לנקב את העולם - השפעת טריטוריות מסדרון של ערוצי הגז על מרחבי ביטחון וחברה - דוד מיכאלי

מלחמת הגז

כשמופיע יריב משותף אולי אפשר להשלים...

לאור האינטרסים התאגידים בתקופתנו בתחום הגז הטבעי ולאור ההנחה כי נתיבי הגז הם המעצב הראשי של הגיאופוליטיקה הנוכחית במזרח התיכון זהו ניסיון להציג מפת מגמות של איומים סביבתיים ופוליטיים על ארץ ישראל. בספר מילכוד 22 של ג'וזף הלר מתוארת דמות של איש חיל אויר אינדיאני המספר שכל פעם שחברת נפט מצאה נפט במקום מושבה של משפחתו היא העיפה אותם משם. האם אנו תחת איום כזה? מה הקשר בין מאבקי הגז למלחמות המזרח התיכון? איך מלחמות הגז מערערות את היציבות במזרח התיכון ומאיימת על ישראל? כיצד תגליות הגז מאיימות על החופש והדמוקרטיה בישראל? 

מה הקשר בין מאבקי הגז למלחמות המזרח התיכון? השימוש בגז הטבעי נמצא בצמיחה מואצת והוא הפך להיות האנרגיה המובילה בשימוש התעשייתי והאורבאני. נתיבי הגז והנפט הם מקור רווח אדיר הן מבחינת מכירת התוצרת אבל גם בשליטה על טריטוריות. כמו המאבק על נתיבי הסחר בין פורטוגל לאנגליה במאה ה 17 כך נאבקות רוסיה וארה''ב על נתיבי הגז במאה ה 21. נתיבי הגז והנפט מאסיה לאירופה ולמזרח אסיה הם חוצי גבולות לאומיים ובני אלפי קילומטרים. נתיבי הגז והנפט מחייבים שליטה ושמירה של צבאות לאומיים וחברות כוח אדם ומי שמחזיק אותם הם תאגידים בינלאומיים בגיבוי המדינות הגדולות והקואליציות האסטרטגיות המסורתיות שהן יוצרות. באסיה הקואליציה המסורתית היא סין, רוסיה, איראן והן תומכות בסוריה, עזה, לבנון. התאגידים המובילים שלהן (או להיפך...התאגידים משתמשים במדינות...) הם גזפרום הרוסית, קנוק הסינית ועוד. במערב הקואליציה היא ארה''ב והאיחוד האירופי והן תומכות בקטאר, סעודיה, מצרים, ירדן וכווית. התאגידים המובילים שלהן (או להיפך...) הם שברון, אקסון, של, מובייל, הליברטון, BP, תאגידים אירופים, אוסטרלים ועוד. הקואליציות נלחמות ביניהן על שליטה במקורות האנרגיה והובלת האנרגיה ומשתמשות לשם כך בליבוי או צינון של סכסוכים אתנו-פוליטיים. מלחמת עיראק שייכת לתמונה זו. הליברטון, התאגיד שהחזיק את האבטחה והשירותים לצבא ארה''ב מעורב בהפקה, ייעוץ ומתן שירותים לתחום הנפט והגז של האינטרס האמריקאי. מלחמת סוריה היא על שליטה בצינור הגז והנפט משדה הגז והנפט הגדול בעולם במפרץ הפרסי לאירופה. חציו הדרום מערבי של השדה שייך לקטאר. חלקו הצפון מזרחי לאיראן. הקואליציה המערבית סיכמה עם סוריה על נתיב הולכה של גז טבעי שיעבור דרכה לים התיכון ומשם לתורכיה ולאירופה. סוריה הפנתה את גבה וסיכמה או נאלצה לסכם עם איראן ורוסיה (וסין? משקיפים סיניים נצפו במלחמת לבנון השנייה) על נתיב הולכה זה. התוצאה: מלחמה. מי נמצא מאחורי השחקנים? קל לשער.

