נירים נגד הסוכנות

לוחמים וקצינים משייטת 13 הקימו כפר נוער משגשג להצלת נוער בסיכון, לזיכרו של לוחם השייטת רס"ל ניר קריצ'מן שנהרג בקרב לפני 7 שנים, הסוכנות היהודית נלחמת כדי לזרוק אותם לרחוב, בעבור בצע כסף! נשמע הזוי? נכון. אבל זו המציאות. אנא קראו את הסיפור שלא יאמן, הביעו את מחאתכם בחתימה על עצומה ועזרו לנו להמשיך ולעזור לנוער. באפריל 2002, במהלך פעולת "שייטת 13" במבצע "חומת מגן", נפל ניר קריצ'מן בקרב "פנים מול פנים" מול כוח מחבלים בשכם. "השתתפנו יחד בעשרות פעולות מסוכנות ונעלמות, תמיד נלחמת כמו אריה" ספד לו מפקדו, "היית לוחם אמיץ, חבר נאמן, בן ואח אהוב". מפקדיו של נירה חליטו להנציח את זכרו ודמותו בהקמת מיזם חינוכי ייחודי. עמותת "נירים" שהוקמה על שמו, שמה לה למטרה להיות נושאת הדגל בכל הנוגע לחינוך למצוינות של נוער ישראלי בסיכון גבוה, שנשר, או נמצא בסכנת נשירה, ממסגרות חינוכיות פורמאליות. במהלך 6 השנים שחלפו מאז הקמתה, "נירים" יוזמת ומפעילה בחסות "שייטת 13", מיזמים חינוכיים ייחודיים המעניקים לכ-500 בני נוער בשנה, בכל רחבי הארץ, הזדמנות נוספת, לעיתים האחרונה, לחזור אל חיק החברה והקהילה הנורמטיבית של מדינתנו. אנו, מאמינים בכל ליבנו ביכולתם של נערים ונערות הממוקמים בקצה הרצף החברתי, להתגבר על נסיבות חייהם הקשות ולרכוש כלים, ערכים וביטחון עצמי אשר יאפשרו להם לממש את כישוריהם, לקבל אחריות מלאה על חייהם ולעצב את גורלם. לוחמים משייטת 13 לוקחים חלק מלא בחיי הכפר, מסייעים לחניכים בלימודים, מדריכים אותם בסדנאות הישרדות בשטח אבל מעבר לכל מהווים דוגמא ומודל חיקוי חיובי החיוני כל כך להצלחת הנוער. הישגים חסרי תקדים רבים מבני הנוער בנירים מגיעים להישגים הנמצאים הרבה מעבר לחלומותיהם. המבט בעיניה של נערה שהפסיקה ללמוד בכיתה ח' (ועד אז כבר הספיקה ל"היפרד" מ-7 מוסדות חינוכיים שונים) כשהיא מחזיקה בידה תעודת בגרות בציון ממוצע 90, והאור על פניו של נער שהגיע ל"נירים" כחלופה למאסר, כשהוא מתבשר 3 שנים מאוחר יותר שעבר גיבוש לסיירת צנחנים, הם תמצית הסיפור. את ההישגים יוצאי דופן של מסיימי המסלול המלא – % 80 זכאות לתעודת בגרות עיונית. - אז איך יתכן שה"סוכנות היהודית" רוצה להפסיק את פעילותינו? כפר הנוער "נירים" השוכן בבוסתן הגליל שבצפון הארץ ממוקם על אדמת מדינה שהועברה לסוכנות בדיוק לצורך זה. עבורנו, יוצאי השייטת היוו הקרבה לים והאווירה – תשובה המושלמת להגשמת חזונינו. הסוכנות החתימה אותנו על חוזה והבטיחה להעביר אלינו כספים לתשלום שכר הדירה. השקענו למעלה משבעה מליון ₪ בבניה ושיפוצים על מנת ליצור עבור נערינו את התנאים האופטימאליים להצלחה וקלטנו את מחזור החניכים הראשון. עמדנו בהתחייבותנו ושילמנו לסוכנות את מלא שכר הדירה ואולם הכסף שהובטח למימונו לא הגיע. נאבקים על קיומינו בתחילת הדרך פנינו אל הסוכנות מספר פעמים כדי שתעמוד בהבטחתה והושבנו ריקם. עשרות אלפי הדולרים שהעברנו לסוכנות היו הרבה מעבר לאפשרותנו ולכן בחרנו בבחירה השפויה היחידה להמשיך את הפעילות החינוכית ולעצור את העברת תשלומי השכ"ד. הפעם תגובת הסוכנות הייתה מהירה. תביעה משפטית. 4 השנים אנו מנסים להגיע עם הסוכנות להידברות ולאיחוד כוחות לטובת הנושא שבנפשנו, הצלת נוער בסיכון, אך הסוכנות היהודית החורטת על דגלה קידום נוער יהודי בכל העולם הגדילה לעשות ובמקום לשתף עימנו פעולה השכירה חלק מן המבנים שיועדו לקידום נוער -למסגריות, נגריות ומפעל לבקבוקי אלכוהול והסירה מעליהם את שלטי ההוקרה לתורמים האמריקאים והקנדים שתרמו אותם. אנשי ציבור, עורכי דין מגשרים והרבה אנשי עסקים חמים ניסו במשך השנים להניא את הסוכנות מהתביעה הלא מוסרית – לשווא. "אותנו לא מעניין חינוך" אמר לנו אחד מבכירי הסוכנות באחת הפגישות "באנו לכאן לדבר איתכם על כסף". לפני כחודש הוגשה נגד כפר הנוער נירים בקשה לפינוי. לא ניתן להם להשליך את בני הנוער לרחוב ולבזות את פועלנו! זה עבורנו האות לצאת למאבק תקשורתי וציבורי על המשך קיומו לאורך שנים של המיזם הייחודי והחשוב הזה. אנא סייעו לנו בחתימתכם על עצומה. לחצו על הלינק, חתמו והפיצו לכל רשימות התפוצה שלכם <http://www.atzuma.co.il/petition/nirim/1/> http://www.atzuma.co.il/petition/nirim/1/ צפו בכתבה ששודרה על המאבק להצלת כפר הנוער בחדשות ערוץ 2 ב - 24.4.09 <http://www.mako.co.il/news-channel2/Weekend-Newscast/Article-d65defe2a5ed02 1004.htm> http://www.mako.co.il/news-channel2/Weekend-Newscast/Article-d65defe2a5ed021 004.htm בתודה על זמנכם מלכי דרורי מנהלת מחלקת פיתוח וגיוס משאבים 054-6645596 malki@nirim.org

