזיקה בידה תעודת בגרות בציון ממוצע 90, והאור על פניו של נער שהגיע ל"נירים" כחלופה למאסר, כשהוא מתבשר 3 שנים מאוחר יותר שעבר גיבוש לסיירת צנחנים, הם תמצית הסיפור. את ההישגים יוצאי דופן של מסיימי המסלול המלא – % 80 זכאות לתעודת בגרות עיונית. - אז איך יתכן שה"סוכנות היהודית" רוצה להפסיק את פעילותינו? כפר הנוער "נירים" השוכן בבוסתן הגליל שבצפון הארץ ממוקם על אדמת מדינה שהועברה לסוכנות בדיוק לצורך זה. עבורנו, יוצאי השייטת היוו הקרבה לים והאווירה – תשובה המושלמת להגשמת חזונינו. הסוכנות החתימה אותנו על חוזה והבטיחה להעביר אלינו כספים לתשלום שכר הדירה. השקענו למעלה משבעה מליון ₪ בבניה ושיפוצים על מנת ליצור עבור נערינו את התנאים האופטימאליים להצלחה וקלטנו את מחזור החניכים הראשון. עמדנו בהתחייבותנו ושילמנו לסוכנות את מלא שכר הדירה ואולם הכסף שהובטח למימונו לא הגיע. נאבקים על קיומינו בתחילת הדרך פנינו אל הסוכנות מספר פעמים כדי שתעמוד בהבטחתה והושבנו ריקם. עשרות אלפי הדולרים שהעברנו לסוכנות היו הרבה מעבר לאפשרותנו ולכן בחרנו בבחירה השפויה היחידה להמשיך את הפעילות החינוכית ולעצור את העברת תשלומי השכ"ד. הפעם תגובת הסוכנות הייתה מהירה. תביעה משפטית. 4 השנים אנו מנסים להגיע עם הסוכנות להידברות ולאיחוד כוחות לטובת הנושא שבנפשנו, הצלת נוער בסיכון, אך הסוכנות היהודית החורטת על דגלה קידום נוער יהודי בכל העולם הגדילה לעשות ובמקום לשתף עימנו פעולה השכירה חלק מן המבנים שיועדו לקידום נוער -למסגריות, נגריות ומפעל לבקבוקי אלכוהול והסירה מעליהם את שלטי ההוקרה לתורמים האמריקאים והקנדים שתרמו אותם. אנשי ציבור, עורכי דין מגשרים והרבה אנשי עסקים חמים ניסו במשך השנים להניא את הסוכנות מהתביעה הלא מוסרית – לשווא. "אותנו לא מעניין חינוך" אמר לנו אחד מבכירי הסוכנות באחת הפגישות "באנו לכאן לדבר איתכם על כסף". לפני כחודש הוגשה נגד כפר הנוער נירים בקשה לפינוי. לא ניתן להם להשליך את בני הנוער לרחוב ולבזות את פועלנו! זה עבורנו האות לצאת למאבק תקשורתי וציבורי על המשך קיומו לאורך שנים של המיזם הייחודי והחשוב הזה. אנא סייעו לנו בחתימתכם על עצומה. לחצו על הלינק, חתמו והפיצו לכל רשימות התפוצה שלכם <http://www.atzuma.co.il/petition/nirim/1/> http://www.atzuma.co.il/petition/nirim/1/ צפו בכתבה ששודרה על המאבק להצלת כפר הנוער בחדשות ערוץ 2 ב - 24.4.09 <http://www.mako.co.il/news-channel2/Weekend-Newscast/Article-d65defe2a5ed02 1004.htm> http://www.mako.co.il/news-channel2/Weekend-Newscast/Article-d65defe2a5ed021 004.htm בתודה על זמנכם מלכי דרורי מנהלת מחלקת פיתוח וגיוס משאבים 054-6645596 malki@nirim.org

azalea

arie kutz / azalea / japan 2009

אוחי ששון על תמונות מאוחרות

מרגש ועצוב כפליים כי שילמנו את מחיר העשיה ולא זכינו לברכה ממנה. מתחת ליהירות היתה כוונה טובה! לכפות תרבות של חופש ודמוקרטיה וכמו שהאמריקאים מבינים עכשיו שוב ואנחנו מפנימים שוב, הגל האיסלמי גדול ועיקש יותר ממה שציפינו. ושוב לא נוכל לתת את הלחי השניה. אנחנו כבר מכירים את המחיר כך שמן הסתם בעתיד שוב נחווה נסיון לכפות שפיות בכוח, שלנו על אויבנו ושל העולם עלינו והכל מכוונות טובות של צדק ושלום ומרצון לתקו את עולמינו ושוב יכתבו השורדים והפצועים בנפשם על חוסר האונים והטפשות בהם נגנזים כונותינו הטובות

האתר שלנו "כתוב סי או אי אל" נפרץ על ידי החמס וירד. אנחנו משפצים אותו עכשיו. יש לנו כניסות ממדינות ערב, כנראה שגיאות, ממי שמחפש כל מיני הטיות של הפועל כ.ת.ב. באנגלית ונופל עלינו. נחזור לרשת בקרוב.

לבנון, תמונות מאוחרות/ שי גטריידה

עמנואל בשחור, גוהרת על ארבעותיה, גופה החטוב מתנשא מעלינו
הייתה עושה מעשיה על מסך הדרייב-אין של העיר ג'וניה.
חשאית עשינו דרכנו, מים שחורים סביבנו, אל נקודת הנחיתה, חוף סלעי למרגלותיה.
מְטַלְפִים. כך מכונה בעגה הצבאית פעולת החתירה ברגלים נעולות
סנפירי גומי קשה. מזוינים, רכוסים חגור כבד, צווארון חגורת הציפה מנופח מעט
רק כדי תמיכת הצוואר, הראש מעל פני המים. פעם אחר פעם, בתוך
מקצבה השמור- מפורק, מְקַלחת את הפָּנים מליחות הסְוֶול הלילי
מחולל פעימת הים.
היינו אורי בראון, אדם ואני. לא, חוששני כי זכרוני אינו צולח את ים הזמן.
אפשר היה השלישי מאיתנו רונן נאמן?
משימתנו למצוא חוף מתאים לנחיתת נט"ק.