מלחמות אוקראינה ואוסטיה עם רוסיה הן חלק ממאבק השליטה בשדות גז ונפט מול תאגידים מערביים שמבחינת פוטין הם איום על נכסיו במשחק הגדול שבו הם מנסים לנטרל את שליטתה של רוסיה באספקת הגז לאירופה וליצור חלופות בשליטה מערבית כמו פרויקט צינור נבוקו להולכת גז טבעי מבאקו לתורכיה. בינואר 2014 חתם אבו מאזן הסכם עם רוסיה ותאגיד הגז שלה גזפרום על זכויות לניצול מאגרי הגז מול עזה. כך הציב פוטין איום מקביל מול הקואליציה המערבית והשלים תנועת מלקחיים מצפון לישראל עם הטלת העוגן משנות ה 70 והעמקת האחיזה בטרטוס ולטקיה הסוריות, ועתה מדרום עם הטלת עוגן חדש בחופי עזה. מלחמות עזה הן חלק ממאבק השליטה במאגרי הגז בים התיכון ונתיבי הולכה לאירופה. התשובה המערבית מערבת את מצרים, סעודיה וגם את קטאר התומכת בחמאס.

הקואליציות פועלות להגדלת הנוכחות שלהן בחופי הים התיכון משום שהחופים המזרחיים של הים התיכון מבוקשים כתחנות יצוא להעברת הגז לאירופה שהיא השוק הגדול. גילוי מאגרי הגז בים התיכון מגדיל את חשיבות החופים המזרחיים כתחנות עיבוד ויצוא. והמאבק עליהם הולך ומתעצם. טורקיה כמרכזיית מעבר של גז לאירופה מחוזרת ע''י הקואליציות ומתנדנדת מבחינת עמדותיה.

איך מלחמות הגז מערערות את היציבות במזרח התיכון ומאיימת על ישראל? 

אנחנו באמצע. קבלת ההחלטות שלנו תלויה באינטרסים של בעלי השליטה במקורות הגז הטבעי במפרץ הפרסי ובעיראק ובנתיבי ההולכה שלהם לאירופה ורצונם לקיים רצף אספקה מניב רווחים. איומים על נתיבי ההולכה מתורגמים לסכסוכים אתנו-פוליטיים המגיעים מיד לגבולות המדינה מלבנון, מסוריה, מסיני לאורך נתיבי הולכת הגז הטבעי. עכשיו עם מאגרי הגז הטבעי בים התיכון המאבקים מגיעים לחופי הארץ – גבולנו המערבי. תחנות הקצה של נתיבי הגז הן אירופה הרחוקה במערב שהאינטרס שלה לשמור על תקינות אספקת האנרגיה לעריה ומפעליה עומדת לפני שיקולים אחרים.  

ישראל כחלק מחוף מזרח הים התיכון מוצאת את עצמה לראשונה באינטרס קיומי המנוגד הן לאינטרסים של הקואליציה המערבית והן לאינטרסים של הקואליציה המזרחית. עד כה בגלל הסכסוך היהודי ערבי נותרה ישראל בלתי מחוברת לצינור הערבי ולכן גם משוחררת יחסית מתעשיית האנרגיה האזורית. אם מאגר ים תטיס נמצא בבעלות משותפת ישראלית ואמריקאית, עתה ישראל מוצאת את עצמה עם שכן פלסטינאי ורוסי מדרום. הכנסת רוסיה למשחק הבעלות מחזקת את תביעת הרשות הפלסטינאית למאגר מול עזה. אם במלחמת סוריה ישראל יכולה להישאר בלתי מעורבת יחסית, במלחמת עזה היא כבר נגררת להילחם על קיומה ומשאביה מול היוזמה הרוסית המכילה לחץ לחלוף דרכה מרמאללה לעזה ובמקביל עליה להיערך לפיתוח התעשייתי של תאגיד גזפרום שאינו כפוף למדדים של איכות סביבה בישראל והמאיים כשכן תעשייתי דורסני המגובה בכוח צבאי, בפיתוח לא מבוקר ונזקים סביבתיים. ייתכן מאוד שחלק מהתשובה המערבית המוכתבת לנו היא קידום הקידוחים בעמק האלה ובגולן אשר מנוהלות ע''י אותו תאגיד אמריקאי (GENIE). כך גם מפעלי עיבוד גז במישור החוף יכולים להיות חלק מאסטרטגיית התפשטות של תעשיית הגז הטבעי וטביעת כף רגל של הקואליציה המערבית. השילוב של מאבקים ביטחוניים היכולים להיות מוכתבים מאינטרסים תאגידיים שלא ברצוננו, יחד עם מאבקים חברתיים פנימיים בארץ בעקבות איומים סביבתיים, יוצרים תמהיל מאיים.