azalea

arie kutz / azalea / japan 2009

אוחי ששון על תמונות מאוחרות

מרגש ועצוב כפליים כי שילמנו את מחיר העשיה ולא זכינו לברכה ממנה. מתחת ליהירות היתה כוונה טובה! לכפות תרבות של חופש ודמוקרטיה וכמו שהאמריקאים מבינים עכשיו שוב ואנחנו מפנימים שוב, הגל האיסלמי גדול ועיקש יותר ממה שציפינו. ושוב לא נוכל לתת את הלחי השניה. אנחנו כבר מכירים את המחיר כך שמן הסתם בעתיד שוב נחווה נסיון לכפות שפיות בכוח, שלנו על אויבנו ושל העולם עלינו והכל מכוונות טובות של צדק ושלום ומרצון לתקו את עולמינו ושוב יכתבו השורדים והפצועים בנפשם על חוסר האונים והטפשות בהם נגנזים כונותינו הטובות

האתר שלנו "כתוב סי או אי אל" נפרץ על ידי החמס וירד. אנחנו משפצים אותו עכשיו. יש לנו כניסות ממדינות ערב, כנראה שגיאות, ממי שמחפש כל מיני הטיות של הפועל כ.ת.ב. באנגלית ונופל עלינו. נחזור לרשת בקרוב.

לבנון, תמונות מאוחרות/ שי גטריידה

עמנואל בשחור, גוהרת על ארבעותיה, גופה החטוב מתנשא מעלינו
הייתה עושה מעשיה על מסך הדרייב-אין של העיר ג'וניה.
חשאית עשינו דרכנו, מים שחורים סביבנו, אל נקודת הנחיתה, חוף סלעי למרגלותיה.
מְטַלְפִים. כך מכונה בעגה הצבאית פעולת החתירה ברגלים נעולות
סנפירי גומי קשה. מזוינים, רכוסים חגור כבד, צווארון חגורת הציפה מנופח מעט
רק כדי תמיכת הצוואר, הראש מעל פני המים. פעם אחר פעם, בתוך
מקצבה השמור- מפורק, מְקַלחת את הפָּנים מליחות הסְוֶול הלילי
מחולל פעימת הים.
היינו אורי בראון, אדם ואני. לא, חוששני כי זכרוני אינו צולח את ים הזמן.
אפשר היה השלישי מאיתנו רונן נאמן?
משימתנו למצוא חוף מתאים לנחיתת נט"ק.

רבצנו על חַדוּדֵי הכורכר כשהופיעו חתוכי הפאות
החביבים מן הפלנגות. נגשו ישר לעניינים:
מה תרצו בלַאפוֹת? צ'יפס וחומוס או שווארמה. ולשתות?
ונסעו להביא מהעיר.
אחר כך הגיח הנט"ק מטרטר במנוע הצב שלו והוריד לחוף
טנק ושני תותחים,
או תותח ושני טנקים,
והפלנגיסטים הסיעו אותם לאן שהסיעו ומשם הפגיזו
את הפלשתינים במחנות הפליטים בבירות,
ואנחנו טַחנו את הלאפות והקרואסונים והבקלאווה
והדולרים אש"ל שקיבלנו, ילדים בני עשרים, מהמדינה
עד שהבחור היפה שלהם בַּאשִיר
התפוצץ, וכל הקונספציה קרסה.

אז נסעתי עם אישיות מנכ"ל ממשלתית לפגישה
עם האב השכול הזקן פְּיֵיר, בארמון שלו בהרים.
בדרך עצרנו במסעדה יוקרתית ונכנסנו, כלומר כל הפמליא
לאכול ולשתות כמה דברים טובים. הטבּוּלה הרענן כמו שצריך
היה באמת נהדר ובצלחות הקטנות הוגשו קוביות בשר אדום נא
אֵלִי חְבֵּייקָה בירך על הטרטר - שלא יחסר
עם ההתקדמות יוגש ממנו עוד - כך אמר

בפגישה עצמה הם ישבו, פייר והמנכ"ל בכורסאות נוקשות
מן הסוג שהיית רואה בטלוויזיה את חפז אל אסד מפנק בהן את אורחיו
לנו אסור היה להקשיב לשיחתם
דיברו בצרפתית כך שממילא לא יכולתי להבין
הייתי המאבטח, היה לי איזה דרכון, תיק עם אקדח,
מכשיר קשר וטלפיים (כלומר סנפירים)
ועד היום אני לא יודע לאן הייתי אמור לשחות מהרי השוּף
לו נאלצנו ואף הצלחנו לברוח משם.

כשחזרתי נסעתי מטעם הצבא לחיפה לעשות טסט על משאית
הטסטים יצאו מבת גלים. היה שם קיוסק בו
הטסטרים והחיילים העבירו את הזמן עד שיגיע תורם
פתאום הבחנתי בגבר דתי, מזוקן, מבוגר,
ראשו השחוח טובע בין שְכַמותיו.
שוטט בין החיילים והיה משהו לא שייך, מבולבל
בהתנהלותו בלול התרנגולים הזה.
היה עוצר פונה אל מי מהחיילים
ככה עבר אותם אחד אחד
שואל דבר מה, הם לא ממש ענו לו, נפנפו אותו מעליהם.
שאלתי את החייל שעמד בסמוך אלי, ענה שארד מזה
משוגע שבא כל יום ומחפש מישהו, איש איננו מכיר.