רבצנו על חַדוּדֵי הכורכר כשהופיעו חתוכי הפאות
החביבים מן הפלנגות. נגשו ישר לעניינים:
מה תרצו בלַאפוֹת? צ'יפס וחומוס או שווארמה. ולשתות?
ונסעו להביא מהעיר.
אחר כך הגיח הנט"ק מטרטר במנוע הצב שלו והוריד לחוף
טנק ושני תותחים,
או תותח ושני טנקים,
והפלנגיסטים הסיעו אותם לאן שהסיעו ומשם הפגיזו
את הפלשתינים במחנות הפליטים בבירות,
ואנחנו טַחנו את הלאפות והקרואסונים והבקלאווה
והדולרים אש"ל שקיבלנו, ילדים בני עשרים, מהמדינה
עד שהבחור היפה שלהם בַּאשִיר
התפוצץ, וכל הקונספציה קרסה.

אז נסעתי עם אישיות מנכ"ל ממשלתית לפגישה
עם האב השכול הזקן פְּיֵיר, בארמון שלו בהרים.
בדרך עצרנו במסעדה יוקרתית ונכנסנו, כלומר כל הפמליא
לאכול ולשתות כמה דברים טובים. הטבּוּלה הרענן כמו שצריך
היה באמת נהדר ובצלחות הקטנות הוגשו קוביות בשר אדום נא
אֵלִי חְבֵּייקָה בירך על הטרטר - שלא יחסר
עם ההתקדמות יוגש ממנו עוד - כך אמר

בפגישה עצמה הם ישבו, פייר והמנכ"ל בכורסאות נוקשות
מן הסוג שהיית רואה בטלוויזיה את חפז אל אסד מפנק בהן את אורחיו
לנו אסור היה להקשיב לשיחתם
דיברו בצרפתית כך שממילא לא יכולתי להבין
הייתי המאבטח, היה לי איזה דרכון, תיק עם אקדח,
מכשיר קשר וטלפיים (כלומר סנפירים)
ועד היום אני לא יודע לאן הייתי אמור לשחות מהרי השוּף
לו נאלצנו ואף הצלחנו לברוח משם.

כשחזרתי נסעתי מטעם הצבא לחיפה לעשות טסט על משאית
הטסטים יצאו מבת גלים. היה שם קיוסק בו
הטסטרים והחיילים העבירו את הזמן עד שיגיע תורם
פתאום הבחנתי בגבר דתי, מזוקן, מבוגר,
ראשו השחוח טובע בין שְכַמותיו.
שוטט בין החיילים והיה משהו לא שייך, מבולבל
בהתנהלותו בלול התרנגולים הזה.
היה עוצר פונה אל מי מהחיילים
ככה עבר אותם אחד אחד
שואל דבר מה, הם לא ממש ענו לו, נפנפו אותו מעליהם.
שאלתי את החייל שעמד בסמוך אלי, ענה שארד מזה
משוגע שבא כל יום ומחפש מישהו, איש איננו מכיר.

ניגשתי ושאלתי: מה אתה רוצה, את מי אתה מחפש?
- ראית את עופר -
- איזה עופר -
- עופר שטרנברג, היה קצין בצנחנים, נהרג במלחמה, ראית אותו –

עופר, עופר, גיוס ינואר 79, טירונות צנחנים, סנוּר, מחלקה 2, פלוגה 202,
המפקד אורן, המפקד אורן בוקר טוב, המפקד אורן בוקר טוב, המפקד אורן.
אסור היה לנו להתקרב לבניין, וזה היה עונש על משהו,
ועמדנו שם למטה, צורחים אל עבר הקומה השנייה, לא מבקיעים
את שנתו העמוקה של סמל המחלקה

שיר תיעוד חיוך מתוק שלא יוצא לי מהראש
שיר נתק גוף שיר ילדוּת
שיר גרוד פצע ישן (ייכפתו יְדֵי שוב ושוב המחטטות)
שיר ניצוּל על ריצוי וּתמימות
שיר רשעות משטמה טיפשות יהירות
המנון עבד כי ימלוך יְהוּלְלוּ עושי דברו
במזמור לב לכאב לסירחון ולרעש הזה
אני יורד לים ובוכה

שדה אדום / דוד מיכאלי

בשדה אדום
פרג מרכין את ראשו
מחוץ לגדר



באוויר החם, בסופו של האביב הקצר, מרכינים הפרגים הלוהטים את ראשם בשדה, בסוף פריחתם הקצרה, מעבר לגדר בית העלמין בזמן הטכס.

4 קומפוזיציות 1983

four compositions 1983 / david michaeli / tlv

ירח אפל / וואלאס סטיבנס

צילום: שי גטריידה

הירח האפל מאיר עולם אפל
של דברים שלעולם לא יבוטאו כליל,
שבו אתה עצמך לא היית לגמרי אתה
ולא רצית ואף לא נאלצת להיות.

וואלאס סטיבנס. תרגום: בועז וייס

וואלאס סטיבנס (ויקיפדיה) WALLACE STEVENS, מבכירי המשוררים האמריקאיים במאה העשרים. נולד ברדינג פנסילבניה 2 לאוקטובר 1879, נפטר 2 באוגוסט 1955. היה עורך דין, ניהל חברת ביטוח. לא זכה רוב חייו להכרה רשמית אם כי הכירו בכשרונו. רק בשנת מותו זכה בפוליצר. פרסם לראשונה שירים בגיל 35, עיקר יצירתו חוברה לאחר גיל 50. המבקר הרולד בלום החשיב אותו למשורר הטוב ביותר בתקופתו וספרו "הרמוניום", 1923, נחשב למיטב השירה האמריקנית במאה ה20. ממבשרי המודרניזם, הושפע מאימאג'יסטים כמו עזרא פאונד ומהסימבוליזם הצרפתי. שיריו הידועים ביותר:

