יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 17

יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 17

מרחק: 37.04 ק"מ;

זמן: 3:20:26;

קצב: 5:25 דק' לקילומטר;

דופק: 140;

מסלול: עג'מי-תל ברוך- איצטדיון רמת גן

בשנה שעברה רצתי את מרתון טבריה, שמתקיים בשבוע הראשון של ינואר, וככה נחסכו ממני רוב הסערות והקור של ינואר ופברואר. אבל מרתון תל אביב מתקיים רק בסוף פברואר, וזה אומר שהשנה אני צריך לרוץ לאורך רוב החורף.

לרוץ פעם או פעמיים בגשם שוטף זו חוויה, אבל מעבר לזה מדובר במטרד רציני. כשכתבתי את הפוסט על ריצה בחורף, לפני שבועיים, חשבתי שכבר נפלתי על ימי הגשם הרציניים של השנה. מסתבר שלא ידעתי כלום.

האתר העיקרי שאני נכנס אליו בשבועיים האחרונים הוא השירות המטרואולוגי, ובמקום השני תחזית מזג האוויר מ-weather.com. אני בודק את שעות הזריחה והשקיעה, ואת הטמפרטורה. את כיווני הרוח, ומתי צפויות מכות הגשם הגדולות. עם קצת מזל, אני חוזר מהריצה יבש.

בשבת שעברה, כשחצי מדינה הוצפה, חיכיתי שהגשם בתל אביב יפסיק, ויצאתי במזג האוויר המושלם לריצה: שמים אפורים לגמרי בלי שמש ישירה, עשר מעלות, רוח קלה. במזג אוויר כזה אפשר לשבור שיאים. כשחיכיתי ששעון הריצה יאתר את הלוויינים ויסמן שאפשר לצאת לדרך, התחיל אפילו טפטוף אנגלי רך ומרענן שכזה. אי אפשר היה לבקש יותר.

בטיילת, הרוח טיפה התגברה, והטפטוף הפך בהדרגה לגשם קל. אבל שמעתי פודקאסט פגז (שנקרא The Ballad of Billy Balls) באוזניות החדשות והאטומות למים שלי, וארזתי את הטלפון בתוך ניילון נצמד, אז קצת מים לא הפריעו לי.

בשעתיים הבאות הגשם הקל הפך לקשה, והקשה הפך לסוער, והסוער הפך למבול, והמבול הפך לברד. באזור הדר יוסף כבר התחלתי לראות רצים מחכים מתחת לגשרים ששיא הסערה יחלוף, אבל הסערה ממש לא חלפה. במילא, לא היה טעם לעצור מבחינתי: הייתי ספוג לחלוטין, מהנעליים ועד הראש, ואם הייתי נעמד תוך חמש דקות הייתי מתחיל לקפוא מקור, ואז היה גם קשה מאוד להתחיל מחדש לרוץ.

מאחורי בית החולים אסותא ירדו טיפות מים בגודל של כדורי פינג פונג, ומהדשא זרמו פלגים קטנים לשביל, שם הם נקוו לתוך אגמים בגובה הקרסול, שמצדם ירדו במפלים סוערים לירקון. המצב היה כל כך מגוחך ואבסורדי שלא היה טעם להילחם בו בכלל. הגשם עשה כזה רעש שכבר לא הצלחתי לשמוע את הפודקאסט באוזניות. ברקים ורעמים התפוצצו לי מעל הראש. ניסיתי להיזכר מה אמורים לעשות כדי להתגונן מפגיעת ברק: לרוץ קרוב לעצים ולעמודים או דווקא להתרחק מהם? באחת השלוליות המים הגיעו לי עד הברך. בחיים לא עברה עלי ריצה כזו.

זה היה סיפוק עצום לרוץ שלוש שעות במבול, מצד שני לא היה שום מצב שאני חוזר על החוויה הזו. והבעיה באימונים היא שמאמצים חד פעמיים לא ממש נחשבים. הדבר היחיד שחשוב זו ההתמדה. זה נהדר להיות מסוגל לרוץ 30 קילומטר, אבל אם אני לא קם למחרת לריצת שמונה קילומטרים, זה לא שווה כלום. והריצה הקלה שאחרי הריצה הגדולה היא הקטע הקשה באמת.

נשברתי. לא בא לי לרוץ יותר. לא עכשיו ולא לעולם. כשהשעון צלצל למחרת, הסתובבתי וחזרתי לישון.

