התנועה הגדולה / 14 ציורי תנועה / 1997 / הערות זמניות על תנועה / דוד מיכאלי / מדף בית הוצאה לאור - עם מסה מקדימה

David Michaeli Movement 15

הספר "הערות זמניות על תנועה" (הוצאת מדף, 1997; מהדורה מעודכנת 2017) הינו החלק הראשון בטרילוגיה של שירה הוראתית העוסקת ביחסי אדם-מרחב-מפגש. החלק השני הוא "כתבי המופת של טאי-ג'י צ'ואן ג'ינג" (תרגום מקור מסינית ופרשנות, 2003) והשלישי הוא "תשעת נקבי הפנינה" (2017).

ברגע האחרון, בעת סגירת הספר "הערות זמניות על תנועה" לדפוס, מיקמתי בין הפרקים סדרה של ארבע-עשר ציורי תנועה. עשיתי את סדרת הציורים הזאת ללא תכנון, בהתקף, כמו תמיד, פעולה מרוכזת לאחר השתהות ריקה ללא סוף. אולי זו תופעה משותפת למי שהתנסה בתנאי קיצון. לרגע הזה התכנסו כנראה שנות תרגול ועשייה בתנועה, בשטח ובציור. זה היה מעט לאחר שעת הצהריים, עם כוס קפה שחור שהצטננה מכבר, בהיתי בעימוד כשנדחפתי עם הבזק של השראה לפרוש גיליון גדול של נייר של תשעים גרם על שולחן האוכל, לרוץ לחדר השני לחטט ולמצוא את שפופרת הצבע האקריליק השחור מן המדפים לגרוף ממנה צבע בכף יד ריקה, לשוב, לגעת בגוף הנייר ללא מכחול, לתת לתנועה לעבור דרכי להימתח ולהיחתם על הנייר. להמשיך לגרוף צבע ולהשיק אותו אל הגיליון. זו הייתה התנועה עצמה שנחתמה על הדף. ידעתי את התנועה הגדולה והיא ידעה אותי ונפתחו לפני בבירור, פניה השונים: נפילה, המראה, סיבוב, התרכזות, ביקוע, התפוגגות, הדהוד. לא ביקשתי לתאר את הגוף מבחוץ, אלא להיות הווקטורים וההתאבכויות של הכוח הפועלים בתוכו, לעבד ולשמר את ידיעת האנך החי מול האופק המשתנה. להיות שלוחה של "נשימת העולם". הציורים בספר הגמור מצאו את מקומם בהתאמה לפסקאות השירה ההוראתית.

תמיד כשהתבוננתי בסדרה כחלונות של פעולה, עלה בי זיכרונה של סדרת הציורים המופשטים המדהימים ה-"Color Field" של מארק רות'קו (Mark Rothko) היוצרים, בקפלה ביוסטון בה הם מוצגים, נוכחות של הנשגב. אם בקפלה הציורים פותחים דלת השואבת פנימה אל הרוח, אצלי נמצא חלון שמעבר לו נושבת התנועה. רות'קו מגיע אל הנשגב דרך צמצום הצורה לכדי רטט של צבע. אני רציתי לזקק את כתם הפעולה אל המופשט המוחלט מעבר למסכות הדימוי השונות. רות'קו לוכד כתמי צבע המכים בצופה את הגלים של חווייתו הדתית-רגשית. אני משתמש בכתמי הצבע השחורים במרחב הלבן, כיש ואין חיים, המניעים, לפחות בי, את רטט התנועה של חווייתי הדתית-רגשית. אם אכן מתקיימת זיקה כלשהי היא טמונה בניסיון הלכידה של "שקט חי" המקום שבו המופשט הוא נוכחות חיה. התוצאה יכולה להיות "קיר" או "מראה" המחזירים את המתבונן אל נוכחותו שלו. האין זה בדיוק הקיר מולו ישב בודהידהרמה במשך תשע שנים במערה?

ה"שקט החי", המקום שבו המופשט הופך להיות נוכח, מכיל גם איכות נוראה כפי שכתב רילקה ב"אלגיות דואינו" בשירו: "ולו גם אצעק, האם ישמעני מי ממערכות המלאכים?  ואפילו אם יקרה זאת ואחד מהם פתאום אל ליבו ייקחני, הן אכלה מעוצמת קיומו. כי היפה איננו אלא תחילת האיום, שאנו עדיין עומדים בו, ואנו סוגדים לו משום שבשלוותו לא ישעה אלינו להשמידנו. כל מלאך איום." (עברית: משה אטר).