Anecdote of the Jar

On the Manner of Addressing Clouds

The Emperor of Ice Cream

The Idea of Order at Key West

Sunday Morning

Thirteen Ways of Looking at a Blackbird

בשר אחד / דוד מיכאלי

   2001

בסופר נתקלתי בברווז. במבצע המחיר היה יותר זול מעוף. הרמתי את החבילה הקפואה. הכלאה של ברווז עם אווז. בקופה הסתבר שאמנם המחיר יותר זול לקילו, אבל היו פי ארבע יותר קילוגרמים. בכל אופן לקחתי אותו, במושב הקדמי של המכונית, שמתי אותו בקערה במקרר שיפשיר לאט.
בשתיים בצהריים הוצאתי את הברבר מהמקרר אל קדרה של חרס חום. בשר שמן וכבד. שלפתי את הגרון הארוז לתוך בטנו וריפדתי את פנים הציפור בקפה. מצנצנת שפכתי דבש שנקווה בתחתית גורף באיטיות גרגרי קפה שחורים. משקית של בורגול גס, שפכתי גרגרים עד שבטן הציפור התמלאה. הוספתי זרעי הל שמעכתי בין שתי כפות של כסף. הגרגרים השחורים נחלצו מעטיפת הקליפה הבהירה שלהם, התרסקו והראו תוך בהיר ומשומן. מוקשים קטנים שיצרבו את סביבתם בגוון חריף מתוק. הוספתי את יתרת הדבש, מלח, הנחתי את הציפור בסרקופג החרס שהיה מעוטר בתבליט של תרנגול. הוספתי שזיפים שחורים מיובשים ופלפל שחור. הכנסתי את הציפור החנוטה לתנור ניקיתי והלכתי לישון. היינו לבדנו וחם.
בשבע בערב התפשטה מנגינת כשף. ריח כהה ומתוק, אפוי ושזוף, סבתא ומסעדה.זה הצליח. הוצאתי את הקדרה עם מגבות מקופלות והנחתי אותה על קרש. הנעתי את המכסה עד שנפתח. כמו ציור של גוגן. שחום וטרופי, בורגול רך משובץ בשחלות תפוחות של שזיפים וזרעי הל. סגרתי והחזרתי לתנור.
בתשע הוצאתי את הקדרה מהתנור אל השולחן. הרמתי את המכסה. ענן מתוק, אפל, חריף. הבשר התפרק. עצמות שחורות. אצבעות דביקות, נשימה. בשר סוגר מרחק אינסופי אל בשר מורם לקראתו. זיעה וערפל. הבשר אחד.

וולט וויטמן / עלי עשב / הקדשות

itzik patish / grass / israel 2008

וולט ויטמן "ההתבוננות איננה מתת אלוה כי אם אקט של תבונה נרכשת"

וולט וויטמן / עלי עשב / הקדשות
מאנגלית: דוד מיכאלי

את איש לעצמו אני שר, איש פשוט נבדל,
ועדיין הוגה המילה הדמוקרטית, מילת הציבור הנקהל.

על תפקוד הגוף החי מקצה הראש ועד לבוהן אני שר
לא על שיפוט על פי פנים לבדם, לא המוח לבדו הולם את
ההשראה,
ואני אומר הצורה השלמה שווה הרבה יותר,
שוויון הנקבה והזכר להם אני שר.

על עצמת החיים האדירה בתשוקה, בדופק, בכוח,
בצהלתם, על הפעולה המעוצבת במלוא כוחה תחת החוקים האלוהיים,
את האדם של העכשיו אני שר.

http://video.google.com/videoplay?docid=-867464247084467539
שיחת סיכום דדי-כאתם-עברית-ערבית-אנגלית- לינק

headcut

headcut / david michaeli / tlv / 1984

בראבו. אריה בתל אביב

הדמיית מרכז הבקרה. רוב המבנה ימוקם מתחת לפני הקרקע (תצלום הדמייה: משרד ניר-קוץ)
הארץ:
החל תכנון מרכז הבקרה המטרופוליטני של גוש דן
יום שלישי 21 באפריל 2009 01:00 מאת: נועם דביר
צורתו של הבניין מזכירה מעין קונכייה מוארכת, כאשר מרבית שטחי המבנה ממוקמים מתחת לפני הקרקע ופונים לחצר פנימית. הבנייה צפויה להסתיים ב-2012.
משרד האדריכלים "ניר-קוץ" זכה בתחרות התכנון של נ.ת.ע. (נתיבי תחבורה עירוניים) לתכנון מרכז הבקרה המטרופוליטני של גוש דן. במרכז החדש, שעלות הקמתו - 40 מיליון שקל - תתוקצב על ידי משרד התחבורה, ישולבו כל מערכות הבקרה השולטות על התחבורה הציבורית והפרטית בגוש דן, וכן על הרכבת הקלה לכשתופעל.
תכנון המרכז, שימוקם במגרש החניה של גן וולקובסקי בתל-אביב, בין דרך נמיר למנחם בגין, סמוך לתחנת הרכבת ברחוב ארלוזורוב, יימשך עד אמצע 2010 והבנייה צפויה להסתיים ב-2012.
"גן וולקובסקי הוא שטח ציבורי רחב ידיים ונדיר במרכז המטרופולין", אמר האדריכל הזוכה אריה קוץ, "יש תפקיד מרכזי לחלל זה במבט מחלונות מגדלי המשרדים ומגדלי המגורים שיצמחו סביבו, ולא פחות חשוב מכך מחלונותיהם של אלפי העוברים בכלי רכב במקום מדי יום".
צורתו של הבניין מזכירה מעין קונכייה מוארכת, כאשר מרבית שטחי המבנה ממוקמים מתחת לפני הקרקע ופונים לחצר פנימית. לפיכך, למרות ממדיו הנרחבים של הבניין, כ-4,000 מ"ר, הוא נותר כמעט ללא נוכחות ברחוב. מאפיין זה היה גם אחד השיקולים לבחירת ההצעה של המשרד, לצד התחשבות בסביבת הגן ושימוש ניכר באלמנטים של בנייה ירוקה.
לדברי קוץ צורתו של הבניין יוצרת תנועה עצמאית בתוך התנועה העירונית והמוטורית מסביב, "זהו מבנה שיעשיר את החוויה של העובר במקום", הוא אמר. לפרויקט שותפות כאמור נ.ת.ע., משרד התחבורה ועיריית תל-אביב.
משרד ניר-קוץ גבר על ארבעת משרדי התכנון שעלו לשלב האחרון: פייטלסון-שילה-יעקובסון אדריכלים, אריה שילה אדריכלים, דגן מושלי ארכיטקטים ומשה ורד אדריכלים.