כיצד תגליות הגז מאיימות על החופש והדמוקרטיה בישראל?

אוכלוסיית ארץ ישראל וגם אוכלוסיית עזה נמצאות באיום של פירוק המרקם החברתי שלהן. בספר הקלאסי "אמנות המלחמה" של סון טסו נאמר: הניצחון הצבאי מושג רק לאחר שהחברה כבר מפורדת ומובסת. אנו נמצאים במאבק חברתי חריף ובמלחמת התשה תאגידית. מכיוון שהמרוויחים ממאבק זה יהיו תאגידי תעשיית האנרגיה שישתמשו בשטח ישראל וחופיה כמסופי עיבוד, ייצור והולכה, יהיה נכון לחפש שם את המניעים והמנועים. בניסוח פשוט נאמר: ככל שהשליטה התאגידית גדלה כך יופר החוזה החברתי בין המדינה לאזרחיה וזכויות האדם. בבלוג "תוצרת חוץ" עומר גנדלר ציין מאמר של מייקל רוס משנת 2001, Does Oil Hinder Democracy שבו שאל מה הסיבה שרוב המדינות בעולם שנחשבות יצואניות של גז ונפט הן לא דמוקרטיות. לאחר שבדק את מדינות העולם והתפלגות היצוא שלהן, גילה רוס שככל שאחוז משאבי הטבע בכלכלה גדול יותר כך המדינה תהפוך לפחות דמוקרטית עקב השפעות של תלות כלכלית בשלטון, היכולת לשלם רנטות, שחיקה של מעמד הביניים וקשרים חזקים של הון-שלטון. לפי כך, אם מדינת ישראל מתכננת להפוך את הגז הטבעי שהיא מצאה לחלק ניכר מהכלכלה שלה, היא צריכה לדעת שככל שהאחוז של הגז בכלכלה יגדל, תיאורטית, תגדל גם הסכנה לדמוקרטיה הישראלית.  כאמור, אנחנו באמצע. שכונת מגורים מול התפשטות תעשייתית שמאיימת על קיומה של השכונה. בשיקול הרווחי של שטחי תעשיה מול שטחי מגורים ושטחים פתוחים, שטחי התעשייה שווים הרבה יותר ולכן מהווים איום מתמיד על איכות החיים בישראל ומשאביה המצומצמים של מים ומרחבים פתוחים ועל קיימותה החברתית. המנגנון הטוטליטרי הזוועתי של תאגיד המעסיק עובדים באמצעות חברות כוח אדם ומוכר להם מצרכי מחייה הינו כלא ההופך בני אנוש למשאב ומפר את החוזה החברתי שבין המדינה לתושביה.

מדינת ישראל, במטרה למנוע את הפיכתה לשדה ייצור תעשייתי נטול קיימות חברתית חייבת להגדיר לעצמה ולתושביה בבירור את האיום ולהגדיר יעדים סביבתיים ומאבק חברתי חוצה הגדרות לאומיות ואתניות בתאגידים ובאקולוגיה הסביבתית והחברתית שהם מכתיבים. האיכות האנושית הישראלית שלנו צריכה להתמקד ביעדים אלו. עלינו לשתף את אוכלוסיית עזה בדילמה מול אתגר משותף – תנאי חיים או תעשייה.  ההחלטה המוסרית והסביבתית של בחירה בסביבה שפויה עם מרכיב אורגאני גדול ומרחב פתוח כתומך חיים ולא בלולי מגורים עם שמיים שחורים או חשמליים היא אקוטית. המלחמה על הקרקע והשטח הפתוח היא כאן ועכשיו. אוטוסטראדות ומגדלים. כבר עתה אנחנו נוכחים בתהליך המואץ של הפיכת ישראל למגה-עיר אחת. אם אנחנו לא רוצים שיעיפו אותנו מכאן בהגבלה וסגירת שטחים לתעשייה בעקבות זיכיון ממשלתי או שיגרמו לנו להגר או למכור בפיתוי ומשיכה באמצעים כספיים – עלינו, ימנים, שמאלנים, עדות למיניהן, ערבים, יהודים ובכלל, עלינו להתאחד מול הלחץ התאגידי ולהכתיב כחברה מודעת ויוזמת את מדדי החיים שאינם מוכתבי התעשייה הרואה בנו משאב לניצול, אלא מדדי חיים המתכתבים עם מוסר ואיכות חיים ומחדשים את החוזה החברתי והסביבתי המאוים והמתכלה. להפוך את הגלגל. להגדיר מדדים כמותיים של שטח פתוח כמדד קיימות, לפרק תשתיות המשרתות תפיסה תאגידית הרואה בבני אנוש משאב לניצול והמייצרות התנהגות אנטיפטית תואמת, ולהחליפן בתשתיות המשרתות קהילה ויחידים וגישה תומכת אדם וסביבה לייצור התנהגות אמפטית ובונה.