היצירה שלי מאופיינת בסדרות. במבט לאחור, ייתכן שסדרה זו של ציורי התנועה השפיעה בהמשך גם על סדרת כתמי הדיו, שעשיתי באותו סוג של התקף, של עשרת ציורי "לתפוס את הפר" (משל הזן המפורסם שאיירתי בשנת 2002 עבור ספרם של יעקב רז ודן דאור "איש מחפש פר"). אין לי ספק, שסדרה זו של ציורי התנועה, שאני תופס אותה כמיצב הסובב את המתבונן, סללה עבורי את הידיעה של המבנה המעגלי כאשר אני כמתרגם ניצב במרכז המעגל של שבעת בנייני הפעולה בעברית ושדרכם כחלונות פעולה בחנתי שרשים של כל אידאוגרמה סינית בתרגום של כתבי המופת בשנת 2003. עבורי, סדרת ציורי התנועה ב"הערות זמניות על תנועה" היא עדות כלשהי, בזמניות של חיי, לחתירה הקבועה שלי להתיך את הגבול בין תפיסה לתנועה הגדולה על הגיליון האינסופי של השקט החי. 

הָעוֹלָם הוּא גַּן שֶׁל פִּרְחֵי כְּבִידָה

חִידָה עַתִּיקָה שׁוֹאֶלֶת: מַהוּ צִבְעוֹ שֶׁל הָרַעַם?

בְּאוֹתָהּ רוּחַ אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל: אֵיךְ רוֹאִים מִשְׁקָל?

כְּמוֹ רוּחַ בִּשְׂדֵה חִטָּה.

אֶת הַמִּשְׁקָל נִתָּן לִרְאוֹת רַק דֶּרֶךְ בִּטּוּיוֹ  - הַתְּנוּעָה.

הַתְּנוּעָה מִתְקַיֶּמֶת כְּבִטּוּי שֶׁל יַחַס בֵּין גּוּפִים.

הַמִּשְׁקֹלֶת הַמֻּנַּחַת בְּיָדִי

מְבַטֵּאת אֶת רְצוֹנָהּ לָרֶדֶת לְמַטָּה אֶל הָאֲדָמָה.

הַיַּחַס בֵּין הַמַּאֲמָץ שֶׁל הַיָּד לְבֵין הַמִּשְׁקֹלֶת קוֹבֵעַ אֶת

הָעֵרֶךְ שֶׁל הַמִּשְׁקָל.

כַּאֲשֶׁר אֶעֱזֹב אֶת הַמִּשְׁקֹלֶת הַמִּשְׁקָל יְבַטֵּא אֶת

עַצְמוֹ בִּתְנוּעָה לְכִוּוּן הָאֲדָמָה.

עֲצִירַת הַתְּנוּעָה

מִתְבַּטֵּאת בְּמַאֲמָץ  - הוּא הַמִּשְׁקָל.

כָּל הַחַיִּים בָּעוֹלָם מִתְבַּטְּאִים בִּתְנוּעָה.

כָּל הַחַיִּים בָּעוֹלָם הִנָּם בִּטּוּי שֶׁל מַפַּל מֶתַח

בִּלְתִּי פּוֹסֵק לְכִוּוּן מֶרְכַּז כַּדּוּר הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִצִּדּוֹ

מִתְיַחֵס לְמֶרְכַּז הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר מִתְיַחֶסֶת לְמֶרְכָּז אַחֵר

וְכָךְ עַד אֵין סוֹף.

הערות זמניות על תנועה / עמ' 14

סדרת ציורי תנועה / אקריליק על נייר / ביצוע: יד ריקה ללא מכחול 

David Michaeli Movement 4

David Michaeli Movement 13

David Michaeli Movement 7

David Michaeli Movement 14

David Michaeli Movement 2

David Michaeli Movement 3

David Michaeli Movement 5

David Michaeli Movement 6

David Michaeli Movement 14

David Michaeli Movement 8

David Michaeli Movement 9

David Michaeli Movement 10

David Michaeli Movement 11

David Michaeli Movement 12

חִידָה עַתִּיקָה שׁוֹאֶלֶת: מַהוּ צִבְעוֹ שֶׁל הָרַעַם?