כוורות / שי גטריידה

מתוך רגע ברוח, אנדרה ברינק, תרגום: צילה אלעזר, 1986, מועדון קוראי מעריב
"וספר לי על הים."
"אינני יכול לספר לך. עליך להרגיש את הים כדי להכירו."
"איך אפשר להרגיש אותו?"
הוא בוחן אותה שעה ארוכה, מהרהר. ואז, בחיוך איטי: " אם את רוצה אראה לך. בואי."
הוא מושך אותה בידה ומוליכה לעבר החוף. הגאות השתנתה שעה קודם לכן והמים עולים בהתמדה, אך הוא מדשדש פנימה מול הגלים, מחזיק בידה. קצף מתנפץ על רגליהם הבוהקות החומות-בהירות והחומות-כהות.
"לאן אנחנו הולכים?"
הוא מצביע על אי סלעים קטן עמוק יותר במפרץ, שם הוא נוהג לפרוש רשתותיו.
"אבל הגאות עולה, לא נוכל לחזור."
"זו הדרך היחידה להרגיש את הים. כשכולו סביבך."
הם מטפסים על הסלעים השחורים החלקלקים. מלמעלה מוליכות שכבות אבן מטה אל העיגול הפנימי, כמדרגות רחבות ולא אחידות שבהן בריכות. מתחתם משתרעת חלקת חול קטנה, חול עדין ולבן מזה שעל החוף, כשני מטרים רוחבה וכשלושה ארבעה מטרים אורכה. בעברה המרוחק היא חסומה על ידי קיר גבוה יותר של סלעים שחורים.
לפני כן הייתה כאן רק בעת שפל, והיא מביטה לעבר החוף בלי הרבה ביטחון. "איך נחזור שוב?"
"נחכה לשפל."
"אבל זה יארך עוד זמן רב!"
"נכון."
מדי פעם שוטף אותם רסס מים קל, כאשר גלים גדולים יותר מתנפצים על שורת הסלעים האחורית.
"אינני בטוחה כל כך..." היא מהססת.
"אמרת שאת רוצה להרגיש את הים." הוא כורע על ברכיו ליד בריכת סלע.
"מה נעשה כל הזמן?"
"שום דבר."
בספקנות היא מתבוננת בפניו השלוות והלא-מובנות; ואחר-כך בחזרה למים הסוערים המפרידים בינם לבין החוף. הגלים גדלים באופן ניכר.
" אם את באמת רוצה לחזור, את עדיין יכולה לשחות בחזרה," הוא אומר. "בעוד מעט-קט זה יהיה מסוכן מידי."
בחרדה היא מסתכלת בחוף המשתרע במרחק של מאה מטרים מהם, ועל הצוקים האדומים המתנשאים מעל, מעוטרים בירוק היער; בחצי הסהר של חול לבן בין סלעים לסלעים; ובמערתם, הגבוהה יותר, חור שחור בתהום. עיטם משמיע את קריאתו המפחידה.
"אשאר איתך," היא אומרת, כמעט בזעף, וניגשת להתיישב לידו על משטח הסלע.
פניהם החלקות של הסלעים מכוסות פסיפס של שבלולים וצדפים, מקצתם קדומים, והם שבורים ומשוננים; דבר אינו יכול לשחרר את אחיזתם בסלע. על קרקעית הבריכה זוחלים שבלולים וצדפות, ובתוך כך יוצרים דוגמאות מסובכות בחול. דגיגונים מגיחים ממחבואיהם, חולפים ביעף בחלקות מוארות בשמש ושבים אל תוך הצללים. על הקרקעית ישנם כמה כוכבי-ים מזהירים באדום, וכלניות-ים סגלגלות מניפות בעצלות את עליהן. סרטנים, טלאים בהירים, של אצות, ובצד אחד, בפינה האפלה והעמוקה ביותר, זרועותיו האדומות והלבנות הנעות לאטן של תמנון.
הם מתבוננים בשתיקה, מלטפים את הכלניות, מנסים לתפוס בידיהם את הדגיגונים הכסופים המהירים. כמו בפעמים רבות אחרות. אך אחרת. שכן בעבר נעשו ביקוריהם בעת השפל, והיום הם מוקפים ברחשיו העמוקים של הים, העולה וגואה. פעם היא מזנקת בזעקת פחד כשמתז קצף פתאומי משתבר לפתע על גבה החשוף.
"נבהלת?" הוא שואל בחיוך.
"כן, הגלים מתחילים להשתולל כל כך."
בניגוד לרצונה היא מביטה בחזרה לעבר היבשה.
"עכשיו כבר מאוחר מדי," הוא אומר חרש.
היא מהנהנת.
הוא קם ומתקרב אליה. "את פוחדת?"
"כן."
"טוב. כך תרגישי אותו טוב יותר."
"את מה?"
"את הים." "אלא מה?"
הם עומדים קרובים זה לזה, מביטים מעבר לסלעים בים העמוק, בגלים הבאים, גואים ומתגעשים מעלה כאומרים להשתבר היישר מעל קיר הסל השחור, ואחר כך רועמים מכל צד, משלחים, לכל עבר את הקצף הלבן הזוהר. בעד כל הסדקים והבקיעים אשדות קטנים שוצפים מטה לעברם, ממלאים את בריכות הסלע.
"אתה בטוח שלא נישטף מכאן?"
"אינני חושב כך."
"אבל האם אתה בטוח, אדם?"
"לא, אינני בטוח. מעולם לא ראיתי את זה קורה, אבל עם הים, לעולם אין לדעת."
"אבל איך יכולת להביאני לכאן אם אתה...?"
"באתי אתך, לא? מה שיקרה לך יקרה גם לי."
"אתה מטורף?" היא שואלת, מאבדת שליטה על עצמה. "אתה רוצה שנטבע כאן?"
"ודאי שלא."
"אך מדוע נתת לי... מדוע נתת לנו...?"
"אמרת שאת רוצה להרגיש את הים."
"אבל לא אם זה מסוכן."
"איך את יכולה להרגיש אותו בלי סכנה?"
"אנחנו חייבים לחזור!"
"אמרתי לך שכבר מאוחר מדי."
"הוא יעלה עוד יותר?"
"כן."
"עד כמה?"
"נראה. יש לו עוד שעה פחות או יותר."
"אינני יכולה לחכות זמן רב על-כך. זה בלתי נסבל."
"לא תהיה לך ברירה, עתה, כשאנו כבר כאן."
"אדם, אין בדעתי ל..." היא נסערת מכדי להמשיך.
"אל תהיי מגוחכת," הוא אומר בשלווה.
היסטריה מציפה אותה.
"איך אתה מעז?" היא צווחת, מתקיפה באגרופיה את שרירי חזהו הדקים והחסונים.
הוא תופס את פרקי ידיה.
"עזוב אותי", היא צועקת לעברו.
"רק כאשר תפסיקי."
"אדם, עזוב!"
הוא ממשיך לאחוז בה, מסתובב לכאן ולכאן בעת שהיא מנסה להשתחרר. רק בקושי עולה בידה לשלוט בדחף לירוק בפניו בזעמה חסר האונים.
הם נשטפים בעוד זרזיף של קצף. היא פוערת את פיה במאמץ לנשום.
"אדם, אלוהים...!"
"אני כאן אתך," הוא אומר בקול מרגיע, כמו קודם.
"לא רציתי למות," היא לוחשת, מתייפחת.
"מי אמר שאת הולכת למות?,
היא נושאת אליו עיניה במפגיע, מנסה למצוא תקווה בעיניו או רק הסבר, משהו שיבהיר לה את המתרחש. אך הוא מביט בחזרה, בלי לוותר.
"מה אתה רוצה שאעשה?" היא שואלת בייאוש.
"שכבי."
שוב היא מנסה להתנגד, אך הוא דוחפה לאחור עד שאגב מאבק פראי היא מאבדת את שיווי משקלה. הוא מחזיק בה כדי שלא תיפול ומשכיבה ארצה, מצמידה בתקיפות אל החול. זועמת אך חסרת אונים היא נכנעת.
זמן מה הוא יושב לידה, מרכין עיניו לעברה, עדיין אוחז קלות בכתפיה. אחר כך הוא אומר "אליזאבת."
לעיתים כה נדירות הוא משתמש בשמה, שהדבר נוגע במשהו עמוק בתוכה, בחדרי בטנה, במעמקי ישותה.
"אדם, מה רצונך ממני?"
"הקשיבי לים," הוא אומר. " לשם כך באנו הנה".
היא עוצמת את עיניה, עדיין אחוזת אימה. בשכבה כאן על החול המכסה את קרקעיתו העמוקה ביותר של הסלע, דומה שהיא שומעת את הים לא רק באוזניה; כאילו רחשיו חודרים ישר אל תוכה, אותה רעימה עמומה לא-נגמרת, חודרים לכל תא בגופה, עד שהיא בקושי יכולה להבחין בין עצמה לבין הקול. היא כה מהופנטת מרעם המים העמום, שבקושי היא ערה לנועו לצדה, עליה, אל תוכה. אינסטינקטיווית היא סוגרת את רגליה, אך הוא דוחפה שוב כלפי מטה, פושק את ירכיה בברכו, מכאיב לה. היא מתחילה לצעוק, לא עוד מבינה מה קורה. הוא נראה כאחוז דיבוק בנגחו בתוכה. היא ממשיכה להיאבק כאילו היה זר שמכניע אותה. אך בתוך מעשה הצעקה והמאבק בו היא מגלה, לתדהמתה, בעיניים סומות, שאינה נאבקת עוד בו אלא לאמתו של דבר נצמדת אליו, אוחזת, לופתת, חודרת אל גופו באצבעותיה. שומעת את קולה שלה כצווחתה של ציפור-ים: "כן! כן! כן! אתה מוכרח! אתה מוכרח!"
הרעם גובר סביבם. מתז אינסופי מתנפץ על הסלעים, שוטף אותם. היא איננה מרגישה עוד בקור הפתאומי הדוקר, היא אפילו אינה פוחדת עוד. היא נכנעה לגמרי לרעיון הטביעה כאן. קול המוות הוא המהדהד דרך גופותיהם המתנועעים.
רק שעה ארוכה לאחר מכן, לאחר שהחבטות הפראיות של גופו על גופה שככו, והיא חשה עצמה נרתעת אט-אט מאינסופיות הקול, נסוגה אחור, אל תוך חלקת החול שבין הסלעים, מוגנת מהים, היא שומעת אותו לוחש כנגד לחייה.
"הכל נגמר. זה יורד."

