|
הרצל בצבעי הסוואה / הדפס משי / דוד מיכאלי / 1979 |
מיליטריזם, מקרקעין ותכנון / עמירם אורן
דר' עמירם אורן הוא כותב הספר "ארץ בחאקי" (עם רפי רגב) והספר "שטחים מגוייסים"
אין זה סוד
ש"הביטחון" הוא אחד הנושאים החשובים במדינת ישראל, אם לא החשוב ביותר שביניהם.
הכול גם יודעים שמערכת הביטחון היא אחד הגורמים הדומיננטיים במדינה וכי היא משפיעה
כמעט בכל תחום ותחום בה. לפיכך, אין פלא שנושאים הקשורים ביחסים בין מערכת הביטחון
ובין המגזר האזרחי הם מרכיב חשוב בשיח הפוליטי, הציבורי והתקשורתי בארץ.
בזמן האחרון
עומדים על הפרק נושאים רבים הקשורים באופן ישיר ועקיף לביטחון, וכולם זוכים לתשומת
לב רבה, ולעתים אף מופרזת וכמות הדברת והמלל בהם רבה מאד. בין אלה ניתן למנות את השאלה
האם ישראל עומדת לתקוף את איראן כדי למנוע ממנה להפוך למעצמה גרעינית; מי כתב את מה
שמכונה "מסמך הרפז" והאם היה כאן ניסיון לפוטש; האם יש לקבוע "גיוס
לכל ושוויון בנטל"; מהו אופי היחסים בין הדרג הצבאי והדרג המדיני כפי שבא לידי
ביטוי בפרשת המשט לעזה; מהו הגודל האופטימלי של תקציב הביטחון וכיצד הוא מנוהל; ועוד
ועוד.
אולם, ה"מכ"ם"
התקשורתי פסח על נושא חשוב אחד שנדחק לשוליים וכותרתו "מקרקעין ותכנון
פיזי". אכן, ניתן לומר כי השיח הציבורי
בארץ כמעט ואינו נדרש לסוגיות שעניינן הפיקוח האזרחי על המקרקעין הרב המצוי בידי מערכת
הביטחון בישראל, ובעיקר בידי צה"ל. כמו כן, אין כמעט התייחסות להשתתפות של משרד
הביטחון כשחקן מרכזי בשוק הנדל"ן ובמיוחד בכל הקשור לתהליך פינוי מחנות צה"ל
ולמעורבותו הפעילה בתכנון האזרחי כדי להסב את שטחם לשימוש אזרחי.
מקרקעין,
תשתיות ותכנון פיזי הם חלק מהמכלול שניתן להגדירו "הממד הטריטוריאלי של הביטחון"
ואשר ראשיתו מימי הקמת המדינה ואפילו לפני לכן, בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת, עת
נבנו בארץ ישראל מחנות צבא בריטיים. אציין רק כי כיום חולשת מערכת הביטחון הישראלית
על כמחצית משטחי מדינת ישראל שבגבולות "הקו הירוק" כולל הגולן.
במארס
2011 פורסם דו"ח מבקר המדינה מס' 61 א' שעסק בקרקעות שבניהול
צה"ל. מבקר המדינה מצא "קלקולים" רבים בפיקוח האזרחי, בתהליך פינוי
מחנות והעברת חלק מהיחידות נהם לנגב ובהימצאות מחנות נטושים. ביום פרסום הדו"ח
זעקו כותרות בעיתונים: "צבא נדל"ן", "צבא האדמה", "צבא
מקרקעי ישראל", ועוד. אך למחרת פרסום הדו"ח החמור השתררה דממה. מאז אוגוסט
2011 ועד החודש שעבר התכנסה ועדת ביקורת המדינה שלוש פעמים כדי לשמוע כיצד יתוקנו ה"קלקולים"
האלה, אך התשובות שנתנו נציגי משרד הביטחון, מנהל מקרקעי ישראל וגורמים נוספים, לא
היו משכנעות, וזאת בלשון המעטה. העיד על כך ח"כ רוני בראון מי שהיה יו"ר
הוועדה בשני הדיונים הראשונים.