בשעה תשע בבוקר התחלתי להרגיש חרטה. גם הגשם הפסיק לרגע. מה כבר היתה הבעיה שלי? לקום ולצאת לארבעים דקות? הרי אני יודע שרק הקילומטרים הראשונים והאחרונים קשים באמת (אגב, זה נכון גם לריצות של ארבעים קילומטר, וגם לריצות של חמש. ההתחלה והסוף הם הקטעים המאתגרים, למרות שהם אמורים להיות הפחות קשים. זה קשור כמובן לפסיכולוגיה של הציפיות שלנו – בתחילת הריצה המאמץ העתידי מוריד את המוטיבציה, ובסוף הריצה כבר רוצים להרגיש את הסיום, ונעשה קשה יותר. למעשה, הריצה לימדה אותי שמערכת הציפיות היא האלמנט הפסיכולוגי החשוב ביותר בתגובות שלנו לכל תחומי החיים, מהעבודה דרך הפוליטיקה ועד חיי הרגש והמשפחה).

לאורך הבוקר החרטה על זה שלא רצתי הפכה לאשמה, שהלכה והתגברה בטפטוף בלתי פוסק, והרעילה כל דבר שעשיתי במהלך היום. שום דבר לא נראה בעל ערך כי ויתרתי על אימון. כתבתי שאלות לראיון שאנחנו הולכים לצלם? יפה מאוד, אבל החמצתי ריצה היום. שטפתי את הכלים? אוקי, אבל בימים אחרים אני גם מספיק לרוץ.  

לקראת הצהריים הרגשתי את הכושר הטוב שצברתי לאורך כל החודשים האחרונים הולך ומתאדה. ממש יכולתי לחוש איך השרירים שלי הופכים לג'לי ואני נעשה לרכיכה. כאב הגב הישן שלי תקף אותי. ישבתי בפינת העבודה ליד הרדיטור והרגשתי כמו הבטלן המחורבן שהפכתי להיות. הרגשתי שאם אני מחמיץ את הריצה הזו, הלך כל המרתון. שכל המאמץ לא היה שווה כלום. ידעתי שזו שטות גמורה, אבל זה לא שינה כלום. החולשה והאכזבה פינו את מקומם בהדרגה לזעם.

בארבע אחרי הצהריים ביקשתי מד' שתקדים לחזור מהעבודה כדי שהיא תהיה עם הילדים ואני אספיק להשחיל ריצה לפני ארוחת ערב. היא מיהרה הביתה ואני הבנתי שאני כן יכול לרוץ, אז מיד חזרה לי לכאוב הרגל, הסתכלתי מהחלון על הגשם והרוח, ולא רציתי לצאת אפילו לדקה. אימון אחד כבר לא יעלה ולא יוריד, אמרתי לעצמי.

*

בתגובות לאחד הטורים מישהו שאל אם אני בכלל אוהב לרוץ, והאמת היא שאין לי תשובה. את הסרטים האלו אני אוכל לפני כל ריצה כמעט – לכן אולי הכי נח לי לרוץ ממש מוקדם בבוקר, עוד לפני שאני מבין מה קורה איתי. לפעמים אני ממש מפחד מהריצה, והמתח מהאימון הבא הוא כל מה שאני חושב עליו.

אני יודע שזה נראה כאילו כדי לרוץ 11 שנה ו-13 מרתונים חייבים לאהוב את זה ממש, אבל לדעתי בהרבה מהדברים החשובים – וצריך להודות שהריצה תופסת חלק משמעותי מהחיים שלי, אפילו מבחינת הזמן שהיא לוקחת לי – אני מרגיש שאני פשוט עושה אותם, ושמלים כמו הנאה או בחירה פחות רלבנטיות כאן. מבחינתי, פשוט צריך לצאת לרוץ, כי אם אני לא אצא לרוץ, אני לא אהיה בכושר מספיק טוב כדי לרוץ עוד יותר. זה מעגל מושלם, ולכן אין טעם להרהר בו. כל מה שצריך זה להתלבש, לשים עדשות, לשתות כוס מים, לפתוח את הדלת, ללחוץ על השעון, לשים רגל אחרי רגל, ולרוץ.

ואז, בוקר שבת אחד, השמש זורחת ואפשר לצאת מהבית בלי הכנות רציניות, ופשוט לסיים 37 קילומטר. סתם ככה, לפני שטיפת הכלים.