אייץ' אי פי / דוד מיכאלי

הירוסלימה אסט פרדיטה - ירושלים אבודה בלטינית ובקיצור: הֶפְּ! הֶפְּ! קריאת השמחה לאיד הפראית של הליגיונרים הרומאים לאחר החורבן. הביטוי שרד לאורך ההיסטוריה האירופית, חיילי הנאציזם והאס אס השתמשו בו לגנאי וססמת אבדן ליהודים.

2001-2009 / פתווה / דוד מיכאלי

caravan / david michaeli / tlv 1992

בגיל ארבעים ושמונה הבנתי שיש פתווה על ראשי. גזר דין מוות בפסק הלכה מוסלמי. יש פתווה על ראשו של בני, בתי, אשתי, הורי, חברי, כולם מסתובבים ברחוב עם גזר דין מוות. עד אז חייתי כרגיל. כלומר אטום. זה בכלל לא היה במסגרת הראייה שלי. אבל הנה זה הופיע. פתווה. אני קם בבוקר עם הידיעה שמישהו החליט להרוג אותי והוציא עלי פסק. הוציא אותי מחוץ לחוק. איזה חוק אינני יודע, אבל אני בחוץ. כלומר כולנו בחוץ. דספראדוס. טוב. אמרתי לעצמי. אני לא הראשון ולא האחרון ויש לנו מדינת חוק וצבא בתנאי העולם הראשון אז מה אני נכנס לזה בכלל. אבל עובדה. ברגע שנפל לי האסימון הזה זה לא עוזב אותי. אני מסתכל על הקופאית בסופר, נידונה למוות. על הירקן, נידון. על השכן, נידון. מוכר הדלק, נידון. כל הקבוצה הזאת של האנשים, נידונה למוות על ידי מישהו. מי? מישהו. חסר פנים. אני חייב לומר שזה גורם לי חימה קשה. מה זאת אומרת מישהו החליט? כלומר אפילו בלי לדעת אני כבר מגדיר אותו כגבר. ואתם יודעים, אני משוכנע שזה גבר. אי שם ישב איש, גבר, או אנשים, גברים כמובן והחליטו בצידוק עצמי מוחלט, עם תחושה של שליחות, אני בטוח, על גזר דין מוות. לכולם כאן. אני בטוח שהם קמו מלאי סיפוק. הנה הם עשו את העבודה היומית. הרוויחו לחם. רק תנו אפשרות לעבוד ונעשה גלובליזציה כמו שצריך. של מוות. פתווה. מה זה צריך להיות לעזאזל. אני מסתכל על האנשים ברחוב, ואני קולט שהם יודעים את זה באיזה שהוא מקום. הם לא אומרים את זה לעצמם, אבל בפנים יש משהו שיודע. טוב. תראו. תאונת דרכים וסרטן יכולים לחכות לכל אחד בפינה, אבל אני לא יכול לקלוט את התוספת האווילית הזאת של הפתווה. זה נראה לי פינוק מסריח של אנשים בעלי עודף כוח שמשחקים באלוהים. כל האנשים האלה כאן שיודעים שהם נידונים מסתובבים פה עם תערובת של אני לא מאמין ומה אפשר לעשות ואני צריך לעבוד, ולהמשיך לחיות, ואין לי זמן לחשוב, ודי כבר. אבל בפנים יש להם איזה טירוף דיכאוני חבוי. זרקו אותי מהחברה. מחכים לי בדרך הביתה. ירביצו לי. אני הולך לאורך הקירות ובודק אם אין אף אחד. כמו רוברט רדפורד בסרט שבכל מקום קפץ עליו אינדיאני בשביל להרוג אותו. ואני אומר לכם זה לא עוזב אותי הדבר הזה של הפתווה. אני לא יכול להתרכז בציור שאני עושה, השיר שאני כותב יוצא נרגז, המילים עצבניות, והמוזיקה, אוי המוזיקה, כל דבר בצבע של רקוויאם. עכשיו, בתור יוצר אני מבין את הגברים האלה. הם מרגישים יצירתיים. אבל יש שטחי יצירה אחרים חוץ ממות למען השם ואת האמנות שלכם אמנות של קדושים רצחניים תעשו אצלכם בבית. הפרטי. מה קרה?! תתעסקו אחד לאחד עם השכנים שלכם והמשפחה שלכם. תסבירו לי, מה עלה על דעתכם להוציא את הפסק הזה? לא היתה איזה אמא בסביבה שאמרה לכם איך אתם לא מתביישים? לא היתה איזו אשה שאמרה לכם מספיק עם השטויות בואו לאכול? השאירו אתכם יותר מדי זמן בחוץ.