ניגשתי ושאלתי: מה אתה רוצה, את מי אתה מחפש?
- ראית את עופר -
- איזה עופר -
- עופר שטרנברג, היה קצין בצנחנים, נהרג במלחמה, ראית אותו –

עופר, עופר, גיוס ינואר 79, טירונות צנחנים, סנוּר, מחלקה 2, פלוגה 202,
המפקד אורן, המפקד אורן בוקר טוב, המפקד אורן בוקר טוב, המפקד אורן.
אסור היה לנו להתקרב לבניין, וזה היה עונש על משהו,
ועמדנו שם למטה, צורחים אל עבר הקומה השנייה, לא מבקיעים
את שנתו העמוקה של סמל המחלקה

שיר תיעוד חיוך מתוק שלא יוצא לי מהראש
שיר נתק גוף שיר ילדוּת
שיר גרוד פצע ישן (ייכפתו יְדֵי שוב ושוב המחטטות)
שיר ניצוּל על ריצוי וּתמימות
שיר רשעות משטמה טיפשות יהירות
המנון עבד כי ימלוך יְהוּלְלוּ עושי דברו
במזמור לב לכאב לסירחון ולרעש הזה
אני יורד לים ובוכה

שדה אדום / דוד מיכאלי

בשדה אדום
פרג מרכין את ראשו
מחוץ לגדר



באוויר החם, בסופו של האביב הקצר, מרכינים הפרגים הלוהטים את ראשם בשדה, בסוף פריחתם הקצרה, מעבר לגדר בית העלמין בזמן הטכס.

4 קומפוזיציות 1983

four compositions 1983 / david michaeli / tlv

ירח אפל / וואלאס סטיבנס

צילום: שי גטריידה

הירח האפל מאיר עולם אפל
של דברים שלעולם לא יבוטאו כליל,
שבו אתה עצמך לא היית לגמרי אתה
ולא רצית ואף לא נאלצת להיות.

וואלאס סטיבנס. תרגום: בועז וייס

וואלאס סטיבנס (ויקיפדיה) WALLACE STEVENS, מבכירי המשוררים האמריקאיים במאה העשרים. נולד ברדינג פנסילבניה 2 לאוקטובר 1879, נפטר 2 באוגוסט 1955. היה עורך דין, ניהל חברת ביטוח. לא זכה רוב חייו להכרה רשמית אם כי הכירו בכשרונו. רק בשנת מותו זכה בפוליצר. פרסם לראשונה שירים בגיל 35, עיקר יצירתו חוברה לאחר גיל 50. המבקר הרולד בלום החשיב אותו למשורר הטוב ביותר בתקופתו וספרו "הרמוניום", 1923, נחשב למיטב השירה האמריקנית במאה ה20. ממבשרי המודרניזם, הושפע מאימאג'יסטים כמו עזרא פאונד ומהסימבוליזם הצרפתי. שיריו הידועים ביותר:

Anecdote of the Jar

On the Manner of Addressing Clouds

The Emperor of Ice Cream

The Idea of Order at Key West

Sunday Morning

Thirteen Ways of Looking at a Blackbird

בשר אחד / דוד מיכאלי

   2001

בסופר נתקלתי בברווז. במבצע המחיר היה יותר זול מעוף. הרמתי את החבילה הקפואה. הכלאה של ברווז עם אווז. בקופה הסתבר שאמנם המחיר יותר זול לקילו, אבל היו פי ארבע יותר קילוגרמים. בכל אופן לקחתי אותו, במושב הקדמי של המכונית, שמתי אותו בקערה במקרר שיפשיר לאט.
בשתיים בצהריים הוצאתי את הברבר מהמקרר אל קדרה של חרס חום. בשר שמן וכבד. שלפתי את הגרון הארוז לתוך בטנו וריפדתי את פנים הציפור בקפה. מצנצנת שפכתי דבש שנקווה בתחתית גורף באיטיות גרגרי קפה שחורים. משקית של בורגול גס, שפכתי גרגרים עד שבטן הציפור התמלאה. הוספתי זרעי הל שמעכתי בין שתי כפות של כסף. הגרגרים השחורים נחלצו מעטיפת הקליפה הבהירה שלהם, התרסקו והראו תוך בהיר ומשומן. מוקשים קטנים שיצרבו את סביבתם בגוון חריף מתוק. הוספתי את יתרת הדבש, מלח, הנחתי את הציפור בסרקופג החרס שהיה מעוטר בתבליט של תרנגול. הוספתי שזיפים שחורים מיובשים ופלפל שחור. הכנסתי את הציפור החנוטה לתנור ניקיתי והלכתי לישון. היינו לבדנו וחם.
בשבע בערב התפשטה מנגינת כשף. ריח כהה ומתוק, אפוי ושזוף, סבתא ומסעדה.זה הצליח. הוצאתי את הקדרה עם מגבות מקופלות והנחתי אותה על קרש. הנעתי את המכסה עד שנפתח. כמו ציור של גוגן. שחום וטרופי, בורגול רך משובץ בשחלות תפוחות של שזיפים וזרעי הל. סגרתי והחזרתי לתנור.
בתשע הוצאתי את הקדרה מהתנור אל השולחן. הרמתי את המכסה. ענן מתוק, אפל, חריף. הבשר התפרק. עצמות שחורות. אצבעות דביקות, נשימה. בשר סוגר מרחק אינסופי אל בשר מורם לקראתו. זיעה וערפל. הבשר אחד.

וולט וויטמן / עלי עשב / שיר הדרך הפתוחה / עברית: ד.מ. Song of the Open Road By Walt Whitman

itzik patish / grass / israel 2008

"ההתבוננות איננה מתת אלוה, אלא יכולת נרכשת." / וולט ויטמן

"Observation is not a divine gift, but a cultivated faculty."

(מתוך ריאיון נדיר שנערך עמו בשנת 1911 ופורסם תחת הכותרת Walt Whitman and Mental Science  )

 

 

שיר הדרך הפתוחה / וולט ויטמן

 

1

קַל לֵבָב וְרֶגֶל אֲנִי עוֹלֶה לַדֶּרֶךְ הַפְּתוּחָה,

בָּרִיא, חָפְשִׁי, הָעוֹלָם לְפָנַי,

הַנָּתִיב הָאָרֹךְ הַחוּם לְפָנַי, מוֹלִיךְ לְאָן שֶׁאֶבְחַר.