בְּאוֹתָהּ רוּחַ אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל: אֵיךְ רוֹאִים מִשְׁקָל?

כְּמוֹ רוּחַ בִּשְׂדֵה חִטָּה.

אֶת הַמִּשְׁקָל נִתָּן לִרְאוֹת רַק דֶּרֶךְ בִּטּוּיוֹ  - הַתְּנוּעָה.

הַתְּנוּעָה מִתְקַיֶּמֶת כְּבִטּוּי שֶׁל יַחַס בֵּין גּוּפִים.

הַמִּשְׁקֹלֶת הַמֻּנַּחַת בְּיָדִי

מְבַטֵּאת אֶת רְצוֹנָהּ לָרֶדֶת לְמַטָּה אֶל הָאֲדָמָה.

הַיַּחַס בֵּין הַמַּאֲמָץ שֶׁל הַיָּד לְבֵין הַמִּשְׁקֹלֶת קוֹבֵעַ אֶת

הָעֵרֶךְ שֶׁל הַמִּשְׁקָל.

כַּאֲשֶׁר אֶעֱזֹב אֶת הַמִּשְׁקֹלֶת הַמִּשְׁקָל יְבַטֵּא אֶת

עַצְמוֹ בִּתְנוּעָה לְכִוּוּן הָאֲדָמָה.

עֲצִירַת הַתְּנוּעָה

מִתְבַּטֵּאת בְּמַאֲמָץ  - הוּא הַמִּשְׁקָל.

כָּל הַחַיִּים בָּעוֹלָם מִתְבַּטְּאִים בִּתְנוּעָה.

כָּל הַחַיִּים בָּעוֹלָם הִנָּם בִּטּוּי שֶׁל מַפַּל מֶתַח

בִּלְתִּי פּוֹסֵק לְכִוּוּן מֶרְכַּז כַּדּוּר הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִצִּדּוֹ

מִתְיַחֵס לְמֶרְכַּז הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר מִתְיַחֶסֶת לְמֶרְכָּז אַחֵר

וְכָךְ עַד אֵין סוֹף.

הערות זמניות על תנועה / עמ' 14

שלושה שירי זמן: זמן כללי, זמן זוגי וזמן פרטי. סרטון זמן

פלס

בקוביות של זמן קריסטלי משוטט
קפואים על פי מחזור כל מיני דברים
בקוביות מתקתקות נוצקו לפי התור
סלע, אותיות, שתי גוויות ועץ, וחול ועשב ים.
מהפכות קרושות קפואות ורשומות
רצון ורגש ותוצרת חקלאית
תשתית בניין וארץ מתהפכת
המצאות עבר וחזונות עתיד
השמש מחממת ממזרח מוסכם למערב נתון
הזמן נסדק, קולות של נפץ קל
ולפעמים בדופן הקפואה של קיר הזמן
אובנים שבלול אדם ספינת חלל.

------

הַזְמָן עָלֵינוּ צָףְ
וְאָז, אוּלַי וְאִם, נִשְאָף
בְּנֶשֶף רַך, נָחִים
עָלִים עַל הַשוּלְחָן וּסְבִיבוֹתָיו
בָּשָר נוֹכַח, אֵינוּת הַלָהַב
טִיפּוֹת לְאוֹרֶך הַבָּקְבּוּק הַקַר
הַפְּקָק נֶחֱלָץ, מִזֶה, מִכְּבָר,
וְשִמְחָתֵנוּ אַרוּגָה גְוָונִים
הַשְתִי הוּא זָעַם וְגַם עֶצֶב
הָעֶרֶב הוּא קַרְנָיים נוֹהֲרוֹת
וְעַל הַחוֹף עַל קַו הַמָים
סוֹף הָאָרֶץ, נֶצַח יוֹם
הֵם צֶדֶף עִקְבוֹתֵינוּ בָּחֲלוֹם.