זה לא רציני / אלדד פריבס / הצגה / צוותא 2 / יום רביעי הקרוב

איור: רות גוילי

זה לא רציני

הצגת ליצן

בביצוע אלדד פריבס איש מופעי רחוב ואמן מחונן

במאי אברהם דנא

תאורה מרטין עדין

תלבושות אסף שם טוב

מוזיקה אייל וייס ושי בוקסבאום

מלים דורי פרנס

הדרכה קולית גלינה קנאון

צוותא 2

יום רביעי 22 לאפריל

20:30

תגובה של דוד מיכאלי ל'נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי' מאת לארי אברמסון

תגובה של דוד מיכאלי ל'נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי' מאת לארי אברמסון

תודה מיוחדת ליו''ר קבוצת הדיון "מרחב הביטחון" עמירם אורן על העזתו לזמן לדיון כיווני מחשבה שונים מתבניות מקצועיות מקובלות. המשך של תפיסה זו יוכל להפוך את קבוצת הדיון לפורצת דרך ולמנסחת של מושגים ופתרונות חדשים.
תודה ללארי אברמסון על הרצאה מרגשת ומעוררת מחשבה.
לעניין פארק מיני ישראל במבוא להרצאה. אם כי קל להתבונן בדגם השעשועים הזה בעיניים ביקורתיות, ברצוני להעיר על שתי זוויות אפשריות נוספות:
האחת היא שיש משמעות להתמרת הדימויים כתהליך תפיסתי של הבשלה, שבו הדימוי האבסולוטי הופך ליחסי. הצגת אתרים שנתפסו כמקודשים חברתית או מסורתית כצעצועים בדגם הופך אותם לברי משחק ומפקיע את משמעותם כייצוגי מציאות שאין עליה עוררין. המעבר ממציאות לייצוג משמעו התקדמות תפיסתית משום שהוא מאפשר התבוננות, הפשטה, השוואה לייצוגים אחרים, הכנה לקבלתם, הכלה ופירוש של תמונה מושגית שלפני כן לא הייתה ברת מושג. במגמה העולמית של וירטואליזציה, כאשר חברה מתחילה לייצא את דימוייה המכוננים לשעשועים, זה אולי גם סמן למעבר שלב בהתבגרותה.
הזווית השנייה היא מן ההיבט הביולוגי והנפשי והיא נוגעת להערה על הפרופורציות הלא תואמות בדגם של מיני ישראל. תמונת המציאות הנראית שלנו שונה בפרופורציות שלה מתמונת המציאות המוחשת ומתמונת המציאות הרגשית ומתמונת המציאות הנתפסת שלנו. כך למשל חור בשן נתפס בחושינו ובמגע הלשון כענק. מיפוי של אברי הגוף באמצעות גרייה מוחית מייצר תמונת הומונקולוס גרוטסקית למראה (מזכיר פיסול אפריקאי) שבה האצבעות, השפתיים, הלשון והעיניים, אברי המין וכפות הרגליים גדולים באופן חריג. זהו למעשה מיפוי ריכוזים עצביים. הבניה האינטואיטיבית והמצטברת של הדגם ובמיוחד כשהיא מעדיפה אינטרס בידורי כלכלי על אינטרס לאומי סימבוליסטי, אולי מספקת מיפוי תחושתי חברתי דומה, שהוא דיספרופורציוני לקני המידה של הנראה.
הערות לעניין גוף ההרצאה:
לגבי אוטופיה והטרוטופיה: כל דבר חדש הוא אוטופי משום שהוא מבטא את שאיפתנו לשלמות הצופנת בתוכה, יחד עם העיוורון המובנה בשאיפה, גם את המנגנון הכאוטי הפועל כנגדה והביקורת היא חלק מן המנגנון הזה. לפחות בפרק הזמן שלפני הזדקנותו, מאפשר כביש 6 חוויה של תנועה מפוקחת וחלקה ברמה טכנולוגית מתקדמת ורמת שירות גבוהה במרחב מוגן. מרחב מוגן ונוח מאפשר גם חוויה מתקנת, הכרת מדדי פעולה חדשים ואולי גם גדילה מושגית שמהווה את הקרקע לעיצוב הנוף העתידי.
לעניין מרחב הביטחון ולעניין המיליטריזם הסמוי והבלתי סמוי, או תום וחוסר תום בתכנון. לעתים תיאוריות קונספירציה הן השלכות בדיעבד על הצטברות נתונים מתמשכת שלאחר זמן מספיק אפשר לאבחן בה תבניות ומגמות. במקרה של כביש 6 נוח לי להניח שזה אחד ממקרים אלה וחלק מהמגיבים גם גיבו זאת עובדתית. ספק אם מתכנניו ניסו להפריד בין חברות ולפגוע בנוף ואני מתרשם שהתכוונו לטוב כמידת יכולתם.
מוקד הדיון נמצא כנראה במקום שונה והוא נוגע להתפשטות ודורסנות מערכתית שאינה מבוקרת: לתאגידים אזרחיים כבעלי טריטוריות יש חילות שמירה / אכיפה / פיקוח פרטיים עמומים יותר למרחב הדמוקרטי שבהפרטה הוא מוותר על משילות ומגוון לטובת הצירוף צופן הפחד של יעילות ואסתטיקה (אשר מתקשרת חזרה אל האמנים ומעצבי הדימוי). לפיכך יש מקום להתבונן על נדידת מוקדי הכוח וגופי שליטה אזרחיים חדשים שדוחקים את מקומו של הצבא המסורתי.
שאלות מה הסיבות לשיקוע המייצר את האופי התוחם של הכביש, או האם הפקעת שטחי הכביש הייתה מפלה, או מה החלופות, וכן העובדה שהפרויקט הגדול הזה אמור לשוב לחזקת המדינה בתום תקופה, היו חסרות. כמו כן הסוגיה מהו שימור סביבה נכון עדיין אינה מבוררת כל צרכה.
תפקיד האמן הוא להעיר ולהאיר וזאת ההרצאה עשתה נאמנה. תודה.