במפה המצורפת אפשר לראות את הנתיבים הבינלאומיים הראשיים של צינורות הולכת הגז משדות ההפקה ועד למרחבים המגה-עירוניים כתחנות קליטה (עיגולים סגולים מנוקדים). לא רואים במפה את ענפי המשנה מתחנות הסיום של צינורות הגז. (בדומה למסילות ברזל בינלאומיות עד לתחנות הסיום, ללא התחבורה העירונית או הארצית). ביצוע מפה ממחושב: תמה. נתונים: דוד מיכאלי

לנקב את העולם - השפעת טריטוריות מסדרון של ערוצי הגז על מרחבי ביטחון וחברה

המשחק הגדול:

שוק הגז הטבעי החל כשוק מקומי במגמה להפוך לעולמי, בדומה להתפתחות שוק הנפט. עיקר המסחר כיום נעשה בין מדינות חבר העמים לשעבר לאיחוד האירופי באמצעות צינורות גז. ערוצי התעבורה להולכת הגז הטבעי התפתחו כמערכות טכנולוגיות חוצות גבולות. מערכות אלה משפיעות על סביבתן ומעצבות מרחבים חדשים באמצעות מרחבי ביטחון והגנה פעילים, ערעור גבולות מדיניים ושינוי תפיסות לאומיות לטובת מרחבים אורבאניים ותאגידים על חשבון הלאומיות המסורתית. מערכות אלו מהוות נכס אסטרטגי.  

טכנולוגיה חדשה יוצרת גל של שימוש וניכוס של מרחבים חדשים ומעצבת רשת קשרים חדשה של תשתית ותוכן. טכנולוגיות תעבורה דינאמית התפתחו מבהמות, עגלות ושיירות לספינות, כלי רכב ממונעים ביבשה בים ובאוויר, למידע. טכנולוגיות תעבורה סטטית הן דרכים, כבישים, מסילות ברזל, נתיבי ים, נתיבי אוויר, וגם מערכות ביוב, מערכות אשפה, מערכות תקשורת, מערכות מידע, מערכות אנרגיה.

למשל, אם נתבונן על הטכנולוגיה של התעבורה האווירית שהתפתחה תוך מאה אחת, רק במרחב האווירי בין מזרח הים התיכון לאטלנטי מתקיימת כיום רשת תעבורה של כ 12,000 טיסות ליום, במסדרונות דו-סיטריים בני 6 מפלסים, ללא טיסות צבאיות. שהיא שקופה עבורנו ואנחנו מקימיה וצרכניה.

ערוצי התעבורה של משאב הגז הטבעי יחד עם פוטנציאל הצמיחה שלהם בהתאמה לנסיקת הצריכה של שווקי העולם, חוזרים על דפוסי ההתפשטות הכיבוש והתחרות המהירים של נתיבי הסחר במאה ה 16 ומהווים נכסים וכלים במשחק אסטרטגי גדול. "המשחק הגדול" הוא מונח שהיה בשימוש בתקופת המאה התשע-עשרה מציין מאבקי שליטה בין-לאומיים סמויים וגלויים על משאבים ונתיבי סחר.