-----

דרך אפלה

בְּאַשְמוֹרֶת שְלִישִית

צוֹמַחַת דְמָמָה

בְּצִידֵי הַדֶרֶך רֵיחַ מָים

וְהַרְדוּףְ נִרְדָם

חֲלוֹמִי מְשוֹטֵט עַל דֶרֶךְ אֲפֵלָה

עֲרָפֶל מְעַצֵב פְּנִינִים

עַל עֲנְפֵי רוֹזְמָרִין

מִשָדוֹת רְחוֹקִים רֵיחַ אַדָמָה

כּוֹס וְשֵעִיר

מְבָרְכִים אֶת צְעָדָי עַל דֶרֶך אֲפֵלָה

מְמֵיתָר הֶעֲבָר

אֶל קֶשֶת הַאוֹפֶק

בִּכְּנָף צִיפִּיָית שְעוֹן הַצֵל

דְמָמָה, עֲרָפֶל וּפְּנִינָה

צְעָדָיי הֵם אוֹר עַל דֶרֶך אֲפֵלָה 

עשרה פורטרטים עכשוויים / חיתוכי נייר 1984

עשרה פורטרטים גבריים

קירקה

בספינה לבנה של גבס

שמע את קולה על קצוות הגלים

מכליב אותם לרקמה מתנועעת

רגלו שבורה, דם על רקתו. מהיכן לה את שמו?

אביה היה נגר כך אומרים ואמה היא תופרת 

שחור עינה עננים מכסים אי פלדה

היא חיה במקלט גרעיני וכאשר הובילה אותו לשם

הושמד העולם שבחוץ, בפנים

על שולחן הגזירה הגדול

מצא את אונות חבריו למסע מוגדלות לפרטים,

פתיל מדידה אדום מפותל לידן.

היא נגעה בו לרגע ביד מעוצבת שויתרה על הכל

ספינת גבס לבנה התפוררה שוב לחול

ממרחקים חצה כאב חד של צחוק,

צליל הדלתות הכבדות,

את הרשת שטוותה זמן כה רב

כאשר נשק לקשוות המתוחות

של שפתיה 

על זמן ונשימה - אינהלציה של זיכרונות (לא סופי)