Fabian's video art / שי גטריידה

emphizema / david michaeli / ink and zerox / tlv 1993

Fabian's video art / שי גטריידה

הכלב מוטל על השוליים דרוס מכונית פגעה בו
צלעותיו עולות יורדות מתנשם בכבדות עדיין
מפתיע מוזר מה פתאום נושם במצבו לא רצוי לו
שייגאל כבר וימות אין סימני דם גופו מדולדל
כשק ריק זרבוביתו יבשה לסתותיו חשוקות
העיניים עצומות הפנים מטושטשות בכוונה
לא ניתנות לזיהוי. מוציא את נשמתו בבדידות
אין מי שיסעד ישכך את כאבו ילטף את ראשו
עם כיוון השערות או כנגדן ייטול את הראש
יניח בחיק יזריק זריקה גואלת ייתקע בו כדור.
שָקט לגמרי כולו עם עצמו מתעניין במאום לא בוכה
לא מתאונן לא משתולל פשוט שוכב צלעותיו
יורדות עולות נושם. איך הגיע למקומו זה
לאחר שנפגע האם הוטח או גרר עצמו או דידה
מתוך אינסטינקט המצווה גסיסה איטית
מחוץ להמולה בצילם של איקליפטוסים בשוליים
לצד המסילה. עולות יורדות הצלעות נושם כלב
זכר בגודל בינוני הגזע מעורב הגוונים השולטים
בפרוותו חומים בשחור. אפשר לדמיין אותו במרכז
המסחרי משתובב בחבורה תוססת מתעלל בנעל
גנובה מטלטל גרב נדחק אל ירכתי כלבה מרחרח.
או בגן משחקים עושה את צרכיו על הדשא מרים
רגל משתין על עמוד המגלשה משוטט בשולי דרכים
עזוב מבעלים ומבית. יורדות עולות הצלעות. משב רוח
הדוף ממשאית דוהרת בכביש מנפח את פרוותו מרעיד
את ציציות אזנו מבדר את שער זנבו. שוכב בשקט
על השוליים מתעניין במאום לא בוכה לא מתאונן לא
משתולל צלעותיו עולות יורדות
נשימתו

עומד לצאת לאור / טכנומיסטיקה / עידו הרטוגזון / מדף

הספר טכנומיסטיקה של עידו הרטוגזון יורד בימים אלה לדפוס. מדיה, תודעה, טכנולוגיה, סייבורגים, אנחנו והעתיד הפעיל, סריג של פיקסלים רוטטים. הדיון הנצחי על יחסי חומר ורוח מהות וצורה מעולם לא הוצג בחזות פסיכודאלית כל כך. עדכנית כל כך. קליידוסקופית כל כך. התלבטויות אחרונות בבלוג של עידו הרטוגזון כולל גרסאות של עטיפות.

http://www.notes.co.il/ido/55140.asp

lion in Japan / אריה ביפן

יום אחרון בקיוטו

סוף של פריחה מופלאה...

אריה קוץ

ספר חדש: עוברת אורח בדממה / פאביאן ורדיה

בראשית שנות ה-80 פאביאן וֶרְדִיֶה, סטודנטית לאמנות, נוסעת לסין הקומוניסטית ללמוד קליגרפיה וציור סיני בחבל סצ'ואן. היא מתמודדת עם שפה, חשדנות, צפיפות, דלות, לכלוך, ועם האכזריות של המפלגה הקומוניסטית הסינית שדחקה את האמנים אל שולי החברה. היא פוגשת את אהבת חייה, והופכת לאמנית מוערכת.

עוברת אורח בדממה, עשר שנות הכשרה בסין, מאת פאביאן וֶרְדִיֶה. מצרפתית: חגית בת-עדה, אסיה הוצאה לאור, 288 ע"מ + צילומים.

ספר חדש: עגור לבן פורש כנפיים מאת אריה ברסלב

הספר עגור לבן פורש כנפיים הוא אסופת מאמרים המייצגת 30 שנות הוראה ולימוד של מורה הטאי ג'י אריה לב ברסלב החי ומלמד בירושלים במקום החביב עליו - גן השושנים. הספר כולל הרהורים והסטוריה מקצועית ואישית. הספר מכיל עשרים מאמרים. המאמר הראשון, "בגן השושנים", מתאר את ההנאות והקונפליקטים בתרגול בוקר של מורה טאיג'י שהוא גם יהודי שומר מצוות. צירוף ידיים (push hands), סיוע להליכה זקופה ולידה הם חלק מנושאי המאמרים.