כפי שחברת הודו המזרחית הייתה גוף יוזם מכונן ומבצע של המדיניות הבריטית במאה השבע עשרה מול שווקי אירופה, כך גזפרום הרוסית היא גוף יוזם מכונן ומבצע של המדיניות הרוסית במאה העשרים ואחת., וכך בהתאמה שברון, אקסון, נובל אנרג'י וכו' האמריקאיות ובריטיש פטרוליום הבריטית.  

ב"משחק הגדול" של תקופתנו, משאבי וערוצי ההובלה של אנרגיית הנפט והגז הם "כלים" עם פוטנציאל גדילה מואץ ורווח בקנה מידה גדול. תשתית זו הולכת ומתפתחת לקראת רשת הובלה גלובלית בבעלות תאגידית ויעדיה הם הריכוזים האורבאניים. ערוצי ההובלה של אנרגיית הנפט והגז בהיקפים בין-יבשתיים, מבטאים מרחבי שליטה ומגמות אסטרטגיות גלובליות.

ערוצי הובלה של פרויקטים בין-יבשתיים וימיים המובילים גז מאסיה לאירופה ומאסיה לסין הם פרויקטים בשליטה או בשיתופי פעולה תאגידיים ומממשלתיים כמו גזפרום של רוסיה, נובל אנרג'י מארה''ב, CNOOC הסיני, BP הבריטית, כאשר אליהם מצטרפים תאגידים גרמניים, איטלקיים, צרפתיים, נורבגים, פינים ועוד. במשחק הגדול, שליטה מסוג זה נרתמת לשרת אינטרסים טריטוריאליים החל מקביעת עובדות בשטח דרך ערוץ ההובלה עצמו ומתקניו, האקולוגיה הפוליטית שהוא מייצר ועד לגופים המגבים אותו כמו בריתות אסטרטגיות, מדיניות ומסחריות. פרויקט נבוקו להובלת גז אזרי המתוכנן בין טורקיה לאוסטריה הוא דוגמה לכלי במשחק הגדול של האיחוד האירופאי וארה''ב מול רוסיה להקטנת התלות של האיחוד האירופאי בגז הרוסי.

משמעות הבעלות על ערוצי ההובלה היא שליטה בשווקי הצרכנים באמצעות יכולת סגירת ברז הגז לשווקים כדי לקבל תוצאה מסחרית או פוליטית. לדוגמה: ממניעים פוליטיים פגעה רוסיה באספקת האנרגיה למדינות מזרח אירופה 55 פעמים מאז קריסת בריה''מ, כמו בינואר 2009 שבו סגרה רוסיה את הברז בגלל אמתלה של סכסוך על מחיר הגז. יש מקום להסמיך זאת לידיעה כי באביב 2009 שלחו 23 נשיאים וראשי ממשלות לשעבר ואינטלקטואלים ממרכז אירופה מכתב לנשיא ארה"ב, כי אחרי המלחמה בגיאורגיה, רוסיה הכריזה על תחום אינטרסים שעלול לכלול את ארצותיהם (נורד-סטרים, אנדרו קריימר, ניו יורק טיימס, 2009).

השפעת טריטוריות מסדרון על מרחבי ביטחון:

ערוצי ההובלה והשינוע של הגז בהיקפים בין מדינתיים מהווים נכס טריטוריאלי. השינוע לשווקים שואף להתבצע בתעבורה סטטית של צינורות שמשמעותה תשתית בעלויות גבוהות המצריכה נוכחות פיזית קבועה וניכוס טריטוריאלי על פני מרחבים בינלאומיים (למשל ה BTC (צינור נפט) חולף באזרבייג'אן, גיאורגיה וטורקיה, ובאותו נתיב ה SCP (צינור הגז) הדרום קווקזי).

שינוע הגז משתמש בתשתית קשיחה המחייבת תיקון במקרה של נזק או חבלה. תשתיות מסוג זה "מנקבות" את הגבולות הלאומיים המוכרים ומעצבות "טריטוריות מסדרון" ומרחבי ביטחון גיאו-פוליטיים חדשים. תשתית מסוג זה מלווה בדרכים ובתנועה. תשתית מסוג זה צורכת קרקע, כוחות, כלים ומשאבים לתחזוקה, ביטחון וייצור, ומהווה מרחב שליטה לבעלי הערוץ השולטים בקרקע ומקור רווח אפשרי לבעלי סביבתה אם ביכולתם לממש את זכויות המעבר והשימוש בקרקע.