המרפאה לאף אוזן וגרון היא חלק מנוף הילדות שלי. תחילה ברחוב שד''ל בקומה השלישית בבית מסגנון מעורב, בגובה צמרות הפיקוסים של שדרות רוטשילד, בשעה ארבע על שרפרפים קטנים שתו קפה מדויק בספלוני חרסינה מעוטרים, עם מאפה קטנטן, בואיקוס, בחדרה של סבתי אבאטה, על הספה, גדולה לבנת שיער עם רגלים לבנות תפוחות, קרסוליים ספרדיים עבים, שערות שפם, לדינו שנשמרה אצלי ממנה רק המנגינה, ליד המטבח והמזווה האפלולי מוצף ריחות מלוחים מתוקים, שאליו הייתי מתגנב תדיר לאכול את הבונדוקים, אגוזי הלוז החבויים בצנצנת גדולה, קוביות וופלים קטנטנות מצופות שוקולד ולשתות מיץ פטל מתרכיז מתוק, סמיך, אדום כהה מסחרר. 
עם אמי ויקי אליעזר מיכאלי, הסייעת הרפואית של המרפאה, שאיתה הייתי מגיע באוטובוס 62 מרחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, עם דודתי הרוקחת אליז אליעזר אברהמי, ובזכרוני לנצח הדודה אליס, שיצרה את הקוקטייל הסודי של האינהלציה, דודי מויס אברהמי הרופא האגדי של מערות הפנים, מבוכי האוזניים ובארות הגרון, הפנס והמראה העגולה על מצחו ומרחיבי הפתחים מנירוסטה על המגש לידו, צנצנת עם סוכריות ג'לי צבעוניות מסוכרות בלבן ניצבה תמיד על המדף עבור הילדים שישבו על כסא הבדיקה הגדול עם מצחם הכואב ואפם הדולף. עם בת דודתי דניאלה אברהמי הראל, הכימאית המדויקת והנחושה שניסתה ללמד אותי חשבון ללא הצלחה, עם בן דודי המרוחק ממני בעשר שנים ארי אברהמי האדריכל שעם התבגרו הוריש לילד שהייתי דגמי עץ של ספינות ספרדיות שבנה. 
ירכתיה של סנטה מריה הקולומביאנית הזכירו לי את ירכתיה העצומות של סבתי. גוון העץ היה זהוב אדום. הייתי מפליג איתה באוויר אחוזה בידי. לימים פגשתי בספינה זו בפתיח של סדרת הטלוויזיה קוסמוס של קרל סגאן משנת 1980, ספינת הדמיון בים החלל הממתין לגילוי ולוח השנה הקוסמי. 
בלוני החמצן הגדולים, הלחישה הקבועה של מערכת הדחיסה של המשאפים, וקבוצת הנושמים עם מסכות הפה והאף אוחזים מבחנות זכוכית מפותלות בעיצוב ברוח המאה התשע-עשרה הטכנולוגית, המדעית, האוריינית, האופטימית, עם צינוריות פנימיות זעירות שמהן וסביבן ליחששו תרחיפי התרופה ויצרו וילונות צונחים על קירות הזכוכית המתקררים של המיכל. את המבחנות הזמינו במיוחד אצל נפח זכוכית בתחנה המרכזית. לאחר שנסגר, עושה אותן עתה נפח זכוכית בהוד השרון.
מולם ניצבה מכונת הזמן של הגלים הקצרים שבה תרגלתי כילד את המדיטציות הראשונות שלי, לשבת 15 דק' בשקט ללא תזוזה ולתהות מה מתחולל במערות הפנים שלי או במוחי תחת הזמזום החשמלי הנמוך שהגיע משני משדרים שכוונו מן הצדדים אל משולש הגבות ושורש האף שלי. בדרכם אל הסינוסים העמוסים, הגלים הקצרים היו חולפים-מחוללים דרך האונות הרקתיות. ענני הקוקטייל התרופתי שהתאבכו בחלל החדר הותירו חותם ריח קבוע מסביב שהתערב עם מאפים של פסטל, מיץ פטל מתוק ואבטיחים גדולים במרפסת המטבח. 
במרפסת הגדולה בקומה השלישית יכולתי להיות בגובה צמרות הסיגלונים ולהתבונן אל כיפת בית הכנסת ממול. כשהייתי מוריד את מבטי אל הרחוב ראיתי את מכונית הפז'ו 504 של הרופא. על קירות המרפסת צייר בן דודי ציורי קו של פועלים וחלוצים. במרפסת הגדולה נישאה בת דודתי למשה הראל שנטל את התרמיל המשפחתי של רפואת אף אוזן גרון על גבו. באחד מביקוריי לפני סופו של הבית מיפה הרופא את הבור שנפער בשליש הגבוה של השמיעה שלי בעקבות ירי בסמוך לאוזניי. אם לפני כן לא התייחסתי לתקתוקו של השעון, מאז איני שומע את תקתוקו בפועל. ולצערי גם את שירת הציפורים הקטנות.

ולאחר מכן עברה המרפאה לרחוב מאנה. אבי משה מיכאלי מורה הדרך הביא ושתל עץ סיגלון, מתנה לביתה החדש של המרפאה. המדחסים הגדולים, כסא הבדיקה הגדול, שולחן הרוקחות האלכימי מצאו את מקומם מחדש. קבוצות הנושמים והשואפים עברו ללא מחשבה נוספת אל המרפאה הישנה - חדשה. שם נשמו יחדיו אנשי ונשות תיאטרון ורדיו, סוחרי שוק הפשפשים מיפו, הקהילה הבולגרית, ילדים מנוזלים ופקוקי אוזניים מבת-ים, חולון, בני-ברק וירושלים וגם אנו כמבוגרים שבאנו לפתוח סתימות מודלקות של דרכי אוויר ולאפשר לזיכרונות לזרום. את הקפה של ארבע אחרי הצהרים המשיכו לשתות על שולחן העץ הגדול בדירה שמולה הייתה המרפאה.
הרופא המיטיב דר' אברהמי חדל ממלאכתו בפילוס דרכי נשימה, משה ודניאלה אחזו בהגה המרפאה. הדודה אליז שהלכה וקטנה, אך זיכרונותיה מביה''ס לרוקחות בשטרסבורג הלכו והתחדדו, המשיכה להפעיל את מכונת הזמן והנשימה עד גיל 102. 

BO ELEGY

אחת -עשרה: פורטרטים נשיים 1978-2008