אריה לב ברסלב, בעל תואר שני בהיסטוריה אירופאית ורוסית מאונ' וויסקונסין, מתרגל ומורה טאיג'י צ'ואן מזה כשלושים שנה. נולד וגדל בלינקולן, נברסקה. מורהו הראשון היה קנת' כהן בברקלי, קליפורניה. ב-1988 החל ללמוד אצל בנג'מין פאנג ג'נג לו בסן פרנסיסקו ובהולנד. לימד טאיג'י וצ'יקונג באירופה, ישראל וארצות הברית. נציג הפדרציה האירופית של טאיג'י צ'ואן וצ'יגונג בישראל. יוצר תוכנית שיקום ותמיכה לבני גיל הזהב ולמאותגרים פיסית. נשוי לאן - מלמדת טאיג'י, צ'יקונג וריקוד מודרני.
כתב את הספרים: "מאחורי דלתות סגורות: התרבות הסינית ויצירת הטאיג'י צ'ואן", "על כנפי הדרקון", רומן בלשי. ספרו "עגור לבן פורש כנפיים" הינו מחווה למוריו, פרופ' ז'נג מאן צ'ינג ובנג'מין פאנג ג'נג לו ומתורגם לעברית מהגרסה האנגלית שנקראת "בגן מורי" (In the Garden of my Teachers).
"בדרך פשוטה ורהוטה אריה ברסלב מסביר את החכמה וההיגיון שמאחורי תרגול צירוף ידיים ומציג תרגילים פרקטיים לעבודה בשניים. ספר זה הוא למתחילים ומתקדמים כאחד." ניצן מיכאלי.

עגור לבן פורש כנפיים - מאמרים אודות טאיג'י צ'ואן מגן השושנים, 2007-1987, ביבליוגרפיה אנגלית ועברית.
taichi@bezeqint.net
http://www.jerusalemtaichi.com/

נזירה עירונית / דבי עשב

ערפל רך חושני
נשר על החוף:
מילים שיכורות
התגלגלו בגאות ענקים
ככדורי שלג.
היום מחקתי מתוך רשימת המטלות
אחד: את הנזיפה
שתיים: את הזיכרון איך לעמוד
שלוש: את החמלה לדחוף לפינות בקיר
ארבע: את ליטוף פעמוני הפולחן.
בקצה הרחוב עזבתי
את הצורה הקודמת
ללא עור ועצמות נקודה
עכשיו האור בוהק ללא צל.

כַּפָּרְסְקַייָה!!

כַּפָּרְסְקַייָה!!

איזה ביטוי עשיר! איזה חיבור מופלא! איזה חזון! איזה חוש מוזיקלי, בלשני! מהדהד, מחבר, מנחם... הגלישה הרוסית הרחבה מעומק החזה הלבן הרחב, העשיר, הנרגש, הרוגש, נפגשת עם הכפרה המגרבי על סכיני השרב הפנימיים שלו והחמוקים הכהים. הפניה הישירה החמה מתמלאת נענוע ארוך ותנופה מעוגלת. תחרה של גל שפה מתפשטת ומכסה את הישראלי המורכב. כַּפָּרְסְקַייָה!! תודה ללילה איצקוביץ שהביאה את הפנינה הבלשנית הזאת מאלינה הקופירייטרית. מי ייתן וניפגש בקרוב על בורשט וסיגרים. כַּפָּרְסְקַייָה!!

אַלֶס קאפּוּט / שי גטריידה

צילום: שי גטריידה

אַלֶס קאפּוּט
אמר לקשיש הקשיש פחות
זה היה בהדר העיר באביב 2007
ושניהם המשיכו לנבור ולהפריד
בערמת הגרוטאות

למטה בנמל השתכשך לו בבריכות בטון
ים מופרד

חף מזיכרון

אבא שלי כשירד מהאוניה
שהביאה אותם מברלין
סתיו 1937
(פעוט בן פחות משלוש, עד שהושלמה בדיקת הניירות)
שיחק שם בחול

אחר כך
במרחק שני רחובות
ראיתי אותם שוב
הקשיש נח על גדר אבן קורא בעיתון

הקשיש פחות מחבק זוג דפנות של מקלחון.

Tokio blooming / Arie Kutz

אבק / דוד מיכאלי / הייקו

עולם האבק
נעלם לקול בכיו
של השואב

ועדת פיל / אריה קוץ

arie kutz / pill / tlv / 2008

דרווין, 200, DARWIN

cityfish / david michaeli / tlv / 1992

שלום רב,
ביום ב', 6/4/2009, יתקיים יום עיון במלאת 200 שנה להולדת דארווין.
הכנס יתקיים באולם דולפי, בי"ס לרפואה.
פרטים נוספים בקישור הבא:
http://www.tau.ac.il/lifesci/Darwin_Meeting.pdf
בברכה,
הפקולטה למדעי החיים

אהוֹב אותי, אהַבי אותי/ שי גטריידה

couple with peacock (detail) / david michaeli / tlv / 1999

ראו מה שהעברית עשתה:
האם שמתם לב שכשאומרים (מבקשים) אהוֹב אותי או אהַבי אותי, האוויר זורם על המילה הזאת?
עולה דרך הקנה, מתאבך בחלל הפה וננשף החוצה בקלות מבעד לשפתיים באמצעות ה- ב' הרפויה.
לעומת זאת כשאומרים:
תאהב אותי! או,
תאהבי אותי! (ציווי), זה מתחיל במעצור של הלשון על ה- ת'.
ההוראה שבטעות מבקשת להיות אהבה מתחילה בהתנגשות, היתקעות, בלימה.

ואכן: האם אפשר לְצווֹת אהבה?
אפשר לבקש אותה, אפשר לייחל לה, להתחנן אליה, ליילד אותה, אבל אי אפשר איתה בכוחו של ציווי.

ונסו את הדבר הבא:

המילים אהיה ("אהיה אשר אהיה"), הוויה ואהבה כל כך דומות בצלילן ומבחינת תהליך ההפקה שלהן בגוף.
שלושתן בנות 3 הברות.
הן נולדות בתנועה של שרירי רצפת הבטן שדוחפת אל הסרעפת שנושפת את ה-א' החוצה.
נביעת מעמקים.
הדהוד תהום רבה.
אח"כ מצטרפת ה-הא שעוטפת את הלב ומרחיבה את בית החזה.
ההברה השלישית של הוויה ואהיה : יה, איננה מסתיימת. רוטטת אל האינסוף, נותרת פתוחה .
לעומתן ההברה השלישית הרפויה של אהבה : בה, איננה אינסופית, עושה דרכה אל מושאה עליו היא מתרפקת, לוחכת אותו כמו האדווה הסופית של גל השוטף במעלה החוף.