כפי שהמשחק העיקרי היה שאלת דרכי הובלת הנפט אל השווקים כאשר הסכסוכים האתנו-פוליטיים שימשו כמשפיעים על משק הנפט (עידן, 2005) נראה שכך גם יושפעו דרכי הובלת הגז אל השווקים, ולחילופין, כיצד ישפיעו דרכי הובלת הגז על מרחבי הביטחון ועל הסכסוכים האתנו-פוליטיים.

במזרח הים התיכון סוריה היא חוליית מפתח להעברת נתיבי נפט וגז מהמפרץ הפרסי ומהווה זירת מאבק של רוסיה וארה''ב ושחקני המשנה על תשתיות קיימות ומתוכננות. חשיבותה של סוריה כבעלת חוף ונמל לים התיכון עולה אולי לאור פוטנציאל הגז בים התיכון אבל יש מקום לבחון זאת גם לאור חלקה בצינור SOUTH PARS המתוכנן (WALL STREET JOURNAL 25.8.2011) למורת רוחן של ארה''ב סעודיה וקטאר. טורקיה הינה שחקן מפתח כצומת מעבר. כיום 50% מהגז הטבעי של טורקיה מגיע מרוסיה. כצומת מעבר טורקיה משולבת כחולית מפתח בפרויקטים מתוכננים של אנרגיית הגז של הגוש המערבי מאסיה לאירופה והיא מתנדנדת בין הגושים. ארה''ב שהפקת הגז העצמאית שלה באמצעות טכנולוגיית "פראקשן" (שבירה הדראולית) צומחת במהירות בעשור האחרון יכולה לספק את שוקיה ולייצא עודפי גז. בהתאמה היא יכולה לשקול לצמצם את קשריה עם אתרי המזרח התיכון ולהציג מגמות בדלניות.

מהצד האסייני יש מקום לבחון את האירועים במשחק הגדול גם על פי הזיכרון המורשתי של אסיה. שאיפותיה של סין הנוסקת כלכלית בדור האחרון מוצאות חזון וכיוון גם במתווה פאן–אסייני. כך גם תחום האינטרסים של רוסיה. לפיכך יש מקום לבדוק את מאבקי החוף הים-תיכוני כ"חופי מערב אסיה" האידיאולוגיים לאור ערוצי האינטרסים וההשפעות לרוחב היבשת על חלקיה השונים עד למזרחה.

למרות הנטייה של זיכרוננו לחזות התנגשויות צבאיות הרסניות נוסח המאה העשרים, נראה כי ב"משחק הגדול" יביא הרישות האירופי והאסייני של נתיבי האנרגיה בהיקפים בין-יבשתיים המחייבים שיתופי פעולה, מערכות לוגיסטיות חוצות גבולות ומימונים בינלאומיים בקנה מידה גדול, לאינטרסים בינלאומיים משותפים של המדינות המתועשות יחד עם מאבקים תאגידיים ומדיניים המשתמשים בפרויקטים כלכליים כמנופים אסטרטגיים וכלים טקטיים להשתלטויות עסקיות ותאגידיות של המאה העשרים ואחת כולל מינוף וייזום סכסוכים אתנו-פוליטיים למטרות אלו.

השפעת פריצת גבולות על מרחבים חברתיים:

כיבוש וסחר הם ביטוי לפריצת מרחבים וקשר בין מרחבים כולל שינוי מבנים חברתיים. אם הכרנו מסורתית את הגבולות כנתון מפתח להערכת מרחבי הביטחון, עתה באמצעות בניה, פיתוח והתפשטות נתיבי הולכה סטטיים כמו ערוצי הגז אנו עדים לשינויי השטח הגיאוגרפיים המשפיעים על מרחבי הביטחון, המשפיעים בתורם על מרחבים חברתיים.