כדי
להאיץ את העברת היחידות הצבאיות לנגב החליטה הממשלה באפריל
2011 על הסדר למימון עלות הפינוי של מחנות צה"ל, על מקורות
התקציב ועל לוח הזמנים ליישום. באוגוסט 2011, בעיצומה של המחאה החברתית והדרישה להורדת מחירי הדיור,
הכריז שר הביטחון, אהוד ברק, שמשרדו "יתגייס"
לתת מענה ויסייע בפתרון הבעיה ויפעל לפינוי מהיר של נדל"ן באזור המרכז כדי
לקדם בניית דירות. הודעתו הייתה תמוהה, כי שכן מדובר היה במחנות
שמשרד הביטחון היה אמור לפנות מזמן ועל העיכוב הצביע דו"ח מבקר המדינה
בסוף החודש
שעבר התבשרנו כי לאחר חמישה חודשים של משא ומתן, משרד הביטחון, מנהל מקרקעי ישראל,
משרד האוצר ומשרד הבינוי והשיכון הגיעו להסכם ולפיו משרד הביטחון יפנה חמישה מחנות
גדולים במטרופולין תל אביב (תל השומר, מחנה השלישות ברמת-גן, מחנה סירקין, מחנה בגבעתיים,
וחלק ממחנה צריפין). בהסכם נקבע כי תמורת פינוי המחנות יעביר מינהל מקרקעי ישראל
למשרד הביטחון עד 1.9 מיליארד ש"ח מן התמורה שתתקבל משיווק הקרקע שתתפנה. "הדובדבן
שעל הקצפת" בהסכם שהושג היה שמשרד הביטחון - הוא ולא גורם אחר - יהיה האחראי לתכנון
של השטח שיפונה. הכוונה להכין תכניות בניין עיר (תב"ע) כדי שיהיה אפשר לשווק את
הקרקע לבניית יותר
מ-25 אלף דירות ומאות
אלפי מ"ר של שטחי משרדים.
החתימה על ההסכם יצרה אשליה ולפיה הגיע
המזור לשוק הנדל"ן: עם "שחרור" הקרקע מידי מערכת הביטחון יגדל
ההיצע והמחירים ירדו. אך באותה נשימה נודע כי התכנון האזרחי
לשטח של שלושה מן המחנות יושלם תוך 3-5 שנים, של המחנה הרביעי תוך 5-6 שנים, ושל האחרון
בתוך כ-7 שנים. השמחה היא אפוא מוקדמת ואם מחירי הקרקע אכן ירדו עוד
חזון למועד.
שתי שאלות
מרכזיות נעדרו מן השיח הציבורי בנושא זה וראוי לציין אותן כאן. ראשית, לא נשמע שום
הרהור - ושום ערעור - על השאלה מדוע מערכת הביטחון צריכה להיות "שחקן" מרכזי
בשוק הנדל"ן, והאם הקרקע שבה היא מחזיקה זזה שנים רבות היא רכושה הבלעדי? האם
הקרקע אינה נכס שהעמידה לה המדינה לצורך השימוש ועתה משהוחלט על פינויה, המקסימום
שהמערכת יכולה לדרוש ובצדק הוא מתן קרקע חליפית ומימון עלות העברת היחידות ובניית
מחנות חדשים. בכל מקרה היא אינה יכולה ואסור לה לדרוש את מלוא ערך הקרקע שתפנה.
דרישה זו אינה הגיונית ואינה ערכית. בפועל הפכה מערכת הביטחון לגורם הסוחר
בקרקעותיה. והיא ן ולהלן.
סוגיה אחרת,
מציקה ומעוררת תהיות רבות מקודמתה ואליה היא קשורה. מערכת הביטחון קיבלה "אור
ירוק" לפעול במרץ להשבחת הקרקעות שהיא אמורה לפנות. השאלה היא מדוע מערכת הביטחון
צריכה להיות הגורם שאחראי לתכנון ולקביעת שימוש הקרקע האזרחי שיוחל על השטח לאחר הפינוי,
והאם לזה היא נועדה? איזה יתרון או ניסיון יש למשרד הביטחון בקידום אישור תכניות בניין
עיר אזרחיות. זאת ועוד, אין לו אפילו את היכולת מקצועית והמיומנות לבצע תכנון אזרחי.
