pink chron 1/david michaeli/tlv 2001אתמול בבוקר נחתה בתיבת הדוא"ל שלי ההפניה לחתימה על העצומה הקוראת לביטול החוק לגירוש ומאסר פליטים.
לא יאומן.
שכחנו?
ומה על " ...הלוי...והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען יברכך ה' אלוהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה"? דברים יד' 29
הלו, יש שם מישהו?
יהודים במדינה המתיימרת להיות מדינתם?
לחוק המוצע היגיון תקציבי. אין לי ספק בכך. זה הגיוני ואני משוכנע.
הסיפור הזה שלח אותי מיד ל"סוף חורפית", ספר מסע שמכיל את התבררות הסיפור המשפחתי שלי. ערכתי מתוכו את הרצף הבא.
להזכיר לזוכרים.
פליטים/ ערוך מתוך "סוף חורפית"/ שי גטריידה/ ברקאי ספרים 2003
ועשהאל שהוא בחור גדול, עכשיו טמון לו בשק שינה בנגב, על פי המכתש הקטן, בערוץ של נחל חצֵרה, ורק עכשיו הוא תופס, לא, לא תופס. יודע. לא, לא יודע, הוא ידע. מכיר. אולי זאת המילה. שמבעד לכל ההסוואות שהם יצרו במילים, ברעיונות, בדבקויות, בהכרזות – מה הם היו אם לא פליטים. פליטים מפוחדים, מבוהלים, חרדים. פליטים מוכי אימה. פליטים. פליטים. פליטים. עשהאל שונה את המילה. פליטים שיש לפניהם שנים של דאגה לכל מי שלא בא אתם אלא נשאר שם. מאחוריהם. ההורים, האחיות, דודות ודודים וילדיהם. יושבי שולחנות ליל הסדר הארוכים. קרובי משפחה רחוקים יותר, וחברים, כמו שאומרים אצלנו – בני מחזור, בני כיתה.
ופליטים הם היו שלפניהם הדאגה והחשש וחוסר הביטחון איך יסתדר העתיד בבית החדש שיתאמצו להקים להם. מה דמות תהיה לו. היכן. מה יהיה בו. מה יחסר. עד מתי. פליטים שבמשך שנים עוקבים לדעת מי מהקרובים והמודעים הצליח להיחלץ ולאיזה חוף מבטחים שם פעמיו. בן דוד אחד הגיע לסידני, אוסטרליה, אחר ללונדון, אנגליה. אחות בכורה אחת בניו יורק. הגסטאפו לקח את הבעל לאחות בכורה אחרת. הבעל היה בן דודהּ. ואיך היא שורדת בפריס עם שני תינוקות. מה עם כל האחרים. המונים. המונים. שנים של טפטוף ידיעות על אודות האחרים.
שנים יעברו עד שיידעו מי לא נחלץ או עד שיידעו שהקשרים אבדו, נקרעו החוטים, ועל גורלות ומקומות מרחף סימן שאלה גדול. שנים חלולות של אבל וכעס יעברו עליהם ככל שתתקדם הידיעה על אודות ייחוד המאורע שאירע. שנים חלולות של צער וכעס על המעיכה שהורידה המולדת התרבותית שלהם המהוללה – על כל מי שהכירו ועל כל מה שמוכרח שאהבו בה. שנים חלולות של כעס על התלישה. פליטים ממולדת שחוץ מרשע לא נשאר בה דבר בשבילם. אם מסתכלים אחורה רואים רק רמץ ופריחות אחרונות של עשן. והם בחרו בקדימה ובהלאה. ומהו שמעודד אותם משם.
ומהצד האחר של הפליטוּת שלהם, עכשיו עשהאל לא עוזב, מהצד האחר של הפליטות, עולים חדשים הם היו. עילגים כאלה, משונים. יֵיקים לבושי ייקטים. ייקה פּוֹץ הם היו לסביבתם – אוי ואבוי להניח מילים כאלה על השפתיים, לשטוף מהר בסבון ובמים. תן לי את היָקֶה, סבתא שלו עדיין הייתה אומרת כעבור שישים שנה, ועשהאל היה מוריד מן הקולב ומניח לה על הכתפיים.
ועשהאל אומר: פליטים הם היו קודם ועולים חדשים אחר כך ושני התארים לא עזבו אותם מעולם, אף שלא נאמרה בהם מילה ולא התבקשה בקשה ולא שום רטינה ישירה או הרהור או נסיגה. ובתום שישים וחמש שנים שבהן היו עסוקים בהולדה, בהתקיימות ובדאגה – הרי הדאגות בפלשתינה לא הסתיימו באלף תשע מאות שלושים ושבע – בסופן הם זכרו כל מה שהתפרש להם גירוש, השפלה, גיחוך ועלבון, פיחות, ריב והשמצה. הם פירטו כל עניין שהם היו בו בסדר. זכרו מה הם השתדלו כמיטב יכולתם ולא צלח. נקבו בכל עניין שלא עלה היטב שלא באשמתם ולא נתקיימה בו ההבטחה ונכזב.
יש כאן חוסר ביטחון מסוים, עשהאל חושב עכשיו. כך מתנהג אדם שאינו בטוח במקומו. שלא סיים להוכיח את עצמו. אדם שמתעסק בהצדקתו שלו. אדם שאינו רואה את התקיימותו במקום כעובדה שאין ערעור עליה אלא הוא זקוק לאישור. אדם שכזה, איך שלא תסתכל – לטוב או לרע – הוא אדם עקור. אין לו בית, אין קרקע יציבה תחתיו, והוא האדם הזה קליפת עריה.
עשהאל מלמל, פניו בשק השינה, "סבא שלי, סבתא שלי, סבא שלי, סבתא שלי, ברלין, גרמניה, ברלין, קבוצה. ההורים של אבא, ההורים של אבא, ההורים של אבא שלי, אבא שלי. עוד רגע אני מתחיל לשיר דנקה שיין, ביטה שיין, דנקה שיין, ביטה שיין כמו במערכון.