מכיוון שמדובר בתשתיות יקרות וקבועות יש לבעלי העניין השונים, תאגידים וממשלות, אינטרס ליצור מרחבי ביטחון ושליטה על חשבון קהילות ומרחבים. מגמות הרישות הטריטוריאלי של אינטרסים בין-לאומיים כפי שהיא באה לידי ביטוי בניכוס תשתיות גיאוגרפיות חוצות גבולות של התאגידים והממשלות, פוגעים ויפגעו יותר ויותר בזכויות הפרט, הקהילה והחברה ומרחביהם השונים כפי שהוגדרו, עוצבו ונשמרו בעידן מדינת הלאום. פגיעות אלה יחייבו עיון מחדש במרחבי הביטחון, הרווחה ובמבנה הקהילתי, במיוחד בשטחים שאינם אורבאניים.

פריסת תשתיות פורצת גבולות כמו ערוצי ההולכה של אנרגיה כטריטוריות מסדרון ומרחבי הביטחון שלהם, מעודדת תרבות ארגונית ושבטיות תאגידית. בתרבות זו צבאות לאומיים משנים את תפקודם ועוברים התמרות ליחידות של אכיפה ושיטור. לצידם, באותה תרבות ארגונית תאגידית - יחידות קהילתיות מוניציפאליות ואתניות עוברות תהליך של פיאודליזציה מודרנית כתהליך משלים לנסיגת תחומי אחריות ומימון של הממשל המרכזי הלאומי.

נסיגת תחומי אחריות ומימון של הממשל המרכזי הלאומי מצביעה על ההתחזקות של המופע האורבאני: ערי עולם, מגה-ערים, צברי ערים כאקולוגיה בעלת תמות חזותיות ומסחריות דומות, צוברת תאוצה ומחליפה את האקולוגיה הלאומית, גבולותיה וסמליה. מפת החשמל והתאורה העולמית מצביעה על צברים גדולים מאוד במערב אירופה ובמזרח אסיה. במיפוי נתיבי הגז באסיה אירופה ואפריקה נראית מערב אירופה כתחנה סופית של נתיבים ושואבת את הגז אליה, מול סין המזרחית השואבת אליה גז מנתיבים המגיעים אליה. מרחב הערים הגדולות הוא הצרכן הניזון על נתיבי הגז ומספק את תאורת הלילה, קפה הבוקר, תעשייה, תקשורת מחשבים וזמן פנוי, הסטנדרטים של חיינו. מערב אירופה ומזרח אסיה הן תפרחות האנרגיה הגדולות על גבעולי נתיבי הגז כטריטוריות מסדרון תאגידיות.

אקולוגיה אורבאנית היא הלקוח הגדול המשתמש במקורות אנרגיה אלו על חשבון השטחים הפתוחים, קהילות ופרטים. תאגידים הם תופעה חברתית שהעיר היא האקולוגיה שלה. אנחנו היוצרים, היצרנים, הצרכנים של ישויות אלו. אנו מתחזקים תופעה זו בעצם קיומינו וצריכתנו, ושואפים לשמר ולפתח תופעה זו התורמת לשיפור ההישרדות הפיזית שלנו, תנאי חיינו ורווחתנו. התאגידים והעיר הם תווך ומרחב טכנולוגי מתפתח, כאקולוגיה חוצת מרחבים לאומיים ומשנה אותם.

המשמעות של רשת חוצת גבולות היא שינוי הזהות היחידאית, שינוי הזהות החברתית ושינוי הזהות הלאומית. ההשלכה של השינוי היא שינוי מערכי כוחות ממאבקים בין ממשלות לאומים שונים לחזית מאבק בין החברה לישויות התאגידיות. מאבק זה הוא הדחף להגדיר זהות בעקבות איום או התפוררות הזהות הקודמת, וגם לממש את תכונת הרצון ויכולת הבחירה בעקבות ההבטחה הפרסומית, כייצוג תאגידי למימוש עצמי באמצעות צרכנות והתמכרות, שהאכזבה היא חלק מהקוד שלהן.

בדור האחרון, בהתאמה להתפתחות התשתיות וערעור הגבולות, אנו רואים את תוצריו של העיון מחדש במרחבי הביטחון, הרווחה והמבנה הקהילתי בתופעות של טרור, במחאות חברתיות וארגונים לא ממשלתיים המסיטים את חזית העימות מאינטרסים טריטוריאליים אתניים ולאומיים לחזיתות חברתיות מול חזיתות תאגידיות כאשר הם משתמשים באסטרטגיות דומות של רישות מרחבי.