 

מֵעַתָּה וָאֵילָךְ אֵינִי שׁוֹאֵל לְמַזָּל-טוֹב, אֲנִי עַצְמִי הוּא הַמַּזָּל הַטּוֹב,

מֵעַתָּה וָאֵילָךְ אֵינִי מְיַבֵּב יוֹתֵר, מְעַכֵּב יוֹתֵר, לֹא זָקוּק לְדָבָר

אֵין יוֹתֵר קֻבְלָנוֹת פְּנִימִיּוֹת, רְשׁוּמוֹת, בִּקּוֹרוֹת נִרְגָּנוֹת,

חָזָק וּמָלֵא אֲנִי נוֹסֵעַ בַּדֶּרֶךְ הַפְּתוּחָה. 

 

הָאָרֶץ, הִיא מַסְפֶּקֶת,

אֵינִי רוֹצֶה כִּי מַעַרְכוֹת הַכּוֹכָבִים יִהְיוּ קְרוֹבוֹת יוֹתֵר, 

אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי הֵן נִמְצָאוֹת הֵיטֵב הֵיכָן שֶׁהֵן,

אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי הֵן מַסְפִּיקוֹת לְאֵלּוּ הַשַּׁיָּכִים לָהֶן.

 

(עֲדַיִן נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת טַעַם מַסּוֹתַיי הַנּוֹשָׁנוֹת,

נוֹשֵׂא אֲנִי אוֹתָם, גְּבָרִים וְנָשִׁים, נוֹשֵׂא אֲנִי אוֹתָם לְאָן שֶׁאֵלֵךְ,

נִשְׁבָּע אֲנִי כִּי אֵין אֶפְשָׁרִי לִי לְהִפָּטֵר מֵהֶם,

מָלֵא אֲנִי בָּהֶם, וּבִתְמוּרָה אֲמַלֵּא אוֹתָם.)

2

אַתְּ דֶּרֶךְ אֵלֶיהָ אֲנִי נִכְנָס וּמַבִּיט סָבִיב, אֲנִי מַאֲמִין שֶׁאֵינֵךְ כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ כָּאן,

אֲנִי מַאֲמִין שֶׁהַרְבֵּה מִן הַבִּלְתִּי נִרְאֶה גַּם הוּא כָּאן.

כָּאן הַלֶּקַח הֶעָמֹק שֶׁל הַקַּבָּלָה, לֹא הַעֲדָפָה וְלֹא הַכְחָשָׁה,

הַשָּׁחֹר עִם רֹאשׁוֹ הַצַּמְרִירִי, הָעֲבַרְיָן, הַחוֹלֶה, הָאַנְאַלְפַבֵּיתִי, אֵינָם מֻכְחָשִׁים;

הַלֵּדָה, הַדְּחִיפוּת לָרוֹפֵא, הַנַּוָּד הַמְּקַבֵּץ, תְּנוּדַת הַשִּׁכּוֹר, חֲבוּרַת הַמְּכוֹנָאִים הַצּוֹחֶקֶת,

הַצָּעִיר הַנִּמְלָט, מֶרְכֶּבֶת הָאָדָם הֶעָשִׁיר, הַפּוֹשֵׁעַ, הַזּוּג הַבּוֹרֵחַ,

 

עוֹבֵד הַשּׁוּק הַמַּקְדִּים, מֶרְכֶּבֶת הַמֵּת, סַבָּלוּת הָרָהִיטִים אֶל הָעִיר, הַחֲזָרָה מִן הָעִיר,

הֵם עוֹבְרִים, גַּם אֲנִי עוֹבֵר, הַכֹּל עוֹבֵר, דָּבָר אֵינוֹ נִתָּן לִכְבִילָה,

אַף לֹא אֶחָד מִלְּבַדָּם יִתְקַבֵּל, אַף לֹא אֶחָד מִלְּבַד זֶה יָקָר לִי יִהְיֶה.

3

אַתָּה, אֲוִיר, אֲשֶׁר מְשָׁרֵת אוֹתִי עִם נְשִׁימַת הַדִּבּוּר!

אַתֶּם הַדְּבָרִים שֶׁבַּחֹמֶר הַמְּפֻזָּר הַקּוֹרְאִים אֶת כַּוָּנוֹתַי וּמַעֲנִיקִים לָהֶם צוּרָה!

אַתָּה הָאוֹר הָעוֹטֵף אוֹתִי וְאֶת כָּל הַדְּבָרִים בְּזִרְמֵי עֲדִינוּת וְשִׁוְיוֹן! 

אַתֶּם הַמִּרְעוֹלִים שְׁחוּקֵי הַשִּׁמּוּשׁ בַּפְּעָרִים הָאַקְרָאִיִּים שֶׁבְּצִדֵּי הַדְּרָכִים!

אֲנִי מַאֲמִין בָּכֶם הַסְּמוּיִים עִם קִיּוּם בִּלְתִּי נִרְאֶה, כֹּה יְקָרִים אַתֶּם לִי.

 

אַתֶּן מִדְרָכוֹת הֶעָרִים הַמְּסֻמָּנוֹת בִּדְגָלִים! אַתֶּן שְׂפוֹת הַמִּדְרָכוֹת הַחֲזָקוֹת בַּקְּצָווֹת!

אַתֶּן מַעְבּוֹרוֹת! אַתֶּם קַרְשֵׁי וְעַמּוּדֵי הַמְּזָחִים! אַתֶּם צִדֵּי הָעֵץ שֶׁל הָרְצִיפִים! אַתֶּן אֳנִיּוֹת רְחוֹקוֹת!

 

אַתֶּן שׁוּרוֹת הַבָּתִּים! אַתֶּם הַחַלּוֹנוֹת נוֹקְבֵי הַחֲזִיתוֹת! אַתֶּם הַגַּגּוֹת!