גורם בכיר במשרד הביטחון העיד שטרם חתימת ההסכם התקשר משרדו עם חברות תכנון
אזרחיות שיבצעו עבורו את העבודה. ידוע שבמישור התכנוני פועל משרד הביטחון בערוץ
חסוי מיוחד כדי לקבל היתר בניה למתקנים ביטחוניים וחלק ניכר מתפקידם של נציגי שר הביטחון
בוועדות המחוזיות (קצינים צעירים בדרגת סרן-רס"ן) הוא למנוע פגיעה מצד הפיתוח
האזרחי (תכניות בניה ותשתיות) במתקני מערכת הביטחון. האם זה תפקידה של מערכת הביטחון
לקדם תכניות בניה אזרחיות מול רשויות התכנון ומהנדסי הערים? האם היא זו שצריכה להתמקח
עם הגופים הירוקים ולקבל אישורם לתכניות האזרחיות במתחמים שיפונו ע"י משרד הביטחון?
לדעת כותב שורות אלו, התשובה היא בשום אופן לא. מערכת הביטחון צריכה לדאוג לביטחון,
זה ייעודה וזה תפקידה ואת השאר המלאכה שאינה בסמכותה שתשאיר לגורמים שלכך נועדו.
נשאלת אפוא
השאלה מדוע בכל זאת התכנון האזרחי הופקד בידי משרד הביטחון, והתשובה היא שהוא הפך להיות
קבלן הביצוע של המדינה של פרויקטים שאינם מוגדרים ביטחון. למשרד הביטחון יש משאבים
כספיים ויכולת לנייד תקציבים ללא הכבלים המנהליים והארגונים המוטלים על משרדי הממשלה
האחרים, יש לה משאבי כוח אדם רבים ויכולת להתקשר עם מומחים במהירות, יש לה כושר ארגון
ויכולת ביצוע מוכחת. לדוגמא, משרד הביטחון הוא שבנה את אתר הקרווילות
בניצן למפוני גוש קטיף, הוא שסייע למשרד הבריאות בהתמודדות עם שפעת העופות, הוא שמטפל
בבניית מתקן השהייה בנגב למסתננים בלתי חוקיים, והוא שמטפל בפינוי שכונת בתי האולפנא
בבית אל.
הפקדת
מלאכת התכנון בידי מערכת הביטחון היא הענקת תעודת עניות לעוסקים בנושא ועדות לכישלון
הקיים בקידום הליכים בוועדות התכנון. עם כל הכבוד ליכולותיה של מערכת הביטחון ראוי
היה לשקול נכון האם להפקיד בידה אחריות זאת. תמוהה מאד שתיקתם של גורמים אזרחיים
רבים, שהרי למה ניתן לצפות שעה שהחלב מופקד למשמרת בידי החתול? לא שמענו כיצד משרד
הפנים, האחראי לתכנון בישראל הסכים למהלך והאם מודע למשמעויות קצרות הטווח וארוכות
הטווח הנובעת מכך? לא שמענו מה חושבים ראשי הרשויות המקומיות הרלוונטיים על כך
שמשרד הביטחון יתכנן את השטח המתפנה בתחום שיפוטן? לא שמענו בת קול מהגורמים
המקצועיים: מתכננים, אדריכלים, גיאוגרפים, מהנדסים. לא שמענו גם את הגורמים
הסביבתיים שוודאי יבקשו להבין איזה יעוד רואה משרד הביטחון לקרקע זו. לא ידוע אם לאנשי
אקדמיה שעוסקים בענייני תכנון, גיאוגרפיה עירונית, וגם כאלה שעוסקים ביחסי צבא חברה,
יש עמדה בעניין. לבסוף, קשה להבין מדוע אנשי תקשורת שעוסקים בנושאי נדל"ן (למעט
אחד) שותקים בעניין?.
מהתעלמות
רבתית רועמת זו אין להסיק אלא שקיימת בישראל הסכמה מקיר לקיר שרק מערכת הביטחון, שיש
לה אינטרס מובהק בהשבחת הקרקע, תוכל לקדם את התכנון. אך מסקנה זו, המלמדת על החדירה
של המיליטריזם בישראל לעשייה האזרחית בתחום המקרקעין והתכנון, היא אות מבשר רעות לחברה
בישראל.