אַתֶּן הַמִּרְפָּסוֹת וְהַכְּנִיסוֹת! אַתֶּם חִפּוּיֵי הַקִּירוֹת וּמְגִנֵּי הַמַּתֶּכֶת!

אַתֶּם הַחַלּוֹנוֹת אֲשֶׁר קְלִפּוֹתֵיכֶם הַשְּׁקוּפוֹת יְכוֹלוֹת לַחֲשֹׂף כֹּה הַרְבֵּה!

אַתֶּם הַדְּלָתוֹת וְגַרְמֵי הַמַּדְרֵגוֹת! אַתֶּן הַקְּשָׁתוֹת!

אַתֶּן אֲבָנִים אֲפֹרוֹת שֶׁל מִדְרָכוֹת לֹא נִגְמָרוֹת! אַתֶּם הַמַּעֲבָרִים הַכְּבוּשִׁים!

אֶת כָּל מָה שֶׁנָּגַע בָּכֶם אֲנִי מַאֲמִין כִּי צְפַנְתֶּם בְּתוֹכְכֶם, וְעַתָּה אוֹתוֹ סוֹד יֻטְמַע בִּי,

מִן הַחַיִּים וּמִן הַמֵּתִים אִכְלַסְתֶּם אֶת חָזוּתְכֶם הָאֲדִישָׁה, וְהָרוּחוֹת לָכֵן יִהְיוּ נְהִירוֹת וִידִידוֹת לִי. 

4

הָאָרֶץ נִפְרֶשֶׂת יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה

הַתְּמוּנָה חַיָּה, כָּל פְּרָט בְּאוֹרוֹ מֵיטָבִי,

הַלַּחַן רוֹעֵף הֵיכָן שֶׁרוֹצִים, וּפוֹסֵק הֵיכָן שֶׁלֹּא רוֹצִים,

הַקּוֹל מְלֵא הַחֶדְוָה שֶׁל הַדֶּרֶךְ הַצִּבּוּרִית, הַתְּחוּשָׁה הַטְּרִיָּה הָעַלִּיזָה שֶׁל הַדֶּרֶךְ.

 

הוֹ דֶּרֶךְ רָאשִׁית בָּהּ אֲנִי נוֹסֵעַ, הָאוֹמֶרֶת אַתְּ לִי אַל תַּעַזְבֵנִי? 

הָאוֹמֶרֶת אַתְּ אַל תָּעֵז – אִם תַּעַזְבֵנִי אָבוּד הִנְּךָ?

הָאוֹמֶרֶת אַתְּ מוּכָנָה אֲנִי מִכְּבָר, כְּבוּשָׁה הֵיטֵב וּמְזֹהָה, דְּבֹק אֵלַי? 

 

הוֹ דֶּרֶךְ צִבּוּר, אֲנִי מֵשִׁיב אֵינִי פּוֹחֵד לְעָזְבֵךְ, וַעֲדַיִן אוֹהֲבֵךְ,

אַתְּ מְבַטֵּאת אוֹתִי טוֹב יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יָכוֹל אֲנִי לְבַטֵּא אֶת עַצְמִי,

אַתְּ תִּהְיִי עֲבוּרִי יוֹתֵר מִשִּׁירִי.

 

אֲנִי חוֹשֵׁב כִּי מַעֲשֵׂי גְּבוּרָה נֶהֱרוּ כֻּלָּם בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ, וְכָךְ גַּם כָּל הַשִּׁירִים הַחָפְשִׁיִּים,

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁבְּעַצְמִי, כָּאן אוּכַל לַעֲצֹר וְלַעֲשׂוֹת נִסִּים,

אֲנִי חוֹשֵׁב כִּי מָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁאֶפְגֹּשׁ בְּדֶרֶךְ אוֹהֵב, וּמִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁיִּרְאֶה אוֹתִי יֹאהַב אוֹתִי,

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁמִּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁאֶרְאֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר. 

5

מִשָּׁעָה זוֹ אֲנִי מְאַשֵּׁר לְעַצְמִי שִׁחְרוּר מִמִּגְבָּלוֹת וּגְבוּלוֹת מְדֻמְיָנִים,

הוֹלֵךְ לְאָן שֶׁאֲנִי רוֹצֶה, אֲדוֹנִי אֲנִי, שָׁלֵם וּמֻחְלָט,

מַקְשִׁיב לַאֲחֵרִים, שׁוֹקֵל הֵיטֵב אֶת דִּבְרֵיהֶם,

עוֹצֵר, מְחַפֵּשׂ, מְקַבֵּל, מְהַרְהֵר,

בַּעֲדִינוּת, אַךְ עִם רָצוֹן בִּלְתִּי מְעֻרְעָר, מְשַׁחְרֵר אֶת עַצְמִי מֵהַכְּפִיתָה הָאוֹחֶזֶת בִּי.

אֲנִי שׁוֹאֵף נְשִׁימוֹת עֲצוּמוֹת שֶׁל חָלָל,

הַמִּזְרָח וְהַמַּעֲרָב שֶׁלִּי, וְהַצָּפוֹן וְהַדָּרוֹם שֶׁלִּי.

 

אֲנִי גָּדוֹל יוֹתֵר, טוֹב יוֹתֵר מִשֶּׁחָשַׁבְתִּי,

לֹא יָדַעְתִּי כִּי אוֹחֵז אֲנִי טוֹבָה כֹּה רַבָּה. 

 

הַכֹּל נִרְאָה לִי יָפֶה,

אֲנִי יָכוֹל לַחְזֹר וְלוֹמַר לִגְבָרִים וּלְנָשִׁים, כֹּה טוֹב עָשִׂיתָ לִי, אוֹתוֹ הַדָּבָר הָיִיתִי עוֹשֶׂה לְךָ,

וּבְהוֹלְכֵי אֶקַּח אֶת עַצְמִי וְאוֹתְךָ,

אֶפְזֹר אֶת עַצְמִי בֵּין גְּבָרִים וְנָשִׁים כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ,

אָטִיל בֵּינֵיהֶם שִׂמְחָה חֲדָשָׁה וְסַעַר,

מִי אֲשֶׁר יְכַחֵשׁ בִּי לֹא יַטְרִיד אוֹתִי,

מִי אֲשֶׁר יְקַבֵּל אוֹתִי, הוּא אוֹ הִיא, יְבֹרַךְ וְאוֹתִי יְבָרֵךְ.

 

6

עַתָּה, אִם יוֹפִיעוּ אֶלֶף גְּבָרִים מֻשְׁלָמִים, לֹא אֻפְתַּע

עַתָּה, אִם תּוֹפַעְנָה אֶלֶף צוּרוֹת יֹפִי שֶׁל נָשִׁים, לֹא אֶשְׁתּוֹמֵם

 

עַתָּה אֶרְאֶה אֶת סוֹד הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הָאֲנָשִׁים הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר,

לִגְדֹּל בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ לֶאֱכֹל וְלִישֹׁן עִם הָאָרֶץ.

 

כָּאן יֵשׁ מָקוֹם לַמַּעֲשֶׂה הָאִישִׁי הַגָּדוֹל,

(מַעֲשֶׂה כָּזֶה תּוֹפֵס אֶת לְבָבוֹת כָּל גִּזְעֵי הָאָדָם,

 שְׁפִיעַת כּוֹחוֹ וּרְצוֹנוֹ עוֹלִים עַל הַחֹק מַלְעִיגִים כָּל סַמְכוּת וְכָל טִעוּן כְּנֶגְדּו.)

 

הִנֵּה מִבְחַן הַחָכְמָה,

מִבְחָנָהּ הַסּוֹפִי שֶׁל הַחָכְמָה אֵינוֹ בְּבָתֵּי הַסֵּפֶר,

חָכְמָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת מָעֳבֶרֶת מִזֶּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹתָהּ לָזֶה שֶׁאֵין לוֹ אוֹתָהּ,

הַחָכְמָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה הִיא, אֵינָהּ נִתֶּנֶת לְהוֹכָחָה, הִיא הִיא הַהוֹכָחָה,

חָלָה עַל כָּל הָרָמוֹת וְהַדְּבָרִים וְהָאֵיכוּיוֹת וְהַתְּכָנִים,

הִיא הַוַּדָּאוּת שֶׁל הַמְּצִיאוּת וְאַלְמָוֶת הַדְּבָרִים, וּגְאוֹן הַדְּבָרִים;

מַשֶּׁהוּ שָׁם בְּרַחַף רְאִיַּת הַדְּבָרִים הַמְּעוֹרֵר זֹאת מִתּוֹךְ הָרוּחַ.

 

עַתָּה מֵחָדָשׁ אֲנִי בּוֹחֵן רַעֲיוֹנוֹת וֶאֱמוּנוֹת,

יִתָּכֵן שֶׁטּוֹבָה הוֹכָחָתָם בְּחַדְרֵי הַרְצָאוֹת, אַךְ לַחֲלוּטִין לֹא מוּכַחַת תַּחַת מֶרְחֲבֵי הָעֲנָנִים וּלְאֹרֶךְ

הַנּוֹף וְשֶׁטֶף זְרָמִים.

 

הִנֵּה הַתּוֹבָנָה,

הִנֵּה נֶאֱמָד גֶּבֶר – הוּא נֹכַח כָּאן מָה יֵשׁ בּוֹ,

הֶעָבָר, הֶעָתִיד, הוֹד, אַהֲבָה – אִם הֵם נֶעֱדָרִים מִמְּךָ, הִנְּךָ רֵיק מֵהֶם.

 

רַק הַגַּרְעִין שֶׁל כָּל דָּבָר מֵזִין; 

הֵיכָן הוּא אֲשֶׁר יִקְרַע אֶת הַקְּלִפּוֹת עֲבוּרְךָ וַעֲבוּרִי?

הֵיכָן הוּא הַמְּבַטֵּל תִּכְנוּנִים וְכִסּוּיִים עֲבוּרְךָ וַעֲבוּרִי?  

 

הִנֵּה הַדְּבֵקוּת, אֵינָהּ מְעֻצֶּבֶת מֵרֹאשׁ, הִיא כָּךְ מֵעַצְמָהּ;

הֲתֵדַע מָה זֹאת כְּשֶׁאַתָּה עוֹבֵר לִהְיוֹת נֶאֱהָב עַל יְדֵי זָרִים?

הֲתֵדַע אֶת הַשִּׂיחָה שֶׁל מִפְנֶה הָעֵינַיִים?

 

 

Song of the Open Road

By Walt Whitman 

1

Afoot and light-hearted I take to the open road,

Healthy, free, the world before me,

The long brown path before me leading wherever I choose.

 

Henceforth I ask not good-fortune, I myself am good-fortune,

Henceforth I whimper no more, postpone no more, need nothing,

Done with indoor complaints, libraries, querulous criticisms,

Strong and content I travel the open road.

 

The earth, that is sufficient,

I do not want the constellations any nearer,

I know they are very well where they are,

I know they suffice for those who belong to them.

 

(Still here I carry my old delicious burdens,

I carry them, men and women, I carry them with me wherever I go,

I swear it is impossible for me to get rid of them,

I am fill’d with them, and I will fill them in return.)

 

2

You road I enter upon and look around, I believe you are not all that is here,

I believe that much unseen is also here.

 

Here the profound lesson of reception, nor preference nor denial,

The black with his woolly head, the felon, the diseas’d, the illiterate person, are not denied;

The birth, the hasting after the physician, the beggar’s tramp, the drunkard’s stagger, the laughing party of mechanics,

The escaped youth, the rich person’s carriage, the fop, the eloping couple,

 

The early market-man, the hearse, the moving of furniture into the town, the return back from the town,

They pass, I also pass, any thing passes, none can be interdicted,

None but are accepted, none but shall be dear to me.

 

3

You air that serves me with breath to speak!

You objects that call from diffusion my meanings and give them shape!

You light that wraps me and all things in delicate equable showers!

You paths worn in the irregular hollows by the roadsides!

I believe you are latent with unseen existences, you are so dear to me.

 

You flagg’d walks of the cities! you strong curbs at the edges!

You ferries! you planks and posts of wharves! you timber-lined sides! you distant ships!

 

You rows of houses! you window-pierc’d façades! you roofs!

You porches and entrances! you copings and iron guards!

You windows whose transparent shells might expose so much!

You doors and ascending steps! you arches!

You gray stones of interminable pavements! you trodden crossings!

From all that has touch’d you I believe you have imparted to yourselves, and now would impart the same secretly to me,

From the living and the dead you have peopled your impassive surfaces, and the spirits thereof would be evident and amicable with me.

 

4

The earth expanding right hand and left hand,

The picture alive, every part in its best light,

The music falling in where it is wanted, and stopping where it is not wanted,

The cheerful voice of the public road, the gay fresh sentiment of the road.

 

O highway I travel, do you say to me Do not leave me?

Do you say Venture not—if you leave me you are lost?

Do you say I am already prepared, I am well-beaten and undenied, adhere to me?

 

O public road, I say back I am not afraid to leave you, yet I love you,

You express me better than I can express myself,

You shall be more to me than my poem.

 

I think heroic deeds were all conceiv’d in the open air, and all free poems also,

I think I could stop here myself and do miracles,

I think whatever I shall meet on the road I shall like, and whoever beholds me shall like me,

I think whoever I see must be happy.

 

5

From this hour I ordain myself loos’d of limits and imaginary lines,

Going where I list, my own master total and absolute,

Listening to others, considering well what they say,

Pausing, searching, receiving, contemplating,

Gently,but with undeniable will, divesting myself of the holds that would hold me.

I inhale great draughts of space,

The east and the west are mine, and the north and the south are mine.

 

I am larger, better than I thought,

I did not know I held so much goodness.

 

All seems beautiful to me,

I can repeat over to men and women You have done such good to me I would do the same to you,

I will recruit for myself and you as I go,

I will scatter myself among men and women as I go,

I will toss a new gladness and roughness among them,

Whoever denies me it shall not trouble me,

Whoever accepts me he or she shall be blessed and shall bless me.

 

6

Now if a thousand perfect men were to appear it would not amaze me,

Now if a thousand beautiful forms of women appear’d it would not astonish me.

 

Now I see the secret of the making of the best persons,

It is to grow in the open air and to eat and sleep with the earth.

 

Here a great personal deed has room,

(Such a deed seizes upon the hearts of the whole race of men,

Its effusion of strength and will overwhelms law and mocks all authority and all argument against it.)

 

Here is the test of wisdom,

Wisdom is not finally tested in schools,

Wisdom cannot be pass’d from one having it to another not having it,

Wisdom is of the soul, is not susceptible of proof, is its own proof,

Applies to all stages and objects and qualities and is content,

Is the certainty of the reality and immortality of things, and the excellence of things;

Something there is in the float of the sight of things that provokes it out of the soul.

 

Now I re-examine philosophies and religions,

They may prove well in lecture-rooms, yet not prove at all under the spacious clouds and along the landscape and flowing currents.

 

Here is realization,

Here is a man tallied—he realizes here what he has in him,

The past, the future, majesty, love—if they are vacant of you, you are vacant of them.

 

Only the kernel of every object nourishes;

Where is he who tears off the husks for you and me?

Where is he that undoes stratagems and envelopes for you and me?

 

Here is adhesiveness, it is not previously fashion’d, it is apropos;

Do you know what it is as you pass to be loved by strangers?

Do you know the talk of those turning eye-balls?

 

7

Here is the efflux of the soul,

The efflux of the soul comes from within through embower’d gates, ever provoking questions,

These yearnings why are they? these thoughts in the darkness why are they?

Why are there men and women that while they are nigh me the sunlight expands my blood?

Why when they leave me do my pennants of joy sink flat and lank?

Why are there trees I never walk under but large and melodious thoughts descend upon me?

(I think they hang there winter and summer on those trees and always drop fruit as I pass;)

What is it I interchange so suddenly with strangers?

What with some driver as I ride on the seat by his side?

What with some fisherman drawing his seine by the shore as I walk by and pause?

What gives me to be free to a woman’s and man’s good-will? what gives them to be free to mine?

 

8

The efflux of the soul is happiness, here is happiness,

I think it pervades the open air, waiting at all times,

Now it flows unto us, we are rightly charged.

 

Here rises the fluid and attaching character,

The fluid and attaching character is the freshness and sweetness of man and woman,

(The herbs of the morning sprout no fresher and sweeter every day out of the roots of themselves, than it sprouts fresh and sweet continually out of itself.)

 

Toward the fluid and attaching character exudes the sweat of the love of young and old,

From it falls distill’d the charm that mocks beauty and attainments,

Toward it heaves the shuddering longing ache of contact.

 

9

Allons! whoever you are come travel with me!

Traveling with me you find what never tires.

 

The earth never tires,

The earth is rude, silent, incomprehensible at first, Nature is rude and incomprehensible at first,

Be not discouraged, keep on, there are divine things well envelop’d,

I swear to you there are divine things more beautiful than words can tell.

 

Allons! we must not stop here,

However sweet these laid-up stores, however convenient this dwelling we cannot remain here,

However shelter’d this port and however calm these waters we must not anchor here,

However welcome the hospitality that surrounds us we are permitted to receive it but a little while.

 

10

Allons! the inducements shall be greater,

We will sail pathless and wild seas,

We will go where winds blow, waves dash, and the Yankee clipper speeds by under full sail.

 

Allons! with power, liberty, the earth, the elements,

Health, defiance, gayety, self-esteem, curiosity;

Allons! from all formules!

From your formules, O bat-eyed and materialistic priests.

 

The stale cadaver blocks up the passage—the burial waits no longer.

 

Allons! yet take warning!

He traveling with me needs the best blood, thews, endurance,

None may come to the trial till he or she bring courage and health,

Come not here if you have already spent the best of yourself,

Only those may come who come in sweet and determin’d bodies,

No diseas’d person, no rum-drinker or venereal taint is permitted here.

 

(I and mine do not convince by arguments, similes, rhymes,

We convince by our presence.)

 

11

Listen! I will be honest with you,

I do not offer the old smooth prizes, but offer rough new prizes,

These are the days that must happen to you:

You shall not heap up what is call’d riches,

You shall scatter with lavish hand all that you earn or achieve,

You but arrive at the city to which you were destin’d, you hardly settle yourself to satisfaction before you are call’d by an irresistible call to depart,

You shall be treated to the ironical smiles and mockings of those who remain behind you,

What beckonings of love you receive you shall only answer with passionate kisses of parting,

You shall not allow the hold of those who spread their reach’d hands toward you.

 

12

Allons! after the great Companions, and to belong to them!

They too are on the road—they are the swift and majestic men—they are the greatest women,

Enjoyers of calms of seas and storms of seas,

Sailors of many a ship, walkers of many a mile of land,

Habituès of many distant countries, habituès of far-distant dwellings,

Trusters of men and women, observers of cities, solitary toilers,

Pausers and contemplators of tufts, blossoms, shells of the shore,

Dancers at wedding-dances, kissers of brides, tender helpers of children, bearers of children,

Soldiers of revolts, standers by gaping graves, lowerers-down of coffins,

Journeyers over consecutive seasons, over the years, the curious years each emerging from that which preceded it,

Journeyers as with companions, namely their own diverse phases,

Forth-steppers from the latent unrealized baby-days,

Journeyers gayly with their own youth, journeyers with their bearded and well-grain’d manhood,

Journeyers with their womanhood, ample, unsurpass’d, content,

Journeyers with their own sublime old age of manhood or womanhood,

Old age, calm, expanded, broad with the haughty breadth of the universe,

Old age, flowing free with the delicious near-by freedom of death.

 

13

Allons! to that which is endless as it was beginningless,

To undergo much, tramps of days, rests of nights,

To merge all in the travel they tend to, and the days and nights they tend to,

Again to merge them in the start of superior journeys,

To see nothing anywhere but what you may reach it and pass it,

To conceive no time, however distant, but what you may reach it and pass it,

To look up or down no road but it stretches and waits for you, however long but it stretches and waits for you,

To see no being, not God’s or any, but you also go thither,

To see no possession but you may possess it, enjoying all without labor or purchase, abstracting the feast yet not abstracting one particle of it,

To take the best of the farmer’s farm and the rich man’s elegant villa, and the chaste blessings of the well-married couple, and the fruits of orchards and flowers of gardens,

To take to your use out of the compact cities as you pass through,

To carry buildings and streets with you afterward wherever you go,

To gather the minds of men out of their brains as you encounter them, to gather the love out of their hearts,

To take your lovers on the road with you, for all that you leave them behind you,

To know the universe itself as a road, as many roads, as roads for traveling souls.

 

All parts away for the progress of souls,

All religion, all solid things, arts, governments—all that was or is apparent upon this globe or any globe, falls into niches and corners before the procession of souls along the grand roads of the universe.

 

Of the progress of the souls of men and women along the grand roads of the universe, all other progress is the needed emblem and sustenance.

 

Forever alive, forever forward,

Stately, solemn, sad, withdrawn, baffled, mad, turbulent, feeble, dissatisfied,

Desperate, proud, fond, sick, accepted by men, rejected by men,

They go! they go! I know that they go, but I know not where they go,

But I know that they go toward the best—toward something great.

 

Whoever you are, come forth! or man or woman come forth!

You must not stay sleeping and dallying there in the house, though you built it, or though it has been built for you.

 

Out of the dark confinement! out from behind the screen!

It is useless to protest, I know all and expose it.

 

Behold through you as bad as the rest,

Through the laughter, dancing, dining, supping, of people,

Inside of dresses and ornaments, inside of those wash’d and trimm’d faces,

Behold a secret silent loathing and despair.

 

No husband, no wife, no friend, trusted to hear the confession,

Another self, a duplicate of every one, skulking and hiding it goes,

Formless and wordless through the streets of the cities, polite and bland in the parlors,

In the cars of railroads, in steamboats, in the public assembly,

Home to the houses of men and women, at the table, in the bedroom, everywhere,

Smartly attired, countenance smiling, form upright, death under the breast-bones, hell under the skull-bones,

Under the broadcloth and gloves, under the ribbons and artificial flowers,

Keeping fair with the customs, speaking not a syllable of itself,

Speaking of any thing else but never of itself.

 

14

Allons! through struggles and wars!

The goal that was named cannot be countermanded.

 

Have the past struggles succeeded?

What has succeeded? yourself? your nation? Nature?

Now understand me well—it is provided in the essence of things that from any fruition of success, no matter what, shall come forth something to make a greater struggle necessary.

 

My call is the call of battle, I nourish active rebellion,

He going with me must go well arm’d,

He going with me goes often with spare diet, poverty, angry enemies, desertions.

 

15

Allons! the road is before us!

It is safe—I have tried it—my own feet have tried it well—be not detain’d!

 

Let the paper remain on the desk unwritten, and the book on the shelf unopen’d!

Let the tools remain in the workshop! let the money remain unearn’d!

Let the school stand! mind not the cry of the teacher!

Let the preacher preach in his pulpit! let the lawyer plead in the court, and the judge expound the law.

 

Camerado, I give you my hand!

I give you my love more precious than money,

I give you myself before preaching or law;

Will you give me yourself? will you come travel with me?

Shall we stick by each other as long as we live?

וולט וויטמן / עלי עשב / הקדשות

את איש לעצמו אני שר, איש פשוט נבדל,
ועדיין הוגה המילה הדמוקרטית, מילת הציבור הנקהל.

על תפקוד הגוף החי מקצה הראש ועד לבוהן אני שר
לא על שיפוט על פי פנים לבדם, לא המוח לבדו הולם את
ההשראה,
ואני אומר הצורה השלמה שווה הרבה יותר,
שוויון הנקבה והזכר להם אני שר.

על עצמת החיים האדירה בתשוקה, בדופק, בכוח,
בצהלתם, על הפעולה המעוצבת במלוא כוחה תחת החוקים האלוהיים,
את האדם של העכשיו